הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • לאחר מכן
    ספר מוגן
     
  • לאחר מכן
    רוזמנד לאפטון | תרגום: עידית שורר
    ידיעות ספרים, פן | 2012 | פרוזה תרגום | 305 עמ'

    עשן שחור מכתים שמי קיץ תכולים. בית ספר עולה באש. אחת האימהות, גרייס, רואה את העשן ורצה. היא יודעת שבתה ג'ני נמצאת בפנים והיא רצה אל תוך הבניין הבוער...

    לאחר מכן גרייס חייבת לעלות על זהותו של המצית ולהגן על ילדיה מפני דורשי רעתם. לאחר מכן היא חייבת להתגבר על מגבלות כוחה הפיזי ולגלות את עוצמתה וממדיה של האהבה.

     

    לאחר מכן של רוזמנד לאפטון, שתורגם ל-22 שפות, נבחר בידי "אמזון ארצות הברית" ו"פבלישרס ויקלי" לספר הטוב ביותר של שנת 2012.

    "רומן מרתק וממכר"

     - New York Times

     

    "כמו רומן הביכורים של לאפטון, אחות, גם לאחר מכן מאופיין בכל התכונות של רב-מכר. לאפטון יודעת לחבר בין רגשות עזים לעלילה סוחפת"

     - Daily Mirror

    "לאחר מכן מוכיח שלאפטון אינה סתם טובה, היא מצוינת"

     - Seattle Times

    "קצב מתוכנן היטב ואווירה מתוחה מאוד אינם מאפשרים להניח את הספר מהיד"

     - The Guardian

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

    באותו יום אחרי הצהריים היית בפגישה חשובה בבי־בי־סי, ולכן בוודאי לא הרגשת את הרוח החזקה והחמה שנשבה - "ברכה מאלוהים ליום ספורט," אמרו ההורים זה לזה. חשבתי שגם אם יש אלוהים, הוא קצת עסוק ברעבים באפריקה וביתומים נטושים במזרח אירופה ואין לו זמן לדאוג לאספקת מיזוג אוויר חינם למירוץ השקים של סידלי האוס.

    השמש האירה על הפסים הלבנים שנצבעו על הדשא; המשרוקיות סביב צווארי המורים נצנצו; שערם של הילדים נראה מבהיק. רגליים קטנות מעל כפות רגליים גדולות להכמיר ניתרו על העשב בריצת מאה מטרים, בתחרות שקים, במסלול מכשולים. בקיץ אי־אפשר לראות את בניין בית הספר עצמו. עצי האלון הענקיים, העבותים, מסתירים אותו. אבל ידעתי שכיתת הגן עדיין בפנים ואמרתי לעצמי שחבל שהילדים הצעירים ביותר לא נמצאים גם הם בחוץ ונהנים מהיום הקיצי.

    אדם ענד את התג "אני בן 8!" מכרטיס הברכה שנתנו לו הבוקר - רק הבוקר. הוא בא אלי בריצה, פניו הקטנים קרנו כי הוא הולך להביא את העוגה מהבניין עכשיו, הרגע! רוֹאינָה היתה צריכה להביא את המדליות, לכן הלכה איתו; רואינה שלמדה בסידלי האוס עם גֶ'ני לפני חודשים רבים כל כך.

    כשהם הלכו, הסתכלתי סביבי כדי לראות אם ג'ני הגיעה. חשבתי שאחרי האסון של בחינות הבגרות שלה היא תתחיל מיד להתכונן למועדי ב', אבל היא רצתה להמשיך לעבוד בסידלי האוס כדי לממן את הטיול המתוכנן שלה לקנדה. מוזר לחשוב שכל כך לקחתי את זה ללב.

    חשבתי שתפקיד של סייעת זמנית למורה בגיל שבע־עשרה הוא אתגר לא מבוטל - אבל היום אחרי הצהריים היא משמשת כאחות בית ספר. בארוחת הבוקר התנצחנו בעדינות.

     

    "את קצת צעירה לאחריות כל כך גדולה."

    "זה בסך הכול יום ספורט בבית ספר יסודי, אמא, לא תאונה בכביש המהיר."

     

    אבל עכשיו המשמרת שלה כמעט הסתיימה - בלי שום תאונות - ועוד מעט היא תצא ותצטרף אלינו. הייתי בטוחה שהיא כבר מחכה על קוצים לרגע שבו תוכל לצאת מחדר האחות הקטן והמחניק, שתקוע בקומה העליונה של בית הספר.

    בארוחת הבוקר שמתי לב שהיא לובשת חצאית קומות אדומה וחולצה קטנטנה, ואמרתי לה שהתלבושת הזאת לא נראית מקצועית במיוחד, אבל ממתי ג'ני מקשיבה לעצותי בענייני בגדים?

     

    "תגידי תודה שאני לא לובשת ג'ינס נמוכים."

    "את מתכוונת לג'ינס שנתלים על הישבנים של הבנים?"

    "אה־הה."

    "תמיד מתחשק לי לגשת ולמשוך אותם למעלה."

    היא פורצת בצחוק.

    ורגליה הארוכות באמת נראות נהדר מתחת לחצאית הדקיקה, הקצרה מדי, ולמרות רצוני אני מרגישה קצת גאווה. אף על פי שהיא ירשה את רגליה הארוכות ממך.

     

    מייזי הגיעה בינתיים למגרש הספורט, עיניה הכחולות נוצצות ופניה חיוך אחד גדול. יש כאלה שמזלזלים בה ורואים בה סנובית עם פוזה מתלהבת, שלובשת חולצות עם הדפסים מצחיקים (השרוולים ארוכים והדוגמאות משתנות), אבל רובנו אוהבים אותה.

    גרייסי," היא אמרה וחיבקה אותי. "באתי לתת לרואינה טרמפ הביתה. היא סימסה לי לפני כמה רגעים שהמצב ברכבת התחתית על הפנים. אל הדגל, אמא־נהגת!"

    "היא הלכה להביא את המדליות," אמרתי לה. "אדם הלך איתה להביא את העוגה שלו. הם תכף יחזרו."

    היא חייכה. "איזו עוגה השנה?"

    "שוקולד מרובעת של 'מרקס אנד ספנסר'. אַדי חפר שוחה בכפית, הורדנו את כל הסוכריות והחלפנו אותן בחיילים. ועכשיו זאת עוגת מלחמת העולם הראשונה. אמנם אלימה, אבל מתאימה לכיתה ג', לכן אני לא חושבת שמישהו יתנגד."

    היא צחקה. "מקסים."

    "לא ממש, אבל הוא חושב שכן."

     

    "היא החברה הכי טובה שלך, אמא?" שאל אותי אדם לא מזמן.

    "נראה לי, כן," אמרתי.

     

    מֵייזי נתנה לי משהו קטן בשביל אדם, עטוף יפה להפליא, וידעתי שבפנים תהיה המתנה הכי קולעת שיכולה להיות. היא מעולה במתנות. זה אחד הדברים הרבים שבזכותם אני אוהבת אותה. וגם כי היא רצה בתחרות האמהוֹת בכל השנים שרואינה למדה בסידלי האוס ותמיד הגיעה אחרונה בהפרש של קילומטר ולא שמה קצוץ! בחיים שלה לא היה לה אפילו בגד לייקרה אחד, וכמעט בניגוד לכל אמא אחרת בסידלי האוס היא אף פעם לא ראתה מכון כושר מבפנים.

    אני יודעת. אני מושכת זמן עם מייזי במגרש שטוף השמש. סליחה. אבל קשה לי. כי אני מגיעה לחלק הקשה, הקשה נורא.

    מייזי הלכה לחפש את רואינה בבניין בית הספר.

    הצצתי בשעון; השעה היתה כמעט שלוש.

    ועדיין אין זכר לא לג'ני ולא לאדם.

    המורה לספורט שרק במשרוקית שלו לקראת התחרות האחרונה - מירוץ שליחים - ונהם ברמקול לצמדים לגשת לעמדות. חששתי שאדי יסתבך כי הוא לא נמצא במקום שנועד לו.

    הסתכלתי לאחור אל הבניין והייתי בטוחה שתכף אראה אותם יוצאים אלי.

     

    עשן בקע מבניין בית הספר. עשן שחור וסמיך כמו של מדורה. יותר מכל אני זוכרת את השקט. את היעדר הפאניקה. אבל ידעתי שהוא הולך ומתקדם במהירות לעברי כמו כוח משחית.

    אני מוכרחה להתחבא. מהר. לא. אני לא בסכנה. פחד האימים הזה הוא לא לעצמי. ילדי נתונים בסכנה.

    ההכרה הלמה בי בכל הכוח, היישר בחזה.

    פרצה שם שרפה והם בפנים.

    הם בפנים.

     

    וכבר אני בריצה, בתאוצה של צווחה.

    רצתי מהר כל כך עד שלא היה לי זמן לנשום.

     

    צווחה רצה, שלא תיבלם עד שאחבק את שניהם.

     

    מעבר לכביש שמעתי סירנות זועקות בקולי קולות על הגשר.

    אבל הכבאיות לא זזו. מכוניות נטושות, שעמדו מול הרמזורים, חסמו את דרכן, ונשים יצאו ממכוניות אחרות שנעזבו באמצע הכביש והתחילו לרוץ על הגשר לכיוון בית הספר. אבל הרי כל האמהות היו ביום הספורט. מה הנשים האלה עושות, למה הן מעיפות מהרגליים נעלי פלטפורמה ומועדות על כפכפי אצבע וצועקות תוך כדי ריצה, כמוני? זיהיתי אחת מהן, אמו של ילד בכיתת הגן. אלה היו האמהוֹת של הילדים בני הארבע שבאו, כמו כל יום, לאסוף אותם מבית הספר. אחת מהן השאירה פעוט ברכב שטח נטוש, והפעוט צפה באמו שהצטרפה למירוץ האמהוֹת המחריד והלם בחלון.

     

    ואז הגעתי לשם ראשונה, לפני כל האמהות, כי הן עדיין היו צריכות לחצות את הכביש ולרוץ בשביל לבניין.

    ובני הארבע עמדו בשורה מחוץ לבניין עם הגננת, תנין קטן ומאורגן; ומייזי היתה עם הגננת וחיבקה אותה, וראיתי את ארשת פניה המזועזעת של המורה. מאחוריהם היתמר העשן השחור מן הבניין כמו מארובה של בית חרושת והכתים את שמי הקיץ התכולים.

     

    ואדם היה בחוץ - בחוץ! - ליד פסל הברונזה - והוא התייפח על רואינה והיא אחזה בו בכוח. וברגע ההקלה הזה גלשה האהבה מתוכי לא רק אל בני אלא גם אל הנערה שניחמה אותו.

    הרשיתי לעצמי שנייה, אולי שתיים, להרגיש הקלה לופתת קרבַיים למראה אדם ומיד חיפשתי את ג'ני. שיער בלונדי בתספורת קארה, דקיקה. בחוץ לא היתה אף אחת שדמתה לג'ני. הסירנות ייללו מהגשר.

    והזאטוטים בני הארבע התחילו לבכות כשראו את האמהוֹת רצות אליהם בשביל במהירות הבזק, דמעות זולגות על פניהן וזרועותיהן מושטות בציפייה לרגע שבו יחבקו את ילדיהן.

    ואילו אני פניתי לכיוון הבניין הבוער, אל העשן השחור שעלה מן הכיתות שבקומות השנייה והשלישית.

    ג'ני.

    • רוזמנד לאפטון
    • רוזמנד לאפטון
     
  • המלצות נוספות
    • אחות
    • פרויקט רוזי
    • הנערה שהשארת מאחור
    • תנו לשד לישון
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • השוד
    • סיפורה של שפחה
    • עקוב אחר שינויים
    • צוערים
    • שיר ענוג
    • תזכירי לי מי את