הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לא העזנו לדעת
  • לא העזנו לדעת
    עם עובד | אוגוסט 2019 | פרוזה מקור | 240 עמ' מודפסים
    כמה שבועות לאחר הלילה הנורא ההוא פונה אישה אל בעלה ואבי ילדיה ומשחזרת לו מה קרה וכיצד, מספרת וגם מטיחה, מתפייסת, והשיחה מתפרסת על פני שנים. "כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה," היא אומרת, "אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא קילומטרים ממנו." ביסוד השיחה בשורה שאין קשה ממנה – מותו של אדם צעיר במלחמה חסרת תוחלת. המשפחה כולה נשאבה אז לתוך החלל שנפער בה, התלכדה בשבעה במושב בצפון, עד שהסחרור התחיל להרחיק זה מזה את מי שעוד שמרו בלבם טינות ישנות: אחים, גיסות, בני דודים. כולם הסתחררו במערבולת.
    שניים נפלטו מתוכה, המספרת ובעלה. מה שחיבר ביניהם מאפשר לאחר שנים את השיחה הזאת, שעולה מתוכה, בצד הכאב המסרב להיעלם, גם אהבה גדולה. העובדות הכלליות מוכרות לכל ישראלי – איך נפתח סבב האלימות ואיך הסתבך – אבל כאן משפחה אחת בהתמודדותה, וזוג אחד, איריס ותמיר, עם זיכרונותיו מן התקופה ההיא: אלה שכך בדיוק קרו, ואלה שנילושו בנפש המתבוננת לתוך עצמה בלי שום הנחות, אך גם בעדנה מאוחרת. 
     
    איריס לעאל בספר אמיץ מעזה להישיר מבט נוקב אל נבכי ההוויה הישראלית ולהאיר שם, בלי לחוס על עצמה, את אחד האזורים הטעונים ביותר, אם לא הטעון מכולם, ולתת לו ביטוי אישי עמוק, חד פעמי, מדויק וחסר פשרות. 
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    84 67.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    שאלת אותי יותר מפעם אחת בזמן האחרון מה אני עושה, ואני אמרתי לך שאני כותבת אלגיה לנמרוד. שאני קמה בבוקר ופותחת את התריס החשמלי של דלת חדר השינה שלנו ומסתכלת על העץ, שבזמן האחרון צמח לגובה והתפשט והוא נוגע עכשיו בסורגי הברזל המקיפים את המרפסת. כשאני גומרת לשתות את הקפה, אני מתיישבת אל השולחן ומקיימת את הטקס המילולי הזה שעות, חוזרת על אותם משפטים, על אותן מילים עד כדי קיהיון, מנסה להפוך את האובדן לזיכרון ואת הכאב החדש הזה, שפועם לי בראש וסוחט אותי עוד לפני שהתחיל היום, למשהו מובן הדומה לקינה.
    מעולם לא התייגעתי כך על כתיבה. קיימת יומרה אצל מי שחשים שייעודם אמנות, ובעיקר ספרות: אנחנו עובדים כאילו הוענקה לנו סמכות; אבל למעשה איש לא הסמיך אותנו לכלום. זה לא מקל עליי או עושה את עבודתי פשוטה יותר. יש בקרים, אתה יודע לזהות אותם מראש על פי סימנים בדוקים, בקרים שבהם הכתיבה בלתי אפשרית, ונחוץ אז מעט מאוד כדי להבעיר את הכעס שמקנן בי מאז מה שקרה — זה הקוד שלי למה שקרה — ודברים יוצאים מהר מאוד מכלל שליטה. עם ספל הקפה ביד אני פורשת לפניך רשת רחבה של תלונות. כוח ההמצאה שלי בשיאו בימים האלו, ואני מאשימה אותך במגוון מגוחך של דברים חוץ מבדבר האמיתי, המביש — שאתה והמשפחה שלך אחראים בראשי לאומללותנו החדשה. כל חיי התחמקתי בהצלחה מכל האובדנים שארבו לי בפינות חשוכות, לא נתתי לאבל יותר מדקה מזמני, ואז נשלחה הרגל הזאת משום מקום, ואני מעדתי בה ונפלתי. ישר על הפנים. תודה רבה לך, באמת, עכשיו אני בית רדוף רוחות מוברח ונעול, ואני מנסה לכתוב את דרכי החוצה.
    זה פחות או יותר מה שאמרתי לך, ואתה נתת בי אז את המבט הזה, שנמצא בחצי הדרך בין יוקד לבין נסוג, וגופך התקשח. יש הרבה מאוד מתחת לפני השטח של האבל, הרבה פחד ואשמה והרבה מאוד בדידות. כלפי חוץ התמודדנו עם זה יפה, אבל הצער, כמו קוטל עשבים, ממית גם את מה שנמצא מסביב, גם קילומטרים ממנו. אלו הם המעגלים המתפשטים ומתרחבים של החורבן, זו תנועת הנפש המנסה, בלא הועיל, למלא את הריק, ובמדבר הפתאומי הזה של הקיום תעינו אתה ואני, שכל חיינו יחד פעמנו בדופק משותף, כל אחד לבדו, עד שבדרך נס ממש מצאנו שוב זה את זה.
     
    בכל הנוגע למה שקרה מיד אחרי שהטלפון צלצל, עדותי מוטלת בספק.
    אף על פי ששחזרנו את הדקות הראשונות האלו ותיארנו אותן בינינו לבין עצמנו על כל פרטיהן האיומים, וכל אחד מאיתנו הציל משהו מן הנשייה, איבדתי שעות וימים, וחלק ממני לא לגמרי מסונכרן אפילו עכשיו. כיוון שתחושת המציאות התערערה בבת אחת ובעוצמה, נראה לעיתים שכל זה מעולם לא קרה, ופעמים אחרות נדמה שזה הדבר היחיד שקרה אי־פעם. ההלם, כמו שיכור קולני שננעל בספרייה לילה ארוך, עשה שמות בתודעה שלנו. בעט במדפים, גרף בידיו שורות ארוכות של ספרים והטיל אותם על הרצפה, תלש בחמת זעם דפים מעותקים נדירים וגם השתין על הכריכות.
    יש ימים שהזיכרון מתרצה בהם ונפתח לפניי. אז מבזיקות בתודעתי תמונות שלמות על כל פרטיהן הבנאליים. אני זוכרת למשל את תנועת הרוח בעלי עץ האלון שבצילו נכרה הבור לנמרוד ושאליו מילטתי את עיניי בלוויה, ואת הירוק העמוק הכלוא בעלווה. אני זוכרת את האברך שהופיע בפתח הבית, בידו חלה שאשתו אפתה לשבת ועל פניו הערבוביה המשונה של צער ופחד. או את טעמו המדויק של כריך הטונה שחברתי קנתה לי למחרת בבוקר, כשחזרתי לתל אביב לכמה שעות, ואת הטון המאיים של השקט ששרר על המרפסת כשאכלתי אותו בחברתה, רק היא ואני, אחרי שלושה ימים שאלפי מנחמים הציפו בהם את הבית במורדות־ארזים בכל שעה ושעה.
    בימים אחרים התמונות חשוכות ברובן ואילמות, מים שחורים שאני מפרפרת בתוכם כמו דג מיוגע. אבל מה שקרה והסיפור על מה שקרה הם תמיד שני דברים שונים, ומכיוון שחייבים להתחיל בנקודה כלשהי, אתחיל בנקודת ההתחלה של הסיפור, במיטה בחדר השינה, וליתר דיוק במרצפות הצהובות האלו שכפות רגליי נעמדו עליהן. משם להתחיל ללכת, ארבעה עשר צעדים בערך.
    אני אומרת ארבעה עשר, כי ספרתי אותם יותר מפעם אחת, כאילו לספירה יש כוח להפוך את העובדות על פיהן. במצב הזה של שבר, מספרים מספקים נחמה נחוצה. כמויות, זמנים, מרחקים הם דבר מרגיע. מדי יום ביומו ושבוע אחר שבוע ספרנו את המתים, עכשיו נספור צעדים. ארבעה עשר, כאמור, עד למכשיר הטלפון שבקצה המרוחק של הסלון, ובאותו לילה אלה היו צעדי ריצה זריזים, שרק הפחד ממה שידעתי שצפוי לי האט אותם קצת.
    אני מבטיחה לחזור לרגע הזה פעם אחר פעם כמו בהפרעה טורדנית.
    היגון מטבעו הוא חוזרני.
     
    זה היה בשלוש לפנות בוקר, בין יום שני ליום שלישי. חצי שעה קודם לכן נשמעה אזעקה בתל אביב. עשינו מה שעשינו בכל הפעמים הקודמות, אבל בהילוך איטי ובקואורדינציה דפוקה של מוח חצי רדום. הזדקפנו במיטה, הסתכלנו זה בזה ואמרנו אזעקה — בימים האלה קראנו לכל פעולה בשמה, חדר מדרגות, פלאפונים, בום, שניים, יירוט — ורצנו להעיר את הילדים. אני התעכבתי, מסתבכת עם חלקי בגדים, עם כתפיות ורוכסנים ועם השאלה מה נלבש על גבי מה. אני יודעת שהחדר היה מואר, איזה אידיוט יתלבש בחושך בזמן מתקפת טילים בשתיים וחצי בלילה, אבל על זה הזיכרון שלי מתעקש: freeze שלי עומדת ליד הכיסא שבפתח חדר השינה בכתונת לילה עם התמונה של פו הדוב והכיתוב דיסני־מאניה, פעימות הלב שלי הן הבהובים רפים באפלולית העירונית הממורטטת, ריח של מתכת נישא באוויר.
    בחדר המדרגות התכווצנו בפיג'מות שלנו. אמנם היו לנו מפגשים חביבים כשהתנקזנו לקומה השנייה, זו שהתקבלה על כל דיירי הבניין כמרחב מוגן בהישמע אזעקה; הארנו פנים זה לזה, החלפנו הלצות סתמיות, ליטפנו בפיזור נפש את הכלבים הלחוצים והעלינו השערות בנוגע להתפתחות האפשרית ולמועד סיומו של המבצע. אבל שכנות טובה בשעות היום זה דבר אחד, ויקיצה פרועה במחיצת זרים היא דבר אחר לגמרי. הנהנו קצרות, נכלמים וזעופי פנים, וארבעתנו קרסנו על הרצפה, גבנו אל הקיר. הבן שלנו התעטף בשמיכה, שאסף בחופזה ממיטתו, וטמן את פניו בצווארי. לחשתי לתוך אוזנו: "כבר זה נגמר ותוכל לחזור לישון."
    חה! עולה נחרת צחוק מיציעי המוח. נגמר? זה אפילו לא התחיל. ואשר לשינה, בעשרים וארבע השעות הבאות כמעט לא נעצום עין.
    על פי רוב, מבט לאחור מגלה כמה החיים מתעללים בהבטחות שלנו.
     
    כשהתארגנתי לשינה שעתיים קודם לכן, כורעת על ברכיי מול המיטה כמו קתולית בשעת תפילת אבינו שבשמים במילים וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי נִסָּיוֹן כִּי אִם חַלְּצֵנוּ מִן הָרָע וידי מגששת אז תחת המיטה אחרי בקבוק מים מינרליים שהתגלגל לשם, נזכרתי בבהלה ששכחתי לסמס לאחותך, אף על פי שסיכמתי עם עצמי לא לשכוח ואף כתבתי בראשי את הנוסח המדויק. היי, מה שלומך? חושבים עלייך ומקווים שאת לא משתגעת מדאגה. תעדכני כל הזמן. עכשיו כבר היה מאוחר מדי, וגמרתי בליבי לעשות את זה דבר ראשון בבוקר. בשיחת הטלפון האחרונה היא סיפרה לך שאחרי שהות מלחיצה בקיבוץ בארי האחיין שלנו נלקח לקורס מ"כים, וכולנו יכולים לנשום שוב לרווחה.
    שכבתי על הגב והקשבתי לטלוויזיה, שרעמה בחדר הסמוך, מזינה אותנו בעירוי חדשותי רצוף, שהותאם לצורך הבולמי שלנו בעדכונים. אתה נכנסת לחדר, נישקת אותי ואיחלת לי לילה טוב. כשיצאת שמעתי אותך פותח את דלת המקרר, פותח בקבוק בירה וחוזר לסלון המואר. בחדר השינה ערכה לפניי רוח הרפאים הלילית שלי סיכום גס של אירועי היום, כפי שעשתה בכל לילה מאז תחילת המבצע.
     
    ארבעה חיילי צה"ל נהרגו ותשעה נפצעו מפגיעת פצצת מרגמה בשטח כינוס במועצה האזורית אשכול. בהפגזה על פארק משחקים במחנה הפליטים א־שאטי הנמצא ממערב לעזה נהרגו עשרה, רובם כמובן ילדים. תושבים ביישובי שער הנגב הונחו להסתגר בבתיהם בעקבות חדירה של חמישה חמושים לשטח ישראל דרך פיר מנהרה. על פי הידוע באותה שעה, החמישה פתחו באש לעבר כוח צה"ל. הכוח הגיב באש והרג את אחד החמושים, אך האחרים הצליחו להימלט.
     
    מן ההצהרה לתקשורת של ראש הממשלה ושר הביטחון בשמונה בערב נראה שהבלהה המתפתחת לנגד עינינו צוברת תאוצה. נתניהו אמר: "זהו יום קשה וכואב. צריך אורך רוח ונחישות כדי להמשיך במאבק נגד ארגון טרור רצחני. גם בשעה זו אנחנו ממשיכים בפעולה לנטרול ופגיעה במנהרות הטרור," ומשהו בשפת הגוף שלו ובמאמץ הנואש לשדר אורך רוח ונחישות היה מרגיז ברברבנותו, אבל גם מעורר חמלה. אחריו התייצב יעלון מול המיקרופונים לתרום את תרומתו. שפתיו הקפוצות נראו כאילו הן חשות שאט נפש מעצם ההכרח לדבר. ״לא נהסס להרחיב את המבצע כדי לפגוע בחמאס," הוא אמר, ושתי עיניו התקרבו זו אל זו כאילו זה עתה גילה שעשה טעות שיפוט רצינית. "לא נירתע, ונמשיך בלחימה עד שחמאס יבין שהמציאות הנוכחית הרסנית עבורו ועבור הרצועה."
    אני רוצה להריץ את זה שוב:
    תסתכל בשניים הללו מבצעים את הדואט הקומי־טרגי שלהם, הפעם בסאונד מושתק ולאורה המשטה של המטפיזיקה. בשעה הזאת הכול כבר קרה. בניגוד לידיעה שנמסרה לציבור, החמושים הפתיעו את כוח צה"ל, שכל כולו כמה בחורים בני עשרים, שעדיין לא מלאה שנה לשירותם וזה עתה עברו איזה קורס מזורז. החמושים פצעו אחד מהם והרגו חמישה. מותם כבר היה עובדה מוגמרת. לא היה אפשר להשיבה לאחור או לתקנה בטכסיס כלשהו. אבל כמו החץ הידוע, שנורה ועושה את דרכו בחלל ובזמן מוחלטים כאילו הוא תלוי בלי תנועה באוויר ועד שלא יפגוש את יעדו — עד שלא יחדור מבעד לעור ויקרע רקמות שריר ועצב, עד שלא ינפץ עצמות וישתק את כל המערכות — המציאות תישאר ללא שינוי. המידע שהיה בדרכו אלינו עדיין לא הגיע, ולעת עתה היה חסר ממשות.
    שווה הערך העממי לעיקרון הזה, שחושל בשנים של אכזבות, היה האני מאמין של רחל, השכנה שלנו דלת־מול־דלת בבני ברק, יצורה ביישנית וטיפשונת כמו ציפור, שהכריזה בכל הזדמנות: "מממה שששאני לא יודעת לללא כואב לי."
    ת"ס אליוט התאמץ קצת יותר:
     
    אִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ הֹוֶה לָעַד
    הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה.
    "משהו קרה," אבחנת והורית בראשך על המסך, "הם נראים לחוצים מתמיד."
     
    מתישהו נרדמתי בהרגשה מבולבלת והתעוררתי לקולות הכרסום של בעיה לא פתורה. באותו רגע הטרידה אותי דווקא נפילת פצצות המרגמה בשטח הכינוס האנונימי. קראתי לך ושאלתי אם קרה משהו חדש. אתה גיחכת. "הכול אותו דבר, מותק," אמרת, "תחזרי לישון." הכרתי את הגיחוך הזה למרות נדירותו, הוא דמה לכאב שיניים יותר משדמה לבת צחוק. היה בו זעם מר. בעלי ההגון, האצילי. לא נפטרת מהם, מהכאב ומהזעם, גם כעבור חודשים ארוכים.
    "אבל נמרוד כבר לא בבארי," אמרתי.
    אתה אישרת ושוב אמרת: "תחזרי לישון."
    • איריס לעאל
      צילום: גל חרמוני
    • איריס לעאל

      איריס לעאל (נולדה ב-1959) היא סופרת ומבקרת ספרות ישראלית.

      איריס לעאל נולדה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. היא גדלה אצל סבה וסבתה בחלקה הדתי של בני ברק ומאוחר יותר עברה עם אביה לקיבוץ כפר מנחם של השומר הצעיר. המעברים האלו בין כמה מקומות השונים זה מזה במהותם (חברה עירונית וחברה כפרית) ואף עוינים זה את זה מהבחינה האידאולוגית (חברה חרדית לעומת חברה חילונית נסיונית) השפיעו עמוקות על כתיבתה של לעאל ועיצבו את עמדתה הביקורתית הנמצאת ביסוד ארבעת ספריה ומאמרי הבקורת והדעות שפרסמה במשך השנים. בתה הראשונה נולדה ב-1980 ועימה נסעה לפריז למשך שנה, שם למדה צרפתית. בשנים 1991-1985 שהתה בלונדון, שם כתבה את ספרה הראשון (חוות מרפא) והרחיבה ידיעתה בפילוסופיה כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטת לונדון.

      לעאל עומדת בראש המחלקה לכתיבה בקאמרה אובסקורה משנת 2000. היא כתבה במוסף הספרים של העתון הארץ מאז היווסדו. בנוסף לכך כתבה מאמרי ביקורת, רשימות וספורים קצרים שהתפרסמו בעתונים שונים ביניהם: ידיעות אחרונות, מעריב, וכתבי עת נוספים.

      לעאל כתבה ביחד עם אמנון דנקנר את המחזה "אנשים כמונו", שעתיד לעלות כהצגה בתיאטרון הקאמרי בנובמבר 2014 בבימויו של כפיר אזולאי. ‏

      היא חיה בתל אביב עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות