הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • להתחיל לרוץ
  • להתחיל לרוץ
    אמא רצה | ספטמבר 2019 | בריאות | 120 עמ' מודפסים

    בספר שלפניכם תמצאו 42 מחשבות על הסיבות הכי טובות להתחיל (ולהמשיך) לרוץ. למה דווקא 42?

    למספר הזה יוחסו משמעויות רבות בהיסטוריה, בתרבות ובספרות. בשביל קהילת הרצים יש לו רק משמעות אחת: מרתון. 42.2 קילומטרים. הריצה שכל רץ חובב מסתכל עליה בעיניים כלות ושואל את עצמו: האם גם אני אצלח אותה אי פעם? 
    בעידן הרשתות החברתיות נדמה שכל מי שמתחיל לרוץ חייב בשלב מסוים להשתתף במרוצים של 10 קילומטרים, ואז במרוצי חצי-מרתון, ובסוף - איך לא - במרתון עצמו. אבל האמת היא שזה ממש לא נכון: אפשר להתחיל (ולהמשיך) לרוץ רק בשביל הכיף. בלי מרוצים ובלי מרתון. פשוט להתמיד במה שאוהבים לעשות: לרוץ!
    אולי יום אחד נרצה לאתגר את עצמנו במרתון, ואולי לא. וזה לגמרי בסדר. אתם מוזמנים להתחיל לרוץ ולנסות להתמיד. כי זה מה שיפה בריצה: כל אחד יכול להתחיל לרוץ, ולכל אחד יש את האפשרות להיות רץ טוב דיו. 
  • ספר דיגיטלי
     
    30
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1. איך התחלתי לרוץ
     
    בגיל 40 התחלתי לרוץ. במשך שנים הייתי מסתכלת במבט עוין על כל בחורה שרצה בפארק. אם היא רק הולכת — מילא, אפשר אפילו לחייך אליה. אם היא ממש רצה — איזו קנאה!
    בילדותי השתתפתי בחוג אתלטיקה: אימונים, תחרויות, אליפויות. עד כיתה ח' הייתי אפילו די טובה בזה. כשעברתי לתיכון, להיות ספורטאית כבר לא נחשב כזה מגניב ואני פרשתי בשיא.
    בכל שנות התיכון לא התגעגעתי בכלל. גם לא בצבא ובאוניברסיטה. אבל מתישהו, בין שלושה תארים וחמש לידות, הבנתי שמשהו חסר.
    רק כשבת הזקונים הייתה בת שנתיים, בלי תירוצים של אחרי־לידה־הנקה־מחסור־בשעות־שינה, משהו קרה. בלי שהרגשתי, משהו השתנה. הקנאה ברצים הפכה למטרד...
    אחרי שכנראה ייגעתי אותה בקיטורים שלי, אחותי החכמה אמרה לי: מה את מקנאה באלו שמצליחות לרוץ ומקטרת בלי סוף? רוצי כבר!
    - בטח, קל להגיד. אם הייתי יכולה לרוץ כבר הייתי עושה את זה מזמן! 
    הבעיה היא שאני פשוט לא יכולה!!!
    - לא נורא. בהתחלה תרוצי רק דקה ותלכי 19 דקות. 
    בשבוע הבא תרוצי שתיים ותלכי 18. אחר כך שלוש ו-17. מה כבר יש לך להפסיד?
    התחלתי...
    לרוץ דקה, אחרי יותר מ-20 שנה שבהן רצתי רק אחרי הילדים בגינה, זה לא כל כך פשוט כמו שאתם אולי חושבים. אבל עם הרבה כוח רצון הצלחתי. וככה, לאט לאט, בלי ויתורים והנחות, הוספתי בכל פעם עוד דקה קטנה אחת לריצה היומית.
    הילדים הסתכלו עליי בעין עקומה: מה את מתלהבת כל כך? מה מיוחד בלרוץ שתי דקות בלי להפסיק? (ועוד בירידה!) ולמרות זאת גם הם נדבקו בהתרגשות והתחילו לגלות עניין בתחביב החדש.
    אחרי שאצליח לרוץ במשך 5 דקות ברציפות, הבטחתי לעצמי, אקנה נעלי ריצה. אחרי זמן קצר כבר רכשתי בגאווה ענקית את נעלי ה-Nike הראשונות שלי! ומכיוון שראיתי ששיטת הגזר עובדת יפה, המשכתי להבטיח לעצמי הבטחות:
    כשאגיע ל-10 דקות, אקנה מכנסי ריצה. 
    15 דקות רצוף — חולצה מנדפת. 
    השלב הבא — חזיית ריצה. וכך הלאה... 
    (אז עוד לא הבנתי שהדבר החשוב ביותר הוא בכלל הגרביים!).
    כשהגעתי לחצי שעה רצופה של ריצה, החלטתי שאין עוד ממה לחשוש ויצאתי מהארון: יש הבדל בין סתם לרוץ להנאתך בפארק, לבין השלב השני בהתפתחות — השתתפות במרוץ. כאן את עומדת פתאום בין מאות אנשים זרים, שכולם התאספו ביום ובשעה הנכונה כדי לרוץ ביחד.
    הזמנתי את בני השני שהיה אז בן 13, ונרשמנו למרוץ 10% במרתון תל אביב. 4.2 ק"מ...
    איזו חוויה! למרות החום הגדול, המסלול הלא מוכר וההתרגשות, הצלחנו שנינו לרוץ את המרחק כולו בלי לעצור. בסוף המרוץ, בעודנו יושבים על שפת המדרכה ומנסים להסדיר מחדש את הנשימה, הילד קבע: "בשנה הבאה תרוצי עשרה קילומטר. אבל הפעם אין לך מה לבנות עליי". 
    "עשרה?" עניתי לו, "אל תגזים. אין סיכוי." אבל הזרע שנטמן, כבר החל לנבוט מעצמו. בשנה הבאה, אחרי אימונים אינטנסיביים של מספר חודשים, נרשמתי עם בני הבכור (אז בן 16) לריצת ה-10 ק"מ באותו מרוץ בתל אביב.
    עד הרגע האחרון לא ממש האמנתי שזה קורה. שום דבר לא היה יכול להכין אותי לחוויה המופלאה הזו. מזג האוויר, האנשים, המסלול — הכול היה פשוט מושלם. רצנו את המרחק בזמן בלתי נתפס מבחינתי: 66 דקות.
    ילדתי חמש פעמים. כל לידה הייתה עוצמתית ומרגשת, אבל עד כמה שזה נשמע מוזר, התינוקות נולדים מדרך הטבע; זה לא לגמרי בשליטתי...
    כתבתי דוקטורט. גם הוא הפך בשלב מסוים למין דבר כזה שקורה מעצמו: אם רק אקרא המון מאמרים ואכתוב 300 מילים ביום, בסוף יתמלאו להם 300 עמודים והמחקר יושלם. 
    אבל ריצה של שעה שלמה בלי לעצור?! זה משהו שבהחלט לא יכול לקרות מעצמו בדרך הטבע. תחושת ההישג אחרי דבר כזה היא לגמרי בסקאלה אחרת. את מרגישה שאת לא צועדת על החול התל אביבי אלא מרחפת מעל העננים...
    בשנה שלאחר המרוץ הזה כבר ארוץ חצי מרתון ראשון בטבריה, ואחרי חודשיים ארשם גם לחצי מרתון נוסף בתל אביב. בין לבין אסמן וי על רשימה מכובדת של מרוצים כמו מרוץ אייל הוותיק ברמת השרון, עין גדי, עיינות, גזר, הרצליה, מרוץ המכביה ועוד.
    עד כמה שכל הריצות האלה היו מרגשות ומרוממות נפש, לעולם תהיה זו ריצת ה-10 הראשונה ההיא, הריצה עם בן ה-16 ברחובות תל אביב, שתיזכר בלבי כאירוע מכונן: זה שהפך אותי למישהי שיכולה להגיד בגאווה: אני רצה!
    ולכל אלו שעדיין מתלבטים: אל תפחדו. אם אני הצלחתי, גם אתם יכולים. פשוט שימו נעליים, צאו מהבית ותתחילו לרוץ. לאט, בנחת. רק כמה שמתאים לכם בדיוק ברגע הזה.
    ואם תתאהבו ותתמידו, תראו שזה יקרה — בלי שתרגישו, משהו ישתנה. וכמו שכתבה ריטה: מה שייפתח לכם — מחכה. זה תלוי רק בכם...
    וגם אם לא תרוצו לעולם את המרחק המיתולוגי של 42.2 ק"מ, עדיין תוכלו לקום בבוקר ולהגיד לעצמכם בסיפוק: כן, גם אני רצ/ה. לא הכי מהר, זה נכון. אולי אפילו די לאט... אבל בהחלט מספיק טוב/ה כדי לומר — I’m a Good Enough Runner
    • ענת שפירא לביא
    • ענת שפירא לביא
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • פחות משעתיים
    • ספר הריצה השלם
    • אוטוביוגרפיה של ריצה
    • המרוץ של פלאנגן
    • על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה
    • אכילה מודעת
    • להפסיק לעשן עכשיו
    • האינטלגנציה הרגשית של האכילה
    • תזונת 80/10/10
    • איך לא למות
    • בטן של חיטה
    • האמת על בלוטת התריס