הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה
  • כל החשבון עוד לא נגמר - ההרצאה האחרונה
    כתר | מרץ 2019 | עיון, היסטוריה ופוליטיקה | 40 עמ' מודפסים
    ביוני 2018 דיבר עמוס עוז מול קהל באוניברסיטת תל אביב, וסיכם במשך שעה אחת את מחשבתו הפוליטית שקיווה להשאיר למורשת.
     
    ההרצאה האחרונה – כפי שכונה הסרטון שהפך ויראלי – נוגעת בפיכחון ובצלילות במהות הקיום היהודי והישראלי ובפתרון האפשרי לסיום הסכסוך. עוז ראה הכרח בפתרון זה בשל מחויבותו העמוקה למפעל הציוני, ומטעמים מעשיים הנטועים היטב בקרקע המציאות המזרח־תיכונית. בתוך כך העלה עוז מחשבה חדשה על מהות הזיכרון, האובדן והרצון להשיב את שאבד.
     
    משפחתו וידידיו של עמוס עוז החליטו להביא את ההרצאה הזאת לדפוס כדי שקולו הנחוץ והחסר ימשיך להישמע.
  • ספר דיגיטלי
     
    18
    ספר מודפס
     
    39.9 31.9
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • לשונות־אש נראו בתנור. והינדה הזקנה יצאה ונשאה, כערבית, על ראשה את הפח עם עוגות־הפיתות. הפח הזכיר ערוגת־שׂוּמשׂוּם נאה, נותנת תקוה. היתה עוד תקוה, כי גם הפת, הפת האמיתית, שתיאפה אחר הצהרים ושתספיק אוכל לשבוע ימים, תעלה גם היא. ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר־מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר עד אין קץ היה בדביקוּת זו. שרידי קוצים היו להם לשניהם על בגדיהם הפרומים ובראשיהם. אז קראה להם אופת־הלחם לעזור לה וַיקומו שניהם וַיעמדו. ואותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת־החיים עמדו הזקן והילד, נעטרי־הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוָיה חָיתה. הוית־קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר.
     
    י"ח ברנר, 'מכאן ומכאן'
     
    ערב טוב לכם, ערב קיץ נעים.
     
    בכל פעם שאני חוזר אל השורות האחרונות של 'מכאן ומכאן' של ברנר, עובר בי איזה רעד. ומפעם לפעם אני צריך לשאול את עצמי את השאלה: באמת החשבון עוד לא נגמר?
    האמת היא, אין לי כל כך הרבה מה לומר לכם הערב. לפני כמה חודשים פרסמתי ספרון דקיק שנקרא 'שלום לקנאים'. וניסיתי להעמיס עליו מסקנה של חיים שלמים. עשיתי את זה בעיקר בשביל הנכדים שלי. אמרתי להם: סבא שלכם, בפובליציסטיקה, בהפגנות - הוא היה הרבה מאוד שנים בדרג המסתער, עכשיו אתם הדרג המסתער. סבא עכשיו תומך לחימה. באפסנאות. תחמושת. הא לכם הספרון הקטן הזה, זאת תהיה התחמושת שלכם. באמת ניסיתי לתמצת בו גם מה שאני חושב על המגפה הנוראה ביותר של המאה העשרים ואחת ולא רק שלה, כאן ולא רק כאן - הפנאטיות; גם מה שאני חושב על היהדות לא רק כדת, לא רק כלאום, אלא כציוויליזציה, כרצף של אלפי שנים של טקסטים; וגם מה שאני חושב על מדינת ישראל, לאן היא הולכת ולאן היא עדיין יכולה ללכת, כי כל החשבון באמת עוד לא נגמר.
    בין הדברים שכתובים שם אני אזכיר שלושה.
     
    אחד. מה שבינינו לבין הפלסטינים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, ולא רק פצע מדמם, זה גם פצע מורעל, מלא מוגלה. זה כבר מורסה. לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מכה ועוד מכה, ללמד אותו לקח שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם. אני לא נגד מקל. אני לא פציפיסט. בניגוד לקולגות שלי באירופה ובצפון אמריקה, שלא פעם מחבקים אותי מהסיבות הלא נכונות - אחינו אתה, מייק לאב נוט וור - בניגוד להם אני אף פעם לא חשבתי שהאלימות היא הרע האולטימטיבי בעולם. תמיד חשבתי, כל חיי וגם עכשיו, שהרע האולטימטיבי בעולם הוא האגרסיה, התוקפנות. ותוקפנות צריך לעצור בכוח לא פעם. צריך מקל גדול כדי לרסן ולהכניע תוקפנות. התוקפנות היא אימא של כל האלימות בעולם. ולכן מעולם לא האמנתי במייק לאב נוט וור, להושיט את הלחי השנייה, אול יו ניד איז לאב.
    שתי בנות משפחה רחוקות שלי, יהודיות מגרמניה, בשנות העשרה שלהן בילו שנים במחנות ריכוז נאציים. מי ששחרר אותן ממחנות הריכוז הנאציים לא היו מפגיני שלום עם סיסמאות וענפי זית ויונים, אלא חיילי בעלות הברית עם קסדות ותת־מקלעים. את זה אני לא אשכח לעולם. לכן אני לא פציפיסט אלא לוחם שלום או דוגל בשלום. לכן אני לא נגד מקל גדול. לולא היה למדינת ישראל, לולא היה לעם היהודי סוף סוף מקל גדול וחזק, אף אחד מאיתנו לא היה כאן. או שהיינו מתים באדמה, או שבכל אופן היינו מורחקים מכאן בכוח הזרוע. אנחנו כאן מפני שיש מקל גדול.
    אבל פצע לא מרפאים במקל. מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו, עוד מכה חזקה אחת ודי, והכול יהיה בסדר. לא. פצע צריך לרפא. לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע. אבל מתחילים באיזה מקום. מחפשים התחלה לריפוי פצע. קודם כול מאמצים שפה של ריפוי פצעים. לא שפה של הכנעה, ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח ולא שפה של פעם־אחת־ולתמיד ולא שפה של הם־יחטפו־ככה־שהם־לא־ידעו־מאיפה־זה־בא־להם. שפה של ריפוי פצעים.
    שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך - כן, לאויב שלך - את המילים הפשוטות: "אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין." לא את המילים: "אתה צודק ואני רשע." לא את המילים: "קח לך את הכול, אני מצטער על כל מה שעשיתי לך." לא את המילים: "אני מתבייש בכול." אלא את המילים הפשוטות האלה: "כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו."
    אלה מילים פשוטות. קלות. לא צריך בשבילן להוריד אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך.
    זה דבר אחד. לא מרפאים פצע במקל.
    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שלום לקנאים
    • חזרה בלי תשובה
    • ישראל צריכה חוקה - למה
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • ציונות, פוסט-ציונות והבעיה הערבית
    • בן-גוריון, אפילוג
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • יצחק רבין- חייל מדינאי מנהיג
    • קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל
    • מה שרואים ומה שאין רואים
    • המרד נגד הגלובליזציה
    • מדינה בכל מחיר