הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • מאלאדר - קסם הקמע
  • מאלאדר - קסם הקמע
    ידיעות ספרים | 2010 | 602 עמ' מודפסים

    תום וחבריו מתגוררים בפנימייה לנוער במצוקה בעיר קטנה בדרום הארץ. עירם מופגזת בטילים, והם נתונים למרותם של מנהלי המוסד הקשוחים. שגרת חייהם הקשה מופרעת כאשר בניין המוסד נפגע מן הירי: בעוד המבוגרים נמלטים על נפשם נשארים הילדים לבדם ונאלצים לחפש לעצמם מסתור. במהלך חיפושיהם הם מגיעים למאלאדר, עולם המתקיים בממד אחר, ומגלים שם כוח פלאי שבידו לחולל ניסים - או לזרוע הרס. לראשונה בחייהם הם אדונים לעצמם, ועליהם להגן על עצמם ולהתכונן לרגע שבו יעמדו מול אויבי מאלאדר, ואולי אפילו מול אויבי ארצם. זהו ספר הפנטזיה הראשון של ליאת רוטנר, מהכותבות האהובות והפופולריות בארץ לבני נעורים. גם הוא, כספריה האחרים, סוחף ומותח. כל ספריה - קיץ אחד ביחד, תנו לגדול בשקט, לנצח בגדול, הרמת מסך ומעורב ירושלמי - זכו להצלחה רבה והיו לרבי-מכר.

  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג

    המקום: אי-שם בעיר הקטנה שבילים, דרום ישראל
    השעה: המועד שבו ילדים רגילים אוכלים ארוחת ערב מול הטלוויזיה ונזכרים בשיעורי הבית שכנראה לא יגישו למחרת
    נו כבר, נו כבר...
    תום המתין ליד המחשב, התנדנד על מושבו וצפה בעצבנות בנורה האדומה שהבהבה באטיות, בנחת, כמי שיש לה את כל הזמן שבעולם. אבל לו לא היה.
    "קדימה," נשך את שפתיו ונשם לקרבו את האוויר הדחוס שבחדר. לא היה שם איש מלבדו, אבל זה היה רק עניין של זמן.
    מה לעזאזל חשב לעצמו כאשר נכנס הנה? האם באמת ובתמים האמין שיעלה בידו לסיים את ההטענה בטרם יתפסו אותו?
    מבחוץ הדהדו פסיעות רגליו של פְלֶקסבּוּרג, וקולו מילא את חלל המסדרון: "לאן נעלמת, פרחח קטן? לא תצליח להסתתר!"
    תום נשא את עיניו אל הדלת. היא ניצבה במקומה בדממה, אך בכל רגע היתה עלולה להיהדף אל תוך החדר בקול חריקה צרחנית ולגלות מאחוריה את פְלֶקסבּוּרג, ועמו את עשרות הדציבלים של שאגותיו.
    הוא החזיר את מבטו אל המחשב, כמעט בתחינה. קדימה, נו! מדהים עד כמה דברים שבדרך כלל נראים קצרצרים ופעוטים, בשעת דחק נדמה שאין להם סוף, כאילו הקפיאם השטן.
    המצבר השמיע צפצוף דק. חצי מלא.
    נו כבר. נו כבר.
    "כדאי שתצא ממחבואך לפני שאבוא ואפצפץ לך את כל העצמות!" הוסיף פְלֶקסבּוּרג לצרוח בחוץ. כעת היה קולו קרוב ממש, ותום הניח שכבר חלף על פני רוב דלתות המסדרון ובתוך דקה יגיע אליו. הוא קם על רגליו וטיפס על השולחן. סוליות נעלי הספורט שלו הטביעו חותם אפור על ערימה של דפים. הוא פתח את החלון אשר ליד הארון.
    בום, בום — קול מגפיו של פְלֶקסבּוּרג כבר נשמע מעבר לדלת.
    תום הדף את כנפי התריסים לצדדים ככל שיכול. הוא התכופף אל השולחן וניתק את המחשב מן החשמל רגע לפני שמד טעינת המצבר הגיע לקו הירוק העליון. כשתחב את המחשב אל מעילו, התחבט בין תחושת החמצה על שלא השלים את הטעינה ובין הבהילות שחש להסתלק משם.
    "אהה! אני שומע אותך שם!"
    תום אחז את אדן החלון בשתי ידיו ומשך את עצמו למעלה בדיוק כשידית הדלת חרקה. הוא השתחל החוצה מבעד לחלון וזרק את עצמו למטה.
    אאוץ'!
    הוא נחת על הקרקע החולית. ברכיו פגעו בכמה אבנים קטנות, אבל מה זה בשביל מי שגדל בעיר כמו שבילים. אט-אט התרומם ומישש את המחשב אשר מתחת למעילו. המכשיר ככל הנראה לא נפגע, אף שעדיין היה חם מן הטעינה.
    "איזה מזל," מלמל בהקלה, ופנה לאחור.
    פְלֶקסבּוּרג עמד שם והביט בו בניצחון.
    תום בהה בו.
    "שִׁיט," רטן.
    בן רגע הונף אל על. די היה בידו העבותה של פְלֶקסבּוּרג כדי להרים את הנער, בלא טיפה של מאמץ, ולקרב אותו אל חוטמו.
    "חשבת שתצליח לברוח ממני, הא?" נהם.
    תום ניסה לבעוט ברגליו, אך ידע שזה חסר סיכוי. כדי להכניע את פְלֶקסבּוּרג היה עליו להיות גדול פי שניים, לשקול פי שלושה, ולהיות חסר חוש ריח — לפְלֶקסבּוּרג היתה חיבה בלתי-מוסווית לבצל.
    "אתה לא יודע עם מה אתה מתעסק, ילד." הוא שמט את תום לרצפה והחל לצעוד משם הלאה, גורר את תום בצווארונו. "אני לא מר נחמד. צריך להיזהר ממני. תסתכל על העכבישים המפוחדים! אפילו הם נסים על נפשם כשאני מתקרב!"
    כמובן, חשב תום, אילו יכלו לדבר היו צועקים: "הצילו! בן אדם מכוער! בן אדם מכוער!"
    "מה יש לך לומר להגנתך?" נבח פְלֶקסבּוּרג.
    "אֲננני..." פתח תום.
    "אף מילה! נביא אותך לגברת שושנית. היא כבר תטפל בך!"
    תום רצה לשאול למי עוד הוא מתכוון כשהוא אומר "נביא", ואם יש עוד פְלֶקסבּוּרגים בסביבה, אך נאלץ להיטלטל בעקבותיו של פְלֶקסבּוּרג. הוא נגרר ומעד לאורך המסדרון, וייחל בלבו שכל הבניין יתמוטט פתאום. גם עליו.
    מתוך סדק שבקיר הדהוי מצמצה עין כחולה.

     


    * * *

     

    המקום: אחר לחלוטין
    השעה: מתישהו בין שעת התה לשעת החומוס
    במפגן מרהיב חגו יונֵי הבר מעל צריחי הטירה המלכותית אשר טבלה באור השמש היוקדת. כה גבוהה היתה הטירה, כה מרשימה ומתבלטת על רקע הנוף המיוער הירוק, עד כי למי שנסע בדרכים והביט בה מהצד נראתה כמו חלקת גן עדן עצמו. ממש כאילו המלאכים עצמם העניקו לה את זוהרה הענוג. קירותיה נצנצו בלובן זך, חודו של הצריח הגבוה ביותר נגע בעננים והיה מוקף במגדלים דקים, והטירה כולה כמו נגזרה מתוך ספר אגדות קסום.
    לאמִתּוֹ של דבר, היה זה פרי מלאכתם של שלוש מאות ותשעה משרתים מסכנים. משעת בוקר מוקדמת הם עמלו על קרצופו, צחצוחו וניגובו של כל טפח בשטח הטירה, והיו שמחים אילו הציע להם מישהו כוס קפה עם עוגייה, או סתם התנדב לנקות במקומם את הארמון. הם התרוצצו אנה ואנה וניסו למלט את עצמם מעינו הפקוחה של אַרמָדֶלֶך, אשר התהלך ברחבי הטרקלין ברחרוח אחר כל פגם ודופי אפשריים. הארמון חייב להיראות מושלם היום. קבלת האורחים הנכבדים חייבת להיות מושלמת.
    המשרת הממונה על ניגוב האבק ממשענות הכיסאות הניח לרגע את המטלית מידו. הוא הציץ ימינה ושמאלה, ובארשת מהוססת התמתח מעט. הוא פלט אנחת רווחה, אבל אז נשמע פתאום המהום כעסני מאחוריו:
    "לעבודה, בחורצ'יק!"
    אַרמָדֶלֶך ניצב שם במלוא גאונו, ידיו שלובות על חזהו. בין כל היצורים שעבדו בארמון, היתה חזותו יוצאת דופן במידת-מה. גופו היה כשל בן אנוש לבד מראשו — שהיה ראש סוס, וזנבו — שהיה מעין פלומת נוצות ירוקה וגזוזה בקפידה.
    "יהיה לך זמן לנוח אחר כך," הוסיף, ומיד שב לסיורו בראש זקוף. המשרת מלמל כמה מילות נאצה וחזר ברטינות אל מלאכת הניגוב.
    מאחורי וילונות משי צהובים ומפוארים שנמתחו לאורך חלונות ענק, מילאו המלצרים את השולחנות בכל טוב. הריחות סחררו את החושים, וצבעי המאכלים הססגוניים השלימו את המלאכה. היה נדמה כי הטבחים הקפידו ששום צבע לא יחסר. אַרמָדֶלֶך עמד והביט באוכל.
    "אני מקווה שהפעם דאגתם להתאים את המאכלים גם לדיאטה של הנסיכה!" הרעים כלפי צוות הטבחים אשר עמדו והמתינו לביקורת.
    "כמובן," מיהר הטבח הראשי להשיב.
    "מקלות הסלרי? הגבינה הצהובה דלת השומן? יפה. אם כן, אלך לקרוא לה."
    הוא חצה את הטרקלין במהירות, וזנבו התנדנד מאחוריו. בלכתו, נסו המשרתים לצדדים והזדרזו להעמיד פנים שהם מנקים ביתר מרץ. אך הוא לא הבחין בהם. הוא שם פעמיו אל חדר הנמנומים.
    "הנסיכה דֶבֶּליה?" קרא כשנכנס.
    על ערימה של כריות קטיפה, מפהקת משעמום, התרוממה לקראתו נערה. אצבעותיה השתעשעו בתסרוקת התלתלים שלה, שהיתה מעוצבת בקפידה לא פחות מהשמלה שלבשה. כי אם בגדייך אינם נראים כמו תצוגה גרנדיוזית של מותרות, מה הטעם בלהיות נסיכה?
    "כן, אַרמָדֶלֶך, מה העניין?" הדהד קולה בין קירותיו הוורודים של החדר העגול שבו ישבה.
    "הכול מוכן, הוד מלכותך," הכריז אַרמָדֶלֶך בחגיגיות, "או לפחות, בדרך להיות מוכן. אולם קבלת הפנים עשוי לפי העיצוב המנוקד שביקשת, והאוכל כבר על השולחן. אני סבור שזו תהיה אחת המסיבות המוצלחות שהיו לנו מאז תחילת ה..."
    "מסיבה — אם כך אתה קורא להתכנסות של כמה מעמידי פנים שקוראים לעצמם אצילים, רק כי נולדו למעמידי פנים אחרים..."
    היא הבליעה פיהוק נוסף.
    "נסיכה, אני מבקש ממך," אמר אַרמָדֶלֶך בקול רועד מעט. עימות עם משרתים עצלנים וניהול משק בית של ארמון שלם היו בעבורו משחק ילדים. הבעיות שלו התחילו ונגמרו מול העלמה הזאת. "אורחינו רואים בגאווה רבה את שיוכם למעמד הגבוה, ואיבוד הקשרים הטובים עמם עלול להתנקם בך מאוחר יותר, כאשר תזדקקי לתמיכה בהחלטות מדיניוֹת."
    "החלטות מדיניות..." דֶבֶּליה הרימה את כף רגלה כדי לאפשר למשרת נמוך קומה לטאטא את המרצפת שמתחתיה. "על מה אתה מקשקש, תגיד לי? ההחלטה המדינית החשובה ביותר שהחלטנו עד היום היתה אם לעצב את הג'לי הירוק של סעודת האביב בצורה של בייגלה או של חיפושית. והאמן לי, הדיונים הארוכים שהקדשנו לכך אל תוך הלילה לא היה בהם כדי למצות את הנושא החשוב הזה עד תומו!"
    אַרמָדֶלֶך נענע בראשו בייאוש. "ובכל זאת, נסיכתי, אני חושש שתצטרכי מתישהו לדון בדברים חשובים יותר מג'לי ירוק."
    דֶבֶּליה ניסתה לחשוב מה באמת עשוי להיות חשוב יותר.
    "ואנא, אל תשאלי את הקולונל מומו-שמומו מה שלום הפטריות שלו, כמו בפעם הקודמת. את יודעת שהוא רגיש לנושא הרגליים שלו."
    היא גלגלה את עיניה. "טוב."
    "וכשאת פונה לדוכסית מַרְצִיפְלוֹחָה, החמיאי לה על האף החדש שבו זכתה בפסטיבל המכשפות," המשיך. "היא די נעלבה כאשר בנשף של שבוע שעבר אמרת בקול, שאולי כדאי שתשאל את בני האדם איך הם מבצעים ניתוח פלסטיק, או איך שלא קוראים לזה, כי אולי זה משהו שיכול לעזור לה."
    "אבל ראית את הפרצוף שלה?" קפצה דֶבֶּליה, אך למראה מבטו של אַרמָדֶלֶך שבה והתיישבה, ורטנה, "בסדר. בסדר."
    "או, ועוד דבר. האם תוכלי להבטיח לי שלא תעירי דבר כאשר הגנרל דיבּסוֹאָג יתעקש לספר לכולם שוב על מעלליו ממלחמת הקנטאורים השלישית?"
    "הו..." היא התפתלה.
    "הנסיכה דֶבֶּליה!"
    "טוב, נו!" רגזה. "אבל, חי נפשי, אולי אני לא אעיר דבר, אבל אתה ועוד איך תצטרך להעיר — אותי. כי כשהזקן הזה שוב יתחיל להפליג בסיפוריו, יהיה לי קשה להשאיר את עיני פקוחות."
    היא קמה מערימת הכריות. אַרמָדֶלֶך קד בעצבנות קלה כאשר חלפה לידו, ומיהר בעקבותיה.
    "זה בסדר, כל עוד לא תנחרי חזק מדי, הוד מלכותך!" קרא.
    שעון האורלוגין עתיק היומין צלצל. חמישים משרתים צהלו על כך שהפסקת הצהריים שלהם החלה, וחמישים אחרים נאנחו משום ששלהם בדיוק הסתיימה.
    "מהר יותר, והשלך את הדבר הזה," האיץ אַרמָדֶלֶך באחד ממצחצחי החלונות שחזר בריצה מן המטבח, אוחז בתפוח נגוס. "האורחים יגיעו עוד מעט!"
    "הנח למסכן לסיים את הפרי שלו," אמרה דֶבֶּליה.
    אַרמָדֶלֶך העיף בה מבט קצר רוח. הוא לא סבל שמתערבים בענייניו ואפילו — בעצם, על אחת כמה וכמה — כשהיתה זו הנסיכה דֶבֶּליה.
    "הוד רוממותך, בתור אחראי על הדברים המתנהלים כאן, עלי להפגין קשיחות, ואם יורשה לי להזכיר לך שבחרת בי לתפקיד בדיוק משום תכונות אלו של חוסר התפשרות ושל... הו, אלי! הם כאן!"
    הוא ניתַק ממקומו בחופזה למשמע תרועת חצוצרות מכיוון השער.
    דֶבֶּליה נאנחה מעומק לבה וצעדה בעקבותיו על השטיח האדום.
    במשך שעה שלמה זרמו האורחים פנימה. חלקם הקדימו ("איזו חוצפה, מי שמע כדבר הזה? כבר היה עדיף שיאחרו!" מלמל אַרמָדֶלֶך), חלקם באו בדיוק בזמן ("כמה נפלא לראותך, הדוכסית מַרְצִיפְלוֹחָה," אמרה דֶבֶּליה, קרובה להיחנק מצחוק כבוש, והשתדלה להימנע מלהביט בעיני הדוכסית כדי להימנע מהצצה באף המפואר שמתחתיהן), וחלקם באו באיחור קל ("הו, בכל זאת באת, אדוני הגנרל," לחץ אַרמָדֶלֶך את ידו של גנרל דיבּסוֹאָג, ולחש לאחד המשרתים שיגביר את קול המוזיקה, כדי למנוע ממישהו לנאום, וממישהי להירדם במהלך הנאום).
    האולם התמלא אנשים ויצורים בחליפות ובשמלות. כל אחד הבליט את הידורו וקיווה להיות הנושא החם של הרכילויות שנלחשו סביב. כולם התהלכו בחזה מורם, נפוח, והשתדלו להאט את צעדיהם ככל האפשר כדי לעורר את הרושם שיש להם כל הזמן שבעולם. דֶבֶּליה עָיְפה במהירות. היא המתינה עד אשר התאספו האורחים סביב שולחן האוכל, וכאשר שקע הקולונל מומו-שמומו בשיחה ערה עם הברונית על אודות הגבינה המתאימה למקלות סלרי, ניצלה את ההזדמנות וחמקה לכיוון המדרגות.
    למעלה, בקומה השלישית, היה שקט יותר. דֶבֶּליה נשמה עמוקות ונשענה על אחד מעמודי השיש, וניסתה לשכוח לרגע מהכול.
    איש אינו מבין איזו עבודה קשה היא להיות נסיכה. כולם בוודאי מאמינים שפירוש הדבר הוא לנוח כל היום, מוקפת בפינוקים ובמותרות, בלי לעבוד או לדאוג למשהו. הא! אילו ידעו אפילו קצת שבמקצת ממה שעובר עליה! כל הטקסים וההתכנסויות והנשפים המעייפים האלה! ובכולם היא חייבת להשתתף, תמיד חביבה ומנומסת, תמיד מעורה ומעודכנת בכל רכילויות האצולה...
    ונוסף על כל זה, ישנן ההחלטות החשובות האלה שעליה לקבל. איזה צבע הכי מתאים למפיות? האם להזמין או לא להזמין את הליידי שַׁרְגיל לחנוכת בית ההמבורגר? האם לערוף את ראשו של בן הטוחן הקטן אשר גנב ערמונים מגן הארמון, או להסתפק במכתב להוריו?
    היא נאנחה שוב ונכנסה אל חדר הפִּרכּוּס.
    החדר הענקי נפתח לקראתה בשתי דלתות מחוברות. במרכזו ניצב כיסא עטוי משי אדום, שעליו התיישבה דֶבֶּליה. תשע-עשרה המראות המוארות שמסביב שיקפו אליה את בבואותיה. תשע-עשרה נסיכות זהות מזוויות שונות, וכולן עגמומיות.
    היא משכה בידית קטנה שהזדקרה בצד השולחן, וארבעים מדפים מתקפלים הגיחו מכל עבר ונפרשו לפניה כמו שולחן פיקניק. היא העבירה את אצבעה מעל ראשיהם הצבעוניים של עפרונות, מברשות, אבקות ובקבוקים, ואז שינתה את דעתה ומשכה בידית אחרת. כהרף עין נעלמו המדפים ובמקומם צצו מגירות עמוסות בתכשירי איפור שחורים נוצצים. היא בחרה מכחול בגוון כסוף והחלה לצבוע את ריסי עיניה.
    "סומק," פלטה בפיזור נפש.
    מן התקרה השתלשל כדור סומק קשור לחוט, ונעצר ממש סמוך ללחיָהּ. היא הטפיחה אותו קלות על עורה.
    ומה אם יתחשק לי פתאום, הרהרה, סתם כך לפרוש לאיזה שבוע של מדיטציות במקדש מרוחק? ללבוש חלוק פרחוני, לשבת עם כמה תימהונים מגולחי ראש ולעשן מקטרת? ומה אם יתחשק לי לעזוב את הארמון הענקי הזה עם אינספור גרמי המדרגות, ולעבור להתגורר בבקתת עץ? או בכל מקום שיש בו גם — הו, אלוהים — מעלית?
    היא נשכה את שפתיה. מוזר עד כמה שֶׁחייה נראו לעתים כמו אגדה רחוקה, היא חשה לפעמים שהציפיות האינסופיות שיש לכולם ממנה גורמות גם לדברים היפים ביותר להיראות כמו סתם מציאות מעיקה. האם כך מרגישות כל הנסיכות?
    "אני לא מאמינה שנערות רגילות עשויות להרגיש כך," אמרה בקול לדמותה שבמראה. "באמת, איזו מציאות כבר יכולה להיות גרועה משלי?"
    בום! בום!
    קולות נפץ אדירים קטעו את מחשבותיה והחדר כולו הזדעזע פעמיים. היא זינקה מן הכיסא וניסתה להבין מה קורה, אך מיד נשמעו שוב קולות נפץ, ואיתם היטלטלו כל הארונות בחדר, וקרקשו עם מאות הבקבוקים והתכשירים שבתוכם. זעזוע נוסף — ותכולתו של אחד הארונות נשפכה החוצה, והתנפצה בשאון על הרצפה. דֶבֶּליה המבוהלת נמלטה מן החדר, שהחל להתמוטט.
    כאשר יצאה בריצה אל המסדרון, גילתה שבחוץ מתחוללת מהומה נוראית. בכל מקום אנשים רצו, צעקו וצרחו. עמודי השיש הלבנים נסדקו או קרסו, ואחד מהם נחת על שולחן האוכל ושבר אותו לשניים.
    כל הצלחות והמאכלים התפזרו לכל עבר, התגלגלו, נשפכו. היה קשה להחליט מה מחריש אוזניים יותר — הפיצוצים, העמודים המתמוטטים או צרחותיהם של האורחים אשר נסו על נפשם לכל עבר.
    מבעד למסך החורבן הצליחה דֶבֶּליה לראות את הדוכסית מַרְצִיפְלוֹחָה שאחזה בשמלתה הנפוחה וצרחה בקולי-קולות, מנסה להחליט לאיזה כיוון לרוץ. מלצרים הפילו מגשים מידיהם ונמלטו דרך מבואות חדר המטבח. האורחים המהודרים יותר, שלא העלו בדעתם להידחק יחד עם המשרתים, ולו גם יתמוטט עליהם הארמון, התנגשו זה בזה בשעה שרצו ומעדו וצעקו, אוחזים בשולי שמלותיהם או כובעיהם ביד אחת וביד השנייה דוחפים את האדם שרץ לפניהם. אפילו הברונית גַלגַלוֹנָה, הידועה בנימוסיה הטובים, נראתה כשהיא מעיפה הצִדה את כל מי שנקלע בדרכה, כולל הישיש הנכבד מִסיֶה פּוּמפָּדוּד, וחושפת בדחיפותיה כושר פיזי מדהים שלא היה מבייש לוחם עטוי שריון.
    דֶבֶּליה החלה לרדת במדרגות, אבל נעצרה בבהלה כשעמוד שיש נפל וחסם את דרכה. היא קפצה אחורנית בבהלה, רחוקה אך כפֶסע מגוש האבן הזה שהיה עלול למחוץ אותה למוות.
    "הנסיכה דֶבֶּליה!" שמעה את אַרמָדֶלֶך צועק. היא הביטה למטה וראתה אותו מנסה לפלס את דרכו לעברה, אך מתקשה לנוע בתוך ההמון המשתולל.
    עד כאן, חשבה, כמעט זועמת. כעת תורי לטפל בעניינים.
    "אני מגיעה!" קראה אליו ופילסה את דרכה מטה, במורד המדרגות.
    "הנסיכה, אני..."
    דבריו נבלעו בצעקתו של הקולונל, שדחף אותו הצדה. בטרם נעלם מעיניה לחלוטין הספיק אַרמָדֶלֶך לצרוח: "הנסיכה דֶבֶּליה, הפיצוצים הפילו את מקלות הסלרי שלך אל תוך רוטב הצ'ילי!"
    "מה?"
    "כולי התנצלות! הוא מכיל שמן, ועכשיו הסלרי כבר לא דיאטטי..." ובעיצומו של משפט נעלם בתוך ים של אנשים וצעקות.
    דֶבֶּליה עמדה והביטה סביבה עצבנית. מכל עבר נשברו קירות והתמוטטו עמודים ופסלים, וקולות הנפץ המשיכו להרעיד את האוויר: בום! בום! בום!
    מהר, פקדה על עצמה. היא קפצה ורצה לאורך המסדרון, ונמנעה מלהיקלע לטווח נפילתם של חלקי התקרה שנפלו סביבה ברעש. קצרת נשימה הגיעה אל פסל קטן שניצב במקום סמוי מן העין, מתחת לשולחן מכוסה במפה.
    היא התכופפה אל הפסל ולחצה על הכפתור שעל אפו.
    הפסל נדלק באור אדום. היא נשמה לרווחה, וקיוותה שקריאת האזעקה תגיע ליעדה במהירות האפשרית, וכעת שמה פעמיה אל חדר השירותים. למרות החורבן שהתחולל סביב, דלת חדר השירותים עוד עמדה על תִלה. דֶבֶּליה סגרה אותה אחריה ונעלה.
    חדר השירותים היה גדול מאוד ובמרכזו ניצבה אסלה קטנה, מצופה בקטיפה. דֶבֶּליה כרעה על יד מתקן גלילי נייר הטואלט, ואצבעותיה גיששו אחר הנקודה החלשה בקיר. היא מצאה אותה ולחצה. מיד החלו הברזים המוזהבים לטרטר. ארבע ממרצפות הקרמיקה הוורודות שציפו את הקיר נעו הצדה, ומאחוריהן נחשפה דלת קטנה — המעבר הסודי. היתה זו דֶבֶּליה שהגתה את הרעיון להתקין אותו דווקא בחדר הזה.
    היא פתחה את הדלת ונדחקה פנימה. זה היה קשה למדי בשמלתה התפוחה, אך לא עמדו לפניה אפשרויות רבות.
    בִפְנים שרר חושך והאור שהותירה מאחוריה בחדר השירותים הלך והתמעט ככל שהתקדמה. כעבור דקה הגיעה אל סולם שהשתלשל אל תוך בור. דֶבֶּליה עצמה לרגע את עיניה, שאלה את עצמה במה חטאה ובמה פשעה, ופסעה מטה.
    שאון מים קידם את פניה. תעלת הביוב העגולה והגדולה היתה מוארת חלושות בפנסים שככל הנראה שאבו את האנרגיה שלהם מן הסרחון, כי לא התקבל על הדעת שמשהו אחר מסוגל להתקיים כאן, כולל חשמל. דֶבֶּליה התנתקה מן הסולם וירדה אל רצפת הביוב. המים הגיעו עד ברכיה.
    "איזה יופי לבוסס ברפש ובצחנה בזמן שהייתי צריכה כעת לרקוד או להירדם בעמידה," מלמלה והחלה להתקדם בצעדים אטיים.
    "ממש יום מושלם בשביל נסיכה!"
    מי הביוב נספגו בשמלתה, שהכבידה על צעדיה. דֶבֶּליה אחזה בכוח בשולי השמלה, משכה אותה כלפי מעלה ונאבקה במים.
    למזלה, הזרם פנה לכיוון שאליו הלכה, אחרת בוודאי לא היתה מצליחה להתקדם.
    חבל שהלבוש המסורתי למסיבות מלכותיות בארמון מסורבל כל כך, רטנה דֶבֶּליה בלבה. כנראה מי שהמציא את השמלות המטופשות האלו לא הביא בחשבון מצב שבו יפציצו ארמונות מלכים ויאלצו נסיכות להזדחל בביוב.
    מכל עבריה התנשאו קירות הביוב המקומר, השחורים משחור, שמהם טפטפו מדי פעם מים דלוחים על ראשה. דֶבֶּליה השתדלה לנשום דרך פיה. ואז, לפתע, נשמעו צפצופים חשודים.
    "ע... עכברים," הסבירה לעצמה מיד. אבל לאחר מכן גילתה שאלה לא סתם עכברים, אלא חולדות בגודל של ארנבות. "לא ייאמן — יצורים של ממש חיים כאן? בחיי!" צקצקה בלשונה. "איך הם סובלים את הריח? כשכל זה יסתיים אשלח אליהם מישהו שיציע להם עבודה למעלה בארמון, במרתף הפחמים או משהו. אבל מצד שני, אז יהיה עליהם לסבול את אַרמָדֶלֶך. לא. נראה לי שהם יעדיפו להישאר בביוב."
    בשעה שהמשיכה למשוך את עצמה ואת שמלתה קדימה הביטה בקירות הביוב המזוהמים. הלכלוך נראה לה כמעט בלתי-טבעי. "מישהו יצטרך לנקות פה בהזדמנות," אמרה לעצמה. ביוב או לא ביוב, המקום הזה נמצא בשטח הארמון, וכמו כל דבר אחר כאן, הוא צריך להיראות — ולהריח — מושלם. "אין שום סיבה שביוב מלכותי לא ידיף, למשל, ריח לבנדר ויסמין, במקום הגועל נפש הזה," אמרה בקול. "ואם כבר מים, למה לא לתחום אותם בתוך גדרות שַׁיש מקושטות? ואפשר... אפשר לשים גם דגי זהב..."
    בשעה שהגתה בעיצוב הביוב מחדש, נצנץ לעברה מרחוק דבר- מה. היא נשאה את עיניה והבחינה בנקודת אור, אי-שם אחרי אינסוף חושך וצחנה.
    "או," קראה בהקלה, ספוגה עד מותניה במים מטונפים ונושמת אוויר לח ומסריח, "אני חושבת שהגעתי."
    היא החישה את צעדיה, המים קוצפים ושוצפים סביבה, ומיקדה את תשומת לבה בנקודת האור. אלא שאז הרגישה שמשהו אינו כשורה. הנקודה התקדמה לעברה מהר מדי. כעבור רגע נוכחה לדעת שהיא נישאת בידיו של אדם.
    "לעזאזל," פלטה דֶבֶּליה. היא נזכרה שנסיכות לא מקללות, אבל לעזאזל, המצב כבר ממילא נעשה לא רגיל. היא נצמדה אל קיר הביוב והמתינה בדממה.
    האיש הלך והתקרב. המאור שהחזיק בידו צבע את הביוב בצהוב יוקד, וכעת נראו המים והקירות בבירור. דֶבֶּליה נחרדה כשהביטה בהם מתוך החושך ונוכחה עד כמה הם באמת מלוכלכים.
    "זה כאן... זה צריך להיות כאן..." שמעה את האיש ממלמל לעצמו.
    היא נצמדה עוד יותר אל הקיר, ונשמה בשקט את הריח הנורא.
    "המממ... ואולי... כן, זה..."
    כעת היה קול הדשדוש במים ממש קרוב אליה והתערבב במלמוליו של האיש. דֶבֶּליה המתינה עוד רגעים מספר, עד שהאור שטף גם את המקום שבו עמדה.
    טאאאח!
    מכת אגרוף פגעה באיש ההמום. הוא הוטח אל מי הביוב, והפיל מידו את המאור שהחזיק, ודֶבֶּליה, שהמשיכה לעמוד עם אגרופה שלוח קדימה, התנשאה מעליו.
    "מי אתה?!" צעקה וקולה הדהד במנהרה החשוכה.
    האיש נאבק להזדקף. החפץ שהחזיק, עששית נפט, צף כעת לצדם במים השחורים, והטיל אור מתנדנד על סביבותיו. דֶבֶּליה חטפה את העששית וקירבה אותה אל פרצופו של האיש.
    "אל תזוז!" ירתה.
    האיש מצמץ בבהלה. או אז הבחינה בפניו — ונרתעה.
    "מרטין?"
    הוא הנהן. "כן, זה אני. הנסיכה דֶבֶּליה?"
    דֶבֶּליה הרחיקה ממנו את העששית.
    "כן," אמרה. "מה אתה עושה כאן?"
    הוא ניסה להתרומם. לא עלה על דעת איש מהם שדֶבֶּליה תושיט לו יד. לזחול בביוב ולהחטיף אגרופים זה דבר אחד בשביל נסיכה, אך לעזור למישהו לקום זו כבר חרפה גמורה. הוא שב ומעד פעמיים. לבסוף עלה בידו לעמוד.
    "בדיוק עמדתי לשאול אותך את זה," אמר מתנשף.
    "ומה נראה לך? אני משערת שבאת לפה מאותה הסיבה שאני באתי."
    "הו, בטח..." הוא הפשיל את שולי גלימתו השחורה שזלפה מים. "המלחמה הגדולה החלה. זה ברור."
    דֶבֶּליה התפלאה. "גם ליער שלכם היא הגיעה?"
    "הגיעה? אלינו? לא, ולא, אבל אני מכשף," אמר בשמץ גאווה, כהרגלו. "קלטתי את איתות האופל עוד אמש, ומיד ידעתי שמשהו נורא עומד לקרות."
    "איתות האופל?"
    "לשכנה שלי נשרפה נורה," הסביר. "וכל הזמן הבהבה אפילה מתוך הדירה שלה. זה מה שנקרא 'איתות אופל'."
    "אהה," אמרה דֶבֶּליה בחביבות.
    "האם אינך רואה קשר בין הדברים? קודם איתותים של חשיכה, ועכשיו אזעקת חירום! אף על פי שבניגוד אלי את נמנית עם אלה שהם חסרי קסם, אני בטוח שגם את חושבת כמוני על העניין הזה!"
    דֶבֶּליה העדיפה שלא לספר לו מה באמת היא חושבת על העניין.
    אחרי הכול, לא יהיה זה הוגן גם להעליב אותו, אחרי שכבר חטף ממנה אגרוף.
    "קדימה, עלינו להמשיך," היא הרימה את העששית לגובה העיניים. "אין לנו זמן לעמוד פה."
    "כן. קדימה. מי שהפעיל את האזעקה בוודאי כבר הגיע לפנינו."
    "אני הפעלתי אותה," אמרה.
    "את?" נרעש האיש. "הוי — אם כך, האם זה אומר ש..."
    "בוא כבר!"
    "בטח, סליחה. טוב, הכניסה צריכה להיות כאן באזור," אמר מרטין והביט על סביבותיו. הוא היטיב את המשקפיים המרובעים שעל חוטמו. "את רואה משהו?"
    "האור מהעששית קלוש מדי." היא העיפה מבט אל השרביט שלו, שהציץ מכיס מכנסיו. "למה אתה לא משתמש בשרביט בשביל לעשות אור?"
    "עשיתי זאת, אבל ריח הביוב משבש את הקסם. כל הזמן קפצו מתוכו צפרדעים צהובות."
    הם תרו לאור העששית אחר הפתח. האור טייל מעלה ומטה על פני הקירות וחשף אבנים, לכלוכים ועכבר אחד שהסתנוור והגיב בציוצי כעס.
    לבסוף קרא מרטין: "עצרי! הנה, שם!"
    מתוך הקיר הזדקרה ידית עץ. מרטין, הגבוה מבין השניים, ניגש ומשך בה. פתח נפער בתקרה שמעל, וגֶרם מדרגות נחת ממנו לרגליהם לתוך המים.
    "מהר," אמרה דֶבֶּליה והתחילה לעלות.
    מרטין טיפס בעקבותיה.
    סוף-סוף יצאו מן הביוב והגיעו אל מסדרון נאה. הם התעכבו לרגע בטרם פסעו בו, כדי לסחוט את שולי בגדיהם. מרטין, שהודות למהלומתה של דֶבֶּליה היה רטוב עד לשד עצמותיו, ניסה לייבש את עצמו באמצעות אוויר חם שהפיק מהשרביט. אבל שוב התקלקל הכישוף, ונוסף לאוויר יצאו מן השרביט שלוש רימות מפוספסות.
    "מקרה אבוד," מלמל בייאוש ותחב את השרביט לכיסו. "אני חושב שתהיה לו טראומת ביוב לכל החיים."
    המסדרון היה מקושט לכל אורכו בחליפות שריון ובתמונות ענק, ששיוו לו מראה מעורר כבוד של מקום מלכותי עתיק. למי ששהה בביוב במשך זמן שנראה כנצח, היה השינוי הזה באווירה כמעט בלתי-נתפס. במיוחד בעבור מרטין, שלא היה רגיל לפאר, כמו דֶבֶּליה. הוא לא חדל להסתכל סביבו בהשתאות בזמן שצעד, ופיגר מעט אחרי דֶבֶּליה שהלכה היישר לפנים בלי להעיף אפילו מבט אחד לצדדים.
    "הנה, הגענו," אמרה ונעמדה בקצה המסדרון, מול קיר מכוסה בתמונות. או אז הבחינה שאיש אינו עומד עוד מאחוריה. היא הסתובבה וצעקה: "קדימה, מרטין! לא יחכו לנו!"
    "אני בא," קפץ מרטין, שהתעכב לבחון מקרוב חליפת שריון אבירים אשר היה יכול להישבע שסימנה לעברו אצבע משולשת כאשר חלף על ידה.
    את רוב הקיר שבקצה המסדרון כיסה ציור גדול וצבעוני של נשר, נתון בתוך מסגרת זהב. כאשר ניצבו דֶבֶּליה ומרטין מולו, סובב אליהם הנשר שבתמונה את ראשו כאילו היה חי.
    "סיסמה?" רעם קולו.
    מרטין הקפיץ את ידיו אל תוך כיסיו. "או, רגע, אני יודע את זה. רגע, שנייה..."
    "מה?" הביטה בו דֶבֶּליה.
    "הסיסמה," אמר מרטין ופשפש בכיסיו אחר הפתק. "הוא לא ייתן לנו לעבור בלעדיה. חכי... אני חושב שאני זוכר את זה בעל פה. סוכרייה מצופה... לא, אה... מטאטא מוחץ... לא..."
    קול חבטה עז שיסע את דבריו. הוא הרים את ראשו וגילה כי דֶבֶּליה ניגשה אל התמונה הגדולה, ולקול מחאתו הצרחנית של הנשר עקרה אותה ממקומה והעיפה אותה הצדה, וחשפה חור גדול בקיר.
    "מה? אבל..." קרא מרטין. הוא התקרב ובחן את החור בבלבול. "איך... איך הצלחת?"
    דֶבֶּליה, שהחלה להשתחל פנימה, העיפה בו מבט קצר רוח.
    "מרטין," אמרה באטיות, כמו מורה יגעה, "זו תמונה."
    הוא נאלם דום, והיא החזירה את ראשה פנימה ונבלעה בתוך החור. מרטין נכנס בעקבותיה, והביט בתמונה המושלכת על הרצפה ובנשר אשר צפה בהם נרגז ופגוע.
    "אתה לא כל כך קשוח עכשיו, מה?" הקניט אותו מרטין, שלא הצליח להתאפק.
    "מרטין!"
    "אני בא, אני בא..."
    הם עברו דרך הקיר אל צדו השני.
    שם חיכה להם נוף אחר לחלוטין. הם ניצבו בקצהו של אולם ענק ממדים. כה גדול היה האולם, שהדבר גרם למרטין סחרחורת קשה; היה זה כמו אצטדיון כפול, שהוסיפו לו קירות ותקרה בגובה העננים. ולאורך הקירות האינסופיים האלה נמשכו שורות של יציעים, אשר היו מלאים עד אפס מקום בשלל יצורים.
    "סוף-סוף," מלמלה דֶבֶּליה ופסעה קדימה צעד אחד.
    חד-קרן אחד, שנשען על שתי פרסותיו הקדמיות מעבר למעקה היציע שלו, הבחין בה.
    "הו, הנה היא!" קרא והניף כלפיה את פרסתו הימנית.
    רחש הדיבורים שמילא את האולם התגבר. אלפי עיניים נפנו כעת אל דֶבֶּליה, שטיפסה ברוב הוד והדר אל מקומה שביציע. כהרגלה היתה אצילית וגאה, למרות מֵי הביוב שטפטפו משמלתה המטונפת ושיוו לה מראה משונה במקצת.
    "הוד מעלתה הנסיכה דֶבֶּליה!" הכריז ישיש משופם שישב על כיסא גבוה מאחורי שולחן גבוה אף יותר. אף שלא היה לו מיקרופון, כולם שמעו אותו. מימינו ומשמאלו ישבו עוד עשרה ישישים, חמישה מכל צד. זו היתה הקבוצה היחידה באולם שלא ישבה ביציע. "את כאן. האם אפשר להתחיל?"
    "אפשר," אמרה דֶבֶּליה והסיטה מעל מצחה את תלתליה הספוגים מים.
    הישיש נתן בה מבט תוהה, כשואל את עצמו איזו מין דרך היא נאלצה לעבור כדי להגיע הנה. אך מיד התעשת, השתעל ופתח:
    "ישיבת הקונגרס של מָאלָאדַר, שעת החמה היוצאת מנרתיקה, שנה מעוברת מספר שש. כולם נמצאים? מי שאינו נמצא, שירים את ידו." הוא המתין רגע ואז צחק בקול, כמי שסיפר בדיחה משעשעת במיוחד. שאר היושבים גלגלו את עיניהם והתעלמו בנימוס מן ההלצה שכבוד היושב ראש התעקש לחזור עליה בכל ישיבה וישיבה. הוא פרש לפניו מגילה קטנה, הרכיב על חוטמו זוג משקפיים קטנים ועגולים, ורק כעת הבחין מרטין שזהו אינו סתם איש שעיר, אלא נמר מדבר. "אם כן, לענייננו. זומנוּ לכאן במסגרת עניין דחוף מאוד. אות מצוקה נשלח לכולנו וכינס את הישיבה הזאת. אחד מאיתנו, כנראה, הודיע על מקרה חירום."
    "אני," אמרה דֶבֶּליה וקמה.
    הנמר הישיש הרים את עיניו בהפתעה. "את, הוד נסיכותך?"
    "בדיוק."
    הוא גירד בפדחתו. "זה מעניין. בהתחשב בעובדה שאת תמיד מסתייגת מן הישיבות האלו, הוד נסיכותך, ואם יורשה לי להזכיר שאת גם נרדמת ונוחרת באמצע — בעיקר כשאני הוא הנואם — הייתי עשוי לחשוב שאת היא האחרונה שתרצה ליזום התכנסות של הקונגרס באמצע יום בהיר כזה..."
    "מפציצים את הטירה שלי, כבוד היושב ראש!" שיסעה אותו דֶבֶּליה בקול חד.
    הישיש נרתע.
    מיד התמלא האולם מלמולים נרגשים. מן היציע הראשון עלו קריאותיהם של שבעה עורבים לבושי סודרים; מעליהם דיברו במרץ חתול וכלב עם גדי שמחירו שני זוזים; נחש עשוי נחושת התווכח בקול עם ילד בעל נבל שעלי דפנה היו תקועים מאחורי אוזניו.
    "סדר! סדר!" צעק הישיש והלם בפטישו על השולחן.
    לא היה זה סתם פטיש, אלא פטיש צפצפה צבעוני, אשר השמיע קול עליז וצורמני שהשתיק בהדרגה את הנוכחים.
    הישיש נשם נשימה עמוקה.
    "אם כך, זה נכון," אמר ביראה. "המלחמה הגדולה החלה."
    הדיבורים התחדשו, ביתר בהלה, אך דֶבֶּליה הזדרזה לענות.
    "מלחמה? האם אתה מתכוון שמה שנכתב בנבואה העתיקה, לגבי חוסר האיזון שייווצר בין הכוחות, מתחיל להתממש?"
    "כנראה."
    "יפה! מן הפח אל הפחת!"
    "ידענו שהמלחמה עלולה להתחיל בקרוב," אמר הישיש וקולו רעד מעט. "אבני התוֹמִין שבמקדש החושן לא פסקו מלזהור באור ירקרק, כמו מתריעות מפני משהו נורא שעלול לקרות. ויתרה מזאת: כאשר הגעתי לשם עם שחר, גיליתי לתדהמתי שיח קטן בוער באש.
    כך סתם לבדו, באמצע המקדש! האין זה אות משמים?"
    "למעשה, כבוד היושב ראש, בי האשם," העירה זברה זקנה חבושת מטפחת שישבה מצדו הימני. "הייתי צריכה לכבות אותו כשסיימתי את המנגל אתמול בלילה."
    דֶבֶּליה כחכחה בגרונה, כדי להסב אליה שוב את תשומת הלב.
    "בכל אופן, אני סבורה שעלינו להתקשר עם העולם שמעבר. רק בני האדם יוכלו לסייע לנו — שוב."
    מלמולים של הסכמה ענו לדבריה.
    "אמת ויציב," אישר הישיש. "אולם עלינו לבחון את העניין מקרוב. אסור לנו לטעות הפעם, ואת הגיבורים נצטרך לקחת מהמקום הנכון, מהחברה הנכונה."
    "אינני רואה כאן כל מקום להתלבטות או לשאלות, כבוד היושב ראש," אמרה דֶבֶּליה בפשטות. "מכל ארצותיהם של בני האדם, ידוע לכולכם איזוהי המועדפת עלי ביותר: 'ארץ המלכה'. היא תספק לך — לכולנו — את בני האדם המתאימים הנחוצים לה."
    הישיש השתעל בקול משונה. לפתע נעשתה האווירה מתוחה; היה ברור לכולם שמישהו עומד לראשונה להתווכח עם הנסיכה דֶבֶּליה.
    "סלחי לי, הוד מעלתך, אבל סבורני שיש כמה דברים שאני, בתור היושב ראש, צריך להבהיר לך."
    ניצוץ מסוכן ניצת בעיניה של דֶבֶּליה.
    "'ארץ המלכה' אמנם מעורבת בשמירת הקשר שבין מָאלָאדַר ובין עולם בני האדם, היות שהיא מקפידה להנחיל את ערכי המיתולוגיות העתיקות וללמד דברים רבים הקשורים לקסמים וליצורים לא אנושיים. פעילותה בנושא מבורכת. אך עם זאת, עלינו לשקול נכונה את המקרה המיוחד הזה שלפנינו. האויב חזק מאוד, ולא נוכל להרשות לעצמנו להפסיד בגלל בחירה לא נכונה של גיבורים. בני האדם בארץ כמו זו מפתחים מודעות מדאיגה למדי לכוחות הרשע, ומעודדים את צמיחתן של דמויות מהצד האפל. או שמא עלי להזכיר לך את הקפיטן חסר היד ההוא? או את מלכת הלביבות? או את קוסם הנחשים?"
    דֶבֶּליה הטתה את ראשה הצדה, כמו שמעה את הדברים לראשונה. "בכלל, אין ספק שכל היבשת שבה מצויה הארץ שאותה את כה מחבבת סיפקה לנו לא מעט התחככויות עם עולם הרשע בהיסטוריה של מָאלָאדַר, וגם בהיסטוריה של בני האדם," המשיך הישיש בתוכחה. "עבר של מלכים רשעים, קיסרים עריצים, פיהררים..."
    "הֵי, השאר את 'ארץ הנשר' מחוץ לעניין!" קרא בכעס נער בהיר שיער שעכבר הציץ מכיסו, ונופף בחליל שבידו.
    "נערי היקר," אמר הישיש בשלווה, "על ראש הגנב בוער הכובע. לא דיברתי דווקא על 'ארץ הנשר' החביבה עליך. אבל אם חשת צורך כה עז לגונן עליה, כנראה יש לכך סיבה."
    הנער שמט בחזרה את החליל בהבעת התמרמרות, ונראה כמי שחטף נזיפה רצינית במיוחד.
    "בסדר," אמרה דֶבֶּליה, "'ארץ המלכה' ושכנותיה מצטיינות בהתעסקות עם רשעים. אז מה? זה רק אומר שהן מסייעות לבני האדם להכיר טוב יותר את היצורים מעולם הרשע. עם כל כך הרבה סיפורי שדים, אנשי זאב, ערפדים ומכשפות — בני האדם שם מפתחים ידע נרחב בענייני אופל! וזה יתרון!"
    "לא נוכל לקחת סיכון עם גיבורים אשר באו מרקע כזה," טען הישיש בהדגשה. "אם בכוונתנו ליזום התקשרות ישירה עם בני אדם, אסור שתהיה להם עמדה מדומיינת ועקיפה על רֶשע. עליהם להכיר אותו מתוך התמודדות אמיתית בשטח, ולא דרך סיפורים שמקריאים להם לפני השינה."
    "הא," הלעיגה דֶבֶּליה. "ומאין בדיוק ישיגו ניסיון קודם בהתמודדות עם רשע? הרי אנחנו לא מחפשים בני אדם בריונים ולוחמים, אלא דווקא את הצעירים והתמימים, נכון?"
    "כן, אבל..."
    "ובכן, כיצד אתה מצפה שיהיו מצד אחד אמיצים ומחושלים, ומצד שני תמימים? אתה גיבור גדול בלהשמיץ את ארצות בני האדם, אבל נראה לי שלך בעצמך אין שום הצעה ראויה לשמה!"
    שאר חברי הקונגרס הצטרפו לדבריה בצעקות הסכמה, קמו ונופפו בידיהם — או בכל סוג אחר של גפיים — כדי להסב אליהם את תשומת הלב. הדיון הפך לשצף קצף של קריאות כעס שהיו כולן מכוונות כלפי היושב ראש, ובהדרגה גם זה כלפי זה. במקום מושבן החלו גם המכשפות להתווכח זו עם זו, מה חשוב יותר לחפש בגיבור הבא של מָאלָאדַר, אומץ או טוהר לב. איש זאב החל לחבוט בנחש מכונף, שניסה לנאום בלהט על ניצחונו מול חייל רב-תושייה. כאשר המכשפה הלבנה כבר החלה לתלוש את שערותיה של מלכת הקרח, ושיווה פתח בקרב קלשונים עם פוסידון, הכה הישיש בפטישו ביתר שאת.
    "סדר!" קרא בייאוש. אך איש לא הקשיב לו.
    "המלחמה כבר התחילה, הכול אבוד!" צרח ינשוף אחד מתוך ההמולה. "במקום לדבר על מה שאין לנו, אולי תתחיל להציע פתרונות? אחרת, בשביל מה אתה יושב שם בראש השולחן?"
    "אבל יש לי פתרון," צעק הישיש.
    לשמע דבריו, שככה ההמולה בן רגע. הצעקות נחלשו, ובמקומן מילאו את האולם לחשושים מופתעים.
    "כן. אם תהיו מוכנים פשוט לשתוק לרגע, אז גם אספר לכם עליו," הישיש נראה נרגז מעט. ניכר בו שסבר כי מגיע לו כבוד רב מזה שהוא זוכה לו כאן.
    דממה נשתררה. הנוכחים זזו מעט בכיסאותיהם במבוכה.
    "אז ככה," פתח הזקן ודיבר לאט, כמי שחושש ששוב יתפרצו לדבריו. "שקלתי זמן רב את העניין עוד כאשר הבנתי שברגע שיגיע האסון המוזכר בנבואה העתיקה, יהיה צורך בגיבור מסוג אחר. הפעם יהיה צורך בשילוב של אומץ ותמימות, ולא די ב..."
    "תגיע כבר לעניין!" צעק אוגר עם כובע, שישב בספסל שמאחורי מרטין.
    הישיש השתעל בכבדות.
    "אז כפי שאמרתי, הפעם ייערכו אי-אלו שינויים בקריטריונים לבחירת הגיבור, ולגבי מוצאו בעולם בני האדם. בישיבת הזקנים של הקונגרס שהתקיימה אתמול הוחלט שהפעם הוא לא ייבחר בהתאם להמלצותיהם של משתתפי הקונגרס... אלא... ובכן..."
    "נו?!" צרחו כולם.
    "הוא," הישיש משך בעצבנות בצווארונו ואגלי זיעה בצבצו על מצחו, "ובכן, הוא, או היא, או הם... יילקחו כנראה ממקום אחר.
    מישראל."
    באולם נפלה דממת מוות.
    ההלם היה כה גדול, שבמשך חמש שניות שלמות בהו כולם זה בזה, מתקשים להאמין.
    ואז, בבת אחת, ניסר קולה הצורח של דֶבֶּליה את האוויר: "מה?!"
    "זאת הבחירה הנכונה ביותר," מיהר הישיש לומר בבהלה, "בהתחשב בנסיבות, שהן..."
    "עזוב את הנסיבות! אתה עושה מאיתנו צחוק?"
    "חלילה לי, הוד רוממותך, אבל עלייך להבין ש..."
    "ילדים מישראל? ישראל?! האין זו אותה מדינה פצפונת שנמצאת בין היבשת של 'ארץ המלכה' ליבשת של 'ארץ החול'?"
    "ושאין בה בכלל תרבות של אגדות עם," הוסיף החלילן הבלונדיני בטינה.
    "או היסטוריה של עשרות מלכים מפוארים," העיר גם אביר על סוס לבן.
    "או מורשת של סיפורי פנטזיה קלאסיים," הצטרף גמד בעל כובע מחודד.
    "למעשה, אני לא יכולה לחשוב על שום קשר בין הארץ האפורה הזאת ובין עולם הפלאות הצבעוני שלנו!" חבטה דֶבֶּליה באגרופה כה חזק על מעקה היציע, ששוּרה של עכברים שישבו לצדה הוקפצו פעם אחת באוויר. "לכל הרוחות, הילדים שם בוודאי לא מכירים כלל וכלל סיפורי פלאות. הם בוודאי מעשיים ומדוכאים, ורובם אף נאלצים להתבגר בטרם עת, שכן הם נשלחים לצבא ברגע שאפשר. אם תשלח אלינו ילד משם, הוא לא יבין היכן הוא נחת. הם בוודאי עסוקים שם כל היום ב... ב..."
    "במלחמות," לחש לה קנטאור שישב לשמאלה.
    "במלחמות!" צעקה דֶבֶּליה, כאילו נזכרה בכך בעצמה.
    "בבצורת," הוסיף ומלמל חזיר בר שישב מאחור.
    כמה לחישות נוספות סייעו לנסיכה להמשיך ולהכריז: "במיתון! בחמסין! בעומסי תנועה בכביש!"
    הישיש הניף את ידיו וביקש שקט.
    "דווקא המציאות הקשה שבה הם חיים, מחשלת אותם היטב להתמודדות עם אויב כמו שלנו," קבע. "ומאחר שהם חיים בצל המלחמות, ניתן לצפות שיפגינו גבורה."
    "אבל..." התרתחה דֶבֶּליה.
    "אין כאן מקום לוויכוח," אמר הישיש, "ולא לעלבונות אישיים. מדובר בעתידה של מָאלָאדַר, בעתיד שלנו. עלינו לחשוב מה הכי טוב בשבילנו. האם אנחנו זקוקים שוב לילדים שירדפו אחרי ארנבים או ישחקו כדורעף על מטאטאים, כפי שקרה כאשר ניסית להביא לעולמנו גיבורי חַיל מ'ארץ המלכה'? אולי מוטב שהפעם..."
    "ומה? נביא ילדים שירכבו על גמלים, יחבשו כובע טמבל וירקדו הבה נגילה?" לגלגה דֶבֶּליה.
    כולם מיהרו להשמיע קולות צחוק רמים, גם אלה שלא הבינו מה מצחיק, כתמיכה בדבריה.
    הישיש כבר נראה עייף למדי. "הפסיקו עם הסטיגמות הללו. מה יותר חשוב, ההישרדות של מָאלָאדַר או הכבוד האישי המטופש שלכם אל ארצות שאתם מעדיפים בעולם בני האדם?"
    לרגע קט הביאו דבריו לשתיקה מהוססת. אך מיד התפרצו שוב כולם:
    "הכבוד האישי, כמובן!"
    "תחי שוודיה!"
    "רק העם הרוסי סיפק די אגדות כדי לחבר את בני האדם אל קסמה של מָאלָאדַר!"
    "סיפורי הפנטזיה של אמריקה הציתו את דמיונם של אלפי ילדים! כל ילד כזה יכול ל..."
    "חִדלו לקשקש, הרי ידוע לכול כי המיתולוגיה ההודית היא העשירה ביותר ב..."
    "בחשיש, אולי?"
    "אם כבר מיתולוגיה, עליכם להודות שרומא..."
    "מעתיקנית, זה ברור! הידד ליוון!"
    "בלום פיך, תמנון זקן!"
    "למי אתה קורא תמנון, חזיר מפוחלץ שכמוך!"
    הצועקים הנרגשים קפצו מכל עבר וכמעט פרצה תגרה באולם. אלא שאז הניפה דֶבֶּליה את ידה וקראה בתקיפות: "הכי טוב שנשתמש, כמצופה, בגיבורים מ'ארץ המלכה'."
    היא דיברה כאילו זהו סוף הדיון.
    "ובכן..." השתעל הישיש ומשך שוב בצווארונו, "צר לי, הנסיכה, אבל העניין כבר סגור."
    "אז אני פותחת אותו מחדש," אמרה הנסיכה בשלווה.
    "לא, אינך מבינה: הנושא טופל. שלחתי כבר משרת אשר יפתח את השער לעולם בני האדם — מתוך ישראל!"
    מאות עיניים ננעצו בו בתימהון.
    פניה של דֶבֶּליה החליפו צבעים: "אתה... עשית... מה?"
    "זהו מקרה חירום, היה עלי לפעול בדחיפות."
    "עשית זאת בלי להתייעץ איתנו?" קולה התגבר לכדי צעקה. "בשביל מה הוקם הקונגרס הזה אם לא כדי לפתור בעיות מהסוג הזה יחד?!"
    "הוד מעלתך, אין צורך ללמד אותי על המטרה אשר לשמה הוקם הקונגרס," אמר הישיש ונשמע זועם למדי. "הרי ידוע לך שאבי אבות אבותי היה מייסד הקונגרס, והוא זה שקבע כי..."
    "אבל הוא לא כאן עכשיו, נכון? אז שלח בחזרה את המשרת, ואמור לו שאנו בוחרים בגיבורים אחרים! נורמלים! ולמען השם — כאלה שבאים מארץ הגונה, עשירה בסיפורי פלאות קלאסיים!"
    "זה... זה כבר מאוחר מדי," הוא התיישב תחתיו והביט סביב.
    האולם כולו תסס בחֵמה כלפיו. "אי-אפשר להחזיר אותו. באמת, הנסיכה, אין לנו זמן לזה... צריך לפעול במהירות. בואו, בואו ניתן להם הזדמנות להוכיח את עצמם..."
    גם דֶבֶּליה צנחה על כיסאה ברפיון.
    "אני צריכה אוויר," גנחה.
    שורת עכברים שישבו לצדה הזדרזו להקיף אותה ולנשוף על פניה.
    "איך בדיוק יצליחו הגיבורים הנבחרים להתמודד מול הסכנה שבעולם שלנו?" שאל חזיר בר שישב עד כה בשקט.
    הישיש חזר והתרומם מכיסאו. "אני משער שהם יוכלו לעמוד בזה. הם עצמם באים ממלחמה. מלחמה בלתי-פוסקת, ליתר דיוק. אני לא חושב שהם יבזבזו את זמנם על... רדיפה אחרי ארנבים. אינך סבורה כך, דֶבֶּליה?"
    היא הסמיקה עד שורשי שערה, ולא ענתה.
    "אם כן, העניין סגור. וחתום." הוא הכה בפטיש הצפצפה שלו. "ישיבת הקונגרס הסתיימה. כיבוד קל יוגש בחוץ."
    "מהי מסקנת הדיון שלנו, כבוד היושב ראש?" שאל הקלדן, סאטיר נמוך קומה שישב לרגלי שולחנו של הישיש ומכונת כתיבה על רגליו השעירות.
    מרטין הופתע לגלות שהדיון הספיק לכסות כמה עשרות דפים שנערמו על הרצפה בערימה גבוהה. אלא שמבט בוחן יותר גילה לו מה כתוב בין משפט למשפט:
    "טענה דֶבֶּליה..."
    "ואז הקנטאור חיטט באפו..."
    "ואז הטרול הצהוב פיהק..."
    "הישיש טען ש..."
    "ואז טייל זבוב על קצה מכונת הכתיבה..."
    "תכתוב שהמסקנה היא שהעולם שלנו במצוקה, המלחמה החלה ואנו זקוקים לגיבורים," אמר.
    "אה," אמר הסאטיר בקול משועמם. הוא הקליד במשפט אחד את תמצית הישיבה הארוכה, ואז פנה לאסוף בזהירות את הפרוטוקול כדי לצרפו אל הפרוטוקולים המקודשים של הקונגרס.
    הנוכחים החלו לקום, חלקם תוך תחילתו של פטפוט נמרץ, חלקם מיהרו להמשיך את הקטטה שבה החלו. דֶבֶּליה קמה ומיהרה לצעוד אל מקומו של היושב ראש.
    "אני מקווה," אמרה אל מרומי השולחן, "שאתה יודע מה אתה עושה."
    הוא הנהן בעצבנות.
    רק כאשר עקב אחרי גבה המתרחק, מלמל לעצמו: "גם אני מקווה."


     

    • ליאת רוטנר
      צילום: אילנית תורג'מן
    • ליאת רוטנר

      ליאת רוטנר (נולדה ב-17 במאי 1987) החלה לכתוב ספרים בגיל 8. את ספרה הראשון פרסמה בגיל 16, ומאז לא פסקה. ספריה, בהם רבי־המכר "קיץ אחד ביחד", "מעורב ירושלמי" ו"מאלאדר", זוכים להצלחה רבה, ומתוכם שבעה סטטוסים של ספרי זהב ופלטינה - שיא לגיל 22 בו מחזיקה הסופרת. כיום היא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ומנחת סדנאות, מטפלת בכתיבה ודימיון מודרך וממשיכה לכתוב ספרים על סוגיות הנוגעות ללבו של הנוער הישראל.

      lirotner@gmail.com

       
       
     
  • המלצות נוספות
    • קיץ אחד ביחד
    • יומנו של מיקו בל