יציאות

מגני שמש

יוּדָה חובט עם הכרית על הקיר. ידו של מוישה על מתג האור, מדליק ומכבה. אני שוכב בשקט ולא משתתף בחגיגה. "למיטות!" צועק צביקה, התצפיתן של מגני השמש, וברגע כולם מתחת לשמיכות, מעמידים פני ישנים. הדלת נפתחת וראשו של אבא מציץ פנימה. הוא ניצב דומם בפתח הדלת, מאזין, עד שצחוקים רמים נשמעים מהחדר הקיצוני, ליד השירותים. הוא משאיר את הדלת פתוחה וממהר לשם. מוישה ניגש לדלת הפתוחה, מציץ שמאלה ולוחש לצביקה, "הוא בחדר של הבנות, תודיע לחי." צביקה שמיטתו צמודה למגני השמש, מפשיל את השמיכה, נעמד על המיטה ומסמן לחי בידו שהגיע תורם. כולם מזדרזים לחזור אל מתחת לשמיכות, והרעש מהחדר של חי מהדהד עוד לפני שכולם גומרים להתכסות. הם דופקים שם על הרצפה עם מיטות הברזל. מבעד לרעש הקצוב נשמעים צעדי הריצה של אבא, הממהר לשם. הנקישות נפסקות בחטף כשהבנות מעבירות סימן לתצפיתן בחדר של חי. "בבקשה תוותר," אני משדר לאבא תחינה טלפתית, "'למען שנינו."
אבא תורן כיבוי אורות הערב, בפעם הראשונה, מאז עברנו לבניין עם מגני השמש. זה תפקיד כפוי טובה עבורו, ובעייתי עבורי. אין לו סיכוי להשתלט על 24 ילדים בני תשע בשישה חדרים, המסרבים ללכת לישון. בנוסף ליתרון המספרי ולמרדנות הנעורים, עומד לרשותנו יתרון מגני השמש. זוהי גומחה בגובה מטר וחצי הנמשכת לכל אורך הבניין, שתפקידה להרחיק את החלונות ולמנוע חדירה ישירה של קרני השמש. אינני יודע אם מי שתכנן את הבניין, חשב על האפשרות של מעבר בזחילה מחדר לחדר, דרך הגומחה.
דממה משתררת ואני מתפלל להפסקת השיגועים. רוב ההורים התורנים משלימים מהר עם מצבם חסר הסיכוי ומנצלים הפוגה בבלגן כדי לנטוש את המערכה. אבל אני מכיר את יושרו ועקשנותו של אבא. צביקה מציץ ימינה ושמאלה במגני השמש ומודיע, "תורנו, הוא יושב ליד המקלחות" החדר חשוך אבל אני מרגיש שכולם מביטים עלי. "קדימה!" מפלחת את הדממה לחישתו של יודה. " תורך עכשיו!" אני חושב על אבא, אבל אין לי ברירה. מי שלא מצטרף לשיגועים כשאבא שלו תורן, מוחרם על ידי כולם.
אני מוציא את משרוקית הפלסטיק החבויה בין המזרן לקיר ושורק, טוּ טוּרוּרוּ טוּרוּרוּ טוּ טוּ. נצנוץ האורות במגני השמש מאשר שהבנות בחדר הסמוך קלטו את המסר. הן מבהירות שהקרב עדיין בעיצומו. אני מספיק להחביא את המשרוקית ולהתכסות בשמיכה, כשצעדיו המהירים של אבא חולפים על פני דלת החדר בדרך לבנות. האור שם כבה ושוב משתררת דממה. אבא חוזר, נעמד בפתח, ולאחר רגע ארוך ניגש למיטתי. אני נושם באיטיות, עיני עצומות, ורק פעימות ליבי המואצות מאיימות להסגיר שאני ער. אבא רוכן מעלי מסדר את הכרית שתחת לראשי. בידו הימנית הוא לוחץ בכוח על כתפי השמאלית ומכאיב לי. "אני יודע שהשתתפת במהומה," הוא לוחש. הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו. לאחר רגע קצר נשמעת טריקת הדלת החיצונית.
כמה דקות לאחר לכתו שבים האורות ונדלקים והחגיגה הלילית מתחילה. כריות מתעופפות, פרצופים מציצים ממגני השמש, וגם בחדר הבנות שמח. הלילה, לא בא לי להצטרף לחגיגות. אני מתעלם מחברי המתרוצצים שוכב במיטתי ובוהה בתקרה.