הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • להתראות עכו
  • להתראות עכו
    עלא חליחל | תרגום: יוני מנדל
    עם עובד | מרץ 2018 | פרוזה תרגום | 298 עמ' מודפסים
    עכו. אביב 1799.
     
    לאחר מסעו המוצלח למצרים ולאחר כיבוש אל־עריש, יפו וחיפה, הטיל הגנרל נפולאון בונפרטה מצור על העיר עכו. בראש מגיני העיר עמד המושל העות'מאני אחמד פאשה אל־ג'זאר, מנהיג חזק ורב־ניסיון, שנעזר בכוח ימי בריטי בפיקוד האדמירל סמית' ובעצותיו של קצין הנדסה צרפתי מלוכני בשם דה פֵליפּוֹ.
     
    ברומן שרקח עלא חליחל סביב דרמה היסטורית זו אין הוא מסתפק בתיאור מהלכי הלחימה. הוא מציג תמונה מפורטת ועזת מבע של ההתנהלות בחצרו של שליט העיר, ועושה זאת בלי לחסוך מאיתנו את גילויי אכזריותו וחשדנותו המטורפת. אל־ג'זאר של חליחל מתמודד עם נפולאון לא רק כמצביא, כאויב וכנציג של השקפת עולם זרה אלא גם כאדם, ואף כמאהב, לאחר שמכתבי אהבה של יריבו נופלים לידיו ומביאים אותו להרהר בחייו שלו. וכך משרטט חליחל את חיי העיר הנצורה ונכנס אל חדרי חדריה: אל לבטיו של היועץ היהודי חיים פרחי, אל אימיה של מגפת הדבר, אל אויבי השליט שנידונו למוות נורא על הח'אזוק, אל גורלה של ספינת הזונות ששלחה הרפובליקה לשעשע את חייליה.
     
    הספר הזה מבקש לקחת אתכם על כנפיו אל עכו, אל נקודה על פני כדור הארץ בשלהי המאה ה־18, אבל לא רק אל מה שקרה ואל מה שידוע, אלא גם אל מעבר לאופק, אל מעבר למה שנכתב, אל המרחב המבטיח שבין האמת שבספרים ובין זו שבלב.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37 20.4
    ספר מודפס
     
    88 48.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
    שלהי 1798
     
    צו האימפריה העות'מאנית אל החאג' אל־ג'זאר ישמרנו האל וינציח שמו וכבוד מלכותו1
     
    הוד רוממותו השר הנכבד, נושא העצה הטובה והמפוארה, המציב עולמות במקומם והמביא סדר ציבורי על כנו, הרועה את צאן מרעיתו בתבונה ובאצילות, הגאון החד והמחודד, המבצע משימותיו לעילא ולעילא, חלוץ בניין הארץ ומפריח אדמות האימפריה, מכונן יסודות האושר והכבוד בפני הסולטאן, החכם והנוקב, אמיץ הלבב, המרומם את שם השלטון והמלכות — החאג' אל־ג'זאר, מושל נפת צידון, ישמרנו האל וינציח את שמו ואת כבוד מלכותו.
    אנו מודיעים לך בזאת על הסכנה החדשה מצד הכופרים הנקלים הצרפתים, ייקחם האופל וישליכם במהרה תהום שאולה. בשנה האחרונה תקפו הנבזים את קהיר, וכן עלה בידם לכבוש את יפו, את עזה ואת רמלה. אשר על כן, ובעזרת ריבון העולמים, השוכן במרומים הטוב והמיטיב, ראינו לנכון להטיל על המפקד הכביר, הווזיר הנכבד ברוך הכישרונות, שומר החומות והצדק, עטרת ראשנו, האוחז במושכות העולם, אביר ההליכות, המשפיע חוכמתו לביצור האימפריה, החאג' המכובד יוסף דייא פאשה, ישמרנו האל וינציח את שמו ואת כבוד מלכותו, לצאת למסע צבאי.
    אי לכך ואשר על כן הוצא לאחרונה חוזר רשמי מיוחד המצווה על איסוף תחמושת תוך הדגשת החשיבות העליונה של העברתה ללא דיחוי, בעוז ובנחישות. בהמשך לכך ומרגע שיגיע צו זה לידך יש לפעול במהירות, ובהקדם האפשרי, ולצאת אל מול הצרפתים, וזאת כדי לפשוט עליהם, למחות אותם מעל פני האדמה ולהשמידם.
    לידיעתך ולנקיטת הצעדים הדרושים.
    היה שלום.
     
     
    מערכה ראשונה
     
    24 במרץ 1799
     
    הוא יכול פשוט להניף יד ולנעוץ את הסכין בליבו.
    עליו רק להתקרב עוד שתי פסיעות ולחורר את בית החזה שלו באבחת סכין אחת. אמרו לו שאם ידקור אותו בדיוק במקום הנכון, שתי אצבעות משמאל למפתח הלב, יחסל אותו בִּן־רגע. עליו לדקור אותו בדיוק כפי שלמד במחנה הצבאי באזור חיפה. שם אימנו אותו, שם נתנו בידו את הסכין הגדולה, הצרפתית, ושם אמרו לו: זו סכין קטלנית. זו סכין שתהרוג גם שור. ועכשיו הוא עומד שתי פסיעות ממנו. הוא רואה אותו ישן, בית החזה שלו עולה ויורד עם כל נשימה, והוא נדמה בעיניו כשור המבקש להישחט. כמו האלפים ששחט הוא בעצמו. הוא, אל־גַ'זַּאר, "הקַצָּב".
    בחשכת החדר הרהר בליבו כי הבחירה להביא את הסכין הגדולה הייתה טעות. היא ארוכה מדי, ושליפתה עלולה להכביד על ביצוע המשימה. הסכין הקטנה, חשב כעת, הייתה עדיפה הרבה יותר. הייתי יכול להוציא אותה במהירות, להעביר אותה מיד שמאל לימין ולדקור אותו בליבו במיומנות של פָּרָש צבאי. הייתי יכול גם להביא אקדח קטן, חשב, זה בוודאי היה מקל את מלאכת ההרג. אבל קול הירייה היה מזעיק לכאן את השומרים, ומכאן הדרך לבית המעצר ולעולם הבא תהיה מהירה, מהירה מאוד. ליבו הלם. עליו להיות זהיר. הוא ידע היטב שאם לא יצליח לבצע את המשימה, אם ייתפס, מות יומת בתוך ימים מעטים, אך לא לפני שיסבול מנת ייסורים הגונה מבית מדרשם של המענים המומחים העובדים בשירותו של אחמד פאשה אל־ג'זאר. הוא הרגיש את הקצב המתגבר של דפיקות ליבו. בינו לבינו היה רק הווילון שמאחוריו הסתתר ושמנע את חדירת הבריזה האביבית הקרירה של לילות עכו אל אפלולית החדר. אם יֵצא ממחבואו, יעמוד בתוך שניות מעל גופו הנוחר של אחמד פאשה אל־ג'זאר ויוכל לנעוץ את הסכין בחזהו.
    רעד קל אחז בידו הימנית, אך הוא לא ייחס לו חשיבות רבה. הרעד החל כשחזר לעכו לפני שעתיים. כשצעד מתחת לאדמה במנהרות הסודיות המובילות אל מעונו של אל־ג'זאר והתקשה להתמודד עם הטחב, האפלה והמחנק, הרגיש שידו הימנית מתחילה לרעוד. התקדמותו במנהרות הייתה מהוססת: הוא היה פוסע כמה צעדים במהירות ואז נעצר, מסתכל לאחור, נח רגע, ואז ממשיך. המרחק הקצר שהיה יכול לגמא בדקות מעטות נמשך כנצח. וכעת הינה הוא כאן.
    הוא עמד והביט בידו הימנית האוחזת בסכין וראה איך היא רועדת. בשרוולו ניגב אגל זיעה מטריד שהתמקם במרכז מצחו. אחר כך השקיף לאחור וראה את נמל עכו. ספינות המלחמה האנגליות וגם הרַ'לַאיִין, השַוואנִי וסירות המַווסוּקַה2 עגנו מחוץ לנמל, והעיר חיפה נראתה באופק. חיפה נפלה בקלות לידיו של נפולאון בונפרטה, תושביה מסרו לו את מפתח העיר ללא קרב. כעת, ידעו הכול, רצה נפולאון לחסל את אחמד פאשה אל־ג'זאר במהירות האפשרית כדי שיוכל להיכנס אל עכו בביטחון מלא.
    תחילה התלבט בשאלה אם יוכל לסייע, אם יש בכוחו להתנקש בחייו של אל־ג'זאר. ובסופו של דבר אזר אומץ והחליט לעשות מעשה: הלך למחנה הצרפתים והציע להם את שירותיו. החיילים במחנה קיבלו אותו בסבר פנים יפות. אפילו בונפרטה בכבודו ובעצמו נכנס לרגע לאוהל הצבאי שבו שהה, הביט לעברו והניד אליו את ראשו בברכת שלום קצרה.
    ועכשיו בא הרגע. עכשיו הוא כאן. שוב הציץ לעבר המיטה וצפה בנשימותיו של אל־ג'זאר. לאיש הישן מלאו אומנם כמעט שמונים, אבל כוחו עוד היה במותניו. שד משחת. איזה ג'זאר זה, הרהר בינו לבין עצמו. זה לא בן אדם, זה שוחט, זה קצב. והינה עכשיו השור הזועם הזה ישן מולו. ישן ואינו מודע למתרחש סביבו. פגיע וחסר אונים. הוא צפה בנשימותיו האיטיות, שמע את קול נחירותיו הקלות. שוב ושוב מחה אגלי זיעה ממצחו בידו ועדיין הרגיש שהזיעה מכסה את פניו. הוא הוציא מטפחת בד רקומה בצבע ארגמן והשתמש בה לנגב את פניו. אחר כך העביר את הסכין מידו הימנית אל השמאלית וניגב גם את הזיעה שהצטברה על היד הימנית, הרועדת. מדוע הוא פוחד כל כך, כאשר מולו רק איש ישן וחסר ישע? עליו להתגבר על פחדיו ולהוכיח שהוא ראוי למשימה הזאת, שהוא מסוגל לנקום במי שהרג את אביו ואת אחיו בשתי מכות חרב בלי להניד עפעף. די, אתה חייב לאזור אומץ! רגז על עצמו. הכיצד זה הזקן הזה מהלך עליך אימים ואתה בשיא אונך, עוד לא בן שלושים?
    הוא ידע שעליו למשול ברוחו. לנשום נשימה עמוקה. אם ייתפס, חשב, זו עלולה להיות נשימתו האחרונה. בדממה התקדם אל עבר מיטתו של אל־ג'זאר והניף את הסכין באוויר. עכשיו עמד ממש מעל לישן וקיווה שלא יחוש דבר כשיראה את פניו ואת זקנו העבות באפלולית החדר. בלי התראה מוקדמת החלו דמעות למלא את עיניו. לעזאזל, אמר לעצמו, רועד כולו, מה קורה לי? האם אינני מסוגל להרוג את רוצחם של אבי ושל אחי? איך ממשיך הזקן הארור הזה להבעית אותי גם בשנתו? האם בגלל צרחות האימים העולות מתאי המעצר? אולי זה נהי הנשים והילדים הצרוב בזיכרוני? ואולי הצלקות הכואבות עדיין של בני צידון וביירות והגליל? מדוע אני בוכה עכשיו, לעזאזל? שאל את עצמו. איזו בושה זו ואיזה טירוף, לבכות דווקא עכשיו, כשרוצח אחי ואבי נמצא כאן מולי, ישן במיטתו, נוחר בשקט ורק ממתין לדקירת הסכין שתפטור את העולם מעונשו של המנוול הזה.
    דקירה אחת ואירשם בדברי הימים, חשב. דקירת מוות אחת של אדם אחד, ורבים בכל המחוז ובמחוזות נוספים יוכלו סוף־סוף לנשום לרווחה ולשמוח על לכתו של הקצב המטורף. דקירה אחת והמצור שהטילו הצרפתים על עירו לפני ארבעה ימים יסתיים מייד. דקירה אחת וכל הסיוט הזה ייגמר. המחשבה הזו נתנה לו כוח. כן, אמר לעצמו, רק דקירה אחת, וכל הסיוט הזה ייגמר. אין אדם בעולם שימשיך את דרכו של הקצב אל־ג'זאר. הכול מתעבים אותו — אפילו עוזריו, משרתיו ויועציו. הרי גם בהם הוא פגע. האם לא כרת את אוזניהם ואת אפיהם ללא סיבה? אם האיש הזר והאכזר הזה ילך עכשיו לעולמו, לא יהיה מי שיתאבל עליו, וכל הסיוט הזה ייגמר. בונפרטה ייכנס בשערי עכו ללא קרב וישמור על שלומם של בני העיר, בדיוק כפי שעשה בחיפה. ואחר כך יקדם את העיר, יביא אליה את הדפוס ואת העיתונים ואת התיאטראות ויהפוך את תושבי עכו לאומה קוראת וכותבת. אם כך, הרהר, מדוע שונאים בני העיר את הצרפתים כל כך? האם התורכים היו טובים מהם? השאלה המשיכה להדהד במוחו.
    אבל הדקירה לא באה. ובינתיים התהפך אל־ג'זאר על גבו וכעת שכב ופניו אל התקרה. הסכין שוב רעדה, והוא הסיט את ידו לאחור. פתאום שמע קול צעדים מבחוץ, ופחד מוות מילא את גופו. בתוך חלקיק שנייה החליט לחזור ולהסתתר שוב מאחורי הווילון, מנסה לשווא לעצור את הרטט שאחז בכל איבריו ואת הדמעות שזלגו מעיניו. הוא חשב על אביו ועל אחיו ובכה עליהם, בכה על גבריותו, בכה על הרגע שבו יכול היה להביא את הסיוט הזה לידי סיום ושכבר לא ישוב לעולם. הוא בכה על ההזדמנות שנקרתה בדרכו, הזדמנות שמאות חלמו עליה לשווא, להיפטר מאל־ג'זאר אחת ולתמיד. והוא בכה על קיצו שלו, שאומנם טרם בא, אבל ריחו כבר עלה בנחיריו.
    "סלים!" קולו הצרוד של אל־ג'זאר המתעורר אט־אט משנתו הפר את השקט. "סלים!"
    הוא חש איך כל עצביו עומדים להתפקע. שמע את הלמות ליבו, חש את הזיעה הנוטפת ממצחו, מפניו ומצווארו ונקווית על הרצפה. הוא נצמד אל החלון בכל כוחו.
    בתוך שניות נכנס השומר בריצה אל חדרו של אל־ג'זאר.
    "אדוני..." אמר בקול שניכר בו הפחד. "קראת לי?"
    "הגיעו הצרפתים?"
    "לא, אדוני, לא הגיעו."
    "אני עייף."
    "אנחנו איתך, אדוני, עומדים לפניך והולכים איתך לכל אשר תאמר."
    "תגיד לי, מה הוא רוצה הצרפתי הכלב בן כלב הזה?"
    "אנחנו איתך, אדוני."
    "אתם לא מפחדים, נכון? אני מחכה כבר לראות אותם בורחים עם הזנב בין הרגליים, ברור?"
    "ברור, אדוני. אנחנו איתך, אדוני המושל, אנחנו לא מפחדים, ואנחנו עומדים לפניך והולכים איתך, יא פאשה."
    "איפה סלים?" אמר אל־ג'זאר.
    "סלים... אה, סלים לא איתנו."
    "התגעגעתי לסלים."
    "יהיה בסדר, אדוני."
    "הגוף שלי הורג אותי... נהייתי ח'תיאר... נראה לך שסופי קרב?"
    "הסוף לא מתקרב, אדוני. אם לא נקרא לו, לא יבוא."
    לפתע התיישב במיטתו בתנועה מהירה, כאילו התעורר מחלום רע. אל־ג'זאר הסתכל סביבו וראה את השומר בפתח. "מה אתה עושה פה, יא כלב?" צרח. השומר בלע את לשונו. הוא לא אמר דבר, רק כבש את מבטו ברצפה ובלי להרים את עיניו ובלי להסתובב לאחור החל נסוג אחורנית אל המסדרון.
    "תסתלק מפה!"
    השומר הסתובב והחל לרוץ. הוא לא העז להביט לאחור.
    השקט חזר לחדר.
    שוב נותר אל־ג'זאר לבדו בחדר. כמעט לבדו. הוא שב ונשכב פרקדן על המיטה והביט בתקרה שמעליו. לפני יומיים היה באותו המצב בדיוק, ומחשבות החלו להתגנב אל מוחו. אולי הגיע הזמן לעזוב, חשב לעצמו. לעזוב את המצודה שאהב, לעזוב את עכו ואת הגליל ואת צידון, את המקומות שהיו לו לבית שני בשלושים השנים האחרונות. לעזוב ולחזור הביתה, לבוסנייה. כשסיפר על רצונו לשני המפקדים הצבאיים הזרים שסייעו לו בעמידה מול המצור, לאדמירל הבריטי ויליאם סמית' ולקצין הארטילריה הצרפתי בן האצולה הקולונל אנטואן דה פֵליפּוֹ, הם חשבו שהוא חומד לצון. אחר כך עודדו אותו ואמרו לו שאם יכול מישהו לעצור את נפולאון ולהגן על עכו, רק הוא האיש. ועוד אמרו לו שאין לו מה לדאוג: עכו מבוצרת יותר מיפו, וחייבים — פשוט חייבים — לעצור את התקדמותו של בונפרטה. אם תצליח להניס את הצרפתים, אמרו לו, אנשי העיר יזכרו את גבורתך ושמך יהיה חקוק לנצח נצחים. אל־ג'זאר רווה נחת כששמע את הדברים הללו יוצאים מפיהם של אנשי הצבא האירופים. הוא דיבר איתם בערבית ובתורכית־עות'מאנית, והם ענו לו באנגלית, ובתווך עשה המתורגמן אִבּראהים — התורג'מאן — את עבודתו ברוגע ובבטחה, בורר בקפידה את המילים לרבות התארים והמחמאות. אל־ג'זאר ראה את עצמו בעיני רוחו כשהוא רוכב על סוס, וסביבו אלפים מאנשי העיר רוקדים ושרים וקוראים בשמו. עיניו בהקו כשדמיין את אורות עכו נוצצים כולם ואת תושביה חוגגים את הניצחון.
    האיש והסכין שבידו עדיין היו צמודים אל החלון, נרעדים ומיוזעים כעלים נידפים. האיש נדבק אל משקוף החלון בכל כוחותיו, וכשהביט מטה הבין שהוא עומד בין התהום שבחוץ ובין אל־ג'זאר שבפנים. מרוב פחד ורצון להיעלם מחדרו של אל־ג'זאר כמעט איבד את שיווי משקלו ועמד ליפול אל מותו מהקומה העליונה של המצודה. ברגע האחרון ניסה לייצב את עצמו באופן אינסטינקטיבי, מתח את שריריו ובתנועה חדה נפל אל תוך החדר. אל־ג'זאר זינק כמי שהכישו נחש ונעמד במרכז החדר. הוא הביט בתדהמה על האיש שנפל ברעש על הרצפה, התנפל עליו במהירות ואחז בצווארו. "שומר!!" צרח. "שומר!!"
    האיש שנפל ניסה להתנגד, להשתחרר מאחיזתו של הזקן הארור, אלא שהשומר נכנס בריצה והצטרף ללפיתה. הוא החל לחנוק אותו עד שפניו של האיש האדימו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן, ולא חדל אלא כששמע את קולו של אל־ג'זאר:
    "אל תהרוג אותו," אמר. "אל תהרוג אותו עכשיו... תן לו לכלב הזה... תנו לו, שכל בני העיר יראו אותו מת מוות איטי."
    השומר הרפה מהאיש, וראשו של זה ניחת על הרצפה. השומר קרא בקול לחיילים.
    החדר התמלא בלובשי מדים שהסתערו שוב על האיש המבוהל, שעיניו התרוצצו לכל עבר.
    אל־ג'זאר התבונן מקרוב בסכין הגדולה ובמטפחת הרקומה בצבע ארגמן. הוא הניף אותם אל מול חייליו ושאג:
    "צרפתים?!"
    השומרים הרימו את האיש בכוח רב והוציאו אותו במהירות מן החדר. אחמד פאשה אל־ג'זאר נותר לבדו בחדר, נטוע במקומו. הוא הביט מהחלון, צפה בזעם ובשנאה יוקדת בחיילים הצרפתים שהתמקמו בימים האחרונים מחוץ לחומה על התל הגבוה המשקיף על עכו. הוא חזר ונשכב על מיטתו והתכסה שוב בסדיני המשי, מתכנס כולו בתוכם כאילו ביקש שלא לשמוע את קולות חייליו האצים־רצים במדרגות מחוץ לחדרו. הגיעו לאוזניו מלמוליהם, דפיקות ליבם החרד מחרון אפו, ריח פחדם מפניו עלה באפו, והוא חש כמו חיה רעה הקרבה אל טרפה. חמתו בערה. בתנועה מהירה הזדקף במיטתו, אחז בסכין ויצא מהחדר. חיש מהר הוא עט על השומר שעמד מחוץ לחדרו וללא מילים נעץ בליבו את להב הברזל. בלי שהיות הוציא את הסכין ובאִבחה אחת שיסף את צווארו. סילון של דם הציף את פניו של החייל, והוא נפל ארצה, מוכה עוויתות ורגליו פרכסו נואשות כאילו היה שֹה שזה עתה נשחט. החיילים שצפו במחזה נסו על נפשם, ואל־ג'זאר הניף את הסכין והשליך אותה בזעם אחריהם. "כולכם בוגדים, כולכם חורשים נגדי מזימות," צרח לעברם. "שתלכו לעזאזל, Djubre, izdajica,3 כלבים בני כלבים."
    אל־ג'זאר שב לחדרו. הוא השקיף שוב על עכו שניבטה אליו מהחלון. מילים שמעולם לא שכח השתלטו על לשונו. הן היו מגומגמות, רחוקות, מפתיעות:
     
    Vedro mu nebo pokrivač,
    a moja ruka uzglavlje,
    zovni ga, majko, na konak!
    Zovni ga, majko, boga ti!
     
    (וּשְׂמִיכָה יִהְיוּ לוֹ שְׁמֵי תְּכֵלֶת,
    כַּר תִּהְיֶה לוֹ זְרוֹעִי הַצֶּחָה.
    יָבוֹא נָא, אִמִּי, לִשְׁנַת לַיְלָה,
    יָבוֹא נָא בְּשֵׁם אֱלֹהִים.)4
     
    אחר כך הביט שוב החוצה וצרח מלוא גרונו:
    "ב־ו־ג־ד־י־ם!"
    • עלא חליחל
      צילום: יחס"צ
    • עלא חליחל

      עלא חליחל נולד בכפר ג'יש בגליל ב־ 1974 ומתגורר בעכו. חליחל הוא מחזאי, מספר ועיתונאי. הוא בוגר אוניברסיטת חיפה באמנות ובתקשורת, בוגר בית הספר לתסריטאות בתל אביב ובוגר סדנה לכתיבת דרמה בתאטרון "רויאל קורט" בלונדון. עבד שנים רבות בעיתונות הערבית בישראל, והיה העורך הראשי של אתר התרבות בערבית "קדיתא". חיבר מחזות ותסריטים ופרסם עד כה חמישה ספרי סיפורת בערבית. קובץ סיפוריו יחסי הסודיים עם קרלה ברוני תורגם וראה אור בעברית (כנרת, זמורה־ביתן, 2012). עלא חליחל זכה בכמה פרסים ספרותיים, ונבחר לאחד מ־ 39 הסופרים המבטיחים של העולם הערבי בתחרות "ביירות 39 ".

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות