הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מסע אל החיים
  • מסע אל החיים
    גיום מוסו | תרגום: אביגיל בורשטיין
    כנרת זמורה-דביר | אפריל 2019 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 288 עמ' מודפסים
    החיים נועדו לחיים, החיים נועדו לאהבה
    בגיל שמונה קפץ נתן לאגם להציל את חייה של ילדה וטבע. הוא נכנס לדום לב, ראה אור בקצה המנהרה, וקבעו את מותו. אלא שאז, כנגד כל הסיכויים, הוא חזר לחיים.
    כעבור עשרים שנה נתן הוא עורך דין מצליח בניו יורק. הוא מצולק מגירושים ושקוע עד צוואר בעבודה. פתאום צץ בחייו רופא מסתורי. הגיע הזמן לגלות למה הוא חזר.
     
    גיום מוסו הוא הסופר המצליח ביותר בצרפת, בנה של ספרנית שכבר בגיל עשר חלם להפוך לסופר. כתב עד כה 17 ספרים שתורגמו ל־40 שפות, נמכרו ב־28 מיליון עותקים וחלקם עובדו לקולנוע. מסע אל החיים ראה אור ב־2004, עובד לקולנוע בגרסה אמריקנית וצרפתית וסלל את דרכו לצמרת של מוסו. ספריו קולו של המלאך, מחר, סנטרל פארק, הנערה מברוקלין ודירה בפריז ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן והיו לרבי־מכר.
     
    "גיום מוסו מלהטט באמנות המתח ביעילות של סופרי המתח הגדולים בעולם." ל'אקספרס
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    האי ננטקט
     
    מסצ'וסטס
     
    סתיו 1972
     
     
     
    האגם שכן בקצה המזרחי של האי, מעבר לאדמות ביצה גדושות קני סוף. היום היה בהיר.
     
    בימים האחרונים היה קר. עכשיו מזג האוויר רגוע שוב, והצבעים הלוהטים של הקיץ האינדיאני ריצדו על פני האגם.
     
    "הי! בוא תראה!"
     
    הילד התקרב לחוף כדי לראות על מה חברתו מצביעה. עוף גדול שחה בין צמחי המים, מקורו השחור וצווארו המוארך מקרינים הוד והדר.
     
    ברבור.
     
    כשהגיע העוף למרחק מטרים ספורים משני הילדים, הוא טבל את מקורו וצווארו במים. ואז הוא הרים את ראשו באנקה ארוכה, חרישית ומתנגנת, שונה מקולם של העופות צהובי־המקור השכיחים בדרך כלל בפארקים ציבוריים.
     
    "אני הולכת ללטף אותו!"
     
    היא ניגשה אל קצה האגם והושיטה את ידה. העוף הענקי הרים פתאום את כנפיו בבהלה. הילדה נבהלה ואיבדה את שיווי המשקל. כשהברבור התעופף עד מהרה במשק כנפיים שחתך את האוויר, הילדה נפלה אל המים. הקור חסם לה מיד את האוויר, כאילו צבת התהדקה סביב חזהּ. היא היתה שחיינית טובה יחסית לגילה: בחוף הים. כששחתה שחיית חזה, הצליחה בדרך כלל להתקדם כמה מאות מטרים. אבל מי האגם היו קפואים כקרח וקו הגדה תלול. היא חבטה בזרועותיה בקדחתנות ואז נבהלה כשהבינה שלא תצליח לעלות אל גדת האגם. כל עולמה היה אינסוף של מים, והיא הרגישה קטנה והמומה.
     
    הילד לא היסס. הוא חלץ את נעליו וצלל עם הבגדים לתוך האגם.
     
    "תתפסי אותי. אל תפחדי."
     
    הילדה הקטנה נצמדה אליו, והוא נאבק להגיע אל הגדה. בשארית כוחותיו הוא הרים אותה, והיא הצליחה לטפס אל גדת האגם.
     
    כשניסה גם הוא לעלות על הגדה, נתקף חולשה לפתע, כאילו שתי זרועות אדירות מושכות אותו בכוח עצום אל קרקעית האגם. הוא נחנק וקצב פעימות לבו הואץ. לחץ אדיר לפת את מוחו.
     
    הוא נאבק עד שהרגיש שמים מציפים את ריאותיו. ואז הוא הובס, איבד את האחיזה ושקע. עור התוף שלו הלם והכול השחיר. עיוור, מבולבל, שקוע בחשכה המקפיאה, רק מחשבה צלולה אחת עלתה בראשו: אני הולך למות. דבר לא נותר פרט לחשכה המפחידה והקפואה.
     
    חשכה.
     
    חשכה.
     
    ולפתע...
     
    אור.
     
     
     
     
    1
     
    "יש שנולדים גדולים... ויש שהגדוּלה נופלת עליהם..."
     
    — ויליאם שייקספיר1
     
     
    מנהטן
     
    ימינו אנו
     
    9 בדצמבר
     
    כמו בכל בוקר, נתן דל אמיקו התעורר משני שעונים מעוררים בו־זמנית. הוא תמיד תיכנת שני שעונים: אחד מחובר לחשמל, אחד על סוללות. מלורי חשבה שזה מגוחך.
     
    אחרי שטרף חצי קערת קורנפלקס, הוא לבש חליפת ריצה וזוג נעלי ריבוק משומשות ויצא לריצה היומית.
     
    המראה במעלית הציגה בפניו השתקפות של גבר עדיין צעיר, בנוי לתלפיות ופניו יגעות.
     
    אתה צריך לצאת לחופש, נתן יקירי, חשב לעצמו ובחן מקרוב את העיגולים השחורים שהשתכנו תחת עיניו במהלך הלילה.
     
    הוא רכס את הז'קט עד לצווארון, עטה כפפות פרווה וחבש כובע צמר של היאנקיז.
     
    נתן גר בקומה עשרים ושלוש של בניין סן רמו, אחד ממבני הפאר באפר וסט סייד שהשקיף על מערב הסנטרל פארק. ברגע שהוציא את אפו, ערפל לבן קר נמלט משפתיו. עדיין היה חשוך, ובנייני המגורים לאורך הרחוב החלו להגיח מתוך הערפל. יום קודם לכן הוכרז בתחזית שירד שלג, אבל התחזית טרם התממשה.
     
    הוא הלך ברחוב בצעדים קטנים. אורות חג המולד וזרי הצינית התלויים בכניסות הבתים שיוו לשכונה אווירת חג. נתן חלף על פני המוזיאון לתולדות הטבע, ולאחר ריצה של מאה מטרים נכנס לסנטרל פארק.
     
    בשעה הזאת ובקור הזה המקום היה כמעט שומם. רוח קפואה מנהר ההדסון נשבה במסלול הריצה סביב מאגר המים, אגם מעשה ידי אדם ששכן באמצע הפארק.
     
    אף שלא היה ממש מומלץ לרוץ בשביל הזה עוד לפני עלות השחר, נתן פנה אליו ללא חשש. הוא רץ כאן כבר כמה שנים, ושום דבר רע לא קרה לו. נתן שמר על קצב ריצה יציב. האוויר היה צורב, אבל הוא לא היה מוותר על שעת הכושר הזאת בעד שום הון שבעולם.
     
    לאחר שלושת־רבעי שעה של מאמץ הוא עצר בטרוורס רואד, הרווה את צימאונו והתיישב על הדשא.
     
    ביושבו שם חשב על החורפים המתונים בקליפורניה, ועל קו החוף של סן דייגו שהציע קילומטרים של חופים אידיאליים לריצה. לרגע הוא איפשר לצחוקה של בתו בוני לפלוש למחשבותיו.
     
    הוא התגעגע אליה מאוד.
     
    פניה של מלורי אשתו ועיניה הגדולות והכחולות עלו גם הן בראשו, אבל הוא הכריח את עצמו לא להתעכב עליהן.
     
    די לסובב את הסכין בתוך הפצע.
     
    ובכל זאת הוא נשאר בדשא, אחוז באותה ריקנות עצומה שהרגיש בכל פעם שנסעה. רִיק שבלע אותו מבפנים זה כמה חודשים.
     
    מעולם לא העלה בדעתו שכאב יכול ללבוש צורה כזאת.
     
    הוא הרגיש בודד ואומלל. לרגע קט דמעות חיממו את עיניו בטרם סחפה אותן הרוח המקפיאה.
     
    הוא שתה עוד מים. מאז שהתעורר הרגיש התכווצות משונה בחזה, מעין דקירת כאב שחסמה את קנה הנשימה שלו.
     
    הפתיתים הראשונים החלו לרדת. הוא קם אפוא וחזר אל הסן רמו בצעדים רחבים כדי להתקלח לפני שיֵצא לעבודה.
     
    נתן טרק את דלת המונית. הוא נכנס במהירות אל מגדל הזכוכית שבו שכנו משרדי מארבל את מארץ' בפינת פארק אווניו ורחוב 52.
     
    מבין כל משרדי עורכי הדין בתחום העסקים בניו יורק, מארבל זכה להצלחה רבה. הוא העסיק יותר מתשע מאות עובדים ברחבי ארצות הברית, כמעט מחצית מהם בעיר הזאת.
     
    נתן התחיל את הקריירה שלו במטה בסן דייגו, שם הפך עד מהרה ליקיר המשרד עד כדי כך שאשלי ג'ורדן, השותף הבכיר, מינה אותו לשותף. המשרד בניו יורק היה נתון בתנופת התפתחות, ואז בגיל שלושים ואחת נתן ארז את חפציו וחזר לעיר נעוריו כדי להתמנות לסגן ראש מחלקת מיזוגים ורכש.
     
    מסע יוצא דופן בגילו.
     
    נתן מימש את שאיפתו: הוא הפך ל"מוריד גשם", מתווך עסקאות בכיר ואחד מעורכי הדין הראשונים והידועים בתחום. הוא הצליח בחייו. לא מפני שהרוויח כסף בבורסה או נהנה ממשפחתו. לא, הוא הרוויח כסף מכוח עבודתו. מהגנה על אנשים פרטיים ותאגידים ומאכיפת חוקים.
     
    מבריק, עשיר וגאה בעצמו.
     
    כזה היה נתן דל אמיקו.
     
    נתן הקדיש את כל הבוקר לפגישות עם העובדים הכפופים לו כדי לעבור על העניינים השוטפים.
     
    בסביבות הצהריים אֶבּי הביאה לו קפה, בייגל עם שומשום וגבינת שמנת.
     
    אֶבּי שימשה עוזרת אצלו כבר כמה שנים. היא הסכימה לבוא בעקבותיו מקליפורניה לניו יורק בגלל היחסים הטובים ביניהם. בתור רווקה בגיל העמידה, היא היתה מסורה לעבודתה וזכתה לאמונו המוחלט של נתן, שמעולם לא היסס להאציל עליה סמכויות. ניתן לומר שאבי ניחנה ביכולת עבודה יוצאת דופן שאיפשרה לה לעמוד בקצב שהכתיב הבוס שלה — אם לא לעבור אותו — גם אם נאלצה בחשאי לשתות מיצי פירות בתוספת ויטמינים וקפאין.
     
    כיוון שלא נקבעה לו שום פגישה בשעה הבאה, ניצל נתן את ההזדמנות לשחרר את העניבה. הכאב בחזהו לא פסק. הוא שיפשף את רקתו והתיז על פניו מעט מים קרים.
     
    תפסיק לחשוב על מלורי.
     
    "נתן?"
     
    אבי נכנסה זה עתה בלי לדפוק על הדלת כדרכה כשהיו לבד. הצעירה עידכנה אותו לגבי לוח הזמנים לאחר הצהריים, ואז הוסיפה:
     
    "חבר של אשלי ג'ורדן התקשר הבוקר. הוא מבקש פגישה דחופה. בחור בשם גארט גודריץ'..."
     
    "גודריץ'? אף פעם לא שמעתי עליו."
     
    "הבנתי שהוא חבר ילדות שלו, רופא ידוע."
     
    "ומה אוכל לעשות עבור כבודו?" שאל וקימט את מצחו.
     
    "אין לי מושג. הוא לא אמר שום דבר. רק שלפי ג'ורדן, אתה הטוב מכולם."
     
    וזו היתה האמת: הוא לא הפסיד אף משפט בקריירה שלו. אף לא אחד.
     
    "נסי להשיג לי את אשלי."
     
    "הוא יצא לבולטימור לפני שעה. אתה יודע, התיק של קייל..."
     
    "אה, כן, נכון... באיזו שעה הגודריץ' הזה אמור להגיע?"
     
    "קבעתי איתו בחמש."
     
    היא יצאה מהחדר אבל חזרה והציצה בפתח הדלת.
     
    "כנראה תביעת רשלנות רפואית," שיערה.
     
    "אני כמעט בטוח," אמר וחזר למסמכים שלפניו. אם כך, הוא יעביר את הלקוח לטיפול המחלקה שבקומה הרביעית.
     
    גודריץ' הגיע קצת לפני השעה חמש. אבי הכניסה אותו למשרד מבלי שימתין.
     
    הוא נראה גבר בשיא אונו, גבוה ובנוי לתלפיות. מעילו הארוך היה ללא רבב, והחליפה היוקרתית שלו הדגישה את קומתו המרשימה. הוא נכנס למשרד בצעד נחוש ונעמד במרכז החדר. מבנה גופו החסון הקרין נוכחות עוצמתית.
     
    הוא פשט את מעילו בתנועת יד רחבה ומסר אותו לאבי. אז העביר אצבעות בשערו האפרפר והמסודר — הוא נראה בשנות השישים לחייו, אבל ממש לא קירח — ליטף את זקנו הקצר באיטיות והישיר מבט חודר ועז אל עיניו של עורך הדין.
     
    ברגע שעיניו של גודריץ' ננעצו בעיניו שלו, נתן הרגיש אי־נוחות. נשימתו הפכה מאומצת, ולרגע מחשבותיו התבלבלו.
     
    1 מתוך הלילה השנים־עשר, מערכה שנייה, תמונה 5, תרגום: דורי פרנס. מתוך אתר שייקספיר ושות'
    • גיום מוסו
    • גיום מוסו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות