הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מעטפות ריקות
  • מעטפות ריקות
    אלונה גולן סדן | 2012 | פרוזה מקור | 335 עמ' מודפסים
     מעטפות ריקות" דרמה משפחתית המסופרת בגוף ראשון.
    זהו סיפורה של ליאורה, בת להורים גרושים וילדה מוכה, אשר כל חייה מחפשת קשר ומשפחה, שולחת מכתבים נושאי תקוות ומקבלת בתגובה מעטפות שעבורה הן ריקות. אין בהן את החום והאהבה שהיא מבקשת בייאוש.
    הסיפור מתמקד בשלבים שונים בחייה, תוך התבוננות מעמיקה בדמויות דומיננטיות והשפעתן עליה בעבר ובהווה, הן במעשים והן במשקעים שהותירו בנפשה.
    גם בהתבגרה, כנערה וכאישה, היא ממשיכה לחפש את כל מה שלא היה לה כשכל כך נזקקה לו, וממשיכה לקבל מהחיים "מעטפות ריקות", רק משום שהיא חוששת ללכת אחר רגשותיה ולעשות את מה שעשתה אמה.
    זהו סיפור על מערכת יחסים מסובכת וכואבת בין אם ובתה, על רגשי אשמה וכעס, אבל מעל לכל, "מעטפות ריקות" הוא סיפור של סליחה, אשר למרות הכאב שבו הוא מלא אופטימיות והומור.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מעטפות ריקות
     
     
     
    בחתונה של ירון סנדרו עשה אתי ברוגז.
    עבר זמן מה עד שנודע לי שאנחנו לא ביחסי הידידות הרגילים שלנו וגם זה קרה רק מפני שיום אחד נמאס לו, כנראה, לבזבז מריבה מוצלחת כזאת בלי שאני או מישהו אחר הרגיש בה, והוא שאל "תגידי, לא שמת לב שאני כבר שלוש שנים לא מדבר אתך?"
    זה לא היה לגמרי מדויק, כי בכל זאת החלפנו בינינו תמיד "שלום" חטוף כשהגעתי, ו"להתראות" מהיר כשהלכתי.
    באותם ימים היה עולמי כל כך מסוכסך עם עצמו, שלא ממש שמתי לב שעוד מישהו הצטרף למעגל הרוגז שתסס סביבי, ואם הרגשתי בטרוניה אילמת מבעבעת וזורמת בכיוון שלי, בפעמים הספורות בהן נכנסתי לחדר השינה שלו, יכולתי לחשוד כי הוא מצוברח כי שוב רב עם אישתו. ואולי בכלל הסיבה לעוית המחמיצה את פניו מקורה בכך שהסתרתי מעיניו לרגע את הטלוויזיה שדולקת בחדרו סביב השעון, ומי יודע, אולי בדיוק עכשיו הוא הפסיד, בגללי, מרדף נדיר וחד פעמי של לביאה אחרי עדר זברות.
    אבל החינוך הטוב שקיבלתי, ודווקא אצלו בבית, חייב אותי להשיב לו בטון מנומס, "לא, אני מצטערת, אבל לא שמתי לב. ולמה אנחנו ברוגז כל כך הרבה זמן?"
    סנדרו, שחיכה לרגע הזה כבר שלוש שנים, שמח לאסוף ולרכז את כל הכעס שהזיכרון סייע לו להעלות מאי שם, ולהזכיר גם לי איך בערב שבו הבן-יחיד שלי התחתן, פגעתי באחת מציפורי הנפש שלו.
    זה קרה, למדתי ממנו, כשעליתי לבמה וקראתי שיר לכבוד הזוג הצעיר. משהו כזה בחרוזים, עם סיפור אהבתם, ותיאור ילדותו של החתן, בקיצור, כל הטקסט הרגיל, המקובל באירועים כאלה, על המשפחה והאושר הגדול, ושאר הבלה, בלה, בלה.
    "ואת אמרת תודה לרוברט!" נזעק סנדרו והתנשף בכעס לא כבוש, כשהוא חש וחווה מחדש את גודל חוצפתי, "מי גידל אותך וטיפל בך כל השנים, רוברט? לו את אומרת תודה לפני כולם? ומה אתי? לי לא מגיעה ממך תודה על כלום?"
    ככל שזכרתי את הדברים שנשאתי בחתונה ההיא, העליתי בהם על ראש שמחתי כמה מבני המשפחה "שאינם כבר אתנו," ולכן לא יצא להם להשתתף בחגיגה, וכיון שכך, לא שכחתי להזכיר גם את שמחת זקנתי, והיה בנאום שלי גם תיאור ציורי משהו איך כל מתינו יושבים למעלה, בהנחה כי כולם אכן הגיעו למעלה ולא למטה, למקום חם יותר, והם מציצים בנו, ממרפקים זה את זה ברוב התרגשות ולבותיהם מתרחבים בחדווה למראה ירון וזוגתו.
    נכון, מה לעשות, בתיאור שלי גם רוברט ישב שם על אחד העננים, עם סבתי ציפורה, ועם סבתה של כלתי הטרייה, אבל לא כל כך זכרתי שאמרתי שם איזה שהוא דבר תודה.
    אחרי הכל, באמת אין לי, ולא היתה לי, סיבה מי יודע מה להודות למישהו.
    זעמו של סנדרו העלה בזיכרוני את היום בו נודע לנו על מותו של רוברט והוא לא הירשה לי לבכות. מאותם טיעונים פחות או יותר. למזלי היו לי בבית צילומי הוידאו של החתונה. ואם יש קלטת, אפשר להביאה ולהוכיח בתמונות ובצלילים, שלא יצאו מפי מילות הודיה לאף אחד. גם לא לרוברט המסכן.
    סנדרו הפגין רוחב לב ונאות לתת לי פסק זמן ולהקפיא את המשך הברוגז עד שאציג בפניו את ההוכחות לחפותי. הוא היה משוכנע שאין לי שום סיכוי, הוא הרי היה שם וראה, עם כל העם, את הקולות.
    שביתת נשק הוכרזה בלא לחיצות ידיים, בביקורי הבא בביתו הבאתי את הקלטת המזכה, סנדרו הבטיח לבדוק, ואכן, אחרי שבועיים הושיט לי אותה והמהם מתחת לשפתו העליונה, מהסדק הדק שבין השפם לזקן, משהו רפה, שנשמע, גם אם בקושי, כמו נסיגה של גבר שמתקשה להודות בטעות, משדה הקרב.
    הוא צפה בהקלטה ולא מצא בה את דיברי התודה לרוברט שבישל בדמיונו ונטר לי בגללם שלוש שנים.
    אכן, רק תזכורת קלה של בני המשפחה שעברו מן העולם היתה שם, ואם היה בלבו של סנדרו שביב חדווה על שלא ניתן לכלול אותו, עדיין, ברשימת בני המשפחה שנפטרו מן העולם, ובינתיים הוא כאן אתנו, ולא על איזה ענן עם רוברט, או עם סבתא של נורית, לא ראיתי בפניו סימן לכך. שום ניע לא הסגיר שמחה שכזאת.
    לא היו נפילות איש על צוואר רעותו, ולא התפייסויות קולניות או הבעת חרטה קולנית, או אפילו שקטה, על החשד בכשרים.
    *
     
    החיים ואמא שלי לימדו אותי שגברים צריך ללטף בכיוון בו הפרווה שלהם צומחת, ולא לצפות מהם ליותר מדי, לכן לא חשבתי כי אשמע ממנו משהו ברור וחד כמו "סליחה", ובאמת לא שמעתי.
    "כן, נו טוב." שנלחש מבין שיניים חשוקות, יכול להשמע, למי שלא מבין עניין, כמו "את צודקת." ו"מצטער, אני טעיתי."
    אבל זה לא בדיוק.
    הסתכלתי עליו ופתאום הוא נראה לי נורא קטן, ואני חושבת שזאת היתה התחלה של משהו חדש.
    הבנתי, בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים, שאני כבר לא פוחדת ממנו.
    *
     
    לא תמיד סנדרו הקפיד להתנער ולהתרגז כל כך ממה שנוגע לרוברט.
    היו ימים שבהם השניים ניפגשו לעתים תכופות, וסנדרו אפילו נהנה מרוברט ובמיוחד מהקירבה אליו ואל שלו.
    ככה זה כשהאחד מנהל את משק החי של השני.
    היתה אפילו תקופה בה רוברט האמין שהם קצת חברים, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שזה היה כאשר רוברט עוד היה בין החיים, או כן, ולפני שגילה כי מי שנחשב בעיניו לידיד, מחזר במרץ רב אחרי אישתו.
    כי אחרי שהפועלים סיימו את מלאכת היום, הפרות נחלבו, הביצים נאספו, וכל משב רוח מהפרדסים הסמוכים הביא לפתחם של הרפתות והלולים, שכבר נוקו, ענן מרענן של ריח משגע, איזו עוד עבודה היתה לסנדרו במשק? אבל היה חשוב להסתובב שם. השכר היה גבוה, וכדאי היה להראות עסוק.
    אז הוא התעסק.
    בדק פרגיות, בחן עטינים, והמתין לתרנגולות שיטילו, למבכירות שימליטו, ולפרחים שישרו כבר מהעצים ובמקומם ילך ויתפח הפרי, ירוק תחילה והולך ומכתים עד שהוא הופך תפוז, כי רק בהפוך הפרח לפרי, יפסק כבר הריח הזה, המטריף את החושים.
    ואם הוא כבר שם, משגיח על העובדים במשק החי, שיכור מפריחת הפרדסים, יכול היה לטפל, למרות שאיש לא ביקש זאת ממנו, גם באוצרו היקר של בעל הבית, האישה התמירה והטמירה הזאת, שמזכירה לו סוסה ערבית אצילה שחורת רעמה.
    אחרי הכל, יופיה וריח הבושם הקל שעלה ממנה סיחררו את ראשו לא פחות מריח התפרחות הלבנות.
    *
     
    "תכירו את ליאורה, גם היא נולדה בפתח תקווה," הציג אותי אחד ממכרי בפני הוריו, מותיקי המושבה.
    "באיזה אזור בדיוק?" שאל האב והראה הרבה יותר עניין בקערית הפיצוחים שעל השולחן מאשר בי או בשכונה ממנה באתי. אבל הבוטנים נשרו מאצבעותיו ונשכחו כשקראתי בשם הרחוב.
    "תראי!" קרא הקשיש לאישתו בקול סדוק משנים ומהתרגשות, "היא גרה לא רחוק מהדרום אפריקאי ההוא, עם האישה היפהפיה!"
    ולא ידע כמה רחוק גדלתי מהדרום אפריקאי ההוא, שקראו לו רוברט, שהשאיר את האישה היפהפיה שלו בזרועותיו של סנדרו ואת הרפתות, הלולים והפרדס, בידי זרים וחזר לארצו עצוב ומובס, כדי למות שם שנים אחדות אחר כך משיברון לב, שהרופאים קראו לו סרטן.
    והאישה היפהפיה, כל כך קרובה אלי וכל כך רחוקה ממני היתה. אמא שלי.
    אמא. אמא, אמא, אמא.
    כמה כעס וכמה אכזבה, כמה כאב וכמה חמלה אפשר להכניס במילה אחת.
    כמה געגוע.
     
    * * *
     
     
    לא הייתי שם כשהכל התחיל, ואני יכולה רק לנחש את החיוך הנשי המקסים, ולדמיין את הקול הגברי המפתה, אבל צמחתי ביניהם כשהדברים כבר התחילו להדרדר, לצבור תאוצה וכוח הרס, עד שפרקו את חייהם והותירו פקעות סבוכות של כאב בחיי כל מי שהיה מעורב בהם.
    לא פעם, כשניסיתי למצוא אותי במבוכים של עצמי ולרפא את פצעי, הייתי חושבת שאולי אצליח אם רק אבין, והייתי חוזרת ומשחזרת לעצמי את הסיפור של כל אחד מהם ומחפשת תשובות.
    ואם אני רוצה לתת פיצוי, לשם שינוי, למקופח האמיתי בפרשה, עלי לפתוח בתולדות הזמן של רוברט. וזה יהיה בקיצור. לא רק בגלל שהלך לעולמו בגיל ארבעים ואחת, גיל מוקדם מדי לכל הדעות, אלא גם משום שהעלילה תתפתח בעיקר אחרי שהוא יעלם אל מאחורי הקלעים.
    *
     
    אמי, אשר בשנותיה הטובות היתה עסוקה יותר בעצמה ובסנדרו, ופחות ברוברט, סיפרה, בכל זאת, משהו על סבא מנדל, ששלח זרוע ארוכה מדרום אפריקה לפתח תקווה, וקנה אדמות ובנה עליהן בית ורפתות ולולים, ונטע עצי הדר, וחלם להגיע בשנה הבאה, או באחת מאלה שתבואנה אחריה, לירושלים הבנויה, או לפחות למלאבס הנבנית.
    בני המשפחה המוכשרים בעסקי ייצור ומכירות עבדו בבית החרושת לפלדה 'סלומון ובניו' ביוהנסבורג, ובן הזקונים שהיה יותר מוכשר בעסקי שעשועים, נשלח לפלשתינה להשגיח על המפעל הציוני, ולהפסיק להסתובב בין הרגליים במפעל המשפחתי.
    רוברט הגיע לפתח תקווה, אבל גילה עד מהרה את קיסמה של תל אביב.
    את הים וחופו עם החול הרך ומועדוני המשחקים שלאורכו, את בתי הקפה ואולמות הקולנוע, והמון בחורים ובחורות צעירים תאבי בילויים שקלטו אותו בשמחה אל חבורתם וחיבבו אותו בזכות מזגו הטוב וארנקו הפתוח לרווחה.
    העברית המליצית שלו, שהיתה מתגלגלת בריישים כבדים, ומתובלת בביטויים באנגלית, גרמה להם לצחוק ולטפוח בחיבה על כתפו.
    הבנות כרכרו סביבו בהתלהבות, ואלה שלא התפעלו במיוחד
    מחזותו המשופמת, ומגופו השדוף, רשמו בסולם מעלותיו את כשרונו על רחבות הריקודים.
    הוא שכר לעצמו דירת חדר ברחוב בן יהודה קרוב לשפת הים, נסע פעמים אחדות בשבוע אל הבית והמשק שהקים אביו על אדמת פתח תקווה, אך הקפיד לחזור בכל ערב אל העיר הגדולה, שם היו חייו שרשרת ארוכה של ריקודי ולס אנגלי ופוקס טרוט, כוסית ברנדי משובח וסיגריה עם ידידים על דלפק בר זה או אחר וארוחת ערב עם חיזור קליל ולא מחייב אחרי בנות האומה המתחדשת, התוססות בחדוות נעורים עבריים.
    לרוברט, שהתבונן בנעשה סביבו מבעד זכוכיות עבות כקרקעיות בקבוקי המשקה החביב עליו, היו ימי תל אביב חגיגה ארוכה ומתמשכת.
    *
     
    המשקפיים סייעו לו להבחין, בעברו באחד הימים ברחוב אלנבי, בחלון הראווה של 'פוטו ארדה', בצילום גדול של אישה צעירה, שערה אסוף ומוסתר בטורבן לבן, גדול, הכרוך לראשה, ועל פירקי ידיה השלובות בחיקה ענודים צמידי כסף כבדים.
    עיניה הסתכלו ישר בעיניו ועקבו אחריו כשחלף על פני החנות, במבט שהזכיר לו את המונה ליזה. חיוך קטן וכמעט לא מורגש בקצות השפתיים הוסיף לאשליית הג'וקונדה, האף הגבנוני מעט שיווה לפניה אופי ולא פגם ביופייה.
    היא לא נראתה כמו בובה, אלא חזקה ומסתורית. הביטחון והשלוה שקרנו מפניה הגבירו את תחושתו כי לפניו אישה מיוחדת.
    עד שאמי שלפה, אחרי שנים, אחד מעותקי התמונה ממזוודת הסודות שלה, חשבתי כי על בחור שאין לו מה להציע, אומרים תמיד, כדי לא להעליב, כי הוא נחמד ועל בחורה מכוערת, אומרים שהיא מעניינת. אבל מהצילום הישן ניבטה אלי אישה צעירה שהיתה, בהחלט, גם יפה וגם מעניינת.
    אחרי שרוברט חלף עוד מספר פעמים על פני המונה ליזה שלו, והיא המשיכה לעקוב אחריו בחיוך רומזני, החליט שזהו. הגיע הזמן להכיר אותה יותר מקרוב.
    הוא נכנס לחנות, הפעיל את הקסם האנגלו סקסי שלו במלוא עצמתו, וביקש לברר, בנימוס רב, מי העלמה.
    להפתעתו נתקל בחומת שתיקה בצורה מצד הצלם, שסרב בנועם שלא נפל מזה של רוברט, ובתקיפות גדולה משלו, למסור את שמה, ואפילו לרשום לפניו את שמו של המעריץ העקשן לא הסכים.
    "אבל אני מוכן להבטיח לך שאם הגברת הצעירה תזדמן לכאן שוב, אבקש ממנה רשות, ורק אם היא תסכים, אתן לך את שמה." אמר וחתם את שפתיו.
    פעמים אחדות חזר רוברט אל הצלם לשאול אם כבר היתה, רק כדי לשמוע כי היא לא חזרה לשם, ולאט לאט התחיל להבין שכנראה גם לא תחזור.
    "אחרי הכל, בשביל מה הייתי צריכה לחזור לשם אחרי שכבר קיבלתי לעצמי העתקים של הצילום?" תסביר אמי, כמו מתנצלת, אחרי עשרות שנים.
    *
     
    יום אחד, אחרי שנעדר לשבוע מהעיר בגלל ענייני המשק, מיהר לרחוב אלנבי להעיף מבט מתגעגע בנערתו, אך כבר כשהחל מתקרב לחנות הבחין כי הצילום אינו נמצא עוד בחלון הראווה.
    "היכן היא?" שאל את הצלם שקיבל את פניו בהבעה זועפת.
    "אני לא יודע איפה היא, ואני לא יודע איפה התמונה," השיב זה, "ויש לך מזל שאני גם לא יודע את השם שלך, כי אחרת הייתי מוסר אותך למשטרה."
    "על מה ולמה משטרה?" תהה רוברט.
    "על כך שלפני ימים אחדים שברו את זגוגית חלון הראווה וגנבו את התמונה, ועד הרגע הזה, כשראיתי את הפנים המודאגות שלך, הייתי בטוח שאתה או מישהו מהחברים שלך עשיתם את זה."
    *
     
    "נעלמה לבלי שוב!" קונן רוברט ורמז לבתיה שהתרוצצה סביבו במטבח לשוב ולמלא את כוסו, "ואין לי שמץ של מושג היכן אוכל לחפש אחריה."
    "זה בטח לא כל כך נורא כמו שאתה עושה את זה," ניסה סנדרו לנחם אותו והניח זרוע איתנה סביב כתפיו השחוחות של המעביד שלו, "וזה בטח לא סוף העולם, אתה הרי יודע שיש עוד הרבה דגים בים."
    רוברט ידע שסנדרו מבין בדגים ובנשים, שהרי היה גם וטרינר וגם גבר פנוי ומבוקש, אבל הפעם לא הסכים עם ידידו.
    "יש הרבה דגיגים, אולי," פסק, "רק דגיגים. אבל כמוה? כמוה אין."
    *
     
    כמה נדהם שבועות אחדים מאוחר יותר, כשהגיע לביתה של אחת מהצעירות שהיו כרוכות מדי פעם על זרועו, ומצא, נעוץ בין זכוכיות המזנון בסלון שלה, בין תמונות נוספות, צילום קטן של ידידתו מחובקת עם היפהפייה האבודה.
    ברגע הראשון לא זיהה אותה.
    ובכל זאת, משהו בצילום משך אותו להסתכל שוב.
    דמות שונה לחלוטין מזו שזכר הציצה בו במבט משועשע מהתמונה.
    ידיה היו מונחות בהתרסה על מתניים צרות נתונות בחגורה רחבה, שמלתה הקלילה התנופפה סביב ברכיה, ושערה הכהה גלש בגלים סביב פנים שקושטו במשקפי שמש ענקיים, וכל זה שנים רבות לפני שמישהו שמע על ז'קלין קנדי.
    "מי זאת?" ניסה, ללא הצלחה, להסתיר את הרטט בקולו.
    בלהה, מזכירה זריזה בהדפסה בשעות היום, ובמחולות בערבים, עלצה למראה התרגשותו.
    "חברה שלי מהעבודה אצל עורך דין גורליצקי." דיווחה ולא הצליחה, ואולי גם לא ניסתה, להסתיר תחושה קלה של שמחה לאידו של הבחור הפופולארי הזה, ששמח תמיד לכרוך את זרועותיו סביבה במחול או במיטה, ולפטפט אתה על כל דבר שבעולם, חוץ מעל אהבה, וכל זאת מבלי שנפל עד כה ברשתה או בזו של מישהי מחברותיה.
    "ורק כדאי שתדע כבר עכשיו שאין לך בכלל סיכוי." הוסיפה, "היא תמיד מוקפת מחזרים.”
    פסקה, ולא שערה איך ישובב ניחוח העולם הגדול את לב אמי, מה גם שהעולם הגדול נעזר בריחו של אפטר שייב יקר, מוצר שלא היה בשימוש נרחב אצל גברברי העיר שנבנתה בחולות, ושעד כה ראו הבנות רק במודעות בז'ורנלים מחוץ לארץ שבהם אהבו לעלעל בקפה 'עטרה'.
    אבל רוברט לחץ, וחיבק אותה בחיבה, והזכיר לה שאין לה מה להעלב, שהרי לא הבטיחו זה לזה, אפילו ברגע של חולשה, דבר, ואחרי הכל הם באמת רק ידידים, "ואפילו טובים," החניף לה, והוסיף לחיצה לחיבוק, והזכיר לה כי גם היא נעלמת לפעמים לפגישות עם הבוס שלה מחוץ לשעות העבודה, והיא קיללה את עצמה על שהשאירה כך את התמונה גלויה לעין כל במזנון, והציעה שיפגשו שלושתם ב'עטרה', והיא תכיר ביניהם.
    *
     
    בלהה היתה צריכה לנחש מה יבטיחו המכונית עם גג הבד המתקפל והארנק הפתוח תמיד לרווחה, לחברתה, בתו של חרט שלטים שעשה את שעות יומו כפוף על כליו בחנות קטנה בדרום תל אביב.
    הרי היא עצמה לא נמשכה אליו בגלל יופיו הלא ידוע אלא יותר בשל האבזרים שנלוו אליו, וקיסמם עבד גם עליה.
    רוברט לא נהג להתגאות באוטו עם הגג הפתוח, במשק הגדול, ובארנק, אבל הם היו שם, אם תרצו או לא תרצו, כבר בפגישה הראשונה.
    ובכל זאת אני מוכנה לתת אשראי כלשהו לאמא שלי ולחשוב שאולי גם משהו מטוב לבו ומנועם הליכותיו, שבטח היו שם גם הם כבר בפגישה ההיא, עזרו לו לשאת חן בעיניה.
    "נו," אמרה בלהה לעצמה, אחרי שפיתחה כאב ראש מיידי שסייע לה לסגת משדה הקטל בכבוד, "אני מקווה שהם לפחות יזכרו שאני הייתי זאת שהכירה ביניהם."
    והם, שקועים בשיחה ערה, ראש ליד ראש, מלמלו מילת פרידה חטופה ואפילו לא הרימו עיניהם אליה לאחל לה החלמה מהירה.
     
    * * *
     
     
    כשאריה ורשבסקי החליט, אחרי המלחמה הגדולה, שרק מקום אחד יש בעולם ליהודים לחיות בו, הודיע לאישתו כי הם עולים לפלסטינה.
    "ילדתנו הקטנה תגדל בארץ ציון." הכריז ומבט עם דוק ערפילי של משורר עמד בעיניו.
    ציפורה אישתו אהבה את הרעיון.
    היא אימצה אל גופה את הפעוטה בת השנתיים, נענעה בראשה בהסכמה, והייתי יכולה לייפות את הסיפור ולדווח כי דמעות של התרגשות עלו בעיניה, אבל מהכרות מאוחרת יותר עם הנפשות הפועלות, ובעיקר עם סבתי האיתנה, אני מניחה שלא היו שם דמעות. אולי רק איזה נצנוץ קל של גאוה ציונית.
    אם אחות או דודה פרצו בבכי למחשבה על החולות והתנים הממתינים לנעוץ בהם שיניים, שם במדבר, או חברים באו להזהיר אותם, נסערים, כי שום טובה לא תיצמח להם מהארץ ההיא האוכלת יושביה, לא היה די בכך כדי לעצור את אריה וציפורה באמצע האריזה.
    "אתם תחזרו לכאן מהר מאוד, אנחנו עוד נתראה!" ניבאו להם אוהביהם, ואיש מהנביאים לא שער כי לעולם לא יפגשו שוב, וכי כל מי שנשאר שם יעלה בעשן השמיימה פחות מחצי מאה מאוחר יותר.
    *
     
    אריה וציפורה התיישבו בעיר החדשה שקמה לא רחוק מיפו, והתקיימו משיעורי מתמטיקה שהיא נתנה לסטודנטים, ומעסק חרטות שהוא פתח לא רחוק מדירתם, חולם להיות אמן, ומצייר, בינתיים, עץ עמוס פרי כסמל לחותמת בית אריזה ביפו, או חורט שמות חתנים וכלות בכתב מעוטר ומוסיף להם תאריך יום הנישואין בתוך טבעות זהב.
    ילדתם באמת גדלה בארץ ציון, אמנם לא ירושלים, אבל גם תל אביב היתה בסדר לצורך העניין.
    היא למדה מהר את השפה העברית המתחדשת, אספה חברות, ואהבה לשבת עם אביה, כשהיא מתרפקת עליו ומקשיבה אתו בכל שעת פנאי למוזיקה שאהב, שומעת ממנו את כל סיפורי העלילה של האופרות, טובלת בצלילים הדרמטיים העשירים של ורדי, סמיכים וחמים כמו השוקולד הטוב שהוריה לא יכלו לקנות, אך היא טעמה פעם, מזמן, אצל חברה מבית הספר, טובעת במפלי הרומנטיקה העצובה של פוצ'יני.
    *
     
    כשהיתה בת חמש נולדה תרצה. היא לא קינאה בה אף לרגע על אהבת ההורים שעכשיו נחלקה ביניהן, נמדדת במשורה הוגנת על ידי האם, סבתי ציפורה שעשתה כל מה שעשתה בהגינות דקדקנית, ומורעפת בלי חשבון על ידי האב, שאהב את התינוקת החדשה שלו עד שיגעון ולא טרח להסתיר זאת.
    היא עצמה כרכרה בעקבות הקטנה מוקסמת מיופייה ומחוכמתה, ותרצה, שעם השנים תהיה לאחותה הבכורה אשת סוד, חברה, יועצת, והאדם היחיד שאי פעם חשה קרובה אליו באמת, קיבלה את גלי ההערצה האלה כמובן מאליו.
    אחרי הכל, כולם הסכימו שהבת הקטנה יפהפייה וחכמה באופן מיוחד, ולשם שינוי, בעניין הזה, תרצה הסכימה עם כולם.
    *
     
    אמי הלכה והפכה מילדה טובה מפולניה לנערה ישראלית, אף פעם לא ישראלית לגמרי.
    מכנסיים קצרים נלבשו ברצון, כי חשפו את ירכיה הנאות, אבל סרפנים כחולים, בגדי חאקי וצמה, ממש לא היו הסגנון שלה.
    ירחוני אופנה, תמונות נשים מטופחות בנעליים גבוהות עקבים ובתכשיטים גדולים משכו אותה יותר. לא בדיוק מה שיכלה להרשות לעצמה בתקציב של בית אבא, מקום בו היתה סבתי ציפורה רוחצת ושוטחת את ניירות האריזה של הגבינה הלבנה על אריחי המטבח לייבוש, כדי לחסוך כמה פרוטות, ולעטוף בהם את הכריכים שלקח סבא אריה לבית המלאכה.
    היא לא היתה שייכת לגמרי לאף אחד משני העולמות, והיתה מורכבת כמו החיבור ביניהם. זה מה שעשה אותה, כמעט צברית, כמעט משוחררת, תוססת, סוערת ועם זאת, מטפחת את נשיותה, מתנהלת כאישה אירופאית מבית טוב, מקפידה על מראיה.
    אישה צעירה, יפה, וכמו בוטחת, שהחביאה בתוכה ילדת גולה הזקוקה לחיזוק ולעידוד, ואיש לא ידע.
    בערבי הריקודים אליהם הלכה עם חברותיה, היתה מסרבת לא אחת להזמנות הנערים שסבבו אותה וביקשו לרקוד עמה.
    "הם אמרו עלי שאני סנובית, ואני בכלל לא הייתי כזאת!" התוודתה באוזני ברבות הימים, "לפעמים לא קמתי לרקוד רק כי התביישתי. לא רציתי שכולם יראו שהעקבים של הנעליים שלי שחוקים ושהחרטום שלהן משופשף, ואם נשארתי לשבת, יכולתי להסתיר אותם מתחת לכיסא.”
    כשסיימה את הגימנסיה, והחלה להשתכר למחייתה, אם לא למעלה מזה, החלה לפרוח באמת.
    מעבידה הנשוי בעושר ובלא אושר, עורך הדין גורליצקי, היה עסוק מאוד בפיתויה של בלהה, הכתבנית, ולא נאלץ לעבוד על כך קשה מדי, אך חבריו הרווקים הקיפו את המזכירה החדשה בהתלהבות, חיזרו אחריה במרץ, וחיכו כי תבחר באחד והיחיד מביניהם, שיחשב בר מזל בעיני האחרים.
    עכשיו יכלה להתלבש ולהופיע כמו שתמיד חלמה, וידעה בחוש להפיק משארית בד שנקנתה במחיר מציאה, ובעזרת תופרת בית צנועה ואלמונית אותה הדריכה וטיפחה, שמלות כמו של טובי המעצבים שראתה בז'ורנלים בבתי הקפה.
    היא היתה מוצאת בחנויות קטנות ואפלות בשווקי יפו תכשיטים אקזוטיים שעזרו לה להראות ולהרגיש כמו מאטה הארי, וכל אלה רק העצימו את הזמזום שעלה מכוורת הגברים שרחשה סביבה.
    "ראזאללה!" איילה, היו קוראים אחריה ערביי יפו כשעברה ברחוב, והיא היתה צוחקת אליהם בפה מלא שיניים צחורות, מנערת את גלי שערה השחור, ומעוררת מקהלה נוספת של קריאות ושריקות התפעלות.
    ואז סיפרה לה בלהה על הגבר הצעיר מדרום אפריקה שמבקש להכיר אותה.
     
    "הוא שואל רשות להיות מוצג בפנייך," לגלגה בלהה על השפה הגבוהה של רוברט.
    עכשיו, כשכבר היה ברור כי מעייניו אינם בה אלא בחברתה היפה ממנה, הירשתה לעצמה לצחוק לאיש שרק לפני ימים אחדים נחשב בעיניה תפיסה ראויה.
    *
     
    אמי לא נזקקה למאמץ מיוחד כדי לשאת חן בעיניו, שהרי רוברט כבר נפל בשבייה ברגע בו נחו עיניו על הצילום ההוא בחלון הראווה.
    ועכשיו, כשהחלו לטייל במכוניתו, נעים ברחבי הארץ, מבקרים במפל התנור או בסמטאות ירושלים, וקופצים לבילוי סוף שבוע במועדוני הלילה ובמלונות הפאר של ביירות, עמד לרשותו כל הזמן שנידרש לו כדי להוכיח לעצמו שצדק.
    הוא אהב להוריד את גג מכוניתו ולנסוע במהירות בדרכים, רק כדי לראות את עיניה נעצמות מעצמת הרוח המכה בהן, ואת שערה מתבדר וחושף את תוי פניה.
    היא דיברה בהתלהבות על ספרים שקראה, על הליכים משפטיים מעניינים שהיתה עדה להם בעבודה, וכשסיפרה על המוזיקה האהובה עליה, זהרו כוכבים בעיניה, והוא הביט בה מואר כולו.
    "מה אני הכי אוהב אצלה?" היה שואל את עצמו שוב ושוב, נהנה למנות את מעלותיה, ולא הצליח להחליט אם היה זה עולמה התרבותי העשיר, לבושה שהיה תמיד בטוב טעם, או שמא מותניה הצרים שהתעגלו אל אגן אגסי נשי, ואולי בכלל היו אלה עיניה המלאות חיות.
    אם כך ואם אחרת, היא היתה בעיניו מושלמת.
    הוא ידע כי יוכל להציג אותה בגאווה בחוג יהודי דרום אפריקה, בפני בני משפחתו וחברים של הוריו. היה לו ברור כי כולם יקבלו אותה באהבה ובהתפעלות, כמוהו לפחות.
     
    "מה יהיה אתך? אתה נראה לי אבוד לגמרי," נזף בו סנדרו, "אתה ממש מזכיר לי תרנגול שמניחים אותו על הגב ומלטפים לו את המקור, עד שהוא מתהפנט."
    סנדרו שם לב שהוא חוזר כבר בפעם השלישית על פירוט הפעולות שיש לעשות ברפת, בעוד רוברט מתבונן בו פזור נפש, ואינו מבין על מה הוא מדבר. ורוברט שהביט שוב בשעון היד שלו, ובדק אם כבר הגיע הזמן לצאת לתל אביב, הנהן וגיחוך של שביעות רצון עלה על פניו, כמו ילד שנתפס בקלקלתו.
    *
     
    "האמת היא, שבדרך כלל אני אוהבת שבחור נראה חסון כזה... זה נותן לי הרגשה שאוכל להשען עליו בשעת הצורך.... והוא רזה כזה ונדמה לי שאם אשען עליו – נתמוטט שנינו..."
    "תמיד תוכלי להשען על הארנק שלו," אמרה תרצה, "הוא נראה לי די יציב..."
    "בסדר, אז זאת לא התאהבות מטורפת כמו בסרטים, אז אני לא ממש משתגעת אחריו, אז מה? יש בי המון חיבה כלפיו, ופשוט, טוב לי אתו!" אמרה אמי לאחותה כמתנצלת.
    האחות הצעירה, שהקשיבה לוידוייה כמו בכל ערב לפני שצנחו אל מעמקי השינה, התהפכה על בטנה השזופה ולחשה אל חשכת החדר, "בטח שטוב לך, עם הכסף שיש לו לכל אחת היה טוב. רק תגידי, אין לך עיניים? נכון שהוא עשיר, אבל תראי כמה שהוא מכוער!"
    "הוא לא כל כך..." ניסתה האחות הבכורה להתגונן, "ראיתי אותו בלי המשקפיים, ויש לו עיניים ממש ממש טובות..."
    "הוא מכוער!" פסקה הצעירה, תלתה בתקרה מבט שהיה מעשי יותר משהיה חולמני, והוסיפה, "אבל, אל תדאגי, אני בכל זאת מחבבת אותו, כי הוא באמת בחור טוב. רק תדעי לך שאני לא כמוך, אני אתחתן עם איש שיהיה גם עשיר וגם יפה, את תראי!"
    אבל אמי לא שעתה לדיברי אחותה, ולא חשבה לרגע להמתין לבואו של הגבר שיהיה גם יפה וגם עשיר.
    *
     
    היא נפתחה אל השקט ואל העדינות של רוברט, ובעיקר אל תחושת השלווה והביטחון שאהבתו המוחלטת וכספו נתנו לה, וכיעורו, הנתון לויכוח, התערפל בעיניה.
    היא החלה לחבב אותו באמת. טוב הלב שהקרין אל העולם הסובב אותו ובעיקר כלפיה, עשה את שלו ולאט לאט היה לה לידיד.
    כעת סיפרה לו גם על ילדות של חוסר, ועל חלומותיה ומשאלותיה, ורוברט כבר היה נחוש להגשים לה את כולם.
    הוריה קיבלו אותו באהבה ובחום כפי שהיה בטוח שמשפחתו תקבל אותה.
    "אני מעריץ את אמך על שכלה הישר, ועל היותה אישה עם ערכים." התוודה רוברט באוזני אהובתו, כאשר שמע כי ציפורה אינה אוכלת בשר מתוך עקרון.
    "לא רוצה שיהרגו בגללי חיות." היתה מסבירה, והמשיכה להכין לסבא אריה את תבשילי הדגים שאהב, "כי הוא לא צריך לסבול בגלל החלטות שאני עושה לגבי החיים שלי."
    רוברט לא שכח להוסיף כי מה שעושה את החותנת המיועדת הכי יקרה ללבו הוא גם העובדה שילדה וחינכה את האישה שאהב.
    "אני מעריכה את נימוסיו הטובים ואת יושרו וכנותו." אמרה סבתי, שהודתה גם היא כי, בעצם, היא מחבבת אותו בעיקר בשל הרגש העמוק והחם שהוא מפגין כלפי בתה.
    וכשסבתא ציפורה זקופת הקומה וחמורת הסבר קיבלה מישהו בחמימות כזו, זה היה אות וסימן גם לסבא אריה כי יש לקבל את רוברט בשמחה אל חיק המשפחה הקטנה, כי אם ציפורה ישרת הדרך אומרת, אז הוא, כנראה, באמת בסדר.
     
    * * *
     
     
    בגן שהשתרע סביב בית הרווק הבודד בפתח תקווה, ליד בריכת דגי הזהב ובתוך שיפעת שיחים ופרחים, עמדו מתחת לחופה, מוקפים בבני משפחתה ובחברים.
    היא לבשה חליפת מכנסיים בצבע שמנת מבד שיפון רקום בפרחים קטנים בצבע הבד, והינומה תואמת, והדהימה את הרב ביופייה המתריס ובהנחת יד ידידותית על זרועו.
    אחרי החופה זכרה לעבור בין האורחים ולוודא כי כל הכוסות מלאות והמגשים המתרוקנים חוזרים ומועמסים בכיבוד העשיר שהכינה בתיה, המבשלת הביתית.
    הוא הסתובב גאה כטווס בחליפת שלושה חלקים גזורה ותפורה היטב, ובעניבה תואמת, עור פניו סמוק מהתרגשות ומגילוח דקדקני מדי, וכשהביט בה, שכח למחות את דמעות האושר שהעלו אד על עדשות משקפיו.
    אף נציג מדרום אפריקה לא התייצב לצידם, אבל לא נראה כי החתן בעיניו השטופות דמע וקסם הבחין בכך.
    הם שלחו מעטפה עם סכום כסף נכבד, ולרוברט, בן ראוי למשפחת סלומון, זה נראה מספיק.
    רהיטים שנבחרו בקפידה מתוך חוברת ששלחה אמו בדואר, הגיעו למושבה ב"ליפט," מכולת עץ גדולה, שמאוחר יותר שימשה בית מגורים זמני למשפחה ניצולת שואה.
    ארון הבגדים הקטן שחלקה עם תרצה בדירת ההורים בתל אביב, הוחלף בחדר מרווח ומואר, ובו מראה גדולה, שניבנה במסגרת שיפוץ בית הרווק והפיכתו לבית ראוי למגורי משפחת סלומון.
    היתה זאת תוספת מיוחדת בשביל כלה צעירה, שבעלה מאוד אוהב אותה, והיא מאוד אוהבת בגדים, ומי שלא שמע עד אז בארץ החלוצים על חדר ארונות יכול היה להתרשם מהפלא הזה בבית הזוג הצעיר.
    החדר החדש החל מתמלא בחלוקי משי, בשמלות מעוצבות ובתכשיטים יוקרתיים ומיוחדים. שום דבר אצלה לא היה ולא יהיה כמו אצל האחרות. לא הלבוש, לא ההופעה ולא האבזרים והתכשיטים.
    כך גם לא גודל האהבה שעוד תדע, ואחריה עומק האכזבה ועצמת השנאה.
    *
     
    הם החלו חיים בשיגרה נעימה. בכל יום שלישי, יום נישואיהם, היה מגיע הביתה זר פרחים מרהיב שעוצב ונשלח מחנות פרחים אופנתית בתל אביב, העיר ששמרה על קיסמה בעיניהם, ובכל יום חמישי היו מוסעים אליה על ידי בנצי הנהג, לפגוש חברים, לשבת בבתי קפה ולראות מה התחדש בחנויות.
    "הם שוב נסעו?" היה סנדרו שואל מדלת המטבח ובתיה מיהרה להכניסו פנימה ולהגיש לו ספל קפה עם פרוסת עוגה שזה עתה הוצאה מהתנור, "אני צריך להתייעץ עם רוברט בקשר למכירת העגלים."
    "מה יש לך להתייעץ אתו," היתה משיבה המבשלת, "הרי ממילא מר סלומון מסכים עם כל מה שאתה אומר לו, תעשה מה שצריך, ותעדכן אותו."
    *
     
    הזוג הצעיר חג וחגג בין פתח תקווה לעיר הגדולה, נהנה מכל העולמות, מפיק מחייו עונג שהריון ראשון עם הבחילות והחולשות הרגילות לא הצליח לקלקל, מבלה עם זרם בלתי פוסק של אורחים שהוזמנו לארוחות ערב בגן המטופח, ובין אירוח לאירוח היו השניים יוצאים לקונצרטים, לרקוד בבתי קפה, לשמוע הרצאות, או נשארים בבית לערבים של הנאה שקטה עם תערובת מוסיקלית, הג'אז שלו, והאופרות שלה.
    גידי נולד בימים הטובים ההם.
    היא חזרה מהר לגיזרתה שעליה היתה גאוותה, מה שהותיר את התינוק אדיש לחלוטין.
    לא רק שהיה וישאר אחד הגברים היחידים שהכרתי שלא התרשם מיופיה של אמא שלנו, אלא בשנים שיבואו ידרוש ממנה בתוקף, בכל פעם שתגיע לבית הספר לשוחח עם מורים ולהתחנן על תיקון ציוניו, כי תעשה זאת בלבוש צנוע וללא איפור, שלא להביך אותו בפני חבריו.
    לצערו עוד יגלה כי גם במכנסיים שחורים רגילים לגמרי, ובחולצת גולף פשוטה תואמת, בהופעה יומיומית לכאורה וללא איפור רב, היא מעוררת גלים בכל מקום אליו היא מגיעה, מסחררת את ראשיהם של מוריו, גברים ונשים כאחד ומוציאה משלוותם את בני גילו.
    אבל ימי בית הספר שלו עוד היו רחוקים, ובינתים הוא דרש המון תשומת לב. בכה ללא הפסקה, התקשה בנשימה, והיה ילד חלש, חולני, שראשו גדול יחסית לגופו, ופניו חיוורות.
    זהרה, נערה תימניה שעלתה לארץ עם בעל מבוגר ממנה בשנים רבות, נקרתה לאמי יום אחד ברחוב, כשהיא הולכת ובוכה, ואומצה מיד לתפקיד המטפלת שרוברט התעקש שתהיה לבנו.
    "אם היינו עכשיו בדרום אפריקה, היתה לילד נאני, כמו לכולם," אמר, "אז אין כל סיבה שלא תהיה לו נאני גם כאן."
    ככה הוא רצה את הדברים.
    אישתו לא תצטרך לעשות דבר מלבד לאהוב את בעלה, ללדת את ילדיו ולהנות מחייה.
    הילדים היו בינתיים רק גידי, שלא היה הילד הכי בריא בעולם אבל כבר מגיל ינקות היו לו, או נכון יותר, להוריו, מטפלת, ומבשלת, ונהג, וגנן, ומנהל לפרדס, ומנהל למשק החי, ועוד כמה פועלים שכירים. ואם זה היה נגמר כאן, זה היה יכול להיות הפי אנד אמיתי. אבל זה לא היה.
     
    * * *
     
     
    מי שנכנס בטבעיות לתפקיד הצלע השלישית, הגיע לישראל מארגנטינה בגפו, בן ארבע עשרה, נער עצמאי ובוגר, והלך ללמוד בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'.
    אמו, אחיו ואחותו הגיעו בעקבותיו והתיישבו בתל אביב.
    כשסיים את לימודיו, הגשים את חלומו לחיות בכפר, ועבר להתגורר בפתח תקווה.
    לימים יספר כי השלים לימודי וטרינריה בהולנד, והיא, כאשר השנאה כבר תבעבע כארס בפיה, תמלמל ותילחש בשפתיים חשוקות מתקרבות בשקט אל אוזני, כי מעולם לא למד בהולנד. נכון שנסע לשם, אבל בסך הכל עבד שם תקופת מה וטיפל בפרות באיזו חווה נידחת "ואני בטוחה," הוסיפה, "שהתעסק עם בת האיכר שהיתה, מן הסתם, זהובת שער ותכולת עין."
    ובכל זאת, בין אם למד שם בארץ השטוחה, או עשה דברים אחרים, כאשר חזר לפלשתינה התנוסס על כרטיס הביקור שלו התואר וטרינר ומומחה לחיות משק.
    הוא נשא נערה פשוטת מראה וטובת לב, שעיקר יופייה היה בעיניה האפורות וברכושו של אביה. זה עמד, כנראה, על טיבו של המחזר הצעיר במהירות, כי כאשר באו אליו השניים, ידה בידו וכרסה בין שיניה, לבקש את ברכתו לנישואין, ואם אפשר גם איזו דירת שלושה חדרים חדשה במושבה, כי הרי הנה, כבר, יש נכד או נכדה בדרך, נתן החותן המיועד את הסכמתו, בליית ברירה, לנישואין, אך הרעים בקולו והצהיר כי הפסקודניאק הזה, שהכניס את בתו להריון כדי להכריח אותו לחתנם, לא יראה ממנו ולו גם פרוטה עלובה.
    בלא העזרה הכספית שקיווה לקבל מ"הזקן" כפי שכינה סנדרו את חותנו, נאלץ להתגורר עם רעייתו בשכירות בבית קטן וצנוע בשכונה בקצה המושבה. מהבטן שהלכה ותפחה נולד בכורו דרור, ושש שנים אחריו באה לעולם בת.
    דפנה היתה בת שנה כשאמה מתה מגידול ברחם וסנדרו מצא את עצמו אלמן מטופל בשני ילדים.
    כיון שדגל בערכי העבודה ובעיקר בערכי השיתוף, כפי שיכלו להעיד כמה בעלים עצבניים במושבה, היה זה רק טבעי כי בנו ילך להתחנך על ערכים אלה בקיבוץ.
    דפנה הפעוטה נשלחה אל משפחת אמה, שם גידלה אותה הסבתא הזקנה.
    האלמן עצמו, שלא היה בודד אף לרגע אחד, כבר ניהל את משק החי של רוברט וכבר היה מוקף להקות של נערות הומיות אשר נמשכו אל הגבר ממוצע הקומה והחסון, שהיה חולף ברחובה הראשי של המושבה רכוב על סוסו, סוקר אותן במבט חודר ונעצר לפטפט עם זו או עם אחרת.
    לא הכל התנהל לפי התכניות של סנדרו, כי כאשר נראה היה כי הגיע להסדר אידיאלי לעצמו ולילדיו, מתה פתאום הסבתא, אם אישתו, וזה קצת הפריע לחיי הרווקות העליזים שחזר אליהם.
    הוא מצא פתרון מהיר ושלח גם את הקטנה לקיבוץ.
    הרי לא יכול היה להשאיר אותה לבד בבית בשעות היום הארוכות בהן עבר בין המשקים במושבה, בודק סוסים ומטפל בפרות, או אתו בשעות הלילה, בהן העדיף חברת ילדות מבוגרות ממנה.
    הנערות שאהבו את חיזורו הקליל והמחמיא, לא נפגעו קשה מדי כאשר עזב את האחת והלך עם השנייה. לפחות אלה שידעו שאין טעם להתייחס אליו או לנשיקותיו ברצינות רבה מהדרוש. תמיד היה סיכוי כי עד מהרה ימאס באחרת וישוב לתקופה נוספת, גם אם קצרה, אל חיקן המבטיח.
    אבל היו גם אחרות. אלה עלו בחכה ופירפרו שם, נושאות פגיעות קשות שלא הגלידו שנים ארוכות.
    אחת מהן היתה דינה, נערה נאה ובלונדינית, עגלגלה ונשית מאוד, בתו של נהג משאית החלב במושבה.
    אבא שלה לקח לילה אחד, במשאית שלו, את אישתו של סנדרו למות בבית החולים, ואילו סנדרו לקח את הבת בלילה אחר ולימד אותה כמה סודות על גופה, ומאז ובמשך שנים רבות המשיכה לחפש את אותו ריגוש שידעה אתו, רק אתו, בנעוריה, והיתה מוכנה לקראתו בכל פעם שעבר בסביבה, גם כשכבר נשא לו לאישה את אמא שלי, וגם כשהיא עצמה כבר היתה אשת איש ואם.
    *
     
    הוא היה מגיע לדירתה בשעות היום, נעלם אתה מאחורי אחת הדלתות הנעולות, משאיר אותי, ילדת הכיסוי שהביא אתו מהבית לצרכי אליבי, להמתין להם בחדר האורחים, שם פיזמתי להנאתי שירים שאהבתי והעסקתי את עצמי בינתיים בשמחה באוסף הבובות בתלבושות לאומיות של דינה ובמקטרות הרבות המגולפות עם ראשים משונים שהיו חביבות על בעלה.
    במיוחד אהבתי אחת שראש צבי התנוסס עליה. אומן מוכשר מארץ אירופית כלשהי, גילף והצמיד שתי קרניים גדולות שעלו והתלפפו סביב קנה הפומית שלה.
    לא ידעתי אז כי זה בדיוק מה שעושה סנדרו באותם רגעים, מאחורי הדלת הנעולה, לבעל המקטרת עצמו.
    לעתים הייתי תוהה לרגע לאן נעלמו, מתי יחזרו ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן, ואחר כך חזרתי למשחקי.
     
    פצועה אנושה אחרת היתה אמי.
    *
     
    הדרך אל הרפתות עברה בקצה הגן.
    סנדרו היה נכנס אל החצר, ושלא כמו הגנן, הנהג והעובדים האחרים, שתודרכו להפגין כבוד לבעלת הבית, כפי שנוהגים בדרום אפריקה בגברת לבנה, לא העלה בדעתו להסיר את כובעו מראשו כאשר הבחין בה.
    הוא היה מחייך אליה עם שני טורים של שיניים צחורות, אומר דבר של בדיחות הדעת, סוקר אותה מלמטה עד למעלה במבט בוחן, מתעכב לשנייה קלה על רגליה אם היתה במכנסיים קצרים, או על שדיה. אף פעם לא ישיר מדי, אף פעם לא חצוף, רק מרפרף, אומד, מחמיא במשהו, חיוך קל מביע הערכה, כמעט לא מורגש, בקצה פיו ועיניו צוחקות אליה.
    אחר כך היה נוגע בעקביו בקלילות בצידי הסוס ומדהיר אותו אל עבר הרפת.
    מילה חטופה הפכה לשיחה ארוכה.
    היא אהבה את ההתבדחויות שלו, והיתה מטה את ראשה בחן לאחור וצוחקת במלוא הגרון, לאותן הלצות שכמותן יגרמו לה לסנן מבין שפתיים חשוקות, בימים שעוד יבואו, ולרטון בזעף, "איזה הומור מחורבן של כלב זקן!"
    אמי לא היתה מעורבת בחיי המושבה ושמרה על התבדלות שאחדים משכניה ראו בה התנשאות. מהרגע שהגיעה למקום היתה זרה ביניהם, עם שערה השחור המטופח, האיפור המוקפד, השמלות המתנפנפות וסנדלי העקב הדקים שנעלה גם בימים של שיגרה. הרמקולים עם המוזיקה וגביעי היין בגינה רק הגבירו את תסיסת הרעל בגביעי השכנות.
    היא מעולם לא עבדה כמותן בשדה או ברפת, מעולם לא נראתה בבגדי חאקי מוכתמים או בידיים מלוכלכות בעפר. בבית משפחת סלומון עבודה כזו נעשתה בידי פועלים שכירים. חברותיה שבאו לבקר בביתה, לשבת בצל העצים הגדולים בגן, לשוחח על חידושי האופנה בעולם ועל הקונצרט האחרון הנפלא של הפילהרמונית, היו כולן תל אביביות, ידידות מימי הגימנסיה, בנות זוג של קצינים בריטיים, ונשות עיר.
    אף חברה אחת לא היתה לה במושבה במשך השנים שהתגוררה שם, ובכל זאת השמועות על הוטרינר השרמנטי הגיעו גם אליה.
    בשביל רכילות הגונה לא מוכרחים להמצא דווקא בין ידידים.
    היא ידעה על אלמנותו ועל ילדיו הקטנים שנשלחו מהבית. גם חיבתו לנערות ולנשים ואהבתן שלהן אותו, היו סוד גלוי בפיות המקומיים.
    סיפורי חיזוריו, מי נענתה, מתי והיכן, והאם בעלה באמת לא יודע, היו סחורה מבוקשת שהועברה מפה לאוזן, צוברת עוד פרטים, מתפשטת ברחש קל ובמהירות בה אוחזת אש בשדה קוצים. בפתח תקווה של אותם ימים, גם אם לא ממש הכרת מישהו, ידעת עליו הכל.
    אבל היא גילתה כי לא רק שהסיפורים עליו אינם מרתיעים אותה, אלא שהם אפילו מסעירים וגורמים לה לרצות יותר בחברתו של שובר הלבבות המקסים.
    מהר מאוד גילו כי הם אוהבים את אותם סופרים, מאזינים לאותה מוזיקה, ולא נראה כי העובדה שהוא העדיף מלחינים גרמנים והיא התמוגגה מהאיטלקים דווקא, הפריעה להם. הם החזיקו בדעות דומות על הנעשה בארץ ובעולם, ודגלו באותם ערכים.
    זה היה נעים ולא מחייב, רגע קצר של עניין עם קמצוץ של מתח מיני, בתוך יום ארוך של שיגרה.
    בלי שנתנה על כך את דעתה, החלה לחכות לשעה בה היה אמור לעבור שם, להמצא, לגמרי במקרה, בגינה. לבחור כאילו בלי משים בבגדי הבית היפים ביותר שלה כאשר יצאה לקטוף ורדים, אותם היתה מסדרת בזרים צבעוניים מלוא הבית, ולוודא בהצצה מהירה בראי התלוי ליד דלת הכניסה, כששמעה את נקישת פרסות הסוס המתקרב אל החצר ואת השער נפתח, כי היא נראית טוב ושערה מסודר בצורה המחמיאה לה.
    *
     
    עיניה של תרצה, ששוב באה להשתזף על הספה בגינה, לפטפט קצת ולטעום עוד אחת מהעוגות הנפלאות של בתיה, עקבו אחריה כשהלכה מהמראה אל הדלת.
    "את נכנסת למשחק מסוכן," אמרה האחות הצעירה, "תזהרי שלא תאבדי את הראש בגללו!"
    "אני חוששת שכבר מאוחר מדי להזהיר אותי, בעניין הזה..."
    "יש לך מזל שרוברט טוב לב כל כך ושהוא לא מעורר מהומות."
    "אני יודעת, יש בו רק נועם ועדינות כלפי."
    "והרי בדיוק בגלל זה התחתנת אתו!"
    "נכון, ועכשיו, בדיוק בגלל זה אני עייפה ממנו!"
    רוברט.
    תרצה נאנחה.
    "אם טוב לב היה כואב הוא היה צועק כל היום מכאבים." נהג אביהן להגיד עליו.
    כמה אהבו אותו אצלן במשפחה!
    הוא ידע בדיוק מה לעשות בשביל כל אחד, במה להנעים, מה להגיד, מה להביא לציפורה, שתכשיט או בושם היו מתקבלים אצלה בשאט נפש, אך כל ספר הגות או קובץ מאמרים על תולדות האומה היה מאיר את עיניה, או לאריה, שרכן כל ערב שעות ארוכות על הגרמופון שקנה לו, שוחק עד דק את תקליטי האופרות שרוברט הביא אתו בכל חג ויום הולדת, או סתם, "כי עברתי ברחוב וראיתים בחנות וחשבתי כי בכך אשמח את לבך."
    הדבר היחיד עליו עמד בתקיפות עם נישואיהם היה שאישתו לא תעבוד מחוץ למשק ביתם, וגם בבית עצמו, בין המבשלת למטפלת, לנהג ולגנן, לא נמצאה לה תעסוקה רבה.
    "אישה של סלומון אינה נדרשת לסייע בפרנסת המשפחה." התעקש, מרחיק אותה ממעט הפינות שיכלו לסייע לה להתפתח ולגדול כאדם.
    הוא חנק אותה באהבה, מותיר אותה לעסוק מבוקר עד ערב בעיקר בעצמה, במריחת קרמים שישמרו על ידיה וירעננו את עור פניה, בתיכנון מלתחתה, בקניות ובאירוח חבריהם הרבים.
    עכשיו השתעממה בשעות הארוכות בהן נסע לעסקיו, והיתה מאושרת לשוחח עם הגבר המרשים שהלך והגביר את קצב ביקוריו במשק, בעיקר בימים שבהם לא ראה את הרכב של בעל הבית בחנייה.
    *
     
    פלירט הוא דבר נחמד, כידוע, אלא שהיא עשתה את הבלתי יעשה וממש התאהבה בו. עד אובדן חושים. עד חוסר זהירות מוחלט.
    המושבה כולה עקבה אחריהם בסקרנות מהולה בשמחה לאיד, ולמרות שהיתה שעת לילה מאוחרת בפעם הראשונה בה הגיעה אל ביתו וחמקה פנימה, היה מי שראה.
    איזה תענוג נמצא לנשים הכבדות, שידיהן מיובלות מעבודת השדה ובעליהן מגיעים הביתה עם ערב מרושלים ומיוזעים בבגדי עבודה מוכתמים, לגלגל על לשונן את מעשיה של שכנתם היפה, אישתו של הדרום אפריקאי הטיפש.
    ולא שחסרו נושאים חשובים יותר לדון בהם בשרון באותם ימים.
    היו כנופיות פורעים, שהגיעו בלילות מהכפרים הערביים הסמוכים למושבה, משחיתים רכוש, פוגעים בנפש.
    רבים מתושבי פתח תקווה התגייסו להגנת העם והמולדת וסנדרו היה ביניהם.
    "החבילה שעל השולחן בשבילך." אמר לה כאשר שכבו בחשכת חדרו על המיטה, ראשה על זרועו ואפו נובר שבילים בשערה.
    היא חטפה את המתנה בלהיטות, מנסה לנחש איזה בושם או תכשיט מחכה מאחורי האריזה הנוקשה, והתבוננה בספר שנחשף מנייר העטיפה.
    "מה זה? 'ספר השומר'? זאת המתנה?" שאלה בחיוך קטן, כמעט ציני.
    "תקראי מה כתבתי לך בפנים."
    "שמעתי את הקול קורא לי ואני הולך," סילסל בכתב ידו הגדול והמעוגל על עמוד הכריכה, והוסיף והסביר לה איך הוא חש ומדוע עליו ללכת.
    וגם אם לא כתב את מה שכל כך קיוותה לקרוא שם, מילים כמו אני אוהב, אני רוצה, אני מבטיח, דברים מפורשים ומחייבים שירגיעו קצת את פחדיה, הקשר שהיה ביניהם הציץ מבין השורות, מתחבא אך נראה לעין בוחנת.
    היא נצמדה אליו, ורצתה להגיד לו שלא ילך, אבל ידעה כי ברגע שהוא מחליט משהו, דבר לא יזיזו מדעתו, גם לא היא, ושתקה אל תוך השקע שבצוארו, חוששת להעמיד אותו במבחן שידעה כי יכשל בו.
    *
     
    התקופה לא היתה קלה ליושבים בארץ, ובכל זאת היו פה ושם רגעים של שמחה. אם לא לעם ולאומה, לפחות לגיבורינו.
    רוברט המאושר עמד להיות אב פעם נוספת, היא קרנה בהריונה
    ולא החסירה אף טיפה מיופיה עם הבטן שהחלה להצמיח תינוקת,
    וסנדרו היה אב גאה לא פחות להארלי דייוידסון גדול וחדש.
    הלשונות הזריזות במושבה מיהרו לספר כי "היא" זו שקנתה לו את האופנוע.
    "מהכסף של בעלה," היו שאמרו.
    "כמובן," היו שהשיבו.
     
    * * *
     
     
    כשהייתי בת שנתיים, החליט רוברט לקחת את אישתו ואת ילדיו לדרום אפריקה.
    עד שירגעו קצת העניינים בפלסטינה, היה התרוץ הרישמי.
    מאחורי המזוודות הארוזות וקדחת הנסיעה שהשתלטה על הבית, הציץ וצחק בלעג הניסיון לשמור על המשפחה. לא מקרב ומלחמה ולא מהפורעים הערבים, אלא מהאהבה האסורה.
    "הסיכוי היחיד שיש לי להציל את הנישואים האלה, ההולכים וניקרעים ממני," אמר רוברט לסבתא ציפורה, וקולו רעד, "הוא אם ארחיק אותה מהאש." וחותנתו התבוננה בו ומבט רציני בעיניה המיישירות, ולא ידעה איך לעודד אותו.
    לקחו את גידי בן הארבע ואותי, אמרו שלום ואולי להתראות, למי שאמרו, השכירו את הבית והגן למשפחה שהגיעה מגרמניה, החכירו את האדמות, הפרדסים והרפתות לאיכר בעל החלקות הסמוכות, ויצאו לדרך, אל הקצה הדרומי של היבשת השחורה.
    עכשיו במקום נהג אחד היו שלושה, במקום מטפלת חומה מתימן היתה נאני שחורת עור מיוהנסבורג, בגן הענק טיפל צוות גדול של גננים, ובמקום מנהל רפת ולולים מסעיר ושרמנטי, היו רק רוברט ובני משפחתו.
    *
     
    גידי לא היה מאושר מהמעבר לסביבה חדשה והפסיק לדבר. לא שהיה דברן גדול במיוחד לפני כן, בדרך כלל התבטא בבכי יותר מאשר במילים. אבל הסבתא והדודות, שהקיפו את הנכד והאחיין הבכור במשפחה בהתרגשות ובחום, עזרו לו להפשיר ולהתחיל לחייך ולפטפט אתן באנגלית, שלא היתה זרה לנו, גם אם לא הרבינו להשתמש בה בבית, כי רוברט רצה שנדבר עברית.
    עכשיו, בארץ החדשה, זנחנו את שפת אמנו ועברנו לדבר בלשון אבינו.
    באחוזת המשפחה הגדולה נמצא לי חבר, בן דודי, בנג'י, שהיה בן גילי, והיו לו עיניים אפורות כמו לגידי, אבל קצת משונות, כי בעיגול של העין הימנית שלו היה קטע קטן, כמו משולש, בצבע צהוב.
    "אבא אמר לי שגם לסבא מנדל היה כתם כזה בדיוק," תספר לי אמי שנים מאוחר יותר, כשתשלוף מארונה את המזוודה הקטנה, ותשב אתי להתבונן בתמונות ילדותי.
    אבל אני בכלל לא זכרתי את הכתם, ובצילומים הישנים העיניים של בנג'י היו נורא קטנות, וממילא אי אפשר היה לראות שום כתם כי התמונות היו בשחור ולבן.
    בנג'י ואני שיחקנו יחד במכוניות ובקטרים שלו, ובבובות שלי, נלקחנו לראות הצגות לילדים ויצאנו עם המשפחה המורחבת לפיקניקים ולמגרשי הטניס שם התחרו ביניהם רוברט ואחיו במשחקי ספורט ובמעשי משובה מימי ילדותם.
    הסלומונים הצעירים שהגיעו מארץ הקודש יצאו לנשפים, נראו בתערוכות, הופיעו בערבי איסוף תרומות למען היהודים בפלשתינה, ומדורי הרכילות בעיתוני הקהילה יצאו במחול סוחף בתיאורים של האישה היפה, מה אמרה באירוע אחד, ואיזו דוגמה מעניינת היתה על בגדיה בהזדמנות אחרת.
    "זאת היתה, בסך הכל, חולצה רקומה של ויצו," אמרה כשהראתה לי בגאווה את הקטע הגזור והשמור עמה בין הזיכרונות הטובים שלה, במזוודת הסודות.
    נראה היה כי כולם מאושרים וכי שבו הימים טובים.
    רוברט צדק בחשבו כי בני משפחתו יקבלו אותה בהערכה.
    אמו אהבה אותה, אף על פי שהיתה כבר עיוורת לגמרי ולא יכלה להנות מיופיה של כלתה, ואמי, שהיתה שופעת רגש אל חמותה, נהגה לשבת ולשוחח אתה שעות ארוכות כשהן נוגעות זו בזו, ומלטפות ברוך זרוע או לחי.
    סבתי היתה מעבירה יד ברפרוף על פניה או על גופה של אמי, מנסה לדמיין מה היא לובשת, מה היא עונדת, ואיזו תחושה יש לעורה היום.
    אמי החזירה, ליטפה ונגעה גם היא, כדי להעביר לאישה הקשישה את תחושת החיבה והחום שהיא מעוררת בה.
    שלוש גיסות, צעירות כמותה, אימצו אותה בחדווה אל חיקן, וכמו בהקרנה חוזרת של ימי נעוריה, הלכו הנשים העולצות שלובות זרועות לקניות ולקולנוע, ציחקקו בבתי קפה, החליפו ביניהן אבזרי אופנה ומתכונים, והעיר יוהנסבורג צהלה ושמחה.
    *
     
    היחידה שנותרה מחוץ למעגל העליז היתה אחותו הבכורה של רוברט.
    אם להשתמש בביטוי עברי מתקופה מאוחרת יותר, היא לא ממש מתה על האישה הנאה שאחיה הצעיר הביא אתו למתחם המשפחתי, אבל כל מי שראה איך דודתי נורמה נראית, יכול היה להבין מדוע.
    היא היתה מתבוננת בזרה בהחבא, מנידה ראשה בטינה לא מוסתרת אם אמי אחרה להצטרף אל שולחן האוכל, אורבת לתפוס אותה ניכשלת בלשונה, מקשיבה לשמוע עם מי היא מדברת בטלפון ומה היא אומרת, אם רק תשמע משהו מפליל, תוכל לדבר, שוב, על לבו של רוברט, שישלח כבר את "האישה הזאת" בחזרה הביתה.
    "כאן הבית שלה!" טען רוברט בחום והקשיח מול אחותו הגדולה, "כאן! יחד אתי!" וסרב להניח לה להשמיץ את רעייתו, עדיין מקווה, עדיין מאמין. ואם נורמה היתה בן אדם שמקשיב, היתה שומעת איך בכל פעם מחדש, משהו בתוכו נשבר.
    ובכל זאת למד בצער, כי הצגות התאטרון, נשפי הריקודים, הצילומים ושפע הכתבות המחמיאות בעתונות המקומית לא הצליחו למלא את החלל שנפער בלב אישתו.
    לפעמים הבחין בה יושבת לבדה על אחד הכיסאות בחצר, מבטה עצוב ותועה, חולף, בלי לראות, על הפרחים והמדשאה המטופחת המתעגלת בין הערוגות, ויורד אל איגרת אוויר שאחזה בידה.
    מעט הדואר שהגיע מארצה הרחוקה חפן את לבה באגרוף ברזל, והציף אותה בחרדה גדולה פן יאבד לה האיש שהשאירה שם. לפחדיה כי יפול מיד אויב, נוסף החשש הנורא מכל כי תהיה בו יד אישה אחרת.
    כמעט שנה עברה מאז הגיעו לכאן, והזמן לא עשה את מה שרוברט התפלל לו.
    הוא ראה אותה הולכת וקמלה.
    שעות ארוכות, ערב אחרי ערב, ישבו על המרפסת המקורה של בית הוריו, כפות ידיה בין כפות ידיו, הוא התבונן בעצב באצבעותיה המטופחות, ליטף אותן וניסה לדבר על לבה ולשכנע אותה שתשכח את סנדרו. שתמתין מעט, שאין לה מקום לצד האיש ההוא.
    "אני מכיר אותו," חזר והתחנן, "היינו חברים פעם, הוא ימאס בך ברגע שתהיי שלו ויחזור אל המרוץ המטורף שלו אחרי כל נערה שיפגוש ברחוב."
    רוברט בשלו והיא בשלה.
    "אני יודעת שאתה אוהב אותי, וגם אני אוהבת אותך, אבל כמו אח וחבר. אני מצטערת שאני פוגעת בך ככה, זה כואב לי, אבל הידידות והחיבה הגדולה שאני חשה כלפיך כבר לא מספיקים לי עכשיו. הוא מסעיר אותי, הוא מטריף אותי, ואני משתגעת מגעגועים אליו." היתה חוזרת ובוכה אל תוך עיניו הכואבות של רוברט. והוא, כמו חבר שוחר טוב, אמר לה שוב ושוב בעברית המליצית שלו, "אם אינך אוהבת אותי די, או שאינך יכולה לשאת עוד את חייך עמי, אשחרר אותך וגם אשלם דמי מזונותיך כל ימיך. רק דבר אחד אני מבקש, אל תלכי אחריו. לא רק בגלל שלא אוכל לשאת זאת, אלא כי אני יודע שהאיש הזה יביא עליך את חורבנך."
    אבל אמי האמינה בכוח הרב הטמון ביופייה, בשליטה שהיתה לה בגברים בזכות היופי הזה, ובכך שרגשות גדולים וסוחפים כמו אלה המושכים אותה לחזור אל המושבה הרחוקה בארצה, יגברו על כל קושי.
    וערב אחד, כשישבה ובכתה מולו את יאושה, ובאגרופה קפוץ בכוח המכתב האחרון שהגיע מסנדרו, הרים רוברט ידיים בתחושת תבוסה צורבת ואמר לה בגרון חנוק, "איני יכול ואיני רוצה עוד לעכב בעדך. סעי לך וחזרי הביתה, ואני רק יכול לקוות שתהיי מאושרת."
    "ומה יהיה אתך?"
    "אני אסתדר," אמר והשתדל שלא תשמע את הרעד בקולו, "וגם אסייע לך ככל שאוכל."
     
    * * *
     
     
    לא היה לה בית משפחת סלומון בפתח תקווה לחזור אליו, אבל היתה לה תחושת "הביתה! הביתה!" והרגשה כי ברגע שתגיע לשם הכל יהיה בסדר.
    רוברט נשאר בדרום אפריקה לזמן מה.
    "הוא רצה שאני אראה מה קורה בארץ ואז נחליט," הסבירה לנו, כשבגרנו.
    "עד שאדע מה לעשות עם מה שנותר מחיי השבורים." כתב לה במכתב שמצאתי במזוודה הקטנה האפורה, שהיתה מוחבאת מעיניים סקרניות, כמו אלה שלי, בתחתית ארונה.
    *
     
    מדמי המזונות הנאים ששלח לה מדי חודש, שכרה דירה ברחוב שקט בצפון תל אביב, הציבה בסלון ספה שנפתחה בלילה למיטה, עליה ישנה היא, ובחדר הקטן של גידי ושלי, רהיטי ילדים בצבע כחול.
    שוב עברו עלינו ימי הסתגלות לארץ ולשפה.
    ילדי הרחוב תפסו במהירות את נקודות התורפה שלנו. הם נהנו לחבוט קלות בגידי, שחיוורונו ורזונו העירו בהם יצרים אפלים.
    אח שלי היה עומד כפוף וכנוע וממתין לרגע בו אגיע, והם הגיבו בעליצות כשהתייצבתי להגנתו, ילדה בריאה וחסונה לדיברי אמי, או שמיינה-בומבה, אם להאמין לדיברי השיר שחיברו עלי.
    הילדה החסונה-שמיינה-בומבה, תלוי איזו גירסה מאמצים, היתה נעמדת כחומה בצורה בינם לבין אחיה, מניחה שתי ידיים מאוגרפות על מותניה וצורחת בכעס בשפה אשר לא הבינו, אבל הצחיקה אותם מאוד וגרמה להם להתגרות בגידי האומלל שוב ושוב, רק כדי לשמוע את זעקת הקרב שלי, "דונט יו טאצ' מיי בראדר!"
    *
     
    אני לא הייתי היחידה שקמה באותם ימים להגן על היקר לה, מעטה מול רבים.
    הו ארצי מולדתי עשתה את אותו הדבר באותם ימים, גם היא, כמוני, מחוסר ברירה, ואפילו גידי, החלשלוש, כמעט השתתף במערכה.
    ביום בו תקפו מטוסים מצריים את תל אביב, הטייס של חיל האוויר הישראלי שזה עתה נולד, שיצא מולם, לא היה בודד. גם גידי היה שם.
    כמו תפסה בו רוח סערה, משך את ידו מידה של אמי שאחזה בשנינו בחוזקה במקלט הציבורי, ורץ בנשימה קטועה ובלחיים לוהטות אל הרחוב, לראות את האווירונים שהנמיכו טוס בשמי העיר, וירו אש תופת על התחנה המרכזית. אמי קראה אחריו קריאת שבר, אך נשארה אתי במקלט, אפופה חרדה לשלומו של גידי, הילד שאינו מסוגל לדאוג לעצמו. חרדה שתלווה אותה כל ימי חייה.
    באותו יום נולדה אהבה גדולה חדשה. זו של גידי אל כל הקשור בטיסה.
    כמו אהבת אמי הנואשת לאביר על הסוס שהוחלף באופנוע, גם זו היתה ללא שום סיכוי להגמר בהפי אנד, כי איך יוכל בחור המתבונן בעולם מבעד לעדשות זכוכית עבות כמו אלה שהיו לאביו, לממש תשוקה עזה כזאת למטוסים ולטיס?
    *
     
    וכך, בעוד פלשתינה נלחמת על עצמאותה והופכת למדינת ישראל, נלחמתי אני את מלחמותי שלי, בילדי השכונה שהתעקשו להציק לאח שלי, ובאמי שהתעקשה להלביש אותי בשמלות נאות, עשירות במפלי בד ועתירות קפלים, מיני מהדורה שלה עצמה.
    כשהיא לבשה שמלה לבנה מנוקדת שחור עם רצועות כתף צרות שהבליטו את עורה השחום, והיתה חולפת ברחוב מודעת ליופייה, הייתי לצידה, ממהרת להדביק בצעדי הקטנים והדוביים את פסיעותיה הרחבות, הבטוחות, בשמלה מאותו בד, עם סרטים גדולים על הכתפיים, במקום בו היו אצלה הכתפיות הדקיקות.
    לא היו לי הבליטות העגלגלות, המושכות, שהיו לה על החזה מתחת למחשוף וגרמו לגברים ברחוב לסובב את ראשם אחריה, אבל היו לי במקום זה בליטות דמויות גלגל הצלה סביב קו המותן, כמסופר בשיר השכונה שלנו.
    בשלב זה, כבר התחלתי לפתח ניצנים של הבנה כמה זה עצוב כשיש לך אמא יפה וכל מי שמתבונן בך אומר, "אוי, כמה שאת דומה לאבא שלך!"
    יידרשו לי עוד שנים רבות, רבות מדי, להסכים כי יתכן שלא הייתי כל כך מכוערת בילדותי, ובטח לא בנעורי, כפי שנראיתי בעיני, משווה את עצמי כל הזמן לאמי המטופחת, וכי הרחש הנרגש וה"הנה ליאורה!" שהייתי שומעת בהגיעי למסיבה או לסרט לא נלחשו שם רק בגלל רגלי היחפות או התנהגותי הפרועה, הידועה לשימצה.
    כשאבוא לאסוף את חפצי אמי המתה מביתה, אחלוף על פני חדרו של סנדרו, ואשמע אותו אומר לאישה המטפלת בו, "היא היתה יפהפייה כשהיתה צעירה," ואחר כך יסובב את פניו אל הקיר, יאסף אל תוך עצמו בתנוחה עוברית, ויסתיר את בכיו בתוך הכרית. ואני אתהה לרגע האם הוא מדבר עלי או שמא התבלבלו עליו היוצרות והוא חושב על אמא שלי, והאם הוא בוכה את אבדן אהבתה או את אבדן אהבתי?
    אולי הילד, הצעיר ממני בכמה שנים, שהיה מגיע כל יום סמוק ומיוזע אחרי שדיווש על אופניו הקטנות את כל הדרך בת עשרה הקילומטרים מביתו אל שכונתנו, בידו צרור פרחי בר שמוטי ראש ובעיניו אהבה ביישנית, מצא בי דברים שהיו שם כל הזמן אבל אני לא ראיתים, כי מאחורי כתפי עמדה והשתקפה בראי דמותה של אמי, זוהרת ומסנוורת.
    גם אם עשיתי הרבה רעש, ביטחון בעצמי לא היה הצד החזק שלי באותם ימים.
    יום אחד אגיע עם ירון ונורית, אל המסעדה של הילד שהיה לאיש, והם יאיצו בי להזדהות בפניו כאהבתו הראשונה, אז אומר להם, "עזבו, למה אנחנו צריכים להרוס לו את זיכרונות הילדות?"
    רק במקום השלווה שלי, ראשי שהאפיר ואחר כך הלבין, גלוח וחשוף לעתים, כשירון יתקשר ויספר כי פגש מישהו שהיה אתי בחיל הים, וזה שאל "תגיד, אמא שלך עוד יפה כמו שהיא היתה?" אצליח להזכר באישה הצעירה שהייתי פעם, ואיך היא נראתה באותן שנים ולהפנים, סוף-סוף, כשזה כבר ממש לא חשוב, כי אולי בכל זאת היה בה משהו.
    "ומה ענית לו?" שאלתי, סקרנית לדעת איך אני נראית בעיני הילד שלי.
    תגובתו של בני הזכירה לי את זו שלי מול הילד המאוהב שהפך למסעדן מצליח.
    "לא רציתי להרוס לו את הזיכרונות." אמר, ויכולתי לשמוע צחוק של חיבה מבעבע בקולו.
    *
     
    רוברט, שהחליט כי מה שהוא רוצה לעשות עם שברי חייו הוא להיות קרוב אלינו, חזר מדרום אפריקה לתל אביב ושכר דירת חדר לא רחוק מזו שבה גרנו.
    סנדרו הגיע מדי פעם מהמושבה, לביקור.
    הוא ואמא היו עכשיו זוג קבוע לסופי שבוע, מעבירים שבת אחת אתנו בביתו בפתח תקווה, ושנייה בדירה התל אביבית, בלעדינו, כי זו היתה השבת שלנו עם אבא.
    יום של שמחה רחבה כמו הים אליו היינו הולכים, משתכשכים במימיו, מטפטפים זרזיפי חול רטוב על הארמונות והטירות שבנינו על החוף, אוכלים גלידה עם המון סירופ שוקולד למעלה, ובוחרים אגוזים שמתפצחים בפה ברעש מקופסת השפע שהושיט לעברנו האיש הצולע שהיה נכנס אל בית הקפה ומסתובב עם המגש העמוס באגוזיו בין השולחנות.
    בחדר של רוברט, המתינו לגידי ולי צעצועים שילדים אחרים יכלו רק לחלום עליהם. היו שם רכבת חשמלית שלא נראתה כמותה בארץ, עם מחסומים חשמליים עולים ויורדים, וקטר ירוק שהשמיע שריקה חזקה בהגיעו אל התחנה. זאת היתה בנויה לוחות חומים שנראו בדיוק כמו קורות עץ בקנה מידה מוקטן מאוד. אנשים זעירים הציצו מחלונות הקרונות ונופפו בידיים קפואות באוויר אל הנוסעים שחיכו על הרציף בסבלנות שרק אנשים יצוקים מחומר קשיח התברכו בה.
    הבובות שהמתינו לי שם בדירה, עם מבטים כחולים ושערות מסולסלות, היו יפות כמו שחקניות קולנוע ושמלותיהן הצבעוניות יכלו להתחרות בלי קושי במערכות הלבוש של אמי.
    התקופה הקצרה בה רוברט עוד האמין כי אם ישאר בסביבה אולי ימצא מעט נחמה בילדיו, היתה תקופה של מפגשים עם נשים נחמדות שהשתדלו מאוד לשאת חן בעינינו כדי לסלול את הדרך אליו, ושל מילוי כל המשאלות.
    בדרך חזרה הביתה, בשעות אחר הצהרים של השבת, היינו מצמידים מצח לזכוכיות חלונות הראוה של החנויות הסגורות, מצביעים זה בפני זה על בית בובות או כדור, דובי ענק או אופניים ומגיעים עם ערב אל הדירה ואל אמא שחיכתה לנו, דביקי ידיים ושרים שירי חיילים בקולי קולות.
    השירים שלנו התערבבו אלה באלה, ספינות עזבו את בומביי בצלילים דקיקים, מתילדה רקדה את הולס שלה, והחיילים צעדו כל הדרך לפרטוריה, כי אבא אמנם התעקש שנדבר רק בעברית, אבל הוא הכיר ולימד אותנו רק שירים באנגלית.
    מצהלות חדווה היו נשזרות גם בימי אמצע השבוע, כשגילינו כי הבובה שאומרת "מאמי" כשלוחצים לה על הבטן, האוטו-מנוף או הקסילופון שראינו בשבת, מצאו את דרכם אל ביתנו, נקנים בידי אב שזו היתה דרכו היחידה לגרום לנו אושר. או שכך חשב.
    ההרגל הזה, להצמיד את מצחי אל חלונות הראווה, להצביע ולבקש בלב או בקול דברים בהם חשקה נפשי, ילווה אותי הרבה שנים.
    בת שבע-עשרה אצמד לזגוגיות של קונדיטוריות, מצביעה על כל המאפים וערימות הקצפת שרציתי והייתי אוכלת לו רק ניתן לי.
    שלומי, שהיה אז החבר שלי, התחיל לקנות לי את העוגות שמשכורת החייל שלו אפשרה לו, והפך עבורי לזמן קצר לתחליף של אבא שקונה לי כל מה שאני רוצה.
    זה היה מתוק, ושוקולדי, והזכיר תחושות של פעם, של ימי ילדות בתל אביב, כשעוד היה לי טוב, אולי כי עוד לא הבנתי כלום.
    רק אחרי שנות נישואין רבות אבין כי שלומי בכלל לא התכוון להיות אבא שלי, אלא בעצם אהב לראות אותי אוכלת ורצה אותי שמנה כדי שאזכיר לו את אמא שלו. מה גם שכל קילו שהעליתי על גופי בשנים שבהן היינו יחד, הביא אותו למחוזות של שלווה בהם הרגיש מוגן מפני מה שגיזרה דקה עשתה לי ולגברים שפגשו בי.
    *
     
    סנדרו המשיך להרעיף תשומת לנו על כולנו. הוא היה חם, ומחבק, ומצחיק ושמח, אבל מהר מאוד הבין כי עם גידי אין לו סיכוי, הילד נאמן לחלוטין לאביו וכל מה שיצליח לקבל ממנו זה יחס של נימוס מבוהל.
    אז פנה עם כל המרץ לכיוון שלי.
    עכשיו, כמו אמי, הייתי מחוזרת בשקיקה על ידי שני הגברים שחשקו בה ועשו הכל כדי לרכוש גם אותי, ילדתם הקטנה, לצד שלהם.
    "הביטי וראי מה הבאתי לך!" רוברט נכנס אל החדר שלי ושל גידי, שם שכבתי מכוסה בנקודות אדומות, מגרדות ומעצבנות, והניח על מיטתי בובה ורדרדה שהושיטה אלי ידיים.
    הבובה, ששתתה מבקבוק קטן ועשתה פיפי, משכה אל חדרי את כל הילדות מהרחוב שלנו, אלה שכבר היו להן אבעבועות רוח, "כי אפשר לקבל את זה רק פעם אחת."
    כל אלה שעוד לא חלו, אמרו שיבואו לשחק אתי ברגע שאהיה בריאה ואמא שלהן תרשה להן, וכולן היו מוכנות לסלוח לי לזמן מה את השפה הנורא מצחיקה שאבא שלי דיבר.
    סנדרו הזדרז והגיע עם בובה בגובה שלי, שהניעה את ראשה ימינה ושמאלה ושערותיה הזהובות גלשו מראשה, גליות וארוכות כמו אמיתיות.
    הבובה המפשפשת נשכחה ימים אחדים אחרי שהבראתי באחת החצרות, וכשנזכרתי בה וחזרתי לחפש אחריה לא נמצאה. בטח המשיכה לעשות פיפי ולשמח לבבות עוד שנים אחדות אצל איזו ילדה זריזה ובת מזל.
    גורלה של אחותה הזהובה לא היה טוב יותר.
    גידי לקח אותה, קשר אותה בשערותיה היפות לאופניו ויצא אתה לטיול הרפתקאות ממושך ברחוב.
    סנדרו בדיוק היה אצלנו כשגידי והבובה חזרו מהמסע המפרך, וניראו עייפים ורצוצים. מבט עכור חלף בעיניו ופיו נקפץ לקו דקיק, אבל הוא ידע שאמא שלי מתבוננת, ולא אמר דבר. והבובה, משנמרטה עטרת ראשה ויופיה הועם, הושלכה כלאחר יד אל ערימת הצעצועים שסר חינם.
    להבדיל מהגורל שנפל בחלקן של הבובות האומללות, היו ימי שלי נפלאים.
    אמא היתה אמא שלי, ורוברט היה אבא שלי, וסנדרו היה סנדרו שלי, ואהבתי את כולם.
     
    * * *
     
     
    בחלוף הימים הלכה השמחה במפגשי השבת שלנו עם אבא, ודעכה.
    רוברט הלך והעציב ככל שאמי הלכה והאשירה.
    הוא חייך והצחיק את גידי ואותי פחות ופחות, הדליק סיגריה בסיגריה, והרבה פעמים ישב ובהה מולו ולא שם לב בכלל שאנחנו שם, נישענים ומתרפקים עליו, מנסים למשוך אותו אל הרצפה לשחק אתנו ברכבת, לסייע בהלבשת בובה, להגיד "או, כמה זה יפה!" על ציור בצבעים החדשים שקנה לנו, או סתם לגרום לו להבחין שאנחנו בסביבה, כדי שישלח אלינו חיוך או יושיט יד ויחבק.
    ובאחת השבתות, כשהחזיר אותנו הביתה, מוקדם מהרגיל, היה שם סנדרו.
    רוברט התבונן בשתיקה בגידי המסתגר בקליפתו ונעלם בחדר שלנו ואחר כך עקב מבטו אחרי, כשקפצתי בצהלות גיל אל זרועותיו המושטות של האורח השנוא.
    דמותו, יושב בודד ומיוסר במרפסת דירתנו התל אביבית באותו יום, תלווה אותי כל חיי.
    שבועות אחדים אחר כך חזר לדרום אפריקה.
    נשארו לי רק גידי ואמא וסנדרו.
    וגם לסנדרו היו ילדים.
     
    * * *
     
     
    לאט ובזהירות, כמו שמרגילים כלב וחתול לחיות ביחד, התחילו להפגיש אותנו.
    דרור, נער רזה וגבוה, לא התעניין בנו במיוחד, ורק לעתים רחוקות הגיע למפגשי השבת אתנו. בטח שעדיף להישאר בקיבוץ למשחק כדורגל נמרץ ומיוזע עם החברים שלך, בני גילך, על בילוי עם החברה של אבא שלך ו"הילדים התל אביביים המפונדרקים שלה."
    דפנה, לעומתו, דווקא ביקשה להצטרף לטיולי השבת שלנו בטנדר הירוק של סנדרו.
    היא היתה ילדה עצובה שהתגעגעה לסבתה אותה זכרה במעומעם, מתנהלת בכבדות בין החדרים, מחבקת אותה ושרה לה שירים ביידיש, התגעגעה לאחיה הגדול שהיה מגיע לפעמים מהקיבוץ שלו לבקרה בבית הסבתא, ואחר כך בקיבוץ שלה, ומשעשע אותה במשחקים ובפרצופים, התגעגעה לאבא שכמעט לא ראתה, ולבית שלא ידעה להגדירו.
    בלילות היתה בוכה בכי נואש בחדר המשותף לילדי הקיבוץ, ואיש לא ניגש אליה, כי רק ככה מלמדים ילדים לא להיות מפונקים, כדי שיוכלו אחר כך לגדול ולהיות אנשים בריאים וחזקים, שתורמים לחברה.
    וכמו שאני חלמתי על הצעצועים שאבא שלי יקנה לי, חלמה היא על היום בו אביה שלה יתחתן שוב, ויקח אותה אתו, אליו הביתה, כמו שהתחיל להבטיח לה.
    *
     
    "סנדרו יביא בשבוע הבא את דפנה. תשתדלי להיות נחמדה אליה," אמרה אמא.
    "אוף, אמא, טוב, כבר אמרת לי אלף פעמים."
    "ובשום אופן אל תשאלי אותה איפה אמא שלה," תבעה אמי ולא פירשה, כי האמינה שלא כדאי לדבר עם ילדים קטנים על המוות.
    "למה?"
    "פשוט אל תשאלי, וזהו."
    "אבל את תמיד אומרת שאם לא מבינים משהו צריך לשאול!"
    "כי אם תשאלי על אמא שלה זה יצער אותה מאוד."
    "למה?"
    "ככה."
    "את בעצמך אומרת שככה זאת לא תשובה."
    "ובכל זאת, זאת התשובה היחידה שתקבלי!" אמר פתאום סנדרו, שעד עכשיו בכלל לא השתתף בשיחה, ובקול שלו היה חיספוס שרמז לאמא שלי שהיא לא יודעת לחנך אותי, או במילים פשוטות יותר, לא יודעת איך לסתום לי את הפה.
    נשאתי אליו עיניים משתאות.
    הוא אף פעם לא דיבר אלי ככה, אבל שתקתי ולא חקרתי יותר במופלא ממני.
    *
     
    כשסנדרו שלי הגיע, עמדה מאחוריו ילדה קצת יותר גבוהה ממני. היא נלחצה אל הרגליים של אבא שלה, מצצה את האגודל, ולא הוציאה את האצבע מהפה גם כשאני מיהרתי לטפס על סנדרו וחיבקתי את צוארו, חזק חזק, בשתי ידיים.
    שום חיוך לא קישט את פניה, אבל בין שורות של ריסים שחורים היה שם זוג עיניים כחולות, מדהימות בגודלן, שהבריקו, במה שנראה כמו דמעות, ועשו אותה יפה.
    דקות אחדות בחנו זו את זו בחשדנות, אני התבוננתי בילדה הדקה והרצינית, שהיתה רק בשלוש שנים גדולה ממני וכבר היו לה סודות כאלה שאסור בשום אופן לדבר או לשאול עליהם שום שאלה, והיא בדקה אותי, הזרה שמתרפקת, נוגעת, כורכת את זרועותיה סביב הצואר של אבא, אבא שלה, והוא מחזיר לה באותו מטבע.
    אמא נתנה לסנדרו סלסלה עם כריכים ונשיקה על השפתיים, אמרה "תבלו יפה." וסגרה אחרינו את הדלת.
    גידי טיפס לתא המשא של הטנדר, ושתינו התיישבנו בתא הנהג, ליד סנדרו.
    התחלנו לנסוע, ואני חזרתי והזכרתי לעצמי כל הזמן שאסור לשאול אותה על אמא שלה, ואולי כדי להמנע מצרות מוטב לא לשאול כלום. נורא נזהרתי ובכל זאת, התחלנו לדבר קצת.
    סיפרתי לה על החברות שלי בבית בתל אביב, והיא דיברה על הבנות בקבוצה שלה בקיבוץ, והסבירה לי איך לכל קבוצת גיל בקיבוץ יש שם יפה כמו "חבצלת" או "שיבולים" או עוד שמות של דברים יפים כאלה מהטבע. ואיך כל יום, בשעה שכל הילדים שם הולכים לפגוש את ההורים בחדרים שלהם, היא הולכת לבית של ריקי ונתן, שנקראים המשפחה המאמצת שלה. זה נשמע לי נורא מעניין ומיוחד וקינאתי בה שהיא בקיבוץ, והרגשתי שבכלל לא רע לנו ביחד, ואולי נהיינו אפילו קצת חברות.
    הצטלמנו ביחד על תותח שסנדרו הסביר לנו שהוא עוד מהימים של נאפוליאון, שלא ידעתי מי זה, ואפילו גידי, שלא הסכים לטפס על הברזל השחור של התותח, כי היה לו חם, ורק ישב בצד כל הזמן וזרק אבנים קטנות על שיח יבש שעמד שם, לא הצליח לקלקל לאף אחד את המצברוח.
    *
     
    רק בסוף היום, כשהתחלנו לנסוע חזרה לכיוון הבית, ואני הרגשתי שהנה, אם אני אתאפק עוד מעט, אני אפסיד את ההזדמנות, פתחתי קצת את הפה, ובלי כוונה נפלטה וברחה לי החוצה השאלה שעמדה לי על קצה הלשון, סגורה בתוך הפה כל היום.
    "למה את צריכה ללכת בקיבוץ למשפחה מאמצת? איפה אמא שלך?"
    דפנה הורידה ממני את העיניים היפות שפתאום התכסו בשיכבה רטובה ונהיו עצובות, נעצה אותן בכביש החולף במהירות בחלון, ולא ענתה.
    על הלחי שלה התחילו לזלוג דמעות גדולות.
    סנדרו כיווץ את הפנים בעווית כמעט לא נראית של כעס, אבל אני כבר הכרתי אותו קצת והתחלתי ללמוד לזהות את הקמטים סביב פיו ומה כל אחד מהם אומר. והקמט הזה לא הבטיח דברים טובים.
    הוא ימשיך לסבול מעוויתות כאלה שעוד ילכו ויחמירו, עוד שנים רבות, עד החתונה של ירון, לפחות.
    את שארית הדרך ביום המשותף לילדים הלא משותפים, העברתי בשקט, נצמדת אל דלת האוטו ומתבוננת בשתיקה אל השדות החולפים על פנינו במהירות, בידיעה שאמא שלי תהיה נורא מאוכזבת ממני כאשר נחזור הביתה והיא תשמע מסנדרו על ההתנהגות הרעה שלי ואיך לא שמעתי בסוף בקולה.
    דפנה כבר נראתה כאילו אין לה חשק לדבר יותר.
    גידי, כמו תמיד, היה ילד הרבה יותר טוב ממני. הוא התעניין באבנים הקטנות שאסף בעכו ובצדפים שמצא שם על שפת הים יותר מאשר בדפנה או באמא שלה.
    מהרגע שעלינו על הטנדר, ועד שחזרנו הביתה, ישב מכווץ בתא המטען המחופה ברזנט שמאחור, והתאמץ להיות בלתי מורגש ככל שניתן. זה לא היה לו קשה במיוחד, כי היה צנום וקטן מימדים, אבל בכל זאת, כשהגענו הביתה וסנדרו עזר לו לרדת מהאוטו, היה נדמה לי שהוא קצת כועס גם עליו כשאמר לו "אתה יכול לחייך קצת לפעמים, זה לא עולה כסף," וגידי הרים אליו מבט מבוהל וחייך אליו עם השפתיים אבל ראיתי שהחיוך לא הגיע לו עד העיניים.
    *
     
    סופי השבוע שלנו היו מעתה מוקדשים לסנדרו, עם או בלי מישהו מילדיו.
    עכשיו כשרוברט נסע, ולא היה צורך לתכנן את השבתות לפי ימי הבילוי של הילדים עם אבא שלהם, היה בא בכל יום שישי לתל אביב ולוקח אותנו, אמא, גידי ואני, לביתו בפתח תקווה. לפעמים גם דפנה היתה שם, ולעתים רחוקות, גם דרור.
    במוצאי השבת היה מחזיר אותנו, חבורה גדולה מזו שיצאה לדרך ומנתה כעת גם תרנגולת מרוטה מנוצותיה, שהוחבאה מתחת למושב הרכב, כמה צנצנות של חלב טרי, שמנת כפרית סמיכה ומגשים של ביצים טריות שהוטמנו מאחורי המשענת בתא הנהג.
    היו אלה שנים של מזון בקיצוב, אבל, צנע או לא צנע, משמרות הבדיקה בצמתים לא הרתיעו את כנופיית המבריחים הקטנה. אחרי הכל, מי יטריד אם עבריה, ששני ילדים מתנמנמים בזרועותיה, וידרוש ממנה לצאת מהאוטו כדי שאפשר יהיה לערוך בו חיפוש? בעיקר אם יש לה שער שחור גלי סוער כזה ועיניים כאלה מבריקות וצוחקות?
    התוצרת החקלאית מפתח תקווה, והחבילות שרוברט היה שולח לנו מדרום אפריקה, החזיקו אותנו בתל אביב בעושר ובאושר כאשר כל הישוב בארץ חי על מזון שנמכר בקיצוב על פי תלושים.
     
    * * *
     
     
    בשבת בבוקר, לפני שיצאנו לסיבוב במשקים וברפתות של המושבה, לקנות את החלב שנמזג ממכלי אלומיניום גדולים, לראות איך רודים שכבת שמנת סמיכה מהכדים, ולהתרוצץ בין סוללות התרנגולות הטופחות בכנפיהן על הסבכות ומקרקרות כמשוגעות, מזהות כי זרים חדרו אל הלול - הייתי באה אל מיטתם, נדחפת בין שניהם אל מתחת למצעים הרכים, כדי לחוש בחום העולה מגופם, להתפנק ולהתרפק על הריח המתוק והחמים שנדף מהם, בעוד סנדרו מתרפק על זיכרונות.
    בהתחלה היה אוסף אותי אליו, ושר לי כמה משירי ילדותו בארגנטינה. אחד מהם מאוד אהבתי כי היה קל ושמח, וגם הכרתי קצת את מילותיו:
    Estaba la rana sentada cantando debajo del agua
    Cuando la rana salió a cantar
    Vino la mosca y la hizo callar
    ישבה הצפרדע מתחת למים,
    כאשר התחילה הצפרדע לשיר
    בא הזבוב והשתיק אותה
    אחר כך הזבוב שר והעכביש השתיק אותו, אחר כך העכבר השתיק את העכביש, החתול השתיק את העכבר, הכלב את החתול המקל את הכלב, האש את המקל, עד שבשלב מסוים היה נמאס לי מכל החד גדיא הזה והייתי מניחה את כף ידי על פיו להשתיקו ומבקשת, "ספר לי איך שנפלת מקומה שנייה." לא היה צורך בהפצרות רבות, כי הוא היה מספר בשמחה גם לולא ביקשתי.
    "אמא שלי החזיקה אותי על הכתף שלה, כי הייתי ממש תינוק קטנטן, וכשהיא התכופפה להוריד כביסה מהחבל, אני נפלתי לה מהידיים."
    "בכית?" הייתי שואלת בפעם המאה, ולמרות שידעתי שזה יגמר טוב, כי הרי הנה הוא כאן במיטה לידי, ולמרות שכבר שמעתי את הסיפור הזה כמה וכמה פעמים, עצרתי את נשימתי.
    "מה פתאום, בכלל לא! האיש כמוני יבכה?" שאל בפליאה ושכח שכאשר כל זה קרה, הוא עוד בכלל היה תינוק ולא איש כמוהו.
    אהבתי כשהוא השתמש בביטויים מצחיקים כאלה, זה הזכיר לי את העברית של אבא שלי, שלפעמים קצת התגעגעתי אליו.
    סנדרו חייך אלי בהנאה כשצחקתי.
    "את יודעת איזה מזל היה לי?" תליתי בו זוג עיניים מעריצות והמתנתי.
    "חבלי הכביסה בקומה מתחתינו בלמו את הנפילה. אז רק התגלגלתי ושכבתי שם על גגון מבד שהיה למטה, עד שבאו והרימו אותי."
    המעשיה בה גרש זאב מחצר הבית כאשר השליך עליו גזיר עץ בוער, היתה מותחת לא פחות.
    היה שם גם "איך עזבתי את הבית ואת המשפחה כשהייתי רק בן ארבע עשרה ועליתי לפלשתינה כי רציתי להיות חקלאי יהודי," ואז, אחרי שנגמרו לו כל הסיפורים שעסקו בו, הגיע החלק שחיכיתי לו תמיד בסבלנות רבה, כי ידעתי שבסוף גם הוא בא.
    הסיפור עלי.
    "כשאמא שלך היתה בהריון אתך," היה סנדרו פותח, "רכבנו על האופנוע שלי, סיפרתי לך כבר שהיה לי אופנוע? רכבנו מאחורי משאית עמוסה בתפוזים, ואמא שלך רצתה שאקטוף מהמשאית תפוז אחד בשבילה."
    למרות שידעתי גם את סוף הסיפור הזה, יכולתי לשמוע אותו שוב ושוב, כי גם אני הייתי בו, ואפילו אם רק בתוך הבטן.
    "את יודעת שכשאישה בהריון מבקשת לאכול משהו, חייבים לתת לה, אחרת יהיה לתינוק כתם, ואנחנו רצינו אותך יפה ובלי כתמים..."
    "בטח שאני יודעת, הרי הסברת לי כבר בפעמים הקודמות!"
    "אוי!" אמר ועשה עצמו מאוכזב, "אז סיפרתי לך את זה כבר?"
    "אין דבר! אין דבר!" פחדתי שיפסיק, "אני רוצה לשמוע עוד פעם!"
    "טוב, אז רכבנו והתקרבנו אל המשאית, וכשהושטתי את היד וניסיתי לתפוס תפוז..."
    "אני יודעת! אני יודעת! התהפכתם עם האופנוע לתוך תעלה!"
    בחמימות שעטפה אותי, חבוקה בין שניהם, לא עצרתי לחשוב מה היא עשתה אתו, על האופנוע שלו, כשהיתה בהריון אתי. ובטח לא תהיתי אם גם אבא שלי היה באותו זמן יחד אתם על האופנוע.
    אמא שלי שכבה מהורהרת וחיוך קל עלה על פניה. ראיתי שגם היא נזכרת בכל מיני דברים נעימים.
    "תספרו לי על איך זה היה כשנולדתי," ביקשתי.
    "את יודעת כמה שמחתי כשנולדת? כמעט קפצתי מהמיטה בחדר הלידה מרוב אושר כשאמרו לי שיש לי בת!" אמא שלי אמרה ונאנחה בלי משים, "כל-כך רציתי ילדה..."
    גרגרתי בהנאה, כשהוסיפה "ואת יודעת מה? את היית התינוקת הכי יפה בחדר היולדות!"
    אני יכולה לתאר לעצמי איך דמיינה בהריונה וחלמה את הבת הקטנה והעדינה שתהיה לה, ואיך היא תלביש אותה בשמלות יפהפיות ובנעלי לכה מבריקות, תסרק אותה עד ששערה החלק והמסודר יבריק ותקשור בו סרטים גדולים לבנים.
    בטח שהיא רצתה ילדה, זה שלא כל כך הצליח לה העניין, זה חלק מהאכזבות הכלליות של החיים שהבנאדם צריך ללמוד להתמודד אתן. נכון שהייתי בת, אבל אהבתי יותר לרוץ ולטפס על עצים ולקרוע מכנסיים מאשר לפסוע בצעדים מתונים עם השמלות היפות והארנק הקטן התואם לנעליים שהיתה קונה לי.
    נטיתי יותר להאמין לדבריו של סנדרו, אשר כמו בטקס מתוכנן מראש, מיהר להתערב ולהכחיש את דבריה.
    "מה את ממציאה סיפורים," צחק וקרץ אלי, ואני הרגשתי שהוא ואני נמצאים במחנה אחד חזק יותר מזה שלה. הצחוק שלו כמו הבטיח שאם רק אחכה עוד רגע אראה איך היא מתרגזת, "הרי היא היתה תינוקת מכוערת נורא!"
    "לא נכון! היא היתה יפהפייה!"
    "מה פתאום יפהפייה? מקומטת כזאת ומלאה שערות שחורות פרועות!"
    לא ידעתי למה הוא חושב ששערות שחורות זה מכוער. הרי גם לו היו שערות כאלה, וגם לאמא שלי.
    בלהט אי ההסכמה הקבועה ביניהם בעניין יופיי הלא בטוח, לא עצרתי אף פעם להרהר במילים שהנחילו לו תמיד את הניצחון בויכוח, "את שוכחת שאני הייתי הראשון שראה אותה אחרי שהיא נולדה!"
    אהבתי את הרעיון שאמי שמחה בי וחשבה שאני יפה ושמחתי שסנדרו הלך לראות אותי תכף כשנולדתי.
    זה הראה לי שהוא באמת אהב אותי מהרגע הראשון, וכשהייתי בת חמש או שש לא תהיתי למה גבר, שבסך הכל מטפל בפרות ובתרנגולות של מישהו אחר, יטרח להיות הראשון שהולך לראות את התינוקת שנולדה למעבידו.
    את השאלות התחלתי לשאול בשלב מאוחר יותר.
    היו צריכות לעבור כמה שנים טובות, או רעות, בעצם, ואני הייתי צריכה לדעת כבר לקרוא ועוד דבר או שניים על החיים, כדי לגלות ולהבין את הכתובת הרומנטית שעל כריכת 'ספר השומר' שהוחבא בין הספרים, על אחד המדפים הגבוהים בספריה שבסלון.
    "מה העניין הזה?" אשאל כשאכנס אל חדר השינה שלהם בוקר שבת אחת כשהספר פתוח בידי.
    כבר שנים לא באתי לחדרם בשבת בבוקר להתפנק במיטתם הקרה, או להתרפק על מישהו משניהם.
    "התאריך שרשום כאן הוא יותר משנה לפני שנולדתי! אתם רוצים להגיד לי שזאת סתם הקדשה תמימה בין ידידים?"
    סנדרו יבקש לענות אבל אמי תקפוץ ותתיישב במהירות להשתיק אותו.
    אז אראה מבוכה גדולה מציפה את פניה ואתבייש בשבילה.
    "לא חשוב," אומר להם ואסתובב לצאת מהחדר, נזכרת בביטוי שסנדרו אהב להשתמש בו, "תעזבו את זה, אחרי הכל מה זה כבר משנה של מי היתה הטיפה הסרוחה..." ואספיק לראות עוד זיק של עלבון חולף בעיניה לפני שאסגור אחרי את הדלת.
     
    * * *
     
     
    סבתי ניסתה לדבר על לב אמי לבל תנשא לסנדרו.
    מהרגע בו נחו עיניה עליו לא היתה שם כימיה.
    היא סלדה מהגבריות המתפרצת שלו, ולא יכלה להשלים עם מה שהוא ואמא שלי עשו לרוברט החביב עליה.
    הוא שנא את יושרה התקיף והבלתי מתפשר.
    בזקיפות קומתה ובעיניה הישירות ראה תוכחה ומבט מגבוה, ואי נכונותה להיות מוקסמת ממנו כנשים אחרות, ולא חשוב בנות איזה גיל, גרמה לו לחוש מאויים. ובצדק.
    היא חשבה שלא יהיה בעל מסור לבתה ואב טוב לנכדיה, ולא טרחה להסתיר זאת.
    סבתא ציפורה היתה מספיק הגונה למחות בתוקף גם על ההחלטה המוצהרת של אמי, לקחת אלינו הביתה רק אחד מילדיו של סנדרו "ושהוא יבחר."
    אמי לא הודתה בפני איש, פרט לתרצה, שהיא מקווה שיבחר בדרור.
    "אני לא אוהבת אותו במיוחד," אמרה, "אבל הוא כבר בחור גדול, ובעוד שנה שנתיים ילך לצבא, אז לכמה זמן הוא כבר יכול לבוא?"
    תרצה דווקא אהבה את הרעיון.
    "תראי לסנדרו כבר מההתחלה שאת לא מתכוונת להיות המטפלת של הילדים שלו," אמרה וברק זדוני בעיניה הירוקות.
    גם היא לא אהבה אותו במיוחד.
    "בכל זאת, אני חושבת שהוא יביא את דפנה, כי כבר המון זמן היא מבקשת לבוא הביתה, והוא הבטיח לה כבר מזמן שאם יתחתן שוב, הוא יקח אותה אליו."
    "וזה יהיה ממש חבל, היא נראית לי ילדה קודרת ולא נחמדה."
    "היא באמת קודרת, ונתונה למצבי רוח, ואני מודה שהיא ממש מפחידה אותי, עם העיניים החודרות ועם השתקנות שלה."
    עם הגיבוי שקיבלה מאחותה יכלה אמי להאחז בעמדתה ולא התרשמה במיוחד מהנבואות השחורות של סבתי, ויום אחד, בהמשך לויכוח סוער ביניהן, קראה לנו אל הסלון בבית הוריה, הושיבה את גידי ואותי על הספה הגדולה עם בד הריפוד המגרד והודיעה לנו בטון שהיתה בו תחושת ניצחון ש"בקרוב אנחנו עוברים לגור בפתח תקווה, אצל סנדרו."
    "לכמה זמן?" גידי שאל.
    "לתמיד." השיבה, תחת עיניה הבוחנות של סבתי.
    קריאת ההתלהבות שפרצה מגרוני, נבלעה באנקת כאב שיצאה מפיו של גידי.
    "מה את קופצת כמו משוגעת?" נזף בי ותפס את המקום בו פגעתי ברגלו. אחר כך השתופף והתקפל אל תוך עצמו, ופרץ בבכי שלא תאם את עצמת המכה.
    רשף של כעס חלף בעיניה של סבתי.
    היא לא אהבה את התגובה השמחה שלי.
    היא בטח לא אהבה את התגובה האומללה של גידי.
    היתה לי הרגשה, שלא נולדה בי רק באותו יום, שהיא גם לא כל כך אהבה אותי.
    סבתא ציפורה, לא אישה של חיבוקים וליבובים בדרך כלל, מיהרה אל אחי הפגוע ואספה אותו בזרועותיה, השעינה את ראשו מול צוארה והביטה מעליו בפניה של אמי, מזמינה אותה בלי מילים לראות איך בנה מרגיש עם כל העניין הזה, ובעיניה היה מבט מוכיח של "אמרתי לך!"
    ובכל זאת, אמי פיזזה אל תוך המערבולת, ושבועיים אחרי שאמרתי שלום ולהתראות לכיתה אלף, ויצאתי אל החופש הגדול, שיוביל אותי לכיתה ב', עברנו לפתח תקווה, להתארגן בביתו של סנדרו, שיהיה מעכשיו גם הבית שלנו.
     
    * * *
     
     
    "גידי הקסוקר וליאורה השמנה הגיעו!" צעק פיני ודהר מקצה הרחוב אחרי המשאית עם הרהיטים שלנו, כשהוא מזעיק את שאר ילדי השכונה.
    כולם הכירו אותנו מביקורי סוף השבוע וכאילו רק אתמול היינו שם, המשכנו לעמוד ליד קיר הבית של שכטר, סופרים מהר עד מאה, מסיימים ב"מי שעומד מ - אחורי - ומי – לפני - ומי - צדדי - הוא - העומד," ויוצאים אל בין הצללים לחפש את המתחבאים. הכרנו את כל מקומות המחבוא, מהלול של גדליה ועד עץ השסק של שמואלי, ובעוד אמנו, שהתחתנה עם סנדרו בפני אלוהים, שני עדים והרב של המושבה, משתעשעת באהבתה, והפעם בחסות החוק, שיחקנו אנחנו בתופסת, בדוד'ס ובמחניים.
    כשהיה לאבא של פיני מצב רוח טוב, והוא הירשה לנו, יכולנו לרתום את האתון מתוקה לעגלה הקטנה ששני מושבי עץ מהוקצעים חצו אותה לרוחבה, ולהדהיר אותה לסיבוב במרכז המושבה, מתיישבים כל אחד לפי התור שפיני הכתיב, "כי מתוקה היא שלנו, אז אני הקובע," ומורשים לאחוז במושכות, ולנהל לרגעים אחדים את המסע הצוהל.
    *
     
    רוברט הלך והפך לדמות מעורפלת, נמוג בשקט ובעדינות, כמו שעשה כל דבר, בלי לעורר גלים, כאילו בלי שנסיעתו תורגש או תגרום למישהו כאב.
    הוא הפך לי לאבא מרחוק, ששולח במעטפות כחולות מכתבים אותם אמא הקפידה לקרוא בפנינו בשעה שסנדרו לא היה בסביבה.
    רק גידי היה בוכה לפעמים בלילה, בשקט, את געגועיו, מתחת לשמיכה, במיטתו שבחדרנו המשותף.
    אנחנו קיבלנו את החדר הגדול, ובמקום רחוב עירוני היו כעת בחלוננו חצר עם ערוגות פרחים, מגדל המים השכונתי ועץ תות גדול, כמו שצריך להיות לכל אחד בזיכרונות הילדות שלו.
    אמא וסנדרו הסתפקו בסלון, שהתקשט עתה בספת האירוח שלה, שנפתחה בלילות למיטת שינה זוגית. גם היא, כשאר רהיטי הדירה הקטנה בצפון תל אביב מצאה את מקומה בבית החדש.
    ערימות הספרים שלה הוצבו כאילו היו שם מאז ומעולם על מדפי הספריה של סנדרו, יחד עם הפסלים והתמונות, כלי הכסף מבית סלומון, וכדי הפרחים שאמי לא ויתרה עליהם עד ימיה האחרונים, על אף שכאשר יבשה שמחת החיים שלה והיא איבדה את חיוניותה, הוחלפו פרחי הטבע בפרחי בד משולבים בענפים ובפירות יבשים.
    החדר היחיד שיכול היה לקלוט את דפנה, שסוף סוף עמדה לקבל בית ומשפחה מן המוכן, היה חדר הכניסה. זה היה חדר מבוא שהוליך אל שאר חדרי הבית. ביום השתמש בו סנדרו כחדר עבודה, ובלילה אפשר היה לפתוח ולהציב בו מיטה מתקפלת.
    אמי היפה, האוהבת, הנלהבת, נכנסה לנעלי האם החורגת של סינדרלה בטבעיות מרשימה.
    כבר מההתחלה הוגדר אילו ילדים הם בעלי זכויות וחדר משלהם ומי מהילדים יהיה פה בבית רק לשהות מתקפלת.
    דפנה בכלל לא העזה לקוות שהאישה היפה, שהרעיפה כל כך הרבה תשומת לב ואהבה על ילדיה שלה, ועל סביבתה, וחיבקה וליטפה את סנדרו בכל פעם שעברה לידו, תאהב גם אותה, המסוגרת והשתקנית, שקועה בהרהוריה ואינה יודעת לקנות לבבות. אבל היא חלמה על הבית, לחזור לחיות במקום שבו נולדה, להיות קרובה לאביה, בפינה שחשבה שתהיה שלה לפחות כמו של שני הילדים שאישתו החדשה הביאה אתה.
    ואמי, שכל חתול רטוב ברחוב היה סוחט קריאות יגון מפיה, וכל טרגדיה בסין או בהודו גרמה לה לצקצק בלשונה בצער ולהאנח בהזדהות עם היתומים והאומללים, מוכי רעידות אדמה, שטפונות ומגיפות, לא מצאה בלבה מעט חום ורוך לילדה היתומה שהוליד הגבר היחיד שאהבה בחייה.
    מעולם לא ראיתי את אמא שלי רוכנת אל דפנה, או מדברת אליה בחביבות, ואף פעם לא הושיטה יד ונגעה בה.
    "את יודעת מה דפנה עשתה לי?" תנסה לטעון להגנתה, מכוונת לעשרות שנים מאוחר יותר, כאשר אתבגר ואטיח בפניה שוב ושוב כי רק אותה החלטה אנוכית שלה לאלץ את סנדרו לבחור באחד משני ילדיו היא שהביאה את כל הרעות על כולנו. וכשאביט בה, חסרת אונים מול חומותיה, ואומר "למען השם, אמא, היא היתה רק תינוקת בת שנה ומשהו כשאמא שלה מתה, ובת שנתיים כשאת נכנסת לחייו של סנדרו, מה היא כבר יכלה לעולל לך?" אמי תסתום את הויכוח בשפתיים חשוקות ותמלמל, נסוגה אל תוך קליפתה, וסוגרת בפני את כל חרכיה, "טוב, אני לא רוצה לדבר על זה יותר, ותאמיני לי שכבר נענשתי מספיק על מה שעשיתי."
    *
     
    דפנה לא הגיעה הביתה ואל חדר המעבר עם המיטה הזמנית. השיבה הביתה נמנעה ממנה לא בגלל אמא שלי.
    סנדרו הרי היה יכול לבחור בילדה, במסגרת הקצבת הצאצא היחיד נוסח סין שניתנה לו.
    דרור, שהיה כבר בן שבע-עשרה, ולא ממש זקוק או מתגעגע לבית אחר מהקיבוץ בו גדל ואותו אהב, טיפח תקוות להתקדם בחייו מעל ומעבר למה שהקיבוץ אפשר לו באותם ימים. הוא רצה לסיים את לימודי התיכון בבית ספר מסודר שמקנה תעודת בגרות, ולהמשיך ללמוד.
    דרור ביקש לבוא ולגור בפתח תקווה, וכשהיה על סנדרו לבחור אם לתת בית, כמו שהבטיח, לבתו, או עתיד מבטיח לבנו, הביא הביתה את דרור. ואמא שלי שתקה, ולא אמרה את שיכלה להגיד ובכך לשנות את חיי כולנו, "טוב, תביא את שני הילדים ואנחנו כבר נסתדר..."
    האקדח הונח על השולחן המשפחתי, ואולי היה זה בכלל תת מקלע, והוא היה טעון.
    אמי היתה אטומה לרחשים מאחורי הקלעים ומאושרת.
    היא טופפה בצעדי ריקוד בחללי הבית הקטן, ומילאה את החדרים בשירה צוהלת ובפרחים.
    באותם ימים עדיין לא הפריעה לה המחשבה שאולי תואר הוטרינר של בעלה החדש אינו אמיתי.
    סנדרו ידע איזה חומר ירחיק מכרסמים מהשתילים, וכיצד יש לחסל מזיקים. הגן, הפרחים ואישתו ליבלבו, כמו האגס והתפוח בשיר על קטיושקה, תחת ידיו האמונות והיו מראה משובב נפש.
    בשבתות בבוקר, כאשר לא הלך לעבודה, היתה אומרת לו "תשים לי משהו..."
    מעולם לא למדה את רזי הכפתורים בכלים חשמליים ואלקטרוניים, ופרט למיקסר בו הפליאה בקסמיה ובעוגותיה, לא העזה לגשת אף לאחד מהם, לא להדליק רדיו ולחפש בו מוזיקה שכל כך אהבה, ולא להניח תקליט על הפטיפון.
    סנדרו הכל יכול, היה משתלט על המכשירים באורח פלא והבית היה מתהדהד בצלילים של המלחינים החביבים עליהם, גרמנים ואיטלקיים גם יחד. הנה מה טוב ומה נעים.
    אני הייתי נצמדת אליה, מקשיבה לסיפורים שמאחורי המוזיקה, מבכה אתה את גורלן הטראגי של מאדם בטרפליי או טוסקה, עצובה על שאהבות גדולות שכאלה נגמרות תמיד באסון, ולפעמים יוצאת אתה במחול סוער בין הרהיטים הצפופים, בדירה הקטנה של סנדרו שאין בה מקום לארבעה ילדים, נידבקת ממנה, כמו ממחלה, בשמחתה המבעבעת.
    דרור השתכן בחדר הכניסה במיטה המתקפלת, כמובן, והוסיף לשמחתי.
    הנה היה לי עכשיו אח גדול בבית, לא נער כזה שיושב עגום כל היום בפינתו, כזה כבר היה לי אחד, אלא המנהיג האמיתי של ילדי השכונה.
    משחקי התופסת היו כעת מעניינים יותר, כי מי שנתפס לפני שהספיק לצעוק "בלי החטפות!" היה חייב להסביר למה לא מגיע לו לקבל מכות, ואם לא הצליח לשכנע, היתה מונחתת על פדחתו צ'פחה הגונה.
    המתח והרגשות היו מעתה עזים וסוערים יותר וכך גם כל חיי התרבות השכונתיים.
    עכשיו התחילו כולם לצוד בעלי חיים קטנים, תולעים, עכבישים ולטאות, להניח אותם במרכז המגרש ששיא ההתרחשות שידע בעבר היה משחק מחניים סתמי.
    דרור לימד אותם לשפוך מעט נפט מסביב לחיה הלכודה, וכאשר כולם היו מוכנים ומרוכזים במעשיו, היה שולף מכיסו גפרורים ומדליק את הנוזל שעטף את היצור הקטן במלכודת אש.
    אמי היתה מתבוננת במחזה מהחלון, והבעה של כעס ותיעוב היתה עולה על פניה.
    לימים יכתוב לי דרור "תתפלאי, אבל מכל החברות שהיו לסנדרו כאשר הייתי נער, הכי אהבתי את אמא שלך. היא היתה מאוד נחמדה אלי. כשהייתי בן עשר, וסנדרו שאל אם אני רוצה שהוא יתחתן שוב, קפצתי ואמרתי לו שכן, אבל בתנאי שזה יהיה רק עם אמך."
    עכשיו כשכבר זכה בה כאשת אביו, הבחין במבטי הסלידה שנעצה בו בעוד האש סוחפת את ילדי השכונה, הקשיב לשתיקת הביקורת שלה והיה מודע לטינותיה.
    היא כעסה על משחקי הרוע, אבל שתקה, רטנה בלי קול על שלא לימדו אותו בקיבוץ נימוסי שולחן, והזעיפה פנים מול הרגלי הרחצה של הבחור הצעיר, או נכון יותר על העדרם.
    מפחד פן תרגיז את סנדרו לא העזה להעיר, לגעור, לדרוש, ואולי דווקא בכל אלה לעשותו אחד מילדיה, ואף פעם לא הביעה את דעתה באוזני בעלה על הספורט החדש שהלהיב את השכונה. היא רק אמרה "אני לא מרשה לכם אפילו להתקרב לשם!" וגידי ואני חשנו מקופחים, במיוחד בימים בהם נתפס עקרב והובא בצהלות למרכז המגרש, כי להתרגשות הרגילה נוספו ניחושים והימורים.
    "שני גרוש שהוא יעקוץ את עצמו למוות, מי מתערב?" היה דרור שואל בהתלקח האש, וכולם הצטופפו לראות אם העקרב יתאבד כמו גבר כשיחוש במלכודת האש הסוגרת עליו או שסתם ימות כמו תולעת.
    אמי חשה את עיניו הקרות בוחנות אותה, נוטרות על שאף פעם לא נגעה בו בחיבה כמו שהיא נוגעת באחרים, ומאשימות אותה בבדידותה של אחותו בקיבוץ.
    ובדרכו שלו החל נוקם בה במחוות קטנות.
    דרור אהב לארגן את ילדי השכונה לשיר אתו, והשיר החביב עליו היה "טייק בק יור סמבה, אנד יור רומבה," בקצב מהיר ומלבב, כפי שאפשר לנחש מהמילים. כמו בכל שירה לטינית סוחפת נדרש קול נוסף שיקרא "איייי" צלול וגבוה בין השורות, ותפקיד זה היה שלי. ולא מתוך בחירה. אחי הגדול, האהוב, ידע להפיק ממני את הצווחה המתאימה בצביטה מכוונת היטב שהיה משקיע בזרועי בכל פעם שהגיע הקטע המתאים בשירה להשמיע את הצליל המבוקש. גם בשלב זה אמי לא התערבה, וכולנו למדנו להתייחס למשחק ולשירת הסמבה העליזה כאל חלק מתהליך הגדילה שלי. גם לסימנים הכחולים.
    גידי אף פעם לא גויס אל שורת המקהלה. יתכן שדרור הבחין כי אין לו אוזן מוסיקלית או שאינו יודע לשיר ואולי הרגיש בחוש איפה הגבולות שאסור לו לעבור מול אמא שלי.
     
    * * *
     
     
    היו אלה ימים של קיץ במושבה, עם רגליים יחפות ומשחקי לילה, עם קולות צהלה מהדהדים בין הבתים ואבטיח קר על המרפסות בשעות הערב.
    דרור היה המנהיג הגדול והערצתי אותו, כמו כל ילדי השכונה, אבל אני הייתי היחידה שהוא אהב בחזרה, ולכן גם האמנתי לו כשהוא אמר שכאשר אהיה גדולה הוא יתחתן אתי. הוא היה בוגר ממני בעשר שנים כמעט, אבל זה לא הפריע לו והוא הבטיח לחכות לי.
    היה לו זמן, ועד שהזמן יעבור ונוכל להתחתן, הוא היה משחק אתי בחדר הרחצה בקופת חולים בכל פעם שנשארנו לבד בבית, סוגר את הדלת ובודק את מסתרי גופי באצבעות חקרניות. למרות שתמיד אני הייתי החולה והוא היה הרופא, הוא לא אמר לי אף פעם להוציא לשון ולהגיד אההה, כי היו בי אזורים שעניינו אותו יותר.
    המחקרים המדעיים המשפחתיים הללו נקטעו באחת כאשר אמי שבה יום אחד מעסוקיה מוקדם משציפה, ובהיותו שקוע בעצמו ובי, לא שמע אותה נכנסת, ולא הספיק להרחיק את ידו כאשר נפתחה הדלת.
    באותו ערב נשמעו מהמטבח קולות כבושים שלה ושל סנדרו ואחריהם היא יצאה, דרור נקרא פנימה, הקולות גברו, והקורס באנטומיה הסתיים לתמיד. ואני חשבתי שקצת חבל, כי למרות שזה כאב קצת בהתחלה, דווקא התחלתי להנות מזה.
    מבחינתו זה לא היה כנראה הפסד גדול מדי כי די בסמוך התחילו בנות אחרות במושבה להתמסר לידיו הממששות.
    *
     
    אבל דרור לא נטש אותי לחלוטין. הוא היה שם כל ערב לפני שהלכתי לישון, מכיר את פחדי מהחושך ומחלומות רעים שהיו פוקדים אותי לעתים, היה מוודא שאין מישהו מהמבוגרים בסביבה ולוחש לי במתיקות "הלוואי שיבואו לך בלילה נחשששששים," מתיז את המילה האחרונה מבין שיניו כלחישת צפע.
    כשעברתי בין החדרים לפני השינה, מברכת את כולם ב"לילה טוב" אחרון, היה מסנן לעברי "שתחלמי רע!" אמירה שדי היה בה להשליך אותי אל שעות ארוכות של נדודי שינה.
    "יש שם איש מת!" הייתי בוכה ומצביעה בפני אמי לכיוון המטבח, על צללית שדרור הראה לי ברגע של התגלות.
    "זאת רק הנברשת של פינת האוכל." היתה מנסה להרגיע אותי.
    "אז תשאירי את האור במסדרון כדי שאני אוכל לראות שזה לא בן אדם תלוי עם הראש למטה."
    "סנדרו לא מסכים שהאור ישאר דולק כל הלילה."
    שכבתי בחושך מכווצת מפחד, כל רחש קטן מחוץ לחלון הקפיא אותי מתחת לשמיכות שהעליתי גבוה מעל ראשי, וכרכתי סביבי ככל שיכולתי, מתפללת שכמו שלא מצליחה לחדור פנימה טיפת אוויר, ככה לא יצליחו למצוא אותי המפלצות או המתים, שדרור סיפר לי כי הם מסתובבים כל לילה ומחפשים ילדות.
    "אם אבא שלי היה כאן, הוא בטח היה מכריח אותם להשאיר לי אור קטן באיזה מקום," חשבתי, והיה בכך משהו מנחם, כששכבתי וחשבתי שוב ושוב, "אבא שלי" ונרדמתי אל תוך המילים.
     
    * * *
     
     
    שנת הלימודים שהחלה נתנה לי הפוגה כלשהי.
    דרור היה נתון כולו ללימודי התיכון שלו, ולא היה לו זמן וחשק להתעסק אתי, ואני התחלתי להקלט בבית הספר החדש.
    בהתחלה זה היה אפילו נורא נחמד כי כל המורות, גם מהכיתות האחרות, שמו לב אלי ומאוד התעניינו בי ובמשפחה שלי.
    לא כל כך הבנתי למה הן מסובבות ראשיהן, עוקבות אחרי במבטן בעברי במסדרון ושואלות אותי בשפתיים נוטפות דבש שאלות על אמא, ועל אבא ועל סנדרו.
    עניתי להן בנימוס, כי ככה אמא אמרה שצריך לדבר למבוגרים, דווחתי את המעט שידעתי, וחזרתי בשמחה למשחקי עם עפרה, שגרה עם הוריה בבית הסמוך לבית של סנדרו ושלנו.
    למזלי היא היתה מלכת הכיתה כך שיכולתי להתלות באילנותיה הגבוהים ולמצוא לעצמי בכיתה מקום סביר באמצע.
    אז היתה לי חברה, ויחד שיחקנו בריכוז, שאחר כך קראו לו מונופול, ובבובות שהיום קוראים להן ברבי, השרינו חרצנים של אסקדיניות שהיום קוראים להן שסק, מקפידות להחליף כל יום את השמן הישן בחדש, כי איזה בלופר, שהיום קוראים לזה שקרן, אמר לנו שככה עושים מסטיק, האכלנו את הברווזים בלול של הוריה ועיבדנו חלקת אדמה קטנה שסנדרו הקצה לי לגינה משלי.
    סיפרנו זו לזו סודות מאחורי גדר מעצי בננה ששתלנו שם, ואירגנו חבורות סגורות, שבדרך כלל רק אנחנו היינו חברות שוות זכויות בהן, וכל מי שרצה להצטרף לימים אחדים היה צריך להבטיח לקבל את התנאים שלנו ולשמוע בקולנו, מה שאמר בקולה של עפרה, כי גם אני הסכמתי לכל מה שהיא אמרה.
    לא היו מאושרות מאתנו כשאבא של עפרה נתן לנו ארנב נכה מדדה על שלוש.
    רגלו החסרה כורסמה על ידי נמייה מתוסכלת שלא הצליחה להגיע אל שאר חלקיו מבעד לרשת הכלוב, וסנדרו שהיה חכם כמו דוקטור דוליטל, טיפל בו והציל אותו.
    אמא שלי הציעה לקרוא לו דרייפוס, ואחרי שכל המבוגרים הסכימו שזה שם מצוין והולם למי שיש לו שלוש רגליים, כך עשינו.
    נשאנו אותו תור תור על הידיים, ליטפנו את פרוותו האפורה עד שהבריקה תחת ידינו המיוזעות, הפצרנו בו לכרסם עלי כרוב וגזר שסחבנו בשבילו מכלובי הארנבים האחרים, הלבשנו אותו בבגדי הבובות שלנו וחנקנו אותו מאהבה.
    ככה לפחות דרור אמר. את חונקת אותו עם האהבה המגעילה שלך.
    "היה יותר טוב בשבילו אם הנמייה היתה אוכלת אותו."
    "למה יותר טוב? הוא הרי היה מת!"
    "וזה יותר טוב מאשר לפול בידיים שלך!"
    "אתה סתם מקנא!"
    "אני מקנא? מה יש לי לקנא בשפן המחורבן שלך?"
    "הוא לא שפן, הוא ארנב, והוא לא מחורבן! ואתה מקנא שאני כל כך אוהבת אותו!"
    "מטומטמת, מה, אני צריך שתאהבי אותי? ומי אוהב אותך בכלל? הנה, תכף תראי איך אני מציל את המסכן שלך."
    דרור תפס את דרייפוס בשתי אוזניו ומשך אותו מידי.
    עפרה נתלתה על זרועו של דרור וניסתה לעצור בעדו. הוא השיר אותה מעליו כאילו היתה עלה בשלכת.
    "תעזוב! תעזוב!" צרחתי, "אמא!!!!"
    דרור צחק.
    "אמא שלך בכלל לא בבית, היא שוב הלכה לה לאיזה בית קפה עם החברות שלה."
    וגם אם היתה בבית, אני לא יודעת אם היתה אומרת לו משהו.
    היא אולי היתה מצקצקת בלשון, כדי שדרור ידע שהיא לא שבעת רצון, אבל לא יותר מזה. היא לא התעסקה עם דרור.
    "תעזוב אותו," לחשתי ביאוש, וידעתי שאבוד לי.
    "תעזבי את!" אמר דרור, "או שהאוזניים שלו נתלשות."
    עזבתי.
    דרור התכופף בחיוך דק והניח את הארנב על הדשא.
    דרייפוס נעמד על שתי רגליו האחוריות ורחרח בחשדנות את האוויר. השטח הפתוח לא מצא חן בעיניו.
    דרור שלח רגל, ונגע בקצה נעלו בארנב שנבהל ודילג בצליעה אל עבר הגדר החיה, אבל עד שהספיק להגיע ולהסתתר בין השיחים, התפרץ לגינה שלנו רקסי, הבוקסר של פיני, ולפני שהצווחה שלי גמרה לצאת לי מהפה, כבר שעט משם כשדרייפוס מפרפר בין לסתותיו.
    עפרה ברחה בבכי הביתה. התיישבתי המומה ומוכת יגון על הדשא. דרור רק אמר "מגיע לך!" והלך.
    לא מגיע לי, אמרתי לעצמי את המילים בלב, ואחר כך בכיתי אותן אל תוך הדשא, לא מגיע לי, לא מגיע לי, לא מגיע לאף אחד.
     
    * * *
     
     
    "מה את קונה לאמא שלך ליום האם?" שאלה עפרה.
    "לא יודעת. מה את?"
    "ראיתי משהו נורא יפה בחנות במושבה, את רוצה שנלך יחד?"
    בחרתי לאמא שלי את מה שעפרה קנתה לאמא שלה, כי עפרה תמיד ידעה הכל יותר טוב, וחזרנו הביתה בהליכה זהירה, כשכל אחת נושאת בידיה בחרדת קודש חבילה ובה זוג יונים יפות מגבס, צבועות בצבעים רומנטיים כמו בציורים של השמש בשקיעה. היונים שנישענו זו על זו, והפגינו זוגיות מושלמת, כמעט גרגרו לנו בתוך נייר העיתון שעטף אותן.
    הצמד שנתתי בהתרגשות ובגאוה לאמי, אבד במעמקי אחד הארונות ואולי נפל בטעות לפח האשפה, עוד בטרם הונח לראווה באיזה מקום בבית, ואילו בבית של עפרה עמדו השתיים על המזנון בסלון שנים רבות, מוקפות פסלונים מוזהבים ומבריקים ומפיות תחרה מפלסטיק, מקרבות ראש אל ראש במלוא החיבה, ומפגינות בפני כל העולם את שביעות הרצון של היונים זו מזו ואת הנחת שגרמה המתנה לאמא של עפרה.
    אמא שלי לא זכרה לאן ואיך נעלמו היונים שלי כל כך מהר.
    הלכתי לבכות את אבדנן באוזני סנדרו.
    "נו, טוב, את הרי יודעת שלאמא שלך יש טעם מיוחד," הסביר לי סנדרו כשהתלוננתי באוזניו, והדגיש את המילה טעם, כאילו אמר
    שלאמא של עפרה, וכנראה גם לי, אין דבר כזה.
    אני לא הייתי בטוחה שזאת סיבה מספיק טובה לקחת את המתנה שהבת שלך קנתה לך ולזרוק אותה לפח.
    רק בגלל זה קינאתי בעפרה נורא, למרות שהיו לי עוד הרבה סיבות לקנא בה.
    היא היתה תלמידה מצטיינת ותמיד ניצחה את כולם במשחקים, מחמש אבנים ועד מחניים. הרי לא סתם נעשים מלכת הכיתה. ואם לא היה די בכך, אז אמא שלה היתה משחקת פעמיים בשבוע משחק קלפים קולני וצחקני עם חברות, ואמא שלי לא שיחקה קלפים, ולא היו לה חברות. לפחות לא בפתח תקווה.
    וחוץ מזה, אבא של עפרה אף פעם לא הרביץ לה.
    *
     
    טוב, לא צריך לחשוב שכל יום התנפלו עלי וחבטו בי.
    זה התפתח כל כך בהדרגה שבהתחלה זה כמעט לא היה מורגש, ואלמלא התגובות המבוהלות של הילדים בשכונה כשזה קרה, לא הייתי יודעת בכלל שזה לא חלק מההווי המשפחתי בכל בית. אחרי הכל אבא שלי נסע לדרום אפריקה ומישהו הרי היה צריך לחנך אותי.
    קודם כל לימדו אותי שזה מאוד חשוב להגיד "תודה רבה בשביל האוכל, אפשר לקום מהשולחן?" אחר כך התברר שזה לא מספיק. צריך גם לגמור את כל האוכל.
    אמא שלי אולי היתה מוותרת לי על חתיכה קטנה אחרונה של עוף או תפוח אדמה, ואולי גם על טיפה מהמרק מדי פעם, אבל גם סנדרו היה שם והוא דרש משמעת וקיום חוקים. והחוק הכי חשוב קבע שעושים מה שסנדרו אומר.
    בהתחלה די היה בכמה מבטים מזרי אימה, אחר כך, עם הזמן, היה צורך גם בתוספת קול מפחיד שהטון שלו רמז על אסונות גדולים שיקרו לכל מי שאינו מציית, למרות שהמילים שאמר היו רק "תגמרי את האוכל..." ככה, עם מנגינה כזאת שעולה ויורדת כמו סירנה קטנה באמצע המשפט. ואם לא רציתי לאכול את הבשר עם כל השומן שעליו, או את הקינוח ובכיתי שאני אקיא, סנדרו הבטיח לי שגם אם אקיא הוא יכריח אותי לאכול את זה, ואני ידעתי שהוא מתכוון למה שהוא אומר, כי פעם הוא עשה את זה.
    סנדרו לא ידע שעפרה סיפרה לי רק ימים אחדים לפני כן, שהיא ראתה איך שוחטים פרה, וזה היה מראה נורא, והוסיפה בידענות גדולה שג'לי מכינים מדם של סוסים, לפחות ג'לי אדום, אבל כבר לא הייתי בטוחה גם לגבי הצבעים האחרים. ואני אכלתי את הבשר, בוכה ולועסת, "את מעלה גירה," כמו שסנדרו אמר, וסיימתי את הקינוח, נחנקת מגועל, עד הכפית האחרונה.
    "תודה רבה בשביל האוכל, אפשר לקום מהשולחן?..."
    רק בשנים מאוחרות יותר, כשהייתי נזכרת ובמוחי עלתה שוב התמונה שלי יושבת שם נזופה ליד השולחן, עיני מוצפות דמעות וגרוני מתכווץ בעוויתות לא נשלטות ומעלה שוב ושוב אל פי נתח לעוס עד מוות, המסרב להבלע ולשחרר אותי מכיסא העינויים, תהיתי אם באמת כעס כל כך מתוך דאגה לתזונה שלי, שהשנים שיבואו ומלחמתי הבלתי פוסקת בעודפי משקל יעידו כי היתה דאגה מיותרת, או שמא פשוט היה מלא זעם כי לא יכול היה לשאת את הרעיון שהחוצפנית הקטנה מעזה לעשות משהו אחר ממה שהוא הורה לה.
    *
     
    גידי, האח העגום והשקט שלי, היה הרבה יותר חכם ממני.
    תוך כמה שבועות מאז עברנו לגור בפתח תקווה התפתחה אצלו אסטמה שקטה שהובילה להתקפים חריפים של קוצר נשימה ברגע שסנדרו הראה ניצוץ קטן של כעס או דחף בלתי נשלט לחנך מישהו.
    ככה, ליד אותו שולחן שם ישבתי אני ולעסתי ודמעות זולגות על פני, הצליח הוא לעבור בשלום שנים של אי אכילת ביצים, חרף כל תחינותיה ומאמציה של אמי, שרופא המשפחה הצליח לשכנע אותה כי ביצה אחת ביום מאוד חשובה להתפתחות של הילד.
    בשבתות בבוקר היתה מכינה לו חביתה נהדרת, טורחת להקציף את החלבונים, "כמו שלמדתי מהטבחית שהיתה לנו בדרום אפריקה," ומרחה את המאכל המפתה בריבה ובאגוזים, מקווה כי האגוזים המשולבים בנוכחותו של סנדרו במטבח יעשו את העבודה וישכנעו את גידי לאכול.
    גידי, חיוור ושותק, היה מכניס חתיכה מהחביתה לפיו, מעביר אותה לתנוחת נכס דלא ניידי בצד ימין של הלסת, ויושב מה שנראה כשעות, בלי ללעוס ובלי לבלוע. ובכל זאת, בדרך פלא, כמו צמד היונים מיום האם, נעלמה החביתה באיזה קטע זמן, שנראה כמו נצח, מצלחתו, וכולם היו מרוצים.
    כשעזבנו את הבית בפתח תקווה ולוחות העץ שהקיפו את פינת האוכל הוסרו מהקירות, צנחו משם עשרות חביתות יבשות. את האחרות גילו כאשר פרקו את הארון במטבח.
    עד היום אני לא יודעת מתי ואיך הצליח להעלים את החביתה מהצלחת ואת הנתח הלעוס למחצה מפיו, ונדמה לי שאלה היו רגעי הזריזות והתושיה היחידים שהפגין גידי אי פעם בחייו.
    מאוחר יותר אמי פיתחה טכניקות חדשות ושיכללה אותן, אבל, למרות כל נסיונותיה להחביא את החלבון בתוך עוגה מפתה ואת החלמון בתוך הקקאו שלו, גידי ניצח בקרב על הביצים, וסנדרו לא התערב ולא אמר דבר. אולי בגלל שהוא פחות אהב את גידי ולא היה איכפת לו מהתזונה שלו. אחרי הכל הוא תמיד, בשעות של רצון טוב, היה מזכיר לי שמכל הילדים – אני הילדה שהוא הכי אוהב.
     
    גם לדפנה היה מזל, והיא יכלה לאכול מתי שהתחשק לה, כי בקיבוץ אף פעם לא מכריחים ילדים לאכול.
    אם אין לך בכלל אמא ואבא שלך שאוהב אותך לא נמצא על ידך, למי איכפת אם ומה את אוכלת?
    אולי בגלל זה דפנה כבר לא רצתה לבוא לפתח תקווה, כי היא לא היתה כל כך רעבה, ואולי היועץ, ואחר כך המטפל, ואחר כך הפסיכולוג גרסו כי ביקור כזה לא יהיה טוב בשבילה. אבל היא פוצתה בכך שכל צרכיה החומריים זכו להענות מיידית.
    כולם אמרו לסנדרו שזה יעזור לה להתמודד נפשית עם תחושת הנטישה.
    דרור בטח היה יכול לאכול מה שרצה, גם כי הוא כבר לא היה צריך לגדול יותר וגם כי היו לו ולאביו יחסי חברות גבריים מופלאים, ואם היו שם בכלל מכות, זה קרה רק כשהיו מתגוששים בצחוק, ומי שחטף היה דווקא סנדרו, אבל נראה שזה לא היה ממש חזק, כי הוא אף פעם לא כעס על דרור. דרור לעומתו, הצליח, באופן קבוע, לחמוק מהמהלומות בזריזות.
    "איך אתה תמיד יודע שאני עומד להוריד את המכה?" סנדרו שאל יום אחד, מתנשם בין קפיצה לעוד חבטה שהחטיאה את גופו החמקמק של דרור.
    דרור צחק כשהשיב, "יש לך תנועה כזאת בפה כשאתה הולך להרביץ, כשאני רואה שאתה מכווץ ככה את השפתיים, אז אני מוכן למכה."
    שניהם העריצו זה את זה, נסעו יחד לטיולים בכל קצות הארץ הקטנה שאהבו והכירו בה כל משעול וכל צמח, עבדו יחד בגינה שהקיפה את הבית, שיחקו כדורגל, ויצאו יחד למטווחים עם האקדח שסנדרו שמר מימי שירותו בהגנה.
    שוב ושוב הוא היה אומר שאני הילדה שלו שהוא הכי אוהב, אבל כבר מזמן חשבתי שאולי זה לא נכון, כי דרור הרבה יותר חבר שלו ממני, עוד מאותו ערב שהוא ורקסי הרגו לי את דרייפוס. כי אני חשבתי שסנדרו יכעס עליו פעם אחת, ואולי אפילו יעניש אותו, כדי שהוא ידע לא לעשות לי עוד פעם דברים כאלה, אבל סנדרו רק אמר לו "היה קצת טיפשי מה שעשית," ודרור ענה, "כן, לא חשבתי שזה יגמר ככה." וככה זה באמת נגמר.
    דרור היה גדול וחזק ואני הייתי רק ילדה קטנה, ואפילו אם זאת שהכי אוהבים, לפעמים סנדרו שכח את זה.
    ככה גם אני למדתי להכיר את תנועת הפה המתכווץ ונעשה צר לפני המהלומה. אבל לא יכולתי לקפוץ הצידה מהר כמו דרור ולחמוק ממנה. עמדתי וקיבלתי אותן. לפחות הצלחתי לעמוד במרבית המקרים בפליק הראשון, כמו שסנדרו אהב לקרוא לזה.
    אוי איזו שפה חביבה, רק מילה אחת לתאר חיבוק, וכמה הרבה שמות למהלומות, מכות, סטירות, חבטות, גולפה, צ'וקה, בטידה, פאטצ', פראסק, ועוד היד נטויה, תרתי משמע.
    בפעם הראשונה בה ממש הרביץ לי ולא הסתפק בלהפחיד, קיבלתי את המכה בהפתעה, כי לא הייתי מוכנה למה שנחת עלי.
    בטח שאני הייתי אשמה, ובטח שזה הגיע לי, כי הרי ידעתי שהוא לא אוהב שאני מתנדנדת על הכיסא בזמן האוכל, אבל יום אחד שכחתי זאת לרגע, ושנייה אחרי ששתי רגלי הכיסא הקדמיות התרוממו באוויר התרוממה גם היד של סנדרו וחבטה בעצמה בפני.
    "אמרתי לך כבר מאה פעמים שתשבי ישר על הכיסא!" הוא צעק.
    הכיסא ואני נפלנו בחזרה למקומותינו.
    הרגשתי את צריבת כף ידו על לחיי אבל הייתי כל כך המומה שאפילו לא בכיתי, למרות שזה כאב.
    השיר יד ענוגה לא על סנדרו נכתב.
    החזקתי את הלחי הבוערת שלי ושתקתי.
    דווקא גידי היה זה שהתחיל לבכות.
    מי זה מבהיל ככה ילד עם אסטמה?
    אמא שלי קמה ודחפה את כיסאה לאחור.
    לרגע נדמה היה לי שהיא מתכוונת להגיד משהו, אבל היא הבחינה במבט הזועם של סנדרו, נשנקה וחזרה לשבת.
    *
     
    ליום אחד או שניים נדמה היה שמעכשיו כבר מתחילה תקופה רעה מאוד, אבל מי יכול לדאוג לאורך זמן בימים של אביב נפלא, כשארץ ישראל עשתה את הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב ושיגעה את כולנו בפריחת הדרים, ששיכרו ושיקרו אותנו בריח סמיך, ומילאו אותי בגעגוע לדברים טובים ולא מוגדרים, כמו שאני חשה עד היום בבואי לבקר בארץ, במה שעוד נותר ממחוזות ילדותי.
    כולנו היינו כבדים ושבעי רצון מהריחות וסלחנים כלפי העולם שיש בו ניחוחות שכאלה.
    בערבים היינו משחקים בשכונה, וסנדרו היה לובש בגדים משונים והולך להבהיל את הילדים של השכנים, אם שאלתם את עפרה, את פיני ואת שאר הילדים, או להצחיק אותם, אם הייתם שואלים את סנדרו בעצמו, ואחרי כמה ימים אמא שלי שוב היתה מאושרת, ומכה אחת זה באמת לא נורא.
    קורה שמאבדים שליטה, מישהו על הכיסא ומישהו על היד.
    וקרה גם שמשהו בבית הספר היה מעצבן במיוחד והיה צריך להעניש עליו קצת, כי כל אחד יודע שלא צריך לחזור מאוחר ממסיבת כיתה, או לתת למורה את היומן שלך כדי שהיא תכתוב הערה להורים ותספר שם שלא הקשבת בשיעור. צריך להגיד לה ששוב שכחת את היומן בבית, ולתת לה לכתוב משהו להורים על פתק, ולקוות שאף אחד לא ישים לב ששכחת לתת להם אותו, כי אז זה נגמר אפילו עוד יותר רע.
    וחשוב גם לא להיות ילדה מרגיזה במיוחד שלא מצליחה לבחור לעצמה סנדלים, כי היא לא יכולה להחליט בין אדומים כאלה, עם כפתור, שהם הכי יפים בעיניה, ובין הכחולים, עם הסרט, כמו שיש לעפרה.
    "נו, קנית לה סנדלים?" שאל את אמי כאשר חזרנו מתוסכלות וכעוסות מחנות הנעליים.
    כששמע את תשובתה, תפס אותי בידי, דחף אותי לאוטו, נסע למרכז המושבה וגרר אותי אל תוך החנות.
    "סנדלים זה בשביל ללכת ושיהיה נוח, ולא בשביל לבלבל את המוח!" חרז וחתם בסטירה את לבטי הבחירה שלי, ותוך דקותיים נגררתי שוב החוצה, אל האוטו, בוכה ונעולה בסנדלים תנ"כיים חומים. תתחדשי.
    *
     
    בבוקר שבת אחת, כשיצאתי עם עפרה לטיול רגלי במושבה, גילינו בדרכנו בריכה קטנה עם קצת מים והרבה צפרדעים.
    לא ידעתי שאסור לי, כי אף אחד לא אמר לי קודם "שלא תיכנסי היום לבריכות עם צפרדעים," ויש דברים שלא יודעים עד שהם קורים בפעם הראשונה.
    היה יום חם נורא ולא חשבנו שיש איזו שהיא סיבה נגד, ולמה שלא נטבול קצת אצבעות במים המפתים. אחר כך, מאצבעות עברנו לכפות הרגליים, והמשכנו והתיישבנו קצת לנוח בתוך מי הברכונת וצחקנו נורא, וחזרנו הביתה מאושרות ויחפות, מה שלא היה יוצא דופן, אבל הבגדים שהיו רטובים ומוכתמים צדו את עינו של סנדרו שעבד בגינה ובדיוק גזם בעדינות ובתשומת לב אוהבת, שיח של ורדים.
    עפרה נמלטה בקריאת "אמא'לה!" מבוהלת כאשר הגיח בצעקה, התנפל עלי ותפס בכוח בזרועי.
    עד שהכירה אותי, לא ראתה מבוגר מתפרץ בזעם כזה, וגם כל השכנים לא ראו, כנראה, מימיהם מחזה דומה, כי כל מי שלא נעמד בחלון להציץ, רץ החוצה כדי להתבונן מקרוב, איך הוא מפשיט אותי באמצע השכונה ורוחץ אותי מתחת לברז שבחצר.
    כולם היו שם, הבנות, מבוהלות ומצחקקות בעצבנות, והבנים שצחקו בפה מלא, יוסי ממרפק את פיני, מנחם מורה באצבע, ועיני כולם נעוצות בעירומי.
    התפתלתי בצבת ידו שהחזיקה אותי מתחת לזרם המים, ולא ידעתי מה כואב יותר, לפיתת היד הלוחצת אותי בחוזקה, או הבושה.
    ואמא שלי עדיין שתקה.
    ובכל זאת, פעם אחת נחלצה להגן עלי.
    עפרה רדפה בהפסקה אחרי יאיר שמשך לה בצמה, ונפלה.
    ברגעי הבהלה והדאגה שאחזו בי למראה ידה המסובבת בזוית משונה ולשמע צעקות הכאב שלה, לא זכרתי כי כדאי להודיע על כך קודם כל למורה.
    בלא מחשבה מרובה מיהרתי אליה, תמכתי בה, והולכתי אותה אל קופת החולים שבמרכז המושבה, שם חבשו את ידה בגבס. אחר כך ליוויתי אותה הביתה ונשארתי אתה עד שאמא שלה חזרה מקטיף התותים.
    ימים אחדים מאוחר יותר, הגיע מבית הספר המכתב שדיווח על העדרי משעות לימוד אחדות.
    סנדרו ראה את המכתב בשובו מהעבודה, קרא בו ושאל "איפה היית?" ושפתיו התכווצו מעט. אבל תכף ראו שזה בכלל לא חשוב לו איפה הייתי, והוא רק רוצה לכעוס, כי עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט ולהסביר על עפרה, והיד, וקופת חולים, והגבס, נחתה על פני מכה שהפילה אותי מעל רגלי.
    המומה וכואבת נשארתי לשכב מכווצת תחתי וייבבתי בשקט.
    הפעם אפילו אמא שלי הרגישה שנעשה לי עוול.
    "מה קורה לך, סנדרו? במקום לשלוח מכתב לבית ספר ולהסביר שהיא עזרה לחברה שלה, ושיש לשבח אותה על כך, אתה מעניש אותה?"
    היא מיהרה אל בעלה, תפסה בידו שהחלה להתרומם שנית, וניסתה לעצור בעדו מלהכות שוב.
    ידו של סנדרו הונפה פעם נוספת, והעיפה את אמי בעצמה על שולחן האוכל, שהיה כבר ערוך ומוכן לארוחת הערב של הבעל האהוב השב הביתה מיום עמל.
    אמי נחבטה בגבה וצנחה על הרצפה.
    השולחן התנודד רגע, והתהפך עליה, מטביע אותה בצלחות נשברות ברעש, בכוסות מתנפצות ובכל הטוב שערכה עליו לסעודה המשפחתית. רצועות חסה וניתחי עגבניה החליקו על כתפה, והותירו אחריהם שובל של רוטב שמנוני.
    לרגע נשמעה רק קריאת תדהמה קצרה מפיה, לפני שהתעשתה והצליחה להתרומם ולהתחיל לקום.
    אחר כך התמלא המטבח בקולו המצטלצל בעליזות של דרור.
    הוא צחק.
    אמי נשאה אליו מבט תמה ובחנה את פניו.
    עיניו יקדו אליה בשנאה עמוקה כבאר ללא תחתית.
    סנדרו טרק את הדלת ויצא ללא מילים מהבית.
    כאשר חזר, אחרי שעות אחדות, רגוע ושקט ומריח כמו הבושם של דינה, לא נותר בבית זכר לפוגרום.
    אבל הסדק הגדול נבקע.
    אמא שלי לא ניסתה יותר אף פעם להגן עלי בגופה מפני היד המונפת.
     
    * * *
     
     
    הייתי ילדה קשת הבנה, כי לא היה לי שכל, ולא למדתי לקח, ולא הפכתי לילדה טובה יותר, וככל שרבו המכות, כך גדלה כמות ההערות של המורה ביומן.
    מה שכן השתנה היתה שיטת ההגנה עלי.
    מעכשיו כשאני הייתי חוטפת, אמא שלי, שלא יכלה לשאת את זה, היתה הולכת לחדר השני, עומדת שם עם הפנים לחלון, מסתכלת החוצה ובוכה.
    אולי זה עזר לה, אבל אתי בחדר לא נשאר אף אחד שהיה יכול להציל אותי.
    ואני התחלתי להתגעגע נורא לרוברט.
    בכל פעם שהיה לי רע, זכרתי איך תמיד מיהר למלא כל בקשה שלי, ומעולם לא הרים יד. רק חיבק. ואהב.
    רקפת, בובה יפה ומתולתלת שער ששלח לי מדרום אפריקה, היתה תחליף עלוב לחיבוקים שלו.
    פלסטיק לא מחזיר אהבה. בטח לא בדרגות שהייתי זקוקה להן.
    ליטפתי, חיבקתי, נישקתי, אבל כמהתי למישהו שמגיב כשנוגעים בו.
    מצאתי ואספתי צבים וחלזונות שמילאו את החצר, אבל לא היתה להם פרווה, והם לא היו נחמדים כמו דרייפוס, כי לא היה בכלל נעים ללטף אותם.
    כשהתחלתי להביא משיטוטי בשדות עכברים קטנים וחמודים שיש להם פרווה שאפשר ללטף, נושאת אותם לחדרי בכפות ידיים קטנות ולחות, אמי אמרה "די! אני לא מסכימה יותר שתביאי חיות כאלה הביתה."
    "אבל אמא, בבקשה? בבקשה? רק במרפסת?"
    "בשום אופן. אפילו לא במרפסת."
    כשמצא אותי ברחוב גור כלבים קטן וחמוד, שאפו שחור ורטוב ובטנו ורודה וחמה, רציתי אותו כל כך לעצמי, עד ששוב שכחתי שאסור לי. אספתי אותו וחיבקתי חזק, קשקשתי אל תוך פרוותו מילים רכות שהמצאתי באותו רגע, והוא הושיט לשון רטובה ומחוספסת וליקק בשקיקה את פני.
    מיהרתי אתו הביתה.
    תארתי לי כמה ישמח ואיך יכשכש בזנב הקטן שלו כשאשים לפניו צלחת עם חלב.
    הוא היה כל כך מתוק שידעתי שאמא לא תוכל לסרב.
    גם סנדרו לא ממש אמר "אני לא מרשה לך."
    הוא רק אמר משהו בשקט לדרור, שמשך והוציא את הגור מידי. סנדרו לקח את האקדח מהארון, ושניהם יצאו מהבית והלכו לעבר השדה הסמוך.
    "תיכנסי הביתה," רטן לעברי בקול הנמוך, השחור הזה, שעוד שנים רבות פחדתי ממנו, כאשר התחלתי ללכת בעקבותיהם.
    עצרתי, אך נמשכת אחרי הגור, שהביט בי בעיניים גדולות מתוך קפל זרועותיו של דרור, המשכתי אחרי שניות אחדות ללכת.
    הגור ליקק את ידו של דרור, אבל הוא לא שם לב.
    "אמרתי לך שתיכנסי מיד הביתה!" שב סנדרו והדגיש, והפעם כבר ממש אפשר היה לשמוע את האיום בקולו, חד וברור.
    למרות הפחד שלי ממנו, רצתי אחריהם בוכייה. הלב שלי הלם בפראות ובאימה. אבל קצב ההליכה שלהם גבר על קצב הריצה שלי, כשהגעתי אליהם הספקתי לשמוע את קול הירייה והכלבלב שלי כבר שכב על הצד וסביב בטנו הורודה הלך והתפשט כתם אדום כהה שנזל ונספג באדמה.
    *
     
    גידי, שלא חיפש אף אחד לאהוב, נשאר מסוגר כתמיד בפינתו, שומר על רמת התקפי האסטמה הנדרשת כדי להרחיקו מטווח היד המחנכת של סנדרו, כושל בלימודים אך שורד.
    הכאשר רבו המכות הייתי שומעת לא רק את קול הבכי של אמא שלי בחדרה, אלא גם את המשאף עובד שעות נוספות ומתיז את רסיסי התרופה אל מערכת הנשימה המבוהלת של אחי.
    את הנחמה שמצאתי אני בבובה רקפת, מצא הוא בדגם מטוס להרכבה, ראשון מסדרה ארוכה ששלח לו אבא.
    הוא הלך והתמכר לכל מה שנוגע למטוסים, מצטט בעל פה קטעים שלמים מסיפור חייו של דוגלאס באדר, 'הטייס הקיטע', מרכיב ומדביק דגמים מפלסטיק, שהלכו ונערמו על המדפים בחדרנו המשותף, כשהוא מכיר ויודע את השם וההיסטוריה של כל מטוס.
    בלא שיצאה על כך הודעה רשמית, גידי, השברירי כמו דגמי המטוסים שלו, הוכרז על ידי אמא שלנו ילד מוגן.
    כיון שכך, נחסך ממנו העונג שנפל בחלקי, והוא לא זכה להכיר את נחת זרועו של סנדרו, ובכל זאת, אני שמה לב שגידי אומר תודה, בבקשה, סליחה. גם הוא הצליח לצאת מחונך, איכשהו.
    ובאשר אלי, כנראה היה ברור לאמי ולכל המתעניינים, אם היו כאלה, שאני, הילדה הצחקנית, הקולנית, החזקה, יכולה להתמודד עם הכל.
     
    * * *
     
     
    "איך זה שיש לך אבא אחד בבית, כמו לכולם, ועוד אבא אחד שעליו את מדברת כל הזמן, אבל אף אחד לא רואה אותו? מה זה, את סתם ממציאה?" שאל זאביק.
    הילדים בכיתה, שבטח קלטו שבבי רכילות בבית, הצטופפו לשמוע מה אשיב לו.
    אולי עכשיו יבינו סוף סוף את הסבך המשפחתי שלי שכל כך העסיק את האמהות שלהם.
    "אני לא סתם ממציאה, וזה לא נכון שאף אחד לא רואה אותו! אני ראיתי אותו! וגם עפרה ראתה אותו פעם, נכון עפרה?"
    "אני לא יודעת, אולי זה היה נורא מזמן כי אני לא זוכרת." ענתה הבוגדת.
    "אז תדעו לכם שזה נכון, והוא האבא האמיתי שלי, והוא אוהב אותי, וכולכם עוד תראו שיום אחד הוא יבוא, ויקח אותי אתו, והוא גם יקנה לי את כל מה שאני רוצה!"
    סנדלים אדומים וגם סנדלים כחולים.
    *
     
    כשסיפרתי לאמי שזאביק אומר שלכל הילדים הנורמלים בכיתה יש רק אבא אחד, ורק לליאורה המשוגעת יש שניים, לא הגיבה, אבל כשאמרתי "את יודעת, אמא, המורות שואלות אותי כל הזמן שאלות על סנדרו ועליך והן גם אומרות עליך ועל רוברט כל מיני דברים כשהן רואות אותי במסדרון של בית הספר," השיבה לי בכעס שאני לא ידעתי שהוא אינו מכוון אלי, "תגידי לילדים המרושעים מהכיתה שלך ולמורות הטיפשות בבית הספר הזה, שאבא שלך, הוא משהו שאף אחד מהם אף פעם לא היה ולא יהיה!"
    "מה הוא?" שאלתי, מחפשת נואשות משהו להאחז בו.
    "הוא ג'נטלמן!" השיבה.
    וכל האיבה שחשה כלפי נשות האיכרים שעטפו אותה בקינאתן המכבידה וכל הבוז שהיה בה לשכניה הגברים, שהיו יושבים בערב על המרפסות לבושים בגופיות, שומו שמיים, עם שער שריחו חמצמץ מזיעה מסתלסל ומציץ מבתי השחי שלהם והם שותים את התה שלהם בקולות שאיבה בלא להרחיק את הכפית מהכוס, כל אלה נמסכו בטינה שהיתה בקולה.
    עם המענה הקטלני הזה התייצבתי בבית הספר ביום המחרת, ואכן המשפט השפיע כמעשה קסם על כולם והשתיק את המציקים למשך יום שלם.
    אף אחד, גם אני, לא ידע מה זה בדיוק ג'נטלמן ומה עושים אתו, אבל כולנו הרגשנו שזאת מילה לועזית מלאת כוח.
    אבל עפרה, ילדה תאבת דעת, והחברה הכי טובה, או בעצם היחידה שלי, היתה זו שתקעה, בלי כוונה, ואולי עם, את הסיכה בבלון שלי.
    היא שאלה את אבא שלה, ולמחרת נשפה בביטול באוזני ובפני כל הבנות שישבו על הרצפה בהפסקה ושיחקו בחמש אבנים.
    "ג'נטלמן זה איש שהולך כל הזמן עם עניבה ואוכל עם פה סגור גם כשהוא לבד בבית." הסבירה לכל המתעניינים.
    גיליתי שהנשק שאמא שלי שמה בידי לא היה שווה כלום.
    "איך הוא יכול להכניס את האוכל לפה אם הפה שלו סגור?" תמהה נילי וסיכמה שכל העניין הוא סתם קשקוש טיפשי.
    לא נראה כי תהיה לי הצלה מציפורני הילדים בבית הספר ומלשונות הנשים במושבה. ואמא שלי, כנראה, הרגישה כמוני.
     
    * * *
     
     
    התקוה התעוררה ובאה עם מכתב שהגיע מאירגון יוצאי דרום אמריקה, ובו תיאור רב רושם של נווה צפריר, שכונה חדשה שהולכת ונבנית בפרברי ראשון לציון ובתיה ימכרו בתנאים נוחים למשפחות שעלו משם.
    אמא התחילה לדבר על "להסתלק מהמקום האיום הזה," וסנדרו, שעדיין קיווה לעשותה מאושרת, חיבק אותה ואמר שהוא מוכן לחשוב על זה.
    היא עזרה לו לחשוב, ומעכשיו לא הפסיקה לדבר על מה יקרה ברגע שיתרחקו מקלחת הרכילות שהנישואים לא שמו לה סוף, ומפיות השכנים שהמשיכו לגלגל בתאווה כל שביב מידע עליהם, וכמה נפלא יהיה לה אם תחזור לחיות בעיר, "בלי כל האנשים הפשוטים האלה בסביבה. ובכלל, אם הילדים לא יסבלו עוד מהטרדות מרושעות, ולך תהיה גם שם גינה לטפח כמו שאתה אוהב, בטח יהיה הרבה יותר טוב לכולנו."
    *
     
    "בטח קראו לשכונה ככה כי צפריר זאת רוח, רוח טובה, כמו בואנוס איירס." אמר סנדרו יום אחד, שהיה בטח בהיר כמו תמיד בסיפורים כשקורה משהו טוב, ואמי הבינה שהוא גמר לחשוב על זה והוא מתחיל להסכים.
    "תהיה לנו התחלה חדשה!" אמרה, כאילו שהתחלה חדשה זה בהכרח משהו טוב, וחיבקה אותו כאילו הוא האיש הכי טוב בעולם.
    הם רכשו מגרש בשכונה החדשה, ומלאי התרגשות ושמחה התחילו לשבת עם תכניות ושרטוטים, לעקוב אחרי היסודות והצנרת המונחים, הקירות המתרוממים, הטיח הנמרח.
    יהיה להם בית קטן ויפה, עם חדר גדול לאירוח, חדר שינה אחד להורים וחדר אחד לילדים, לא צריך להתאמץ לנחש איזה מהם, העיקר להתרחק מפתח תקווה, וללכת עם תקווה חדשה למקום אחר.
    כדי לסגור מראש כל חרך שיאפשר לרכילויות לחדור שוב אל חיינו ולקלקל לנו אותם, אמא וסנדרו החליטו שגידי ואני נרשם בבית הספר בשם המשפחה של סנדרו. מעכשיו נציג מול העולם חזית אחת חזקה ומאושרת.
    הילדים של סנדרו לא היו חלק מהתכנית המשפחתית הנרקמת, למרות שלהם כבר מהלידה קראו בשם המשפחה של סנדרו, אבל זה רק בגלל שדרור כבר עמד לפני גיוס ובטח יחפש לו אחרי הצבא בית במקום אחר, ודפנה כבר מזמן לא רצתה לבוא הביתה. או ככה לפחות אמא שלי אמרה. ורק בגלל זה לא תוכנן בבית החדש חדר לילדיו של סנדרו.
    מההתחלה לא.
     
    * * *
     
     
    דוקטור הלפגוט הגיע לביקור קצר בנווה צפריר, לראות איך מתקדמת בניית ביתו היקר ללבו ולארנקו, ונאלם דום מזעזוע.
    בחצר הסמוכה לזו שלו, ישבה ילדה כבת שמונה וזרקה כדורי בוץ על הסיד המבהיק מלובן שציפה את הקירות החדשים.
    כמו הקיר, שהלך והתכסה כתמים חומים, גם הדוקטור החליף צבעים ומיהר לחפש מי אחראי על הילדה המטורפת.
    כשמצא את האם, משוטטת בחצר האחורית של הבית הסמוך, ומשוחחת עם הפועלים, הצליח להתאפק ולשמור על החינוך האירופאי המצוין שזכה לו בילדותו, וכמו שלימדו אותו בגרמניה הסיר את כובעו, אחז בו ביד שלא נישענה על מקל ההליכה המגולף שלו, ואמר במבטא שאין לטעות בו "תסלח לי מאוט הגיברת. האם היא האמא של אותה הילדה הסקנדלית שיושבת שם בחצר?"
    אמי שלחה אליו את המאיר שבחיוכיה והשיבה בחיוב.
    "ואתה השכן החדש שלנו, נכון?" וכיון שכבר ידעה את התשובה, שילבה את זרועה בזרועו.
    "ומה לאיש עם מבטא מסגיר כמו שלך, בשכונה חדשה של עולים מדרום אמריקה?" שאלה ותלתה בו עיניים שוחקות.
    "זאת בגלל הגיברת הלפגוט, אישתי, היא שעלתה מארגנטינה." השיב.
    היא הניחה לו להוליך אותה בכיוון בו ישבתי, וגילגלתי בידי חופן בוץ, כשאני מכינה כדור חדש.
    אמי העיפה מבט מהיר בקירות הבית השכן, ואחר כך בידי המלוכלכות בבוץ אדמדם, ובכדור המרשיע שעדיין היה נתון בכפי, ומיהרה להתנצל.
    "אם תצבע את הקיר מחדש, אני מבטיחה לך לשלם את כל ההוצאה," אמרה לאיש הגבוה וחמור הסבר.
    "יש לי רק בקשה אחת ממך," הוסיפה בנסיון להציל את חיי, "אל תגיד על זה אף מילה לבעלי."
    והדוקטור, שבוי בקיסמה, הנהן.
     
    * * *
     
     
    יעברו עוד שנים רבות עד שגברת הלפגוט תתקשר בלילה אחד של טירוף וסערת ברקים ורגשות, ותבקש מאמי להציל את חייו של הדוקטור, שזה עתה ירה ירייה לא מדוייקת בחזהו בנסיון עקר לשים קץ לחייו שנמאסו עליו בלא סיבה נראית לעין, אלא אם כן החיים במחיצת גברת הלפגוט יכלו להחשב סיבה כזאת.
    אמי הזעיקה רופא וזה החיש את הלפגוט הפצוע הנאנק מכאבים לבית החולים, משם חזר אחרי זמן מה הביתה, להתייסר בשממון זקנתו עוד שנים אחדות עד שהצליח, והפעם בלא לנסות לזרז הליכים, להגיע אל מותו.
    כשזה קרה סוף סוף, נשלחה גופתו של שכננו האתאיסט הקשיש, כפי שהורה בצוואתו, לבית ספר לרפואה, להחתך ולהתנסר באיזמלים הנתונים בידיהם המתלמדות של סטודנטים שחלקם יהיו בבוא היום רופאים.
    אחרי כשנה, כשהוחזרו שרידיו כדי שיובאו למנוחת עולם בטקס משפחתי צנוע, גם אמא שלי היתה שם.
    היא הסתכלה מבועתת בארגז הקטן שהכיל את כל מה שנשאר מהדוקטור זקוף הקומה, והתעלפה.
    "כל התיבה היתה בגודל של מגירה קטנה," תתאר לי בזוועה ותדגים בתנועת ידיים פרושות שוב ושוב את מידות ארון הקבורה, ככל שתזדקן ותתחיל לחוש את סוף ימיה שלה קרב ובא.
    תמונת הקופסה הקטנה נושאת השרידים המורדת אל הבור הדירה שינה מעיניה עוד לילות רבים.
    *
     
    אבל בשנה בה עברנו להתגורר בנווה צפריר היו כולם עדיין מלאי חיים, גם הדוקטור הלפגוט, ואם לצטט את אחת השורות האלמותיות מסרט שהיה אהוב על אמא שלי, היתה זו באמת תחילתה של ידידות מופלאה.
    החיבה והקירבה ששררו בין אמי והשכנים המבוגרים ממנה בשנים רבות, מאותו יום ועד שהלכו לעולמם, היו קרן אור בחייהם של השלושה.
    הדוקטור ואישתו העריריים אימצו אל לבם את אמי באהבה כזו שסלחו לה אפילו את ההתקפה הסודית שלי על ביתם.
    סלחו אבל לא שכחו, ומעתה לא קרה ששכננו הקפדן חלף על פני ברחוב בלי לתאר בפני כל מי שנתקל בו בדרך, את האופן ה"מחריט" בו פגש בי בפעם הראשונה.
    ככה לא שומרים סודות.
    אבל לא היה צורך בסיפורו של דוקטור הלפגוט כדי להוציא לי שם רע. הצלחתי בכך יפה מאוד בכוחות עצמי.
    לא עבר זמן רב מאז עברנו לנווה צפריר והתחלתי ללכת לכיתה ד', וכבר נאסר על כמה מהילדות בשכונה החדשה להתחבר אתי.
    יכולתי לעשות כאילו לא איכפת לי, כי בכל זאת נשארו כמה ילדות שהוריהן לא היו מוכרחים לישון בשעות של הסייסטה, או לפחות לא התעקשו שיהיה שקט בבית כל הזמן, וגם כי הבנים תמיד הסכימו לשתף אותי במשחקים שלהם. הייתי נכס קבוצתי, כי תקעתי המון גולים במשחקי כדורגל והיה לי אוסף עצום של גולות, פרי ניצחונות רבים.
    אמא וסנדרו לא עצרו לתהות שמא אני הופכת ילדה פרועה וקולנית כל כך כדי שלא לשמוע את הקולות בתוכי שדיברו אתי על כאב ובדידות.
    אף אחד, גם לא אני באותה עת, לא חשב כי אולי פחדתי שאם אפסיק לעשות רעש אצטרך להתחיל להקשיב לעצמי, וזה היה דבר שלא יכולתי לעמוד בו.
    לא היה שם אף יועץ פדגוגי שיגיד את זה בקול רם, כי כל הכסף ליועצים כבר נגמר על אלה של דפנה.
    דבר אחד טוב בכל זאת יצא לי מהמעבר לנווה צפריר.
    היחסים בין אמא שלי וסנדרו ליבלבו מחדש, ומי זוכר, כשהכל פורח באביב, שאחריו תמיד מגיעים שוב סתיו וחורף?
    אהבתי לשמוע אותם מחדרי, אחרי ערב של אורחים שכבר הלכו, כשעמדו במטבח, הוא מדיח כלים והיא מנגבת אותם, והם מדברים וצוחקים.
    ככל שמצב הרוח ביניהם היה יותר רגוע ונעים, כך היה יותר סיכוי שגם חיי שלי יהיו כאלה.
    בימים בהם היא היתה אישה מלוטפת, אני הייתי פחות ילדה מוכה.
    *
     
    הסגנון בו עיצבה את הבית החדש שלנו היה מביא לעתים תכופות שכנים וזרים אל דלתנו.
    הם היו עומדים בפתח, מטים את מחצית גופם העליונה פנימה, ומבקשים בחיוך חצי מתנצל, "שמענו שסידרת לכם בית יפה, אפשר להציץ?" והיא היתה פותחת את הדלת לרווחה וקוראת להם במאור פנים להיכנס, מזמינה אותם לראות את החדרים ולהתרשם מהריהוט.
    כולם שמחו לספר לה על הבית שהם עצמם בונים בשכונה, ולהיוועץ בה.
    היא נהנתה מכל רגע, וכדי להמחיש את אהבתה לשכונה החדשה ולאנשיה, החלה לאפות את עוגותיה הנפלאות, לא יציקות הבטון המוכרות באותם ימים, אלא מעדנים אווריריים, קלים, מתוקים, מעוטרים בקישוטי קרם, ניתחי פירות, תלתלי שוקולד ופתיתי סוכריות צבעוניות, ולהביא אותן כשי לשכנים או לילדיהם.
    בבגדיה השקיעה את אותו טוב טעם וחוש אסתטי שאפתה אל תוך העוגות, וכשהיתה חולפת ברחוב, בחליפות יפהפיות או במכנסיים שחורים צמודים לגיזרתה, בשער גולש בגלים כמו שערה של צועניה סוערת או אסוף בפקעת אצילית על עורפה, מתקשטת בכובעים רחבי שוליים או בתכשיט בודד יוצא דופן, לא היה מי שלא סובב אחריה את ראשו.
    אף אחד לא היה מאמין, לו סיפרה, שהיא מוצאת את בגדיה במחיר מציאה בדוכנים של שוק בצלאל, או תופרת אותם אצל תופרת בית. והיא גם לא טרחה לספר.
    איש בנווה צפריר לא הכיר אותה כמו שהיתה בימי הזוהר שלה בדשא של רוברט, ולשמחתה הביטו בה בהתפעלות ובחיבה, ולא מתוך צרות עין.
    הרחוב אהב אותה והיא אהבה את העולם. וגם את סנדרו. עדיין.
    היא היתה אישה מקסימה, אינטליגנטית, שופעת חיים והומור, ועכשיו, כשנראה היה כי ילדי בעלה רחקו מהבית לבלי שוב, מצאה בעצמה גם שפע של חיבה ונכונות לתת ולעזור לכל אדם.
    עם עולם מלא ואוהד כמו שהקיף אותה כעת הצליחה לשמור על שקט תעשייתי גם אתי.
    היא נואשה כבר מזמן מהיצור הזה שיצא לה מהבטן, ממש מתחת לשמלות האלגנטיות, שמתעקש לא להתנהג כמו ילדה, וכעת החליטה שלא תניח לעובדה שהתכוונה לטפח בת עדינה ומתגנדרת ובמקום זה זכתה בבת שהיא פרא אדם, להרוס לה את החיים.
    היא היתה נחושה ללכת הלאה, להמשיך לטפח את עצמה ואת הבית, ולארח עם סגנון.
    יכולתי להיפרד סוף-סוף משמלות התחרה ומהסרטים, למרות שאבא עוד המשיך לשלוח כאלה בחבילות מדרום אפריקה, ולהתרוצץ בשכונה יחפה, במכנסיים גדולים ממידתי שסחבתי מהארון של גידי, ובשער פרוע.
    "תני לה רק לשחק כדורגל, לקפוץ מעל גדרות וללכת מכות." התלוננה אמא שלי בטלפון באוזני תרצה, ואני בטוחה שהדודה שלי בצד השני של הקו הנידה ראשה בשאט נפש.
    יעברו עוד הרבה שנים עד שאלמד מדוע מעולם לא אהבה אותי.
     
    * * *
     
     
    תרצה שחורת השער, שיופייה חד ומדויק, ועיניה הירוקות נוטות בזוית קלה ששיוותה לפניה הבעה כמו לחתולות שהיו אלות במצרים, התחתנה כבר מזמן עם קצין וג'נטלמן אנגלי. וכמו שהבטיחה בצעירותה, הוא היה גם יפה וגם עשיר.
    דוקטור ג’ונתן שרת בצבא הבריטי כרופא, והוצב בפלשתינה. למרות שהיה חילוני למהדרין, יהדותו גברה עליו והוא החליט שימצא לו כלה בארץ איזראל.
    יום אחד, כשהבריטים עוד היו בארץ, ותרצה ישבה בקפה 'פילץ' על שפת הים עם אמא שלי ועם רוברט, ניגש אליהם קצין אנגלי גבה קומה ויפה תואר, הציג את עצמו כיהודי וביקש רשות להצטרף אל שולחנם.
    הוא ורוברט התיידדו תוך שתי דקות, ולא רק בזכות האנגלית, אלא בגלל ששניהם היו "גברים מק-סי-מים!" כמו שאמא שלי אמרה, וגם דודתי, שבחנה את פניו הנאות, ושמעה שהוא רופא מצליח בארץ מולדתו, מירפקה בהתרגשות את אמא שלי ולא שיחקה את הקשה להשגה יותר מדי זמן.
    הדוקטור ראה כי טוב, ונשאר בארץ כאשר הדגל האנגלי הורד מהתורן וכל החברים שלו נופפו לו לשלום והפליגו מכאן חזרה לאנגליה.
    יכולתי לדמיין איזה עינויים קשים עברה הדודה שלי לפני שנתנו לה אזרחות בריטית, ואיך סחטו ממנה לא רק את שבועת האמונים למולדת המאמצת ולהוד מלכותו המלך ג'ורג', אלא גם לקרירות האנגלית שבלעדיה אי אפשר לקבל את האזרחות. כי זה מה שעלה ממנה בפעמים הבודדות בהן התקרבתי אליה. קור.
    לפעמים הייתי מסתכלת עליה וחושבת איך היא עוד תגלה יום אחד כמה היא לא התנהגה אתי יפה, ואיך היא היתה לא בסדר, ולמשל, איך זה יהיה כשאמא שלי, שהיתה גדולה ממנה בכמה שנים, תמות, לפניה, בטח לפניה, פתאום בלוויה תרצה תבין שאני הבת היחידה של אחותה האהובה שמתה, והיא נורא תצטער, ואז היא תגש אלי ותחבק אותי בחום, ואולי אפילו תזמין אותי אליה הביתה לשחק עם הבני דודים שלי שכמעט לא הכרתי.
    בסופו של דבר כשאמא שלי מתה כבר לא הייתי ילדה, ולא עשו לה לוויה, אז הנה, הלכה ההזדמנות.
    דודתי תרצה כנראה לעולם לא תפול על צווארי בהבעת חרטה.
    כשהתעורר בי הצורך לקבל קצת חיבוקים, והוא התעורר לעתים די קרובות, הייתי הולכת לבקר את בקי, חברה טובה של אמי מימי הגימנסיה, שעברה גם היא לגור בנווה צפריר.
    למזלי, היא היתה לי דודה בכאילו, דודה בקי החמה שאהבה לחבק ולצחוק.
    רק שעבר קצת זמן וגם זה התקלקל.
    אחרי כמה מפגשים חברתיים בשני זוגות, בקי ובעלה מריו, אמא ובעלה סנדרו, אירועים בהם סנדרו אהב להביע את דעתו הכנה והנחרצת על פקידי משרד האוצר שמריו היה אחד מבכיריו, ולהגיד הרבה פעמים "מיירדה" ו"איחוס דה פוטס," בקי הגיעה יום אחד לביתנו בשעת בוקר, כדי להבטיח כי סנדרו לא ימצא בבית, התנצלה ובכתה בפני אמי ואמרה שמריו אינו מוכן יותר לשום קשר חברתי עם אמי ועם בעלה, ואז ניפרדה בכמה מילים שקטות לצמיתות מחברות רבת שנים עם אמא שלי, ובכך גם ממני.
    "אבל היא יכולה לשמור אתנו קשר ולהמשיך לפגוש אותנו לפעמים בלי דוד מריו!" מחיתי באוזני אמי.
    היא משכה בכתפיה ולא היתה בפיה תשובה.
    ידעתי איך להגיע לבית של דודה בקי ברגל.
    כתבתי לה מכתב יפה, קישטתי אותו עם ציורים של פרחים ולבבות, והצעתי לה שהיא תשאר רק דודה שלי ושאם היא לא רוצה יותר לבוא אלינו הביתה, אני יכולה לפעמים לבוא אליה.
    כשעמדתי להכניס את המכתב אל תא הדואר של בקי ומריו, היא פתחה את הדלת וראתה אותי.
    "ליאורי'נקה! בואי תיכנסי, חמודה!" קראה וחיבקה אותי כשנכנסתי. בדיוק כמו שרציתי.
    ישבתי בנימוס על קצה הספה בסלון שלה, לעסתי את השוקולד שהיא נתנה לי, עם פה סגור, והשתדלתי לא ללכלך שום דבר עם הבוץ שהיה לי על הנעליים ולא לעשות שום דבר שבגללו היא לא תסכים שאבוא שוב.
    חיכיתי שהיא תגמור לקרוא את המכתב שלי, ותחבק אותי עוד פעם. הוא לא היה ארוך, אבל בדיוק אז דוד מריו נכנס ושאל אותה "מה היא עושה כאן?" ואחר כך הוסיף משהו שלא הבנתי בספרדית, אבל שמעתי שהוא אומר "סנדרו."
    "כן, אתה צודק," היא ענתה לו, ואחר כך אמרה לי, "ליאורי'נקה חמודה, יותר טוב שלא תבואי הנה יותר."
    רק כשהייתי בדרך שמתי לב שהיא לא חיבקה אותי לפני שניפרדה ממני. הלכה לבלי שוב הדודה היחידה שאי פעם היתה לי.
     
    * * *
     
     
    ל השנים הללו אמא ורוברט שמרו על קשר מכתבים שוטף, והיא היתה קוראת קטעים מהם לגידי ולי.
    כך ידעתי כי הוא מתמצא ומתעניין באסטמה של גידי כמו במעללי בבית הספר, שלא היו מעודדים יותר ממצב הבריאות או הציונים בתעודה של אחי.
    לא היה לי מושג אם דיווחה לו גם על המכה החד-פעמית שהיא קיבלה או על הקבועות שאני קיבלתי, ואם ידע על יחסיה הגרועים עם דרור ואי יחסיה עם דפנה.
    ואז בא יום של קסם ומאחד המכתבים שאחזה ביד מטופחת, קוראת את הכתוב בו במהירות לעצמה ומחפשת אילו קטעים ראויים לקריאה בפנינו, עלתה הבשורה.
    "אבא מגיע בקיץ לביקור." אמרה, והקול שלה רעד.
    *
     
    סבתא ציפורה הודיעה מיד כי רוברט היקר לא הולך לשום בית מלון והוא מוזמן לבית שלה ושל סבא אריה לכל משך שהותו בארץ.
    גידי הסתובב מרחף למחצה, בודק שוב ושוב בשעון עם התאריכים שקיבל מאבא לבר מצווה שלו, את היום והחודש, שואל, ליתר ביטחון, כל שעה, את אמא כמה ימים עוד נשארו, ואני רכנתי כל יום על הבובה אורית, יצירת מופת הולכת ומדברת שהגיעה עם השעון של גידי, וחיבקתי את בובה רקפת הותיקה, ולחשתי להן שוב ושוב, בסוד, שסנדרו לא ישמע, כי ידעתי שזה מעצבן אותו, שעוד מעט אני אפגוש את אבא שלי.
    ואמי פשוט חיכתה, כמו שמחכים לחבר טוב שעומד להגיע.
    סנדרו הסתובב קצת נפוח בימים ההם, אבל בשבועות שעברו מאז שהגיע המכתב מדרום אפריקה ועד שנסענו לשדה התעופה לאסוף את רוברט שלנו, במונית, כמובן, קרה לו כנראה משהו טוב, כי הוא הפסיק להרביץ.
    *
     
    עמדנו יחד, אמא וגידי ואני, צמודים צמודים, נישענים, כמו נאחזים זה בזה, על המרפסת בקומה השנייה של בנין נמל התעופה לוד, בין חבורות האנשים שנופפו וקראו "שלום! שלום!" ו"אל תשכח לכתוב!" לבין אלה שהצביעו וצעקו, "אוי, תראו, הנה דוד גרשון!" וראינו את המטוס הגדול שמביא את אבא שלנו מנמיך טוס ונוגע בקצה המסלול.
    גידי, כמובן, ידע בדיוק איזה מטוס זה, מתי ייצרו את הדגם שלו בפעם הראשונה, וכמה נוסעים הוא יכול לקחת, אבל זה באמת לא עניין את אף אחד.
    בחנו מרחוק בזה אחר זה את האנשים שירדו במדרגות שהוצמדו אל גוף המטוס, הולכים ונעלמים מאתנו בתוך אולם הנוסעים שמתחתינו, ולא ראינו שם אף אבא שלנו, אבל כשכבר כמעט התייאשנו, אמא אמרה בשקט, כמו לעצמה, "הנה רוברט."
    הקול שלה היה משונה, כאילו שהיתה לה נזלת.
    אז לפני שהסתובבתי להסתכל בכיוון שעליו הצביעה, הרמתי אליה את המבט שלי וראיתי שזה בגלל שהיא בוכה.
    בכיוון שהאצבע שלה הורתה, הלך איש רזה מאוד וזקן נורא, שלא הזכיר בכלל את האבא שלנו שניפרד מאיתנו רק לפני חמש שנים, אבל אני ידעתי שילדים יכולים מאוד להשתנות בזמן כזה, כי המון אנשים שלא ראו אותי מזמן היו אומרים לי ברחוב "אוי, כמה שגדלת!" אז חשבתי שאולי גם אבות משתנים אם לא רואים אותם הרבה זמן. וזה באמת היה הוא.
    כל הדרך במונית משדה התעופה ועד ביתה של סבתא בתל אביב התרפקנו עליו ולא שבענו מלגעת בו ולהקשיב לקולו.
    הוא נראה אחר לגמרי ממה שזכרנו, והיה עייף ונרגש, אבל הידיים שלו, שהיו רזות ומלאות ורידים כחולים ובולטים היו חמות וטובות כמו שזכרתי, ועיניו, מאחורי עדשות המשקפיים היו מאושרות לראות אותנו.
    גידי לא דיבר בכלל, איך יכול היה כשלבו תקוע בגרונו? הוא רק ליטף את רוברט, ולא זכר שנער בגיל שלו צריך להיות קצת פחות רגשני.
    אני קשקשתי, ופטפטתי, ושאלתי, ועניתי, וקפצתי על מקומי וכל הזמן בעטתי בכולם, בלי כוונה, אבל אף אחד לא כעס עלי, אבא רק חיבק אותי והתאמץ להחזיק אותי בשקט על מקום אחד, ואמר "הרגעי נא, עיזה פזיזה שכמוך," ואני לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה.
    ואמא שלי, אחרי שחיבקה אותו חזק חזק ונשקה לו כשיצא מאולם הבאים, הוכיחה שוב כי סנדרו צדק כשהיה אומר עליה, בשנים שבהן עוד אהב אותה, "אמא שלך יודעת למצוא שפה משותפת עם כל אחד."
    היא הסתכלה אלינו אחורה, מהמושב שלה ליד הנהג, והיו לה בעיניים דמעות ועל השפתיים חיוך ענקי, ואז השאירה את אבא שלנו בידינו האוהבות והתחילה לדבר עם נהג המונית, ורק כל כמה דקות הסתובבה להסתכל עלינו ואני אף פעם לא ראיתי את העיניים שלה כל כך רכות.
    *
     
    השבועות הבאים היו רצופי אושר גדול.
    זה התחיל בכל בוקר כאשר ירדנו מהאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, מרחק הליכה מבית הסבים, והסתיים בשעת ערב כשעלינו על האוטובוס האחרון הביתה.
    כל הלונה פארקים והקרקסים, והגלידות עם ערימות הקצפת והשוקולדים עם האגוזים, כל הסרטים והצגות הילדים, והים, עם ארמונות בחול, ושוב הוא קנה לנו את כל הדברים שהצבענו עליהם בחלונות הראווה, אפילו את פלוטו, כלבלב עשוי פח צבוע, שעמד מתנדנד על רגלים אחוריות דקות, ודפק על תוף.
    ביקשתי אותו מסנדרו ליום ההולדת שלי והוא התרגז ואמר "יצאת מדעתך? את כבר גדולה מדי לשחק בשטויות כאלה!" ולא הסכים להוציא גרוש על הכלב האידיוטי הזה. ככה הוא קרא לו.
    אז הנה, עכשיו אבא שלי קנה לי אותו.
    סנדרו הסתכל עליו כשהבאתי אותו הביתה והשמיע נחרה מלאת בוז אבל הוא התאפק ולא אמר כלום.
    לפעמים כשרצנו מהר מדי כדי לתפוס קרוסלה, או להספיק להיכנס לסרט בזמן, אבא היה נעמד, חיוור, נישען על גדר או על קיר, ומשתעל נורא, אבל אחרי כמה דקות היה מחייך אלינו, תופס אותנו בידיים וסוחב אותנו אחריו.
    "לא ארע כל רע, בואו נמהר אפרוחים שלי, הרי אנחנו לא רוצים שיתחילו בלעדינו."
    רק פעם אחת היה לי לא נעים, כשהלכתי עם גידי ואבא ברחוב בתל אביב, וכשחצינו במעבר חציה, אבא תפס אותי במרפק.
    לא רציתי שהוא יחשוב שבגלל שהוא לא ראה אותנו כל כך הרבה זמן, אני נשארתי תינוקת שלא יודעת לחצות כביש לבד. אחרי הכל כבר הייתי בת אחת עשרה וקצת, אז משכתי מהר את הזרוע שלי מתוך היד שלו.
    תכף אחרי שעשיתי את זה הצטערתי, כי ראיתי בעיניים שלו שהוא נעלב. אבל הוא לא הרביץ לי ואפילו לא צעק ולא אמר לי כלום על זה, כי הוא היה כזה מין בן אדם שלא רוצה לריב.
    ידעתי מאמא שהוא לא אוהב שמדברים אתו על סנדרו, ובגלל שרציתי שהוא יהיה רק שמח אתנו, לא סיפרתי לו כלום. ורק עוד פעם אחת, העלבתי אותו.
    כשדיברנו על כמה חלב שותים אצלנו בבית והתחיל ויכוח ביני ובין גידי כמה בקבוקים אמא קונה כל שבוע, אני אמרתי "אבל גם סנדרו נורא אוהב חלב," וגידי הסתכל בי במבט כועס, כי הנה שכחתי והזכרתי את סנדרו.
    ידעתי ששוב פגעתי בו, כי ראו את זה בעיניים שלו. אבל גם על זה אבא שלי לא התעצבן בקול רם, ואפשר היה לחשוב שאיזה מזל ואולי הוא בכלל לא שמע אותי, כי הוא לא הגיב ורק המשיך לחשוב איך להנעים לנו את הזמן שעבר נורא מהר.
    *
     
    וכמו שהחופש הגדול הלך ונגמר, ככה התקרב היום שבו רוברט היה צריך לחזור לבית שלו, בדרום אפריקה.
    הלכנו למשרד נסיעות והוא אישר את הטיסה שלו חזרה, וגידי ואני כבר התחלנו להיות עצובים, למרות שעוד היו לנו כמה ימים להיות ביחד.
    ביום שבו ליווינו את אבא לשדה התעופה, כאבה לי נורא הבטן, כי ידעתי, בלי להבין למה, אבל בתחושה מאוד עמוקה, שאנחנו לא נראה אותו יותר אף פעם וזה הפחיד אותי כמעט כמו המכות של סנדרו, שידעתי שבקרוב אני שוב אתחיל לקבל.
    רוברט התכופף וכרע כדי להיות בגובה של גידי ושלי, וככה אחז
    ביד אחת בגידי, שטמן את ראשו בתוך הכתף הרזה של אבא, והושיט אלי את זרועו השנייה, נכון לקלוט גם אותי אל תוך חיבוקו.
    "גשי הנה, ילדה שלי," הוא אמר, "בואי ותאמרי לי שלום."
    נעצתי רגליים נוקשות ברצפה, סובבתי את ראשי הלוך ושוב בתנועת שלילה, ודרשתי קודם כל לדעת, "מתי תבוא עוד פעם?"
    אבא הרים את עיניו אל אמי, שעמדה מאחורי, במבט נבוך ועצוב וענה לי בקול שנשמע בקושי, "אני לא יודע."
    רקעתי ברגלי בכעס, וסרבתי לגשת אליו.
    ברמקולים אמרו כל מיני דברים בעברית ובאנגלית, שלא הבנתי כי הקול היה עמום כזה, אבא התבונן בי בצער, נאנח, ואמר לי, ואולי בכלל לאמא שלי, "אין מה לעשות, אי אפשר להכריח לאהוב."
    הרים את תיק היד שלו, נתן לגידי לחיצה אחרונה והלך.
     
    * * *
     
     
    דרור הגיע מדי פעם לכמה שעות או ללילה, רוחץ מעצמו את האבק והעייפות מהצבא, ממהר לבלות עם בחורות מהשכונה שמצאו בו את אותו קסם שאמי מצאה פעם באביו, ונשאר ללון על הספה בסלון, או מתקלח, אומר שלום חטוף וממשיך בדרכו, לבלות את השבת עם חבריו בקיבוץ.
    עכשיו, כשהיו בנות בתמונה, הרגלי ההגיינה שלו השתפרו פלאים. חבל רק שזה היה כבר מאוחר מדי בשביל שאמא שלי תתחיל לאהוב אותו.
    גם הוא כבר לא אהב אותי יותר, כמו פעם, כי הפסיק להציק לי, וכמעט לא שם לב אלי.
    נשאר לי רק גידי שהתחיל לצמוח, אחרי תקופה רבת בושות לו ושעשוע לי, בה התחלף לו הקול, הצייצנות נעלמה ואת מקומה תפס קול נעים של נער.
    אבל גם לגידי לא היתה סבלנות אלי.
    "נו כבר, נודניקית! תעזבי אותי כבר ותלכי לשחק עם הבנות!" היה מתרגז ומבקש בקולו החדש, אבל אני דבקתי בצעדיו והמשכתי להתגנב אחריו כמו כלב שמסרב להפרד מאדוניו ולחזור הביתה לבד. עושה כמה פסיעות, כאילו נעצרת, ממתינה שימשיך ללכת, ואני בעקבותיו.
    הוא לא רצה להקשיב כשניסיתי להסביר לו שהבנות בכלל לא רוצות אותי כי אמא של מינה אמרה שאני ילדה פרועה, ובכלל, למה הוא לא מבין שהמשחקים של הבנים הרבה יותר מעניינים?
    יום אחד, אחרי שכל הפצרותיו כי אניח לו ואפסיק להשתרך אחריו לא הועילו, אחי עדין הנפש הסתובב אלי והנחית על פני סטירה מצלצלת, וכך גיליתי כי למרות שהוא ישב כל השנים כפוף ומסוגר בפינה שלו עם התקפי האסתמה, הוא בכל זאת למד משהו בבית.
    כשמסבירים לי יפה אני מבינה, ואכן הבנתי כי השתנו סדרי עולם, וגם אח שלי זה לא מה שהיה פעם ואני צריכה להתחיל לחפש את החברים שלי.
    *
     
    מירי, ילדה חדשה הגיעה לנווה צפריר ולכיתה שלי. אף אחד מההורים שלה לא היה מדרום אמריקה, והם סתם גרו בשכונה בשכירות, כמו שיעל אמרה לכולם בלגלוג, ולמרות שהחדשה בכלל לא היתה קולנית והרסנית, אלא דווקא שקטה וביישנית, מצאה את עצמה בריחוק מבודד, כמוני.
    "כי היא לא משלנו," שמעתי את יעל מסבירה לבנות האחרות.
    לי זה בכלל לא הפריע שההורים שלה לא מדרום אמריקה, כי היא היתה נחמדה.
    בסוף יום לימודים היינו משתרכות במרחק כמה עשרות צעדים מאחורי הבנות הנחשבות, שהיו הולכות מחובקות ומפטפטות בקול, ועסקו בכל מה שהיה בטח מעניין את אמא שלי, תסרוקות, ושמלות, ואיזה לכה לציפורניים יותר יפה, ושיעקב הציע חברות למינה, וההורים של יעל קנו רהיטים חדשים.
    מירי הלכה ושתקה, ואני הלכתי ושתקתי לצידה.
    לא שייכות, שקועות כל אחת בעולמה, אבל לפחות לא לגמרי לבד.
    אז לא הכל היה רע, ולא רק בזכות חברתי החדשה.
    סנדרו זכר מדי פעם שמכל הילדים שלו אותי הוא הכי אוהב, והיה רץ לחפש בשבילי אבטיח אם התחשק לי, מסיע אותי לכל מקום שביקשתי, הולך אתי לסרטים, מפתיע אותי בימי ההולדת שלי עם תקליטים של מוזיקה מסרטים שאהבתי, או כרטיסים למופע החלקה על הקרח שהגיע לארץ.
    לפעמים קרה שרב עם אמא, ולא היה מוציא את הכעס עלי, אלא דווקא היה משתף אותי ומספר לי על בעיותיו בשיחת נפש, שואל לעצתי, ונותן לי הרגשה שאני גדולה ודעתי נחשבת. בימים כאלה הרגשתי נורא בוגרת וחכמה, ולא היה איכפת לי אם הוא עושה את זה רק כדי שאהיה לטובתו, מה גם שבאותן הזדמנויות בהן רב עם אמא, יצא לי, איזה יופי, לשחק הרבה עם אוסף הבובות של דינה.
    בימים אחרים היו באות המהלומות.
    כל סיבה היתה טובה לצורך העניין.
    הקושי שלי ללמוד את לוח הכפל בעל פה, היה סיבה שכן יכולתי לצפות, אבל לא הצלחתי למנוע.
    מכפלות שתיים ושלוש עוד הצליחו לי איכשהו, וחמש ועשר הלכו לי בקלי קלות, אבל עם השבע והשמונה, על אף שחטפתי בגללם כהוגן, יש לי בעיות עד היום.
    אפשר היה לחשוב שעפרה, שהוריה אף פעם לא הרביצו לה, תתקע בלוח הכפל כבר במספרים הקלים, אבל כשהייתי באה לבקר אותה בחופשות מבית הספר, היא היתה מראה לי את התעודה שלה וגיליתי שגם בלי מכות עפרה יודעת חשבון מצוין.
    היה לי ברור שאם אני מוכה זה בטח מגיע לי, ואם זה לא בדיוק הגיע לי, אז זה בטח קורה בגלל הביקור השבועי שלו אצל דפנה בקיבוץ והשיחות שלו עם המטפל שלה שקלקלו לו את מצב הרוח.
    הפסקתי לשאול למה, רק השתופפתי וחיכיתי שזה יגמר.
    הפה היה מתכווץ, היד מורמת ויורדת בכוח, ואמא שלי היתה הולכת לעמוד ליד החלון בחדר השני ולבכות.
    כן, גם בבית בנווה צפריר היה חדר שני עם חלון.
    אחרי יומיים או שלושה, כשנראה שהוא נרגע ומצב רוחו הטוב חוזר אליו, אמא היתה אומרת "לכי לבקש ממנו סליחה," ואני הייתי מתנצלת על שהרגזתי אותו, גם אם לא תמיד ידעתי במה, ואחר כך הייתי מטפסת ויושבת על הברכיים שלו, מתרפקת עליו ומבטיחה להיות הכי טובה בעולם.
    ככה למדתי ללטף גברים בכיוון שהפרווה שלהם צומחת, כדי שלא יתרגזו וכדי להחזיר את שלום הבית על כנו.
    סנדרו היה סולח לי, למרות שלפעמים נדמה היה לי שגם הוא לא זוכר בדיוק על מה, ומחבק, מספר איזו הלצה כדי לשפר את מצב הרוח של הנוכחים, שזה היה בדרך כלל הוא ואני, כי אמא תמיד חיכתה במטבח עד שהאוויר יהיה נקי והאווירה מטוהרת, וכולם היו מאושרים ואוהבים, עד הפעם הבאה.
    כמעט כולם.
    לי דווקא היה קצת קשה להיות מאושרת כשרק חיכיתי ופחדתי מהפעם הבאה, אבל לא אמרתי את זה לאף אחד, כי בין כה וכה זה לא היה עוזר לי.
    *
     
    בסוכות ובפסח, כאשר סנדרו נסע לחופשה עם אחותו ואחיו ובני זוגם, ובלי אמא שלי, שהיתה אומרת "ממילא כל הזמן תדברו ביניכם בספרדית ואני לא אבין חצי ממה שאתם אומרים, אז יותר טוב שתסע לבד," הייתי חוזרת הביתה, מביקור אצל עפרה או ממשחקי עם מירי, תוהה אם הוא כבר בבית, עוצמת לרגע עיניים, ומקווה שכאשר אקיף את המגרש הריק שבפינת הרחוב ואפקח אותן, לא אראה את האוטו שלו חונה על יד הבית, כי אולי, אולי, הלוואי אדוני, הוא החליט לא לחזור.
    בסופו של דבר, הטנדר הירוק תמיד היה שם, ואני הבנתי שאין לו שום סיבה לא לחזור, כי מה רע לו בבית? וכשהבנתי שיש עבורי רק פתרון אחד, הייתי עוצמת שוב עיניים ומתפללת חזק חזק שהוא ימות.
    אבל כמה מזל כבר יכול להיות למישהו וביחוד לילדה אחת לא טובה במיוחד?
    סנדרו לא מת.
    מי שכן מת היה רוברט.
     
    * * *
     
     
    ערב חורפי אחד, של קר ורטוב בחוץ וחמים ונעים עם התנור בתוך הבית, מירי היתה אצלי וגזרנו תמונות מעיתונים וקישטנו בריסטולים צבעוניים לתלות בחדרים שלנו, עם צילומים של רוק הדסון, אהובי, בשבילי ודני קיי, אהובה, בשבילה.
    כשגידי ניגש אלינו ושאל אם אני מסכימה לתת לו במתנה את פלוטו, הכלבלב שאבא קנה לי כשהיה בארץ, חשבתי שהוא מנסה להצחיק את מירי.
    פלוטו לא תופף כבר מזמן, כי סנדרו לא הסכים לתת לי כסף לקנות לו בטריות, וממילא גיליתי שהוא באמת צעצוע תינוקי. אוזן אחת שלו היתה קרועה, אבל גידי נראה רציני מאוד, לכן לא התנגדתי.
    על פי חוקי המשחק הלא כתובים, לא הסכמתי מיד, וקודם שאלתי, "ומה תתן לי במקום זה?" והוא הבטיח לקנות לי שלוש חוברות של 'עולם הקולנוע', מה שנראה לי מחיר מצויין תמורת כלב מחליד קלות שאוזנו האחת מרוטה והוא כבר לא פועל.
    כמובן שלא אני זו שהיתה צריכה להפנות את תשומת לבו של גידי לעיסקה הגרועה שעמד לבצע. יכולתי רק להתפלא על אחי הגדול שפתאום חשקה נפשו בצעצוע הילדותי, העלוב.
    אבל מירי חיכתה לי ואני בדיוק הייתי באמצע גזירה של קטע מאוד מסובך עם הרבה פיתולים בשמלה של דוריס דיי שהיתה חבוקה לבלי הפרד בזרועותיו של הדסון, ולא רציתי להאריך בשיחה.
    גידי דרש שאחתום את העסקה בשבועה ושאגיד "טפו, שאני אמות בקבר השחור של היטלר אם אני אתחרט," ולהוסיף גם "ולא חשוב מה שיקרה," וגם זה נראה לי משונה, אבל שווה בשביל שלוש חוברות, ביחוד שבאותה תקופה היו בהן המון תמונות של שחקנים, וסיפורים של סרטים.
    *
     
    למחרת בבוקר כשהתעוררתי, הרגשתי שמשהו קרה.
    השמש עמדה בחלון במקום אחר מאשר בכל יום כשאני קמה לבית ספר, ואחרי שניות אחדות הבנתי שישנתי מאוחר מדי.
    יצאתי מהמיטה והסתכלתי החוצה.
    האוטו של סנדרו לא היה בחנייה. זה אמר לי שלא התבלבלתי, ובאמת לא יום שבת היום. הוא נסע לעבודה, אבל כשהוא יחזור ויגלה שאיחרתי לבית ספר, הוא כבר באמת יהרוג אותי.
    שמעתי את גידי ואת אמא מדברים במטבח.
    גידי בכה, ואמא שלנו הרגיעה.
    "אמא!" קראתי, "למה לא הערת אותי?"
    היא מיהרה אל החדר שלנו, והתיישבה על מיטתי, ידיה שהיו מונחות על ברכיה האסופות רעדו, ופניה היו רציניות ועצובות.
    "אני צריכה לספר לך משהו," אמרה ונטלה את ידי.
    היא לקחה נשימה עמוקה, וליטפה את פני. התרפקתי על כף ידה החמה.
    "אבא נפטר אתמול."
    שתקתי.
    לא מבינה.
    לא מאמינה.
    "לא סיפרתי לך אתמול בערב כי היית כל כך עסוקה ומאושרת במשחק שלך עם מירי שחשבתי שזה יכול לחכות."
    בשעות שחלפו, נענו שלושתנו ברחבי הבית, מדברים מעט, בוכים הרבה, נוגעים זה בזה, שואלים שאלות, משיבים, הכל בקהות חושים ובהרגשה כאילו שאנחנו הולכים מתחת למים עמוקים.
    "אבא היה חולה כבר הרבה זמן," אמא אמרה, "ובעצם בביקור שלו בארץ בא כדי לראות אותך ואת גידי בפעם האחרונה."
    היא סיפרה לי את מה שגידי כבר ידע, שהגיע אתמול מברק מהדודה נורמה, ושהיא כתבה שהם לא יודעים מה היו המילים האחרונות שרוברט אמר, כי אף אחד מהאנשים שהיו אתו בחדר בבית החולים ברגעיו האחרונים לא ידע עברית.
    "הוא בטח אמר משהו עליכם, או חשב עליכם וניפרד מכם," נחשה אמא, מנסה למצוא לנו בכך נחמה, "ובגלל זה הוא דיבר בעברית."
    *
     
    אחרי ארוחת הצהרים, בה כמעט לא נגענו, הציעה אמא שנכתוב יחד מכתב.
    "בואו נספר לסבתא ולדודים בדרום אפריקה כמה גם אנחנו עצובים," אמרה.
    ישבנו וכתבנו, היא באנגלית ואנחנו בעברית. היא הבטיחה שיש לאבא אח אחד שיודע עברית כמו שאבא ידע, והוא יוכל לתרגם למשפחה את הקטעים שאנחנו כתבנו.
    אחר כך הלכנו עם אמא שלנו לדואר לשלוח את המכתב.
    אני לקחתי אתי את הבובה אורית, וגידי לקח את פלוטו. המתנה האחרונה שאבא שלנו קנה.
    חשבתי שזה לא פייר, כי הוא הרי ידע כבר אתמול.
    אבל עכשיו כבר באמת לא יכולתי להתחרט. גם בגלל שאני אמרתי אתמול טפו שאני אמות בקבר השחור, שזאת קללה איומה, וגם בגלל שכמו שהייתי נורא עצובה בשבילי, רחמתי גם על גידי, שגם אבא שלו מת, וידעתי שזה יהיה נורא לא יפה מצידי אם אני אתחיל עכשיו לריב.
    בדרך חזרה, ממש במקרה, סנדרו חזר מהעבודה.
    כמובן שהוא עצר את האוטו לידינו ולקח אותנו הביתה. אני עוד הוצאתי קולות משיכה קטנים באף, כי ממש כמה רגעים לפני שהוא הגיע, כשזרקנו את המכתב שלנו לתיבת הדואר, בכיתי קצת.
    סנדרו לא אמר לי כלום. לא טוב ולא רע.
    אפילו לא "אני מצטער שאבא שלכם מת," או "אני משתתף בצערכם," כמו שידעתי שאומרים.
    יכולתי להרגיש שהוא כועס ולא ידעתי למה.
    בערב, כשאמא נכנסה לכסות אותנו לפני השינה, היא ליטפה לי את הפנים, כמו בבוקר, ואמרה, "סנדרו ביקש ממני להגיד לך שהוא לא רוצה שיראו שאת בוכה ככה, כי אנשים יכולים לחשוב שהוא לא אבא טוב בשבילך."
    ועכשיו, כשרוברט כבר לא היה לי, אפילו לא מרחוק, הדבר האחרון שהייתי צריכה זה להרגיז את סנדרו.
    לא בכיתי יותר בגלל רוברט, ואפילו כמעט שלא דיברתי עליו יותר, עד שמלאו לי שלושים ומשהו.
     
    * * *
     
     
    עברו כמה חודשים עד שהגיע מכתב תשובה מהמשפחה שלנו. טוב, זאת לא היתה ממש תשובה.
    מיד כשראיתי את המעטפה הכחולה, עם סמל מפעל הפלדה בפינה הימנית למטה, מונחת על השולחן בחדר שלנו ידעתי שהנה, מעכשיו בטח איזה אח של אבא שלי, או דודה נורמה, יתחיל לכתוב לנו במקומו.
    אמא היתה צריכה לקרוא לנו את המכתב כי הוא היה באנגלית, אבל זה נראה יותר קל מלקרוא את המכתבים שרוברט כתב בכתב יד מקושקש עם אותיות מחוברות, כי המכתב הזה היה מודפס במכונת כתיבה.
    "ליאורה וגדעון יקרים," כתבו לנו הדודים שלנו, "כבר זמן רב לא שמענו מכם. אנחנו מקוים כי אתם מרגישים טוב. אנחנו שולחים לכם מאה ראנד כדי שתוכלו לקנות לכם משהו.
    בברכה, מיסיס נורמה אנד מיסטר ג’ושוע סלומון."
    דודה נורמה היתה אחות של אבא שלנו, ודוד ג’ושוע היה בן דוד שלהם, וגם הבעל של נורמה. הוא הסכים להתחתן עם בת הדוד המכוערת שלו, וכפיצוי עשה אותו סבא מנדל גם שותף וגם מנהל במפעל הפלדה המשפחתי.
    מי שהיה נשוי לדודה נורמה, היה מוכשר לטפל גם בפלדה.
    כסף לא היה בדיוק מה שקיוויתי למצוא במעטפה הזאת, אבל הצצתי עמוק לתוכה ובאמת לא היה שם שום דבר נוסף, ובטח לא פתק שמישהו הכניס פנימה כתוב בכתב יד קשה לקריאה אבל עם מילה של געגוע אלינו או אל רוברט שלנו, ואולי על אהבה.
    חשבתי שאולי הם לא קיבלו את המכתב שלנו, ולכן הם לא יודעים כמה עצוב לנו.
    מיד ישבתי וכתבתי מכתב חדש, עושה זאת במעט האנגלית שנותרה בזיכרוני משנים בהן דיברתי אותה, אך לא ידעתי לכתוב בה ברהיטות. גייסתי לעזרתי גם את מה שלמדתי בבית ספר, ונדמה היה לי שהצלחתי לספר כמה רע ולבד לי, למרות שלא הזכרתי את הצינה הנושבת מדודתי תרצה, או איך סבתא ציפורה היא אישה שלא מחבקת אותי אף פעם, ורק מצפה להתנהגות נאותה. בעיקר כתבתי להם שאני מתגעגעת לאבא שלי, וכמה שאני כמהה לקשר עם כל הדודים שלי, שהיו המשפחה שלו ושבטח גם הם אהבו אותו ומתגעגעים אליו, כמוני.
    כל הדודים מצד אבא שלי היו בדרום אפריקה, ואחות של אמא שלי, יפה כמו כוכבת קולנוע ומרוחקת כמו כוכב לכת, הצהירה לא אחת ואף הוכיחה שהיא שונאת מפגשים משפחתיים.
    אפשר היה לספור על אצבעות הידיים, וטרומפלדור היה מספיק לצורך העניין, את הפעמים בהן הוזמנו לביתה הנאה.
    היא ואמא שלי היו ניפגשות לבד, בבתי קפה, במסעי קניות, מניחות את השקיות המלאות לרגלי השולחן, מתרווחות עם קפה רותח ועוגה, ששתיהן עם הגיזרות החטובות שלהן יכלו להרשות לעצמן, ומדברות על הכל.
    דוד ג'ונתן, האנגלי הקריר והמנומס, לא חיבב במיוחד את סנדרו המוחצן וחם המזג, ולמרות שהוא ותרצה כבר מזמן סלחו לאמא שלי את מה שהיא עשתה לרוברט, דרלינג, פור דיר רוברט, לסנדרו הם אף פעם לא סלחו.
    ובכלל, בלי בני הזוג ובלי הילדים, אפשר היה לפתוח את סגור הלב ולספר את הסודות הכי כמוסים, שלא לדבר על זה שזה היה יותר שקט ותרבותי, ואף אחד לא עלה על העצבים לסנדרו או הפך לדודה תרצה את הבית.
    הטובה היחידה שצמחה לי כל חיי מדודתי, באה לי מהטעם הטוב והיקר שהתברכה בו, ומאהבתה הרבה לבגדים, אותם קנתה במרץ במסעותיה בארץ ובעולם, והיא נסעה הרבה.
    לא היה לי סיכוי לרשת מאמי שום בגד, כי היא הוציאה את המיץ מכל אחד מהם, ומיצתה כל אחד ממלבושיה עד תום. היא הפיקה מבגדיה את המירב, הופכת שמלה שניפרמו שרווליה לחצאית, חצאית מתפוררת לחולצה נטולת שרוולים, ואת זו, כשדהתה, לסמרטוט למשטח השיש במטבח.
    למרות אי חיבתה של דודתי אלי, שיחקה אהבת הבגדים שלה לטובתי.
    הרומנים שלה עם השמלות והחליפות שרכשה במסגרת מסעות הרכש שלה, היו שיטחיים וקיצרי טווח והגיעו אל קיצם המהיר אחרי שבגד נלבש פעמיים, מקסימום שלוש פעמים. אז הועברו המלבושים ברוחב לב יחיד מסוגו אל הבת היחידה שהתרוצצה בשטח בקירבה משפחתית אליה, וזו הייתי אני.
    זו אולי לא היתה סיבה לשמחה מיוחדת בשנותי כנערה בגיל העשרה שבכלל רוצה להיות בן ולטפס על עצים, אבל, או-הו, איך הייתי לבושה יפה בשנות העשרים שלי.
    *
     
    בצד של סנדרו היתה דווקא משפחה נחמדה ומגובשת, ואחרי שאמא שלי התחתנה אתו, הם התחילו להיות כמו המשפחה שלנו.
    קבצנים, כידוע, לא יכולים להיות בררנים.
    אחותו חיה וגיסתו יפה, או שמא היה זה ההיפך, היו חברות טובות שניפגשו כל יום ויצאו לבלות עם הבעלים שלהן בקולנוע, בערבי בינגו ובמשחקי קלפים.
    הם גם נסעו כולם יחד לנופש פעמיים בשנה. ובכך דווקא היטיבו אתי יותר מאשר דודתי האמיתית עשתה אי פעם, כי בכל פעם הם הציעו לסנדרו להצטרף אליהם והיה קצת שקט בבית.
    אחת לשנה, בליל הסדר, נערך שם מפגן משפחתיות שכלל מפות לבנות, חולצות מעומלנות ומגוהצות, מרק חריף והרבה, הרבה בשר.
    הדודות החדשות שלי קיבלו את אמי בגינוני אהבה רחבים כמו ערבות ארגנטינה, ושוממים כמותן, ובשפע חיבוקים ומצמוצי שפתיים.
    השתיים כרכרו סביבה, מתפעלות מקסמיה ומבגדיה המיוחדים, בעוד בעליהן טורפים אותה בעיניהם ומתקרבים גם הם להדביק על לחייה נשיקות לחות.
    הזיק המעריך שעלה בעיני אחיו וגיסו כשניגשו אליה בזרועות פרושות, גרם לסנדרו לזרוח מגאווה ואני ידעתי שבדיוק בגלל זה הנשים במשפחה שלו לא סובלות אותה ולא יקבלו אותה ואותנו לעולם, למרות שתמיד זכרו להתפעל בקולי קולות מהמתנות שהביאה אתה, ומסדירות הפרחים המרהיבות שתרמה לשולחן האוכל, שיפעת גנו של סנדרו, שזורה בידיה המוכשרות.
    הן אף פעם לא שכחו להגיד "אוי, באמת, לא היית צריכה..." כי חשבו שככה מנומס להגיד, וגם כי עמוק עמוק בתוך כל אישה ואפילו תהיה דרום אמריקאית, מסתתרת פולניה קטנה, שמתפרצת לפעמים החוצה, אבל אני ראיתי את החיוך נמס ונעלם מפניהן, את העיניים שלהן הופכות לסדקים צרים ואת הראשים שלהן מתקרבים ונוגעים זה בזה ברגע שהיפנתה אליהן את גבה, ושמעתי איך הפטפוט הקליל והאוהד אתה הופך לביקורת נוקבת עליה ברגע שהיא יוצאת מהמטבח.
    "דפנה אמרה לי שהיא בכלל לא מזמינה אותה הביתה!" לחשה יפה.
    "דרור אומר שמתי שהוא מגיע לשם היא בקושי מדברת אתו." תרמה חיה.
    "תראי איך היא מתלבשת, ולילדים של סנדרו היא לא קונה כלום." הוסיפה יפה.
    המידע המעודכן שזרם ביניהן מאחורי גבה, והרחקת ילדיו של סנדרו מהבית וממנו, לא הוסיפו לה נקודות זכות.
    היופי שלה גם הוא לא תרם.
    את חוסר שביעות הרצון מהגיסה החדשה יכלו להביע בדרך היחידה שהעזו, בלי לעורר עליהן את זעמו המוכר של סנדרו, האח והגיס, בהרעפת גינוני חיבה מוחצנת וקולנית על דרור ודפנה שהצטרפו אלינו כל שנה לאירוע, והיו חלק מצהלת המפגש עם בני דודים ועם דודות מפנקות.
    שוב מצאתי עצמי מחוץ להתרחשות השמחה, חשה לא בנוח בשמלה החגיגית שלבשתי ובסרט הגדול שננעץ בראשי, התבוננתי בגידי הסגור כתמיד בשתיקתו ותהיתי אם גם הוא מרגיש עזוב ואומלל כמוני.
    עד היום אני מחפשת מקום לברוח אליו כשמתקרב פסח. ואני שונאת את ליל הסדר.
     
    * * *
     
     
    אם לא יכולתי לאמץ לעצמי את משפחתי החדשה, יכולתי להמשיך ולחכות למכתב התשובה מהדודים האמיתיים שלי, אלה שאוהבים אותי באמת, כי הם אחים של אבא שלי, המכתב הנכסף שיביא לי את השינוי והאהבה.
    שבועות אחדים מיהרתי לבדוק בכל יום כאשר חזרתי הביתה מבית הספר, אם מחכה לי על השולחן בחדר הכניסה המעטפה הכחולה המוכרת.
    כמה זמן אפשר לחכות?
    לאט לאט חיכיתי פחות, ואת מחשבותי מילאו דברים אחרים.
    לבית שבקצה הרחוב שלנו נכנסה משפחה חדשה.
    היו שם אבא שנראה כמו שחקן קולנוע מהסרטים של הקאובואים, כזה רחב וגבוה עם גומה בסנטר, שדיבר עם הבן שלו עברית במבטא ארגנטינאי, ואמא גבוהה ויפה שדיברה אתו עברית במבטא אנגלי.
    קראו לו דני.
    הוא היה גדול ממני בשנתיים, גבוה וביישן, ואני התאהבתי בו מיד.
    היינו יושבים יחד על המיטה בחדר שלו ומסתכלים באלבומי התמונות שלו. הוא הראה לי צילום שלו מהעיתון שבו ראו אותו הולך בעדלאידע על הידיים, וגם כמה תמונות מטושטשות של אישה, וגילה לי שני סודות כמוסים.
    שהוא לא באמת הלך על הידיים, זה רק נראה ככה כי הבגדים שלו היו תפורים עליו הפוך, ושאני לא אגלה לאף אחד, אבל האישה הבלונדינית שאני רואה שם בבית היא לא באמת אמא שלו, רק אישתו של אביו, כי אמא שלו האמיתית מתה ממחלה כשהוא היה בן חמש.
    אני בתורי סיפרתי לו על אבא שלי שמת, וככה היינו יושבים ומדברים, מרחמים אחד על השני ועל עצמנו.
    בגלל שבאמת אהבתי את דני אף פעם לא גיליתי לו, גם אחרי הרבה שנים כשניפגשנו שוב, שאמא של דבורה סיפרה לאמא של גלית שדיווחה לאמא של מירי, ומירי שמעה כשהיא אמרה לאבא שלה וגילתה לי, שאמא של דני התאבדה בגלל שאבא שלו התאהב באנגליה הזאת, ועזב בגללה את הבית.
    לא סיפרתי לו גם ששמעתי את זיוה, השכנה, אומרת לאמא שלי שאבא של דני הוא ממש מנוול.
    "הוא לא למד שום דבר מהאסון שקרה עם אישתו הראשונה וכבר הוא מצמיח קרניים גם לאישתו השנייה."
    ואולי באמת טוב שלא סיפרתי לו, כי זה היה, כנראה, שקר.
    אני הסתכלתי על האישה הזאת טוב טוב בכל פעם שבאתי אל דני, ולא ראיתי על המצח שלה שום קרניים.
    לפעמים כשהייתי באה אליו והיו שם ילדים אחרים, דני היה בורח מהחלון כי הוא התבייש שיראו שהוא בחברות כזאת חזקה עם בת, אבל אני לא כעסתי עליו כי אהבתי אותו, והייתי באה שוב בפעם אחרת, כשלא היו שם עוד ילדים.
    עבר כבר המון זמן, ובגלל שהייתי כל כך עסוקה סוף סוף בלאהוב מישהו, וכבר כאילו קצת פחות חיכיתי, היתה לי הפתעה נעימה יום אחד כשנכנסתי הביתה וראיתי על השולחן בחדר שלנו את המעטפה הכחולה.
    הלב שלי נתן קפיצה חזקה משמחה.
    פתחתי את המעטפה. היו בה שטר כסף ומכתב מודפס במכונה.
    "ליאורה וגדעון יקרים," היה כתוב שם באנגלית שאמא תירגמה לנו, "כבר זמן רב לא שמענו מכם. אנחנו מקוים שאתם מרגישים טוב. אנחנו שולחים לכם מאה ראנד ומקוים כי תקנו לכם משהו נחמד.
    בברכה, מיסיס נורמה ומיסטר ג’ושוע סלומון."
    ישבתי מיד וכתבתי לדודים שלי בדרום אפריקה מכתב שיצא מהמקומות הכי עמוקים וכמהים שלי.
    חתמתי, שלחתי, וחיכיתי. שוב חיכיתי.
    *
     
    ובזמן שעבר, כמו שהתרגלתי לא לדבר על רוברט כדי לא להרגיז את סנדרו, ככה למדתי לא לבכות כאשר כן הצלחתי להרגיז אותו,
    וקיבלתי את המגיע לי.
    אם לרגע לא עמדתי על המשמר, ושכחתי והירשיתי לכאב לנצח ולפתוח את שסתום הדמעות, היה נועץ בי מבט מאיים, מרים את ידו שוב בגובה הלחי שלי, ואומר בטון שאי אפשר לטעות בו, "תכף אני באמת אתן לך סיבה מוצדקת לבכות," מה שאמר שכל מה שקיבלתי עד כה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד יכול להגיע, ושאם לא אפסיק לילל, או-הו, איך שאני אחטוף.
    מוטב לי שאעצור מהר את הדמעות ולא אשמיע שום קול שמישהו בסביבה עלול בטעות לפרש אותו כהמשך של הבכי. חשוב שכל השכנים ידעו שסנדרו הוא אבא טוב, ולא יחשבו אחרת, בגלל שאם אני בוכה אז אולי הוא לא. הרי את זה כבר למדתי כשאבא שלי מת.
    מה שכן, קצת בכיתי, אבל אף אחד לא ראה, כשדני נשלח ללמוד בפנימייה, וכמעט לא פגשתי אותו יותר.
    כשהיה מגיע הביתה לימים אחדים, היה עסוק.
    בני גילו התחילו למלא את חופשותיו בתוכן שלא היה לי בו חלק, כי אני כבר התחלתי לגלות את נפלאות הנשיות, וכדורגל ומחניים כבר לא עניינו אותי כמו פעם.
    *
     
    הייתי הכי גבוהה בכיתה, בין הראשונות לפתח ניצני שדיים, והראשונה ללבוש חזייה, מה שגרם לבנים, שרובם הגיעו לי עכשיו עד מיפלס החלקים המתפתחים, התרגשות עזה.
    כאשר ניגשתי למורה אחת לחודש לבקש שיחרור מהתעמלות כי כואבת לי הבטן, היו מוקי וגילי מתגנבים אחרי על קצות הבהונות ומתקרבים להקשיב, אולי ישמעו את המילה הזאת הגסה, שאחות בית הספר הזכירה לא מזמן בשיחה שקיימה בדלתות סגורות עם הבנות בכיתה.
    גם הם שמעו, כי למרות שזאת היתה שיחה סגורה ורק בשביל הבנות, יעל שלא יכלה להחליט אם היא מאוהבת במוקי או בגילי, השאירה את החלון פתוח בכוונה, והם השתופפו מאחורי הקיר והתאפקו שלא יסגירו אותם פרצי הצחוק שלהם.
    עבורי הגיעה שיחת הציפורים והדבורים של אחות בית הספר באיחור מסויים, חודשים אחדים אחרי שרשמתי ביומני ימים של בהלה חונקת, בהם התבוננתי המומה בכתמים הכהים שהופיעו על תחתוני, וידעתי שאני הולכת למות ממשהו נורא.
    רק ביום השלישי, כשהעזתי להראות אותם לאמי, היא התבוננה בי בעניין מהורהר ואמרה "אוי, עוד לא הספקתי להכין אותך, לא חשבתי שזה יקרה לך כל כך מוקדם."
    הכאבים שהיו תוקפים אותי בלא הפוגה בכל חודש עם הופעת הוסת, לא ירפו ממני שנים ארוכות, ולעולם לא אדע אם היה בי פגם פיסיולוגי, או שהכאב בא ממקום עמוק ונסתר בנפשי, מושך אלי את תשומת לבה של אמא שלי, המכרכרת סביבי, מנסה למצוא לי מזור ולהרגיע.
    יעברו עוד כמה שנים עד שידו הגדולה והחמה של שלומי, תונח על בטני בימי המחזור ותביא לי רווחה מסוימת, ורק הלידה של ירון, תעביר ממני לגמרי את רוע הגזירה.
    בכל זאת נדרשה לי רק אהבה גדולה כדי להרחיק ממני את הכאב.
    *
     
    המעטפות הכחולות המשיכו להגיע בקצב איטי, ולו הייתי ערנית יותר, הייתי ודאי מבחינה כי זה קורה אחת לחצי שנה בערך, לקראת פסח ולפני ראש השנה, בלי כל קשר או תגובה למכתבים שמיהרתי לשגר בחזרה.
    פרט לפתק הקר העקר המודפס שהיה בהן, ולשטר כסף, תמיד שטר כסף, לא מצאתי בהן דבר.
    בטח לא את מה שחיפשתי.
    ובאחת מהפעמים, בהן כבר ידעתי אנגלית היטב, יכולתי לקרוא גם את הפתק הנוסף שנשר מהמעטפה, עליו כתב דודי העסוק למזכירתו, "לידיה, שילחי בבקשה לילדים בישראל את המכתב הרגיל."
     
    * * *
     
     
    "גברת ומר ג'ושוע סלומון מגיעים השבוע לארץ, והם רוצים לראות את הילדים," אמר לאמי בטלפון עורך הדין שטיפל בהחכרת האדמות בפתח תקווה, בהפקדת הכספים בחשבונות הבנק של המשפחה ובניכוי אחוזים נאים לחשבונותיו שלו.
    הוא לא שאל לשלומנו, כי הוא עשה רק מה שהדודה והדוד ביקשו ממנו, ורק תיאם יום ושעה ומקום.
    התלבשנו יפה, אמא בדקה שהאוזניים נקיות והציפורניים גזוזות כמו שצריך, מוודאה שדודה נורמה לא תמצא בנו אף קשקש ראוי לביקורת, שבגללו תוכל להגיד אחר כך על אמא שלנו "איך שרוברט הביא אותה לדרום אפריקה, ידעתי שהיא לא בסדר," ואחרי הבחינה הדקדקנית נסענו גידי ואני לתל אביב, אל בית הקפה שעורך הדין נקב בשמו.
    אי אפשר היה שלא לזהות את דודה נורמה.
    היא נראתה בדיוק כמו דוד ג’ושוע ושניהם היו מאוד דומים לאבא שלנו, עם האף הגדול והמשקפיים העבים, רק שלדודה נורמה לא היה שפם. לפחות לא ממש.
    הדודים שמחו בנו מאוד, דוד ג’ושוע אפילו קם וטפח קלות על כתפו של גידי, וקרא לו "גידיעון, יקירי," והדודה ניקרה בלחיינו עם שפתיים מכווצות, משוחות בשפתון אדום חזק שהדגיש את הקמטים שהיו לה סביב הפה, ונזהרה לא להשאיר עלינו כתם.
    "בואו, בואו, שבו. אתם יכולים להזמין לכם מה שאתם רוצים," אמר דוד ג'ושוע ברוחב לב.
    גידי, שאחר כך עוד הרבה זמן אקרא לו גידיעון יקירי כדי לעצבן אותו, הזמין גלידה בכל מיני צבעים, ואני ביקשתי עוגת קרם עם שוקולד ואגוזים. שאלתי אם מותר לי לבקש גם כוס קקאו ודודה נורמה הסכימה. גידי, שקינא שאני מקבלת שני דברים והוא רק אחד, הזמין גם מילק שייק. הוא שנא קקאו עוד מהימים שאמא היתה דוחפת לו לכוס הקקאו את הביצה היומית.
    דודה שלנו הסתפקה בספל תה, אותו שתתה זקופה בכיסאה, בברכיים צמודות, כמו שאמא כל הזמן ניסתה ללמד אותי שגברת צריכה לשבת, וזרת היד שאחזה בספל בדיוק מעל הצלחת הנתונה בידה השנייה, היתה זקורה אל- על והבליטה את הטבעות שהיו ענודות על כמה מאצבעותיה.
    דוד ג’ושוע ביקש וקיבל קפה, ואז נפלנו כולנו לשתיקה ארוכה.
    סקרנו זה את זה מדי פעם מעל הספלים והגביעים.
    גידי מזמן שכח את האנגלית שידע, ובית הספר לא היה לו לעזר רב בעניין, ואני נאבקתי לסגנן את השאלה שהתרוצצה בראשי ולא נתנה לי מנוח, מאז שהעורך דין התקשר להודיע על בואם.
    בלעתי גוש עוגה גדול, שנתקע לרגע בגרוני, וידאתי שהפה שלי נקי, כי ידעתי שלא יפה לדבר עם אוכל בפה, ושאלתי, בטון הכי מנומס שהצלחתי לאסוף, "דודה נורמה, למה כשאני שולחת לכם מכתבים כאלה, כל כך מהלב, אתם בכלל לא עונים, ואם אתם כבר כן עונים אז זה אף פעם לא על מה שאני כותבת...."
    דודתי הרימה את עיניה מעל מסגרת המשקפיים, וכאילו חבטתי בפניה בכוח באגרוף, פרצה מפיה יבבה.
    "אבא שלך היה האח הקטן שלי....." התחילה להגיד, כדי להסביר לי למה הם לא אוהבים אותי, ולא המשיכה, כי הדוד ג’ושוע כבר זינק לעברה, תוך העפת מבט נוזף בכיוון שלי, עטף את כתפיה בשתי זרועות דקות, מה שהוכיח לי שבכל זאת יודעים לחבק במשפחה הזאת כשצריך, ואמר לה באנגלית שאפילו גידי יכול היה להבין, כמו שמדברים כדי להרגיע תינוק "נו, די, נו, די, די, ששששש......"
    לא יכולתי להתעקש ולבקש תשובה בכל זאת, כי בינתיים גם גידי ניזעק להגן על הדודה שלנו האומללה שאיבדה את אחיה הקטן, שהיא כל כך אהבה ובעט בי מתחת לשולחן בכל הכוח, כדי להזכיר לי שלא כל דבר צריך להגיד. עכשיו גם לי היו דמעות בעיניים.
    אם הייתי לובשת לפגישה את המכנסיים שאני רציתי, ולא ניכנעת ונותנת לאמא לבחור בשבילי, לכבוד הדודים, שמלה יפה מהעיזבון של תרצה, הוא לא היה פוגע לי ממש בעצם של הרגל וזה היה הרבה פחות כואב.
    ואני דווקא הייתי בטוחה, כאשר ביימתי שוב ושוב בדמיוני את העומד לקרות במפגש המשפחתי הצנוע, שאחרי שאשאל את השאלה שכל כך הטרידה אותי, יבוא הקטע היפה של ההפי אנד, עם בקשות הסליחה, וה"באמת, מרוב הצער שלנו לא חשבנו על האובדן שלכם, ותראו איך מעכשיו כבר נאהב אתכם ונשים יותר לב אליכם והכל יהיה אחרת..." ופה, אין צורך לומר, היתה מתנגנת מוזיקה יפה, ולב אדום גדול היה מופיע על המסך והכתובת "דה אנד," כמו בסרטים האמריקאיים שכל כך אהבתי.
    אבל הסרטים בדרום אפריקה בנויים, כנראה, אחרת.
    נותרתי בלי לשמוע את מה שדודה שלי התכוונה להגיד, ועד היום אני תוהה איך היה הנושא מתפתח ומה היו פני הדברים, ואם הסוף הטוב היה מגיע בכל זאת, עם התפייסות, ומשפחה, ואהבה, אם הדוד ג’ושוע היה מניח לדודתי נורמה לבכות כמה שהיא צריכה, ואז מאפשר לה לסיים את המשפט.
    בזמן שנותר מביקורם של דודי ודודתי בארץ הם היו עסוקים מאוד ולא ניפגשנו יותר.
    אני משערת שכך היה גם בכל הביקורים הבאים שלהם בארץ.
    לא שמעתי מהם מאז וגם המכתבים במעטפות הכחולות הפסיקו להגיע.
    מעכשיו כבר לא קיבלתי מהמשפחה של אבא שלי לא אהבה, ולא כסף.
    דודתי, אם היא עדיין חיה, כנראה עדיין לא גמרה לבכות את אחיה הקטן.
    גם אני לא כתבתי יותר. הבנתי.
    אם אני ממש מוכרחה שיהיה לי מישהו שאוהב אותי, הכי בטוח שאחפש אותו כמה שיותר רחוק מהמשפחה שלי.
    *
     
    בעודי צומחת לגובה, ועם התובנות החדשות, התחלתי לגלות שעם בנים אפשר לשחק לא רק בכדורגל.
    מוקי וגילי, מקום ראשון ושני ברשימת הנחשקים שעשו הבנות בכיתה, אמרו שציצים נפוחים ווסת, כמו שיש לי, זה מגעיל, והמשיכו להציץ לנו עם מראות קטנות אל מתחת לשמלות כדי לנסות לראות מה יש לנו שם ולהתגלגל מצחוק כשהצליחו.
    אבל היו בסביבה גם כאלה שראו את האור.
    אמא שלי התרוצצה בינתיים בין הבית לבית הספר, ועשתה עיניים למורה אסף, כי עם חמישה שליליים לא היה לי סיכוי להתקבל לתיכון שהיא רצתה שאלך אליו.
    בחדר המורים כבר הכירו אותה היטב ממסע שידולים דומה, שנערך שנתיים קודם לטובת הציונים של גידי, וזה לא מנחם אותי שהם היו גרועים משלי.
    מבצע שיפור תעודת הסיום שלי היה פרוייקט תרבותי מלווה בהרבה כבוד הדדי, כלי הנשק שנישלפו ונוצלו עד תום היו עין מעפעפת באיפור מתאים מתחת לקווצת שער כהה שמוטה ברישול מכוון, חיוך בשיניים תואמות, מילה טובה, השמלה הלבנה המחמיאה. אלה עשו את המצופה וציוני בתעודה השתפרו פלאים.
    "אחרי הכל," אמר המורה אסף, "למה לא לעשות משהו קטן בשביל האישה המקסימה הזאת שכל כך דואגת לעתיד של הבת שלה?"
    גם לאסף היה משהו לבקש מאמא שלי.
    "תגידי בבקשה לליאורה," אמר, "שהיא צריכה להתנהג קצת יותר יפה אל הבן של בלומנפלד."
    הוא הלשין לה על יורם, שאני לא בטוחה שהוא זכר להגיד לה שהוא הילד הכי שמן בכיתה, ועל "מה שליאורה עושה לו," ובמסגרת המסע לשיפור ציוני ואישיותי, היא הסכימה אתו שזה באמת לא יפה והבטיחה לדבר אתי.
    אמא ניסתה לעמוד בהבטחה למורה אסף, ובשיחת נשים קצרה ניבאה לי עתיד מר, לפחות כמו זה שהיה לסקרלט או'הרה.
    "אם לא תפסיקי להתנהג כמוה, סופך יהיה רע כמו הסוף שלה," איימה עלי, "ויום אחד כשאת תגלי שאת באמת אוהבת מישהו, הוא יעזוב אותך כמו שרט באטלר עזב אותה."
    זכרתי איך זה היה ואיך הוא הסתובב מהדלת ואמר לה "למען האמת, יקירתי, אני לא שם קצוץ," שבאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל אני, כמו סקרלט, סרבתי להפסיק לנצל את נפלאות גופי המתפתח, ואת יורם.
    אהבתו הכלבלבית משהו, היתה נטולת דרישות וללא תנאי, ולכן גם שימושית מאוד. רק תני לי לאהוב אותך, כדבר המשורר.
    הוא היה מכין לי עבודות גילוף יפהפיות מעץ וריקועי נחושת עליהם חרט פרחים קטנים ובמרכזם רשם "ליאורה," והשאיר ליד דלת הבית שלנו מעטפות גדולות ששמי כתוב עליהן ובתוכן רישומי פחם או ציורים בצבע שמן, ותמיד היתה שם בציוריו דמות שהפנים שלה היו קצת דומים לשלי.
    יורם ליווה אותי הביתה מבית הספר וסחב לי את הילקוט עד הכניסה לרחוב שלנו, שם היינו ניפרדים כי הוא גר ברחוב אחר, הוא הכין בשבילי את השיעורים במקצועות ששנאתי, מה שאומר כמעט בכולם, והכי חשוב, הוא גם קיבל על עצמו בצייתנות ובהכנעה את תפקיד הבלדר שנתתי לו, והיה מעביר פתקים ביני ובין ברוך, שהוריו לא הירשו לו להיפגש באמצע השבוע עם בנות, כי זה מפריע לרכוש השכלה, כמו שכל מי שהקשיב באותם ימים לשיר של פול ופולה, 'האהבה מכשילה בלימודים', ידע.
    שמחתה של אמי על ציוני שהפכו סבירים והעתיד האקדמי המזהיר הצפוי לי מעתה, נטמעה באושר חדש שהלך ומילא את חיי.
    את מקומו של דני בתוך אלומת האור הגדולה שהטלתי סביבי כמגדלור, מגששת באפלה לכל הכיוונים ומחפשת מישהו לאהוב, תפס נער מבוגר ממני בשנה, שחזר עם משפחתו משליחות דיפלומטית בדרום אמריקה וכבר למד בתיכון בתל אביב.
    ברוך, שנראה בעיני איש העולם הגדול עם תספורת המרינס הקצוצה שלו, הסיגריות שעישן כשאביו ואמו לא ראו, ואחותו הקטנה ממנו בשנתיים לא היתה בסביבה כדי להלשין, ועם שפע השפות שקלחו מפיו, ספרדית, אנגלית וצרפתית, ועברית, כמובן. ועל כל אלה, על כל אלה, היו לו שתי עיניים כחולות ירקרקות מתחת לזוג ריסים ארוכים ושחורים, מה שהבטיח רבות.
    בהתחלה היה נועץ בי מבטים מבעד לחרכי התריס בסלון ביתם כאשר עברתי ברחוב, מפטפטת עם מירי, ומגבירה את קולי ואת שמחת החיים שהפגנתי כאשר הבחנתי ברפפות מתרווחות ומגלות דמות מציצה בנו מבין הצללים.
    מהעמדה שמאחורי התריס עבר עד מהרה אל המרפסת או אל החצר, מסתתר מאחורי גליון עיתון פתוח או עודר כמה דקות במרץ בערוגת הפרחים.
    "כל הכבוד, בן, התחלת לקחת את עצמך בידיים!" היה אביו מרוצה באותם ימים מהיורש שמפגין חריצות כזאת. פתאום לא צריך לגעור בנער על שאינו קורא או לבקש ולדרוש שוב ושוב שיצא לעבוד קצת בגינה.
    אבל אושרו של מר עשת היה קצר מועד, כי תוך שבועות אחדים נזנחו התצפיות מהחצר ומהמרפסת, וברוך השתכלל והתחיל להתקרב אל המטרה בדרכים חדשות.
    שניים שלושה סיבובי אופניים נמרצים סביבנו, כשהוא חותך את נתיב ההליכה שלי, מסתכל ישר אל תוך עיני החומות והפשוטות עם אלה שלו הצבעוניות, המדהימות, מסמן טריטורייה, רומז למירי ולכל המתעניינים, אם היו כאלה, כי משתינו אני היא זו שעל הכוונת שלו.
    אני זזה ימינה הוא נוסע קדימה, אני אחורה, הוא שמאלה, מילות פתיחה, מילות סיכום, ובמסיבה הבאה של החבר'ה בנווה צפריר כבר רקדנו יחד כל הערב.
    הוא ידע גם סלואו וגם רוקנ'רול, ובחיים שלי לא הכרתי בן שרקד טנגו כמוהו. הוא רקד כמו בסרטים, עם הראש מוטה בגאווה למעלה, ככה שיכולתי לראות את השערות באף שלו, אבל התאפקתי ולא צחקתי, בגלל שלא רציתי להרוס את הרומנטיקה, ולהבריח אותו אל בנות אחרות.
    הוא היה שלי, ומה יכולה נערה לבקש יותר מזה?
    עד שהתחלתי גם אני ללמוד בתיכון, ההוא שאמא שלי רצתה בשבילי, הוא כבר הציע לי חברות, ואני כבר הסכמתי.
    *
     
    הוריו של ברוך היו מחליפים ביניהם מבטים אומרי סוד, אך שומרים על איפוק דיפלומטי, כאשר הייתי מקישה על דלת ביתם בימי שישי בשעה שישבו לאכול את ארוחת הערב, עם מפה לבנה ונרות דולקים.
    נכנסתי וחיכיתי בחדר האורחים הפתוח אל פינת האוכל, שיגמרו את העניינים שלהם.
    תמיד הייתי מוכנה לצאת לפניו כי אצלנו בבית כבר מזמן לא שיחקו באבא ואמא ולא ישבו לשולחן כולם ביחד, באווירה משפחתית כזאת.
    אם החבר שלי הפגין שמץ של חוסר סבלנות וקוצר רוח, היה אבא שלו נועץ בו מבט חודר ומוכיח ואומר "ברוך!" עם הדגשה על ההברה השנייה, וזה הספיק כדי שברוך, במלרע, ימשיך ללעוס בשקט, ויעשה את עצמו מרוכז במה שקורה סביב השולחן.
    קוצר הרוח שהחבר שלי הפגין כאשר הגעתי היה מובן מאליו. ידעתי שהוא מצפה לרגע בו יוכל לקום ולהצטרף אלי, לקומזיץ או למסיבה, שיגמרו, כמו תמיד, במזמוז לוהט באיזו פינה חשוכה בשכונה. אני משערת שגם הוריו ידעו.
    אם באמצע השבוע לא הפרעתי בבואי לארוחה חגיגית, הרי שחיבלתי בהכנת השיעורים, בהכנות למבחן בצרפתית ואולי במתמטיקה, וכשלא היתה בחינה באופק, סתם הסטתי את תשומת לבו של ברוך ממטלות היום יום שלו, תיקון כזה או אחר בבית שאביו הטיל עליו, טיפול בגינה או עזרה לאמו.
    ובכל פעם שאבא של ברוך הכריז, "זהו! באמצע השבוע אתה לא מוציא את האף מהבית!" היה יורם נחלץ לעזרתי ומעביר בינינו מכתבי אהבה.
    בבית הממוקם מרחק שלושה בתים בלבד מבית הורי, היה עולם לא מוכר לי של גדרות והגדרות, חובות ברורים, בגדים מוקפדים, שפה וטון דיבור מותרים ונימוסים שרק חודדו ושופצו בשנות השליחות באמריקה וכל אלה, שלא הסתדרו בנוחות עם רגלי היחפות, שערי הפרוע וקולי הרם, הושגו בלי הרמת קול או ידיים.
    גם השימוש המופרז שעשיתי במילים שמקורן בשפת העם השכן, לא הלהיב במיוחד את הוריו של החבר שלי.
    קללות לא נחשבו שפה ראויה לנערה מתבגרת מבית טוב. אהבתי לגלגל על לשוני את הביטויים העסיסיים ולהוסיף להם צבע משלי, נהנית מהזעזוע שהיה עולה על פניה של נעמה, אחותו של ברוך, שסימלה עבורי את כל מה שלא היה לי, והרגשתי תחושת ניצחון קטן גואה בי כשראיתי איך היא סוקרת אותי במבט חמוץ ומבוהל, שהביע את כל מה שהוריה התאפקו ולא אמרו, לפחות לא בפני, בזכות נימוסיהם הטובים.
    מה שהיה הכי נפלא זה שברוך אהב אותי, או כך חשבתי, והיתה בעולמי פינה אחת של רוך ושמחה, משהו טוב לחכות לו בסוף יום לימודים, וערבי שישי בהם היו הבנות בחבורה שלנו מתבוננות בנפש כלה איך ברוך ואני מקפצים לצלילי הרוק האחרון של אלביס, או ניצמדים בסלואו של הפלטרס, ברגע שתמיד הגיע ומישהו כיבה את האורות.
    סוף סוף הרגשתי שייכת למישהו והתחושה היתה נפלאה.
    זה קרה בכל אותם ימים שבהם זכר שאנחנו חברים ולא רץ להציע חברות מקבילה לבנות אחרות מהכיתה שלו, עליהן היה מספר לי בפתיחות רבה מדי, הרי אנחנו חברים, אז אנחנו מגלים אחד לשני הכל, לא? הוא היה בוחן את פני בסקרנות, נהנה לראות כמה אני כואבת, ומרגיש אהוב וחשוב נורא בזכות קינאתי הצורבת.
    "איפה ברוך?" שאלו אותי נילי ומינה בעניין, ולא הצליחו להסתיר צליל של שמחה לאיד שחמק אל קולן, כשנכנסתי לסרט עם מירי, נטולת ברוך, והתיישבנו לידן.
    "מתכונן למבחן," אמרתי וקיוויתי שהן לא יודעות שהוא עושה את זה עם מישהי מהכיתה שלו. אבל הן תמיד ידעו, ואפילו יותר ממני.
    ראו אותו, סיפרו עליו, הלשינו לי, והסתכלו בי במבט שהזכיר לי את המורות מכיתה ב' בפתח תקווה, תאבות לכל פרט, סקרניות לדעת איך אגיב.
    ברוך פשוט נורא אהב בנות. נכון שגם אני הייתי בת, אבל אני הייתי נתונה כבר בכפו המיוזעת, וכבר לא היה צריך להתאמץ בשבילי.
    כך יכול היה להותיר אותי בשיברוני, גומר אתי בגלל ברכה, שהסכימה, חוזר אלי בגלל צביה, שדחתה, בעוד אני מנסה כל הזמן להעמיד פנים כאילו לא איכפת לי, כדי שכולם סביבי לא ידעו כמה זה כואב.
    מקבלת אותו בסליחה גמורה בכל פעם מחדש, כי אחרת, מי בעולם הזה יאהב אותי בכלל, ואיפה יהיה לי טוב.
    *
     
    "כשהפעמון מצלצל להתחלת הלימודים, כל התלמידים הולכים שמאלה אל הכיתות – וליאורה הולכת ימינה אל השער, ומשם החוצה לים או להצגה יומית," סיפר המחנך שלי לאמא שלי כשנקראה אל הגימנסיה.
    "אין טעם לדבר אתך! כל הדיבורים עוברים לך ליד האוזן ולא נכנסים פנימה למוח שלך." אמרה בכעס. בלי עונש.
    לסנדרו לא היתה שום בעייה לחנך אותי על פי דרכו, אבל היא לא דיווחה לו. לא ממש התחשק לה ללכת שוב לעמוד ולבכות בחדר השני, ואם להודות על האמת – היא פשוט ניכנעה והרימה ידיים.
    "הלוואי שיום אחד תהיה לך ילדה איומה כמוך!" הטיחה בי ביאוש את החץ הדל, היחיד, שהיה בארגז התחמושת שלה נגדי.
    "לא! אמא! בבקשה, רק אל תגידי לי את זה!" הגבתי בצעקה מבוהלת.
    פחדתי נורא שאם תיוולד לי אי פעם ילדה, היא תהיה ילדה רעה ופרועה כמוני. אבל היה בי פחד נוסף, עמוק ומאיים הרבה יותר.
    מאיים כל כך עד שהחלטתי כבר מזמן שבחיים לא יהיו לי ילדים. לא רציתי שמישהו יעשה לילדים שלי את מה שאמא שלי וסנדרו עשו לגידי ולי. ובעצם, גם לדרור ולדפנה, אם חשבתי על זה.
    לא רק אמי עייפה ממני במידת מה באותן שנים. גם סנדרו איבד את תחושת השליחות הפדגוגית, זו שגיוונה את שנותינו הסוערות. פה ושם עוד היו חבטה או שתיים כאשר הגיע סוף שליש ואתו התעודה מבית הספר, ולו רק כדי להזכיר בבית מי הזכר השולט, כאילו מישהו שכח, אבל המכות שלו איבדו את חדוות היצירה שהיתה בהן פעם.
    סנדרו ואמי היו כל כך עסוקים באותם ימים באי הבנות ובמריבות שלהם שאני זכיתי למידת מה של שקט.
     
    * * *
     
     
    "אופס! פיספסנו אותו," אמר ברוך כאשר יצאנו מהסרט.
    הספקנו לראות את חלקו האחורי של הרכב הגדול משתלב בתנועה ומתרחק מהתחנה.
    "אבל אני חייבת להיות בבית עד עשר!" אמרתי ושביב של דאגה התגנב אל קולי.
    "נו? אז מה קרה?" אמרה מירי, "תסבירי שאיחרנו את האוטובוס!"
    "זה לא כל כך פשוט."
    "למה?" מוקי ומירי שאלו יחד, והוא מיד אמר לה "יהיה לך חתן ג'ינג'י."
    "גיחי, גיחי, אביך פסיכי," מירי ענתה.
    הם כבר היו עסוקים בשטויות שלהם, ולא ידעו שאני חשה באסון המתקרב ובא אלי. הם היו חברים שלי, אבל הם ממש לא הבינו, שאצלי בבית אי אפשר להסביר.
    מירי בחנה את לוח הזמנים שהיה תלוי על אחד מעמודי התחנה ואמרה, "האוטובוס הבא רק בעוד שלושת רבעי שעה."
    השמעתי "אויש" קטן של יאוש גדול.
    "מה הבעיה? בואו נלך ברגל," הציע ברוך, "לדעתי מכאן עד נווה צפריר זה בסך הכל חצי שעה בהליכה מהירה."
    אבל זה היה הרבה יותר.
    במרחק של קילומטר או שניים מהכניסה לשכונה, הגיח מולנו הרכב של סנדרו ועצר בבת אחת על שפת הכביש.
    "איזה יופי! באו לקחת אותך!" מוקי אמר מאחורי גבי.
    פתחתי את הדלת, והתכוונתי להזמין את כולם לתפוס אתנו טרמפ.
    לקח לי חלקיק שנייה לזהות את הטון הקר כקרח בקולו של האיש שהכי אהב אותי מכל הילדים שלו.
    "תיכנסי לאוטו." הוא אמר.
    "אבל..." ניסיתי, בכל זאת, להסביר לו שהתעכבנו בגלל שפיספסנו את האוטובוס.
    "תיכנסי לאוטו, אמרתי לך, ותסגרי את הדלת!" חזר משב רוחו והקפיא אותי.
    החבר'ה נסוגו והניחו לי לסגור את דלת הרכב.
    ראיתי את מבטו של ברוך ההמום נעוץ בי, כשסנדרו הנחית עלי את המכה הראשונה, לפני שנסע משם בחריקת צמיגים.
    את המרחק מהמקום בו נאספתי עד הבית שלנו עשינו בנסיעה מטולטלת כשהאוטו נע בזיגזגים כמטורף על הכביש וסנדרו חובט בלי ללא הפסק וצורח בגרון ניחר, "יש שעה שצריך לחזור הביתה! איחה דה פוטה! את עוד לא יודעת שיש שעה שצריך לחזור הביתה?!"
    הייתי כבר מספיק בוגרת כדי להבין כי לא יכול להיות שהאיחור שלי הוא שעורר את הזעם הקדוש הזה.
    הוא היכה בכל כוחו את העולם שאינו מתנהל בדיוק כפי שהוא היה רוצה, את כל מי שלא עושים בדיוק, אבל בדיוק, מה שאמר, אני ואמי וכולם.
    הוא הרביץ בי את תסכוליו מחייו עם אישתו שציפתה כי יאהב רק אותה, לא את הנשים האחרות, ולא את ילדיו, וסגרה עליו מכל עבר, את רגשי אשמתו מול בתו המתבגרת רחוק מהבית, עם בעיותיה שהיו כריחיים על צוארו. את כל מה שהיה רע בחייו.
    כשהגענו הביתה, והוא עצר את הרכב לחנייה חורקנית סמוך לשער החצר, ירדתי בלי לומר לו דבר, בלי להשמיע קול, והלכתי לאיטי אל עבר הבית. השקט שלי כנראה עזר לו להרגע, ואולי כבר הצליח להוציא מתוכו את כל הכעס שהיה בו, ועכשיו היה עייף ומסופק.
    הוא החליט להסתפק בדרך ארץ שכבר הרביץ בי בדרך.
    נכנסתי הביתה, זרקתי "שתוק" קצר אל גידי ששמע את חריקת הצמיגים, ראה את הבעת פני, וניסה לשאול אותי מה קרה.
    כולאת בכוח ובנחישות את היפחות שעמדו בגרוני, הכנתי את התיק לבית הספר למחר. ממילא לא הקפדתי אף פעם על אריזת כל הספרים והמחברות שנזקקתי להם לפי מערכת הלימודים, לכן נמצא מקום בילקוט, בין המחברות, גם לכמה בגדים, לבנים וכלי רחצה.
    בבוקר נסעתי לגימנסיה בטרמפים, כהרגלי, ועם תום יום הלימודים המשכתי לבית של סבתא ציפורה. אוהבת אותי או לא אוהבת אותי, ידעתי שהיא היחידה שאני יכולה לדבר אתה על מה שקורה, אם לא בשם האהבה, אז בשם חוש הצדק המפותח שלה. וסיפרתי.
    כשהיא יושבת זקופה, כמו תמיד, בכיסא מולי, לא נוגעת, לא מנידה עפעף, הקשיבה, ואחר כך קמה ואמרה, "בכל זאת את צריכה לחזור הביתה. אני אדבר עם אמא."
    בבית של סבתא וסבא שלי לא היה טלפון והיא הלכה לחנות המכולת שבפינת הרחוב להתקשר אל הורי, לספר לאמי המודאגת, אולי, כי אני נמצאת אצלה, ולהציע כי יניחו לי לכמה ימים. עד שארגע.
    אמי הגיעה עוד באותו ערב, השפילה את עיניה מול מבטי התובע והמוכיח, וביקשה ממני לשוב הביתה.
    "סנדרו אומר שאם את לא חוזרת מיד הביתה מרצונך, הוא יבוא לקחת אותך, ואת יודעת שזה לא יהיה טוב."
    "אני חוזרת רק אם תבטיחו לי שלא ירביצו לי יותר בבית," התעקשתי באומץ שאיני יודעת מאין בא לי. אולי מהזעזוע שראיתי בפניו של ברוך.
    היא לא יכלה להבטיח, "אבל אני אשתדל," אמרה.
    ואז יצאה סבתי מפינתה ואמרה, "את לא יכולה להבטיח, אבל אני כן יכולה."
    מה דיברה עם סנדרו לא נודע לי עד היום, אבל אני חזרתי הביתה בשקט, סנדרו וסבתא חזרו אל השתיקות הרגילות שביניהם, אבל הוא לא הרים עלי שוב את ידו להכות. אף פעם.
    אלא שהשנאה כבר ניטעה בי כל כך עמוקה ועבה ששום שביתת נשק או יד לא יכלה לה.
     
    * * *
     
     
    דרור סיים בהצלחה את הקורס הנדרש והיה לחובל בחיל הים הישראלי, מוסיף גאוה אדירה לאביו שגם ככה העריץ אותו, והופך מוצר נחשק בשוק הרווקות הצעירות בנווה צפריר, ובבסיס בו שירת.
    עכשיו, כשהחל לקבל משכורת קטנה, היה מביא לנו מדי פעם משהו קטן.
    אוסף דגמי המטוסים של גידי הלך וגדל, "למרות שאם תשאל אותי, הגיע הזמן שתתחיל לאסוף דגמים של ספינות קרב וצוללות," אמר דרור ופרע את שערו.
    גידי יישר את משקפיו, ואמר באומץ אבל בלחש, מאחורי גבו של דרור "בחיים לא!"
    לי היה מביא תקליט של "הזמר שלי," ותמיד היה מעודכן וידע אם זה קליף או אלביס, ריקי נלסון או פט בון שאותו אני הכי אוהבת כרגע, והיה צוחק בצליל נמוך ומתגלגל שמאוד אהבתי, כשראה את שמחתי.
    הוא התחיל להגיע הביתה לסופי שבוע, שומר על טווח ביטחון ועל בוז קר באזורים שאמא שלי נעה בהם, והיה מתלבש בבגדים אזרחיים ויוצא לבילוי ערב בחברת אחת מנערותיו, חוזר לשעות אחדות של שינה על הספה בסלון, נהנה בלי בושה מעיניו החולמניות של גידי שעקבו אחריו ברחבי הבית בהתפעלות ומהמעריצה הצעירה שכרכרה סביבו אחוזת תזזית, מוכנה למלא כל משאלה שלו, להביא לו מים, לצחצח את נעליו, לבדוק אם נפל כפתור מהמדים שלו וגם לתפור אותו אם צריך.
    היה לו קסם אישי בשפע והוא הפיץ אותו סביבו ביד רחבה, חולק ממנו לכל המעוניינים ומוסיף עליו בקשות, הוראות, דרישות, חיוכים חמים וסיפורים מרתקים על טיולים בארץ, על הפלגות בים, על מעללי החבר'ה המשרתים אתו, ועל הנערות שמחזרות אחריו.
    "הן מציקות לי בלי סוף," אמר ונאנח, ואני נאנחתי אתו, אבל דווקא הבנתי אותן.
    היחידה שסרבה להתרשם היתה אמי.
    למרות דמיונו הרב לאביו, לא מצאה בו שמץ של יופי או קסם. גם הצלחתו בין הבנות לא עשתה עליה רושם.
    "או שהיא לא מבינה עברית, או שיש לה שמיעה לקויה," היתה אומרת לתרצה, או לי, או לעצמה, ועל פניה נמרח חיוך ציני, בכל פעם שנערה שוקקה נוספת נכנסה לתמונה, "הוא רק אומר לה 'מה שלומך?' ו'את יכולה לשבת', והיא כבר ממהרת ונשכבת..."
    היא שכחה, משום מה, כמה מיהרה פעם בעצמה להישכב בזרועות אביו השרמנטי, ואהבת המוזיקה שלה ויכולתה לזהות מי הסולנים ומי המנצח בכל אחת מהיצירות החביבות עליה, העידו כי שמיעתה שלה מעולם לא היתה פגומה.
    לא עבר זמן רב ודרור מצא את בחירת לבו, נאוה, בת מושב נאה למדי, צנועה ונעימה, אשר סנדרו אמר עליה כי היא טובת לב ומשעממת, והוסיף ברוחב לבבו הידוע, "מעניין איך למרות שדרור כמעט לא זוכר את אמא שלו הוא מצא אישה דומה לה בדיוק."
    דרור כנראה דווקא כן זכר את אמא שלו, וזה היה בדיוק מה שהוא רצה, אישה פשוטה, טובה ומשעממת ולא אחת יפה ומעניינת שעושה צרות כמו אמא שלי.
    נישואיו של דרור ויציאתו הסופית מהבית לחיי משפחה משלו, לא הצליחו לתקן את האווירה שכבר קדרה והעכירה.
    ככל שהיחסים בבית הלכו ורעו, כך נותרתי יותר לנפשי, ופתאום, כשחדלו המכות, והורי היו עסוקים בניסיונות לחנך זה את זה במקום אותי, גיליתי את הקסם המרתק של ההיסטוריה, היופי שבצרפתית, והעושר שבספרות. התחלתי ללמוד.
    "ליאורה!? זאת את?" המורה חנה, שהכירה אותי כבר שלוש שנים רצופות מלחמות היסטוריות שהתנהלו ביני ובינה, אמרה בטון שכולו פליאה, "דברים טובים קורים לך! שוב קיבלת תשעים!" ואבנר, המורה לתנ"ך, היה מחייך אלי בלי מילים, כמו אב גאה, כשהחזיר לי את הבחינות.
    ההצלחה בתיכון הביאה לי עמה בכנפיה טוב, ופתאום היה בי קצת ממנו לתת לאחרים.
    "בואי נתכתב!" הצעתי לדפנה בין "מה נשתנה" ל"אחד אני יודע" אצל דודתה יפה.
    דפנה הגיעה לליל הסדר לבושה בחגיגיות קיבוצית, חצאית קפלים כחולה, חולצה לבנה מגוהצת, גרביים לבנים מקופלים מעל הקרסול, ונעלים שחורות מסורבלות אך מצוחצחות.
    הצעקה הבלתי אופנתית והמגושמת הזאת לא פגמה ביופיה, כי היא התקשטה באותן עיניים גדולות, כחולות, משגעות, מעוטרות בריסים הארוכים והשחורים, שהיו לה מאז שהכרתי אותה. רק שעכשיו היא ידעה להשפיל אותן למטה ולעפעף בעצלות מדומה ואז להרים את העיניים ולנעוץ אותן בעיני בן שיחה, בעיקר אם היה זה בן שיח מהמין החזק, והם נמסו ונזלו על הרצפה לרגליה.
    בעלה הראשון יהיה אחד מחבריו הטובים של דרור, השני יהיה אחד מחבריו הטובים של הראשון, והשלישי יהיה הבעל הראשון של מי שהיתה, לפחות עד אז, החברה הכי טובה שלה.
    נשמע מסובך, אני יודעת, אבל לארגנטינאים אין בעייה עם זה. הם הרי מתורגלים בטלנובלות.
    דפנה עיפעפה כעת בכיוון שלי, וחייכה אלי חיוך רחב שסדק את שפתיה אבל לא הצליח לגעת בעיניה היפות, "בתנאי שאת תכתבי ראשונה," הסכימה.
    כתבתי ראשונה מכתב אחד. אחר כך עוד אחד.
    הרי אני כתבנית כרונית כשזה מגיע לחיפוש משפחה ואהבה, כפי שיכלו להעיד הדודים שלי מדרום אפריקה. אז אחרי שחיכיתי שבועות אחדים כתבתי עוד אחד או שניים. כמעט לא שמתי לב, אבל, הרי כמעט יכלה להיות לי אחות.
    "תשאל את דפנה למה היא לא עונה למכתבים שלי," ביקשתי את סנדרו כשנסע לבקר אותה, "היא הבטיחה לי שנתכתב!"
    סנדרו כנראה הסביר לדפנה שאם מבטיחים צריך לקיים, והיא החלה עונה על מכתבי.
    פתחתי לה פתח צר אך מואר אל הבית בנווה צפריר.
    גם לעצמי כתבתי באותם ימים. כתיבה אחרת.
    אם היה מישהו מציץ ביומן החיים שלי, ואני יודעת שהיה מי שהציץ, כי סנדרו שבר, אופס סליחה, לא בכוונה, את המנעול, היה מגלה רגשות קשים מנשוא לאמי ולבעלה, ועם כל אלה גם געגוע ותפילות ומשאלות שכתבתי לרוברט, רוברט המת, שהפך להיות לי לדמות המושיע.
    למרות המנעול הפרוץ, לא נטשתי את היומן הקטן ולא המרתי אותו באחר. מירי קנתה לי אותו ליום ההולדת ואהבתי את הכריכה
    דמויית העור המעוטרת שלו. אבל היה משהו עמוק יותר בשמירת האמונים הזאת.
    "הוא כל כך רוצה לדעת? טוב! שיקרא!" רטנתי לעצמי, "שידע מה אני עושה, ושיבין מה אני חושבת עליו. ועליה. שיגיד לה כמה אני שונאת אותם. את שניהם."
    אני לא יודעת מה הכעיס את סנדרו יותר, העובדה שהפכתי את רוברט למלאך הגואל שלי וכתבתי לו מכתבי אהבה וגעגוע ביומני, או השנאה שעלתה מבין דפי היומן אליו ואל אמי.
    הכי נהדר היה שסנדרו, שתמיד לימד אותי שצריך לשמור על פרטיות של אנשים אחרים ושאסור לי להציץ למגירות בשולחן הכתיבה שלו, לא היה יכול להגיב על מה שקרא ביומן שלי, כי הוא היה מסגיר את העובדה שהוא בעצמו הציץ למקום שאסור לו.
     
    * * *
     
     
    בשל התלהבותי המאוחרת מהלימודים, התפלחתי פחות ופחות מבית הספר, והגעתי רק לעתים רחוקות לבקר את החבר שלי באשר היה.
    ברוך כבר סיים את התיכון, ואבא שלו סידר לו עבודה עד הגיוס, בבנק תל אביבי, שם עבדה גם אירית. נערה טובה יפת עיניים, גדולת חזה וצרת מתניים.
    שבועות אחדים רקד הבחור חובב המחול משכבר על שתי חתונותינו, אינו מגלה לה דבר על החברות בת שלוש השנים אתי, אינו מספר לי עליה.
    הרומן הכפול התגלה לי רק הודות למורה לתלמוד, שחטף שפעת ולא הגיע לשיעור.
    סיימנו את הלימודים מוקדם מהצפוי, והחלטתי לנסוע לבקר את ברוך בעבודה, לפני שאתפוס טרמפ הביתה.
    הגעתי אל הבנק, וקיבלתי שיעור תלמוד פרטי עם הדגמות. גיליתי כי אני אחת משתיים האוחזות בטלית, והטלית הזאת לא כולה תכלת.
    החבר שלי יצא בדיוק להפסקת הצהרים, כשזרועו כרוכה סביב המותניים הדקות, האיומות ההן.
    כשראה אותי, התכופף כאילו הוא קושר את שרוכי הנעליים, כדי להרויח זמן ולא לפגוש בעיני, ודחף את אירית הצידה, אבל אני כבר ראיתי, והיא, שליוותה את מבטו בעיניה, וראתה את ההבעה על פני, כבר הבינה.
    אני לא יודעת מי משתינו עשתה לו הצגה מרשימה יותר בהמשך אותו יום, אבל בערב, כשבאתי אל בית הוריו, מוכנה לשמוע גמגומים והצטדקויות ולסלוח, כמו תמיד, השפיל את מבטו, מונע ממני להתבונן ישירות בפלא הירקרק של עיניו, והודיע לי ולשטיח כי החליט לגמור אתי ועם החברות שלנו, וללכת עם אירית שהסכימה בטובה להיות חברה שלו.
    הפעם זה לא היה "תראי, אני לא יודע, אני אוהב את שתיכן, אני צריך זמן..."
    זה היה אבוד. הוא כבר הציע לה חברות.
    רגעים אחדים אחרי שנחתה על ראשי בשורת הסיום, אזרה אמא של ברוך עוז ועשתה את מה שלא עשתה אף פעם קודם לכן. היא פתחה את דלת חדרו וניגשה למקום בו ישבתי על הרצפה, ממררת בבכי ומתחננת שלא יעזוב אותי, כי אין לי אף אחד בעולם מלבדו.
    גברת עשת התכופפה ואחזה בכתפי כמו מחבקת ואמרה בעדינות, תוך שהיא עוזרת לי לקום, "די ליאורה, אני חושבת שיותר טוב שתלכי הביתה." הלכתי.
    *
     
    אחרי שנים, הרבה שנים, כשברוך כבר יהיה נשוי לאבישג, ואב לשלוש בנות בוגרות, אבוא לבקר חברים בשכונת מגוריו ואפגוש אותו, במקרה, ברחוב.
    הוא יתרגש לשמוע על גרושי משלומי, ויזמין אותי לספל קפה בביתו הנאה, שם מתחת למפת השולחן המסתירה את רגלינו מעיניה של רעייתו המדהימה ביופייה, בשערה האדמוני ובפיגורה שנשארה דקיקה גם אחרי שלוש לידות, ינסה לטפס במעלה ירכי עם כף רגל מחוספסת שנחלצה מהסנדל, כשעל פניו הבעת רוגע תמים של שה בן יומו, ואני אודה למזלי הטוב על שעזב אותי ואברך בלבי את שדיה המפתים של אירית.
     
    * * *
     
     
    עברו שבועיים, ונגמר לי הבכי, ואולי אני מגזימה והיו אלה יומיים שלושה.
    פקחתי את עיני הדומעות לעולם והוא היה מלא בנים גבוהים לא פחות מברוך, וגם אם לא כולם היו ירוקי עיניים, הרי שהיו גם היו ביניהם יפים יותר ממנו, ובעלי אבחנה וטעם טוב, שעלו בהרבה על שלו.
    עובדה. הם שמו לב אלי.
    בבריכת השחייה ביקשו את הטלפון שלי, במסיבות ליוו אותי הביתה, ברגל.
    "את מטומטמת," מירי סיכמה בקצרה את מצבי האינטלקטואלי, "למה את לא מחפשת לך חבר שיש לו מכונית, או לפחות וספה?"
    לגורי, שהיא יצאה אתו עכשיו, היתה וספה, ולפעמים אבא שלו הקבלן נתן לו את האוטו שלו, ותמיד כשהלכנו יחד לסרט, הם היו צריכים לחכות לנו ליד הקופות כי ברוך ואני נגררנו ברגל או נסחבנו באוטובוס. אז הנה, ברוך ואני גמרנו, וזאת היתה, לדעתה, הזדמנות למצוא לעצמי סידור יותר נוח. אבל אני לא חיפשתי גלגלים. חיפשתי אהבה.
    *
     
    מה שנראה, לזמן קצר מאוד, הדבר הטוב הבא, היה לבוש תמיד בבגדים שחורים, התהדר בבלורית כהה לא פחות מבגדיו, כזאת מחודדת, שבקציה מתנדנד תלתל שובב מסודר במרדנות קפדנית, בעזרת שיכבה עבה של ברילנטין, והראה נטייה עזה למלנכוליה ולנסות להיות ג'יימס דין.
    ארנון לא היה זוכה להיכנס אל דפי ההיסטוריה הפרטית שלי אלמלא תפקיד השדכן ששיחק בהם בלי שהתכוון.
    שבוע אחד שבו יצאתי אתו הספיק לי כדי שאבין, עם כל הכבוד לבלורית ולשחורים המחטבים, שהבחור מטורלל לגמרי.
    כיון שאפילו לא עברנו את השלב של להחזיק ידיים, לא היה קשה להגיד לו שלום ולהבטיח כי ניפרד כידידים, מה שכולם אמרו בכאלה מקרים, למרות שאף פעם אף אחד לא נשאר בידידות באמת, כי תמיד ישנו האחד שלא סולח.
    הבחור דווקא לא התרשם מקוצר הרומן בינינו ורצה להשאיר בלבי חותם, ואולי סתם רגשי אשמה, לכן התייצב בביתי יומיים אחר כך, בשחורים ובבלורית המוכרים אבל בתוספת תחבושות לבנות עבות על פירקי ידיו, מה ששבר קצת את הרצף השחור המרשים, והודיע לי כי חתך לעצמו את הורידים וניצל ממש ברגע הקריטי על ידי אמו, שעכשיו מחפשת את הזונה שבגללה הבן שלה ניסה להתאבד.
    זה לא גרם לי לאסוף את הבחור בחזרה אל חיקי, אבל העובדה שהיא חזרה על דבריה באוזני כל מי שהכיר את ארנון, הביאה אל חיי מחזר חדש, חבר של הקמיקאזי הכושל, שהיה, הללויה, גבה קומה ויפה תואר, כחול עין וזהוב שער.
    *
     
    ראיתי אותו במספר מפגשים של החבר'ה, אליהם היה מגיע ברכיבה על אופנים ישנים, לא בדיוק מה שמירי התכוונה אליו כשהמליצה בחום על בחור עם כלי תחבורה, ופעם, עוד לפני שהכרתי אותו, אפילו כתבתי עליו ביומן שלי ונתתי תיאור מרטיט של האלמוני היפה הזה ואיך נראה במסיבת סילבסטר אצל מוקי, אליה בא כנראה ישר מהבסיס בו שירת, כי היה לבוש במדים הלבנים של חיל הים.
    "הוא הרכין את ראשו כשדיבר עם מוקי, ובאור המנורה נישזרו בשערו הבהיר מאות חוטי זהב..." רשמתי אז ביד נרגשת.
    הבחור ראה את התחבושות, שמע את הסיפורים ונמלא סקרנות, מהסוג שהרג בסופו של דבר את החתול. הוא החליט שהוא מוכרח להכיר בעצמו את הפאם פאטל שסובבה ככה את הראש לחבר שלו.
    *
     
    שלומי טילפן אלי ערב אחד כאשר הייתי בפתח הדלת בדרך לאחת ממסיבות שישי של החבר'ה בנווה צפריר.
    "אההה," היתה המילה הראשונה שאמר לי בטלפון. אחר כך הזדהה אבל שמו לא אמר לי דבר.
    "הייתי אצלכם בחבר'ה פעם במסיבה, בבית של מוקי," ניסה למקם את עצמו בזיכרון שלי, "אני בחיל הים..."
    זהו.
    זה הוא.
    הוא היה ממוקם אצלי ועוד איך.
    "רציתי לשאול אם את רוצה לצאת אתי הערב."
    צחקתי בכל החן והנשיות שיכולתי לארגן לטובתי. הרי זכרתי את שערו הזהוב באור המנורה אצל מוקי, ולא רציתי להבריח אותו עם תשובה שלילית.
    נכון שלו הייתי מפעילה את הראש עוד קצת, הייתי זוכרת גם שישב כל הערב בצד ודיבר עם הבנים, ולא קם לרקוד אפילו פעם אחת, אבל על כמה דברים אפשר לחשוב ברגע של התרגשות מבורכת?
    "אני כבר מוזמנת," אמרתי וניסיתי לשדר לו כמה היציאה של הערב הזה חסרת חשיבות בשבילי, וכמה תקווה טומן לנו בחובו העתיד.
    "אההה..." חזר ואמר, ואחרי מחשבה מרובה, הוסיף "טוב, אז מה רציתי להגיד?"
    "אולי רצית לשאול מה אני עושה מחר בערב?" מיהרתי וזרקתי לו גלגל הצלה, מוכנה כבר לחיל הים, מנועים במלוא הקיטור קדימה.
    "כן," הוא אמר, וקבענו להיפגש בשעה שמונה וחצי בכניסה לקולנוע 'זיו'.
    *
     
    למחרת לבשתי את אחת השמלות היותר מוצלחות מהזרם ששפע אלי מכיוון דודה תרצה, ונסעתי להמתין לשלומי הגבוה והבלונדיני בלב הולם.
    התור בקופת הכרטיסים הלך והתקצר כשהקהל נכנס אל בית הקולנוע, הדלתות ניסגרו וצלילי הסרט שכבר התחיל לרוץ על המסך הגיעו עד לאוזני, כשהמתנתי בחוץ.
    הבנתי שהרומן הגדול שראיתי בדמיוני נגמר עוד לפני שהתחיל.
    שבתי מדוכדכת כהוגן אל תחנת האוטובוס שיחזיר אותי לנווה צפריר. האוטובוס הגיע ונעצר, ובראשי חלף הרהור שאולי הוא בכל זאת כבר בא וכעת הוא עומד מתוסכל וממתין לי בכניסה לאולם. סימנתי לנהג שהוא יכול מצידי לסגור את הדלת וחזרתי בריצה אל הקולנוע. לא ממש נוח עם נעלי העקב שנעלתי, אבל היה שכר לעמלי, כי הפעם הוא היה שם, עם הבלונד ועם המטר תשעים ועם כל מה שזכרתי.
    שלומי התנצל שוב ושוב על שאיחר לצאת מהבסיס, בגלל שהיתה איזו תקלה מסובכת במנוע שתקוע כבר המון זמן במספנה, הוא גם רצה להסביר לי בדיוק איזו תקלה, אבל אני קטעתי את דבריו ואמרתי "בוא, בוא, כבר הפסדנו כמעט חצי סרט."
    לא כעסתי עליו, כי כשהבטתי בכתפיו הרחבות שהתנוססו גבוה מעלי, ובפניו הנאות, וראיתי איך הכחול של עיניו משתלב יפה בצבע של הכומתה, ואיך גלי השער הבהירים מציצים מתחתיה, הייתי מוכנה לסלוח לו על כל דבר.
    לפחות בשלב זה של חיינו.
    אין לי מושג איך קראו לסרט ששלושת רבעי ממנו בכל זאת ראינו, ולו נשאלתי חצי שעה אחרי שיצאנו מהאולם על מה הוא היה, לא הייתי יכולה לספר. אני, שעד היום מסוגלת לתאר כל תמונה בסרט 'נעליים אדומות' אותו ראיתי עם אבא שלי כשהייתי בת חמש.
    במהלך כל ההקרנה פזלנו והגנבנו מבטים זה אל זה, וכאשר לקח את ידי בידו החמה והרועדת, מעשה שהרגשתי שהוא עושה פעם ראשונה בחייו, ידעתי כי הנה נכנס מישהו למגפיים של ברוך, למרות שאז עוד לא כתבו את השיר.
    כשנגמר הסרט הוא ליווה אותי הביתה, אחר כך ליוויתי אותו אל תחנת האוטובוס, משם הוא ליווה אותי שוב עד פתח הבית, ואז ליוויתי אותו בחזרה מהדלת אל השער, ושם, אחרי שנתן לי נשיקה מהססת על הלחי, כזאת כמו שנותנים לתינוק, והסגיר בכך סופית את תומתו, ניפרדנו בפעם רביעית ואחרונה לערב זה.
    *
     
    אחרי שבועות אחדים, כבר היה בן בית אצלנו, ובכל פעם כשבא לחזר אחרי, אהב לשבת עם אמא שלי ולנהל אתה שיחות נפש עמוקות על תקלות במנועים.
    אמא שלי היתה עורכת את שולחן התקרובת בסלון עם מפה צבעונית וסדירת פרחים תואמת, חומקת מדי פעם למטבח להביא עוד עוגה או מפיות בצבע תואם לצבעי המפה והפרחים, חוזרת לשבת ומהנהנת מול עיניו הנשואות אליה, ובוחנת את ציפורניה בעניין.
    סנדרו, שתמיד הצטרף לשיחה כשהיו אצלנו חברים שלי, ניסה להוציא מפיו של שלומי, שהיה מסמיק קשות בכל פעם שפנו אליו, גם מילה או שתיים על דברים אחרים, ופעם כששאל אותו היכן הוא גר ומה עושה אביו, שמתי לב כי החבר שלי עדיין לא הזמין אותי אף פעם אליו הביתה.
    ידעתי איפה הוא גר, וראיתי מדי פעם את הוריו. אי אפשר היה שלא להבחין בהם, בקיוסק הקטן, לא רחוק מקולנוע 'זיו', שם היו החבר'ה עוצרים לקנות חטיפים ושתייה בדרכם לסרט וממנו.
    אמו, שדיברה עברית דלה מתובלת ביידיש, היתה אישה גדולת מימדים, מתהלכת בצעד מתנדנד, לבושה תמיד בשמלות כהות ורחבות ונועלת נעלי עבודה גבריות מעור חום. אביו היה איש סדוק, קטן קומה במיוחד, לא רק בהשוואה הבלתי אפשרית לרעייתו הקולוסאלית, אלא גם משום שישב מכווץ בכיסא גלגלים, משותק בפלג התחתון של גופו. ואם כדי להבין את הניגונים הצורמים ששתלו בי אמי ושני אבותי, היה עלי לבחון את הרקע המשפחתי שלהם, אולי הייתי צריכה לעשות כך גם לגבי החריצים שנתנו השניים האלה בנפשו של שלומי, אבל קומתו הגבוהה והבלונד המסנוור הסתירו מעיני כל דבר אחר.
     
    * * *
     
     
    השבר הגדול בחייו של נחמן פודגורסקי, אבא של שלומי, נבקע ביום שהיה חם ויבש בגלל השמש שצרבה את ירושלים הנצורה, ובגלל המים שהיו בקיצוב.
    כשחזר מיום עבודתו ונכנס אל החצר, ראה את הנשים מצטופפות על דלת ביתו וקלט את לחישותיהן מתמזגות בצעקות של דוניה.
    הוא שמע אותה עוד כשהיה במעלה הרחוב, אבל לא זיהה את הקול שדמה יותר לזעקה של חיה פצועה מאשר לקול המוכר של אישתו.
    רק חצי שעה עברה מאז יצאו מהבית שני הבחורים שבישרו את אסונם, מסרו פרטים על השיירה שהותקפה בדרך לירושלים ועל ירמי, הבן, וכבר פשטה השמועה בסימטאות, ונחיל של נשים חומלות צר על הפתח עד שבקושי הצליח להדחק פנימה אל ביתו. הוא בהה בנשים המפנות לו את הדרך ברחש שאמר, "תנו לו לעבור, זה האבא..." והרגיש איך משהו קורע בתוך קרביו ומאלץ אותו לקרוס תחתיו על המיטה שמילאה את כל חלל החדר.
    הקולות, רפים ומתרחקים, היכו באוזניו בהלמות שקטה, קבועה והוא הלך ועלה על גדותיו בשנאה לאישה הזאת שלא מפסיקה, שפיה פעור מולו והיא מתנודדת בפראות קדימה ואחורה וצועקת.
    מאותו יום נשאר מנותק ומנוכר מהסובב אותו, ושמיעתו שהלכה ונתעמעמה עם השנים סייעה לתחושת הבידוד שידע. אבל היה להם בן נוסף לדאוג לצרכיו, ונחמן שב לעבודתו והמשיך לעשות מה שמצפים מאדם שהוא בעל ואב, גם אם יש לו לב שבור.
    עם הזמן נדמה היה כי כבר התרגל והשלים עם השכול, עם תחושת חוסר הטעם בחייו, עם הבכי הפנימי שאיש מלבדו לא שמע, ועם טינתו החרישית לעולם.
    מותו של ירמי שם קץ לכל קירבה גופנית בין נחמן ודוניה, ואם היתה אי פעם קירבה נפשית ביניהם, הרי שגם היא נמוגה ואיננה.
    דוניה, מרופדת במשמניה ובמכאוביה, שכחה טיבה של תשוקה, ונחמן היה נועץ עינים נוקבות ותאבות בכל אישה עוברת ומחפש הזדמנות לגעת. רק לגעת פה ושם, לחוש ברכות בד של שמלה או בבשר זרוע הנכנע ללחץ הקל של אצבעותיו המתגנבות.
    שלומי לא ידע אם הוא זוכר את אחיו באמת או שמא בנה את דמותו מסיפוריה של אמו, וממכתבים ושירים שמצא בתיק קרטון ששמרה דוניה בארון, קשור בגומיה רחבה, מוטמן מאחורי ערימת סדינים.
    הוא שמע מאמא שלו שירמי, זיכרונו לברכה, היה מוכשר מאוד בעבודות מתכת ומסגרות, הוא ידע שאחיו, זיכרונו לברכה, היה בן טוב ותלמיד מצטיין, לא היה זריז כמו ירמי בלימוד שפות, כתב היד של הזיכרונו לברכה היה רהוט ויפה, זיכרונו לברכה היה בן מסור ואוהב לאמא, ואף אחד מבני גילו של הבן הבכור ז"ל שאיננו, לא כתב שירים כמוהו.
    מיום מותו של ירמי ועד יום מותו שלו נשא שלומי על כתפיו שהלכו ורחבו עם השנים את עול האהבה הדאגנית והחרדה של אמו, עם לחץ הציפיות הלא מבוטאות של אביו, גם כשאלה כבר הלכו לעולמם.
    איש לא סיפר לו, והוא גילה בטיפטוף איטי של פרטים הנחשפים פה ושם במקרה, ממכתבים מצהיבים שמצא בארון, מסיפוריה של גאולה בת דודתו, שאחיו הרגיז את אביהם כשעישן, להכעיס, בשבת, או כשהיה חוזר הביתה לפנות בוקר, מריח מסגריות ומאלכוהול, אחרי שבילה עם נשים, שכתבו לו אחר כך מכתבי אהבה או זעם לוהטים, אותם היה משאיר פתוחים בבית מצפה ומקווה כי יפלו תחת עיניו הסקרניות של נחמן.
    "תלך ללמוד תורה! שייגץ!" היה נחמן מטיח בו, וירמי היה מפשיל ראשו לאחור וצוחק בפני האב.
     
    הילדות הקצרה בירושלים לא הותירה בלבו של שלומי זיכרונות רבים, אבל תמיד היתה בו כמיהה לסימטאות הצרות של השכונות החרדיות שם עברו עליו שנותיו הראשונות, לחמיצה שהיתה דוניה מבשלת מעלי ריג'לה שצמחו פרא בחצר, לכדים הגדולים בהם נשמרו המים בימי המצור, מים ששימשו לרחצת גוף מצטנעת, לבישול, ולשטיפת הכלים, ואחרי שנאספו בגיגית, גם להדחת הרצפות.
    הוא זכר את היריות שהמטירו על הבית צלפים ירדנים, את הפגיעות בקירות שקדחו רשת חורים בוילון הכהה שאמא תפרה. כל אלה עלו בלבו כחוויות ילדות חביבות שהיו מקושטות בזיכרונו בתמונות של אבא ואמא צוחקים מדי פעם, מחליפים ביניהם מגע קל לפעמים ומבטים שלא היתה בהם עדיין שנאה.
    המעבר לאזור המרכז שנעשה לטובתה של דוניה המתפוררת, לווה בבדידות קשה שעטפה את הילד שניפרד בפרק זמן קצר מאחיו הגדול, מהשכנות שצבטו בלחיו בחיבה, מילדיהן אותם הכיר מאז עמד על דעתו, ומאביו, שהמשיך לעבוד בירושלים שכבר שוחררה והיתה הולכת ונבנית בקצב שסיפק עבודה בשפע לראש המשפחה.
    עבודה משתלמת מעט במטבעות אך שכר נוסף בצידה, היא הרחיקה את נחמן מעיניה המאשימות של דוניה, עיניים שהיו עוקבות אחריו חורכות וצורבות, ואותן ראה עכשיו רק כשהיה מגיע לביקור של סוף שבוע בבית אליו עברו, במרכז ראשון לציון.
    *
     
    נחמן, שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות, לא הקשיב לעצות של חבריו לעבודה בבניין. הם הזהירו אותו לא פעם שלא להתלות על החבל הישן שנהג לטפס עליו אל פיגומי הקומה הרביעית.
    "מה הם מקשקשים בקומקום," רטן בינו לבינו, עקשן כמו תמיד, ואולי באמת לא שמע אותם.
    רחש החבל הניפרם סיב אחרי סיב עד שנחתך באחת לא הגיע לאוזניו, וגם לו שמע אותו, היה כבר מאוחר מדי. הוא חש את הניתוק החד, ואת האוויר החובט בפניו כשצנח אל האדמה הקשה שהמתינה לו למטה.
    דוניה לא ישבה לידו בחודשים הארוכים בהם הטלטל בין חיים ומוות בבית החולים. עכשיו היתה היא המפרנסת היחידה של המשפחה הקטנה שהתרסקה לרסיסים על אדמת המולדת, והותירה רק חצי מהאדם שהיה פעם נחמן פודגורסקי, ובן יחיד ששרד לה אחרי ירמי וכל הוולדות המתים והעוברים הנפולים שבין הבן הבכור לבן הזקונים, שלוימ'לה שלה. שלומי שלי.
    *
     
    בדירה קטנה לא רחוק מהיקב, אליה נמלטו מהכאב שארב בכל פינה בירושלים, היתה יושבת מבוקר עד ערב, רכונה על מכונת תפירה מרשרשת, חזה הכבד נתמך על לוח העץ ורגליה מדוושות במרץ.
    היא לא הוציאה מתחת ידיה הגדולות יצירות אופנה ולא תמיד זכרה להחליף את החוט כך שיתאים לצבע הבדים הרצים בין אצבעותיה, אבל השכנות הביאו לה מצעים שניפרמו, מכנס שניקרע, רוכסן להחלפה ופה ושם גם חולצה פשוטה לתפירה. ובין תיקון לשני, תפרה לשלוימ'לה חולצת פלנל, או תיק אוכל לבית הספר, משאריות הבדים שנשרו אל הרצפה.
    מדי פעם, כשהיתה חולפת בראשה של דוניה תמונה חטופה של נחמן השרוע בבית החולים נטול הכרה, היתה חוזרת בדמיונה בלי שרידים של ערגה לדמות האיש הנמרץ והצעיר שגם בטרם רוסקו שתי רגליו היה נמוך ממנה בהרבה.
    היתה נזכרת כמה אהב את צחוקה שמילא את בית אביה וגרם לו לבחור דווקא בה, ולא באחותה הבכורה שיועדה לו.
    היא לא מצאה בעצמה את העוז לשנוא אותו באותה עצמה ששנא הוא אותה, שנאה עזה כזאת עמדה בניגוד גמור לכל ישותה של האישה הפשוטה והטובה הזאת, אבל השלמתה השקטה חיסנה אותה מפני חומות חרשותו.
    לפעמים ניסתה ללחום בו בכוח היחיד שהיה לה. הכאב.
    למראה ההמחאה שהגיעה בכל חודש ממשרד הביטחון היתה מעקמת את פניה בחיוך מר ואז היתה מושיטה אותה לעברו ואומרת בלעג, "הנה, קח, הבן שלך שלח לך כסף." כך חודש אחרי חודש עד שישב וכתב למחלקה המטפלת במשפחות שכולות וביקש להפסיק את התמיכה.
    בסכום הכסף החד פעמי שקיבלו במקום הקיצבה החודשית, בנו קיוסק קטן בצמוד לביתם, והוא סיפק להם הכנסה זעומה, אך מספקת.
    נחמן ידע היטב מדוע כעסה של דוניה על מות ירמי מופנה נגדו כחיצים מורעלים. שניהם ידעו. הוא בשל שיחה נוקבת עם הבן לפני לכתו בטריקת דלת מהבית, והיא בחושים של אם חזקים וטורדים, כי ירמי נהרג בהיותו בן שבע עשרה בלבד משום שנימלט מאביו הרודה וממאבקי הכוח הקשים שהיו ביניהם. ברח והצטרף אל הלוחמים כדי להוכיח לעצמו ולאביו שהוא גבר.
    השתיקה שעמדה בבית פודגורסקי מאז, היתה מאשימה יותר מכל מה שניתן לומר בקול.
    *
     
    נחמן נשאר בחיים לפליאת אנשי הרפואה שהקיפו אותו בבית החולים ואחר כך במסע שיקום ארוך ומפרך בבית לוינשטיין, ויכול היה לחזור הביתה כשהוא ממשיך ונוקם באישתו המובסת ממילא, בכלי נשק שאיש לא השכיל לנצלם כמוהו.
    הויתור על כספי משרד הביטחון התגמד מול אפשרויות המלחמה שניתנו בידיו, עכשיו כשהיה לאדם נכה.
    שלומי נשלח ללמוד בפנימייה דתית, כדי שדוניה תוכל להקדיש את כל זמנה ואונה לטיפול בבעלה הפצוע, ונחמן יכול היה בעקשנות רצחנית, לעשות את צרכיו תחתיו, ולסרב לרחוץ את גופו.
    מקל ההליכה בו הסתייע כדי לעבור מכיסא הגלגלים אל המיטה, וכדי לפסוע צעדים ספורים בבית, שימש לו כלי נשק ודירבון, והוא היה נועץ את קצהו הקהה בגופה של דוניה המתנועעת בכבדות כדי להחיש את שירותיה.
    לא אחת שמט צלחת אוכל מידיו רק כדי לראותה טורחת ומתכופפת לנקות אחריו.
    לא סתם שלומי לא הזמין אותי לבקר אצלו בבית. הוא אהב מאוד את אמו, והעריץ את אביו, אבל הוא התבייש.
    *
     
    "שלום," אמרתי לדוניה, שעמדה בקיוסק, וחזה הענק נישען על הדלפק, "קוראים לי ליאורה. אני החברה של שלומי."
    דגש על הא הידיעה. לא סתם אחת מהחב'רה, אני החברה. קיוויתי שהיא מבחינה בהבדל.
    דוניה היפנתה מבטה שסקר עד כה את העוברים והשבים, ומדדה אותי.
    שלומי, הסתבר לי, נקרא כך רק בפי. לאמו היה שלוימ'לה בן הזקונים ובבת העין, ולאביו היה שלמה. רציני ומחייב. מנהיג ומלך בישראל. בונה בית המיקדש.
    דוניה התבוננה בי בריכוז, חייכה חצי חיוך, גילגלה את שיניה התותבות על לשונה, השיבה אותן למקומן, אמרה, "באמת? נו, טוב, שלום. בשעה טובה לדבר בשעה רעה לשתוק," שלא הבנתי מה זה אומר, אבל שערתי שזה תירגום חופשי לאיזה משפט ביידיש, והזדרזה למזוג לי כוס מיץ.
    *
     
    בסוף השבוע, כששלומי הגיע הביתה, היא מיהרה לברר אצלו מהיכן באו לי עורי השחום ושערי השחור.
    "זוג מיר, תגיד לי," שאלה אותו, מבקשת להבטיח כי יורש העצר לא מביא לה הביתה משהו שהיא לא יודעת מה עושים אתו, "אתה בטוח שהיא פון אונזרה?"
    וממעט היידיש שהתחלתי לקלוט, מנסה ללמוד כמה שאפשר מהרגע שעברתי את הסף של בית פודגורסקי, ידעתי שאמא של שלומי ביקשה לוודא כי בנה יחידה לא מסתובב, שלא נדע, עם מישהי שאינה משלהם. מה שנקרא בלשונה א שוורצע.
    שלומי יכול היה לנשום לרווחה על שעברתי בלעדיו את המשוכה ממנה חשש כל כך, וראיתי כבר את הבית בו גדל וחי עם הוריו.
    שני חדרונים קטנים היו שם, האחד חדר כניסה ובו ארון בגדים ישן ומיטת ברזל מקופלת מאחוריו, היא נפתחה עבור שלומי בימים בהם הגיע הביתה מהפנימיות בהן גדל, ומאוחר יותר מהצבא. בחדר השני שהיה גדול רק במעט, עמדו מקרר, מכונת תפירה ישנה, שתי מיטות סוכנות פשוטות ושולחן אוכל עם ארבעה כיסאות.
    תמונה דהויה של הכותל המערבי, על אחד הקירות, וילון תחרה סינטטית על החלון, אגרטל ובו ורד אדום מפלסטיק מעל ומפית בד רקומה, מצהיבה, מתחת לזכוכית שולחן האוכל, היו הסימנים היחידים כי למישהו בבית חשוב היה לקשט אותו מעט. המטבח היה כוך צר שרק אדם אחד יכול היה להדחק אליו, ואם היתה זו אמו של שלומי, הרי שהיה זה בקושי.
    במטבחון הקטן הזה שמה את לבה הרחב כמותה, והפליאה להכין דגים ממולאים, ירקות מבושלים ברוטב עגבניות שופע שום, תאווה לחיך, ומרקים שעל פניהם צפים, כמעט לא נראים, עיגולי שומן שקופים ובתוכם שקועים ניתחי בשר גדולים, רכים, טעימים להפליא ונימוחים בפה. העוני שניכר בכל פינה בבית לא בא לידי ביטוי בתבשיליה של מי שתהיה חמותי.
    בחדר רחצה, שקירותיו עבשים ומתקלפים, היו פינת מקלחת, כיור רחצה ואסלה, ובכל הבית עמדה צחנה נוראה שעלתה מחיתוליו הצואים של נחמן.
    המקום היחיד אליו ניתן היה לברוח מהריחות היו מרפסת הפונה אל הרחוב, והקיוסק הצמוד אליה. במרפסת הזאת היתה דוניה יושבת שעות על שעות, צופה אל הרחוב ומחכה למשהו טוב שיגיע אל חייה. בדרך כלל שלוימ'לה החוזר מהצבא לערב אחד או שניים.
     
    * * *
     
     
    קומתו המיתמרת לידי וטוב מראהו החמיאו לי. אמי אמנם עיקמה קלות את אפה כשראתה שהוא לועס את האוכל בפה פתוח, והבחנתי בה כשהיתה מעיפה מבט מהיר וביקורתי בידיו, בציפורניים המכורסמות, בכתמי הגריז השחורים שלא הצליח לרחוץ מהן, ובאחיזתו המגושמת במזלג ובפרוסת לחם, בהחלט לא על פי ספרי הנימוסים וההליכות של חנה בבלי שהיו התקן המקובל בביתנו.
    היא לא ידעה כמה הסעירו אותי ידי המכונאי הפשוט המחוספסות שלו. היא גם לא יכלה להכחיש את דיברי השכנות ששבו ואמרו לה, בכל פעם שראו אותנו יחד ברחוב, שאנחנו זוג יפה, כי באמת היינו.
    *
     
    זמנים טובים באו לי.
    ימי השבוע שלי הוקדשו ללימודים ושלו לצבא, וסופי השבוע היו
    משהו טוב לצפות לו.
    גם גידי, שבגלל בעיות הבריאות שלו הוצב לשרת בצבא כמחסנאי, קרוב במידה מנחמת לרעש מנועי מטוסים, היה מחכה לביקוריו של שלומי, המלח שלי, בעיניים כלות. נכון שהיה מרחק של הרבה אוויר ומים בין החיילות שלהם, אבל הם תמיד יכלו לדבר בהתלהבות על סרטים אמריקאיים, כמו 'להק הנמרים', בהם הראו סיפורים על נושאות מטוסים, ואהבת הספינות והמטוסים התחברה להם.
    גידי, שלא היה מסוגל להחליף נורה שרופה גם אם חייו היו תלויים בכך, הביט בשלומי במבט מעריץ, וגם אני ישבתי ותליתי בבחור שלי עיניים חולמניות כאשר היה מפליג באוזני אחי בסיפורים על שיפוץ מנוע של משחתת, או על תקלה טכנית מסובכת שהצליח לפתור.
    עוד זמן רב אסתובב עם כוכבים בעיניים עד שההקשבה לשלומי המדבר על העבודה שלו, ורק על העבודה שלו, תהפוך עבורי למשימה בלתי אפשרית.
    *
     
    דפנה כבר התגייסה, וערב אחד, אחרי ששובצה לשרת כפקידה ביחידת חיל הים באשדוד, הגיעה הביתה עם הקיטבג ונשארה לישון על הספה בסלון.
    לילה, ואחריו עוד אחד, ועוד שבוע, וחודש. אמי הלכה ואיבדה את החזות השקטה והבוטחת שלה, וקולות מחאה החלו עולים בלילות מחדר השינה של הורי.
    "למה לא תיאמת את זה אתי? זה גם הבית שלי, לא?"
    "זה בכלל לא משנה של מי הבית, אני לא אגרש שוב את הבת שלי, למרות שזה בטח מה שאת היית רוצה שאעשה."
    ודפנה נשארה.
    הסלון המעוצב של אמא שלי, שפעם אנשים היו באים ומבקשים להציץ ולראות אותו, הפך לחדר שינה של חיילת.
    על הרצפה הושלכו בגדיה שלה וגם אלה שלקחה מארון הבגדים שלי, כשרצתה להתלבש יפה בערבים. אף פעם לא טרחה לבקש ממני, כי בקיבוץ הרי כל הרכוש משותף.
    "אין מה להגיד, יש לך דודה עם סגנון," היתה אומרת כשהצמידה את התרומה האחרונה שקיבלתי מדודתי אל גופה וחייכה בשביעות רצון אל תוך עיניה במראה.
    עקרת הבית, שלא יכלה לשאת את אי הסדר החדש, הלכה בעקבותיה המסומנות של דפנה והתכופפה, ואספה, והרימה, ויישרה, והניחה, וכל זאת תחת מבט חד וחיוך קל וקריר על פניה של הבת החורגת.
    אין ספק שהסגנון של דודה תרצה הלם אותה.
    אמי התחילה לחוש בעצמת העיניים הכחולות שעקבו אחריה מחדר לחדר, בדקו את חשבונות המכולת ואת בגדיה המסוגננים, ועמדה חסרת אונים מול השפתיים המחוטבות שלחשו כל יום באוזני סנדרו "אתה נותן לה יותר מדי כסף להוצאות הבית," "היא מבזבזת יותר מדי על בגדים," "איפה אישתך נעלמת כל יום חגיגית ומאופרת כשאתה בעבודה? היא הרי לא עובדת, אז לאן היא הולכת?"
    "תשתקי! אני לא רוצה לשמוע לא אותך ולא אותה!" היה צועק על זו או על האחרת. אבל סנדרו שמע, אם הוא רצה או לא, והכעס הלך והתבשל בתוכו על אש קטנה, מסמיך ומתעבה.
    עכשיו כבר היה לאמי, גם אם באיחור של כמה שנים, הצידוק לטענה "את לא יודעת מה דפנה עשתה לי."
    המריבות הלכו ותכפו, היא אמרה עליה ככה והיא עשתה לה ככה, ובכלל עד מתי אהיה זרה בבית שלי, ואל תשכחי שזה בכלל הבית של אבא שלי, וככל שעלה המתח ופרחה השנאה, הלכתי אני ודעכתי.
    שוב התחלתי להעדר מהלימודים, ושוטטתי ללא מטרה על שפת הים או ברחובות.
    נסעתי לתל אביב, שם איתרתי את הבניין הישן שמעקותיו מתקלפים, וחדר המדרגות שלו טחוב ועבש, עטוף חשיכה גם בשעות היום.
    בזמנים רחוקים וטובים, עבורי לפחות, שכר אבא שלי דירת חדר באחת הקומות. גידי ואני היינו באים לפה פעם בשבוע לשעות אחדות של פינוק וחום.
    שוב ושוב נסעתי לשם, התיישבתי על המדרגות, מבלי להדליק את האור שממילא כבה שוב ושוב ובכיתי.
    באחת הפעמים נפתחה דלת באחת הקומות העליונות, המנורות הודלקו ומישהו קרא אל חלל חדר המדרגות שהוצף באור חיוור "מי זה שם?" קפאתי על מקומי, מחניקה את הבכי, ומחכה לחשיכה שתשתלט שוב על הסובב אותי. מאז לא חזרתי לשם.
    *
     
    מצאתי מפלט מול כל התפרצות חדשה בבית, בבריחה אל חום גבוה מלווה בכאבי ראש או מחושי בטן, ששום רופא לא מצא להם סיבה נראית לעין.
    "אני לא יכולה להמשיך ככה." בכיתי באוזני מירי.
    "איזה ברירה יש לך?"
    "יש לי!" אמרתי, והיתה לי הארה, "מצאתי דרך לברוח מכל זה!"
    אאורקה. וכשהלכתי לבדיקות לקראת השירות הצבאי, ביקשתי להקדים לי את הגיוס.
    איש לא הביע התנגדות להחלטה שלי לקטוע את הלימודים באמצע השנה האחרונה שלי בתיכון. כולם בבית היו עסוקים בצרות ובבעיות משלהם. וכך, בשקט, בלי קולות מחאה ברקע, ניפרדתי מהילדות המחורבנת שלי, והלכתי להיות חיילת.
    • אלונה גולן סדן
    • אלונה גולן סדן
     
  • המלצות נוספות