הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • והלב הולך אחרון
  • והלב הולך אחרון
    מרגרט אטווד | תרגום: יעל אכמון
    כנרת זמורה-דביר | ינואר 2019 | פרוזה תרגום | 368 עמ' מודפסים
    רומן אפל, מצחיק וטורד־מנוחה על עתיד קרוב שבו שומרי החוק נכלאים וחסרי החוק משוטטים חופשי.
     
    סטן ושרמיין הם זוג צעיר שמנסה להשאיר את הראש מעל למים בלב קריסה כלכלית וחברתית. הם גרים במכונית שלהם תחת איום כנופיות משוטטות, שורדים על הטיפים ששרמיין מרוויחה בעבודתה בבר עלוב ומיואשים למדי מחייהם. כשהם נתקלים בפרסומת ל"פרויקט פוזיטרון" — ניסוי חברתי המציע עבודה קבועה ובית משלהם — הם ממהרים אפוא לחתום לכל החיים. בתמורה למגורים בגן עדן פרוורי, כל חודש שני בשנה עליהם לוותר על חירותם ולהחליף את ביתם בתא כלא.
     
    תחילה נדמה שמדובר בעסקה טובה. אבל בהדרגה כל אחד מהם מפתח ללא ידיעת האחר עניין אובססיבי במקביליהם, בני הזוג שגרים בביתם כשהם נמצאים בכלא. עד מהרה הם כורעים תחת עול הקונפורמיזם, החשדנות, האשמה והתשוקה, ופרויקט פוזיטרון מתגלה פחות כמענה לכל תפילותיהם ויותר כהתגשמות נבואה מצמררת.
     
    מרגרט אטווד — מלכת הספרות הקנדית — היא סופרת, מסאית ומשוררת מהחשובות בעולם, "זקנת השבט" כמעט בעל כורחה, וכתיבתה היא מופת של זיקוק, דיוק וצלילות המשולבים בהומור חריף ובחמלה.
     
    אטווד כתבה יותר מ־30 ספרי פרוזה, 15 ספרי שירה וכן ספרי ילדים, מאמרים ומסות. כלת פרס בוקר 2000 על ספרה "המתנקש העיוור", פרס ארתור סי קלארק לספרנות מז'אנר המדע הבדיוני, ופרס דן דוד 2001 על מצוינות ותרומה לאנושות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • צפוף
     
    צפוף לישון במכונית. זאת "הונדה" יד שלישית, כך שמלכתחילה היא לא בדיוק ארמון. אילו זה היה רכב מסחרי היה להם יותר מקום, אבל לא היה שום סיכוי שיוכלו להרשות לעצמם כזה גם כשעוד חשבו שיש להם כסף. סטן אומר שמזלם שיש להם מכונית בכלל, וזה נכון, אבל העובדה שיש להם מזל לא עושה את המכונית גדולה יותר.
    מבחינתה של שרמֵיין, סטן הוא זה שצריך לישון מאחור כי הוא זקוק ליותר מקום — זה פשוט הוגן, הוא גדול יותר — אבל הוא חייב לשבת בחזית כדי להסיע אותם במהירות במקרה חירום. הוא לא בוטח ביכולת התפקוד של שרמיין בנסיבות כאלה: הוא אומר שמרוב צרחות היא לא תהיה מסוגלת לנהוג. אז שרמיין זוכה במושב האחורי המרווח יותר, גם אם בכל זאת נאלצת להשתבלל כמו חילזון כי אין ממש מקום להשתרע.
    רוב הזמן הם משאירים את החלונות סגורים בגלל היתושים והכנופיות והוונדליסטים הבודדים. לבודדים אין בדרך כלל רובים או סכינים — כשכן יש להם כלי נשק כאלה, חייבים להסתלק משם במהירות משולשת — אבל סביר יותר שהם יהיו מטורפים על כל הראש, ומשוגע עם שבר מתכת או אבן או אפילו נעל עקב יכול לעשות הרבה נזק. הם חושבים שאתם שד או זומבי או זונה ערפדה, ושום ניסיון להרגיע אותם בהיגיון לא ישכנע אותם. הדבר הכי טוב לעשות מול משוגעים, סבתא וין נהגה לומר — הדבר היחיד שאפשר לעשות, למען האמת — זה להיות במקום אחר.
    כשהחלונות סגורים היטב מלבד חריץ למעלה, האוויר נעשה אטום וספוּג בריחות שלהם. אין הרבה מקומות להתקלח או לעשות כביסה, וסטן הולך ונעשה רגזן. גם שרמיין הולכת ונעשית רגזנית, אבל היא עושה כמיטב יכולתה לכבוש את הרוגז ולהתמקד בדברים החיוביים, כי מה הטעם להתלונן?
    מה הטעם בכל דבר שהוא? היא חושבת לעתים קרובות. אבל מה הטעם אפילו לחשוב מה הטעם? אז במקום זה היא אומרת, "מותק, בוא פשוט נתעודד!"
    "למה?" סטן עשוי לשאול. "תני לי סיבה מזדיינת אחת להתעודד במצב המזדיין הזה." או שהוא יאמר, "מותק, בואי פשוט תשתקי!" בחיקוי של נימת קולה הקלילה והחיובית, וזה ממש נבזי מצדו. יש לו נטייה לנבזיות כשהוא מתרגז, אבל מתחת לפני השטח הוא אדם טוב. רוב האנשים טובים מתחת לפני השטח, אם הם רק זוכים בהזדמנות להפגין את הטוב הזה: שרמיין נחושה בדעתה להמשיך להאמין בזה. מקלחת עוזרת להפגין את הטוב שבאדם, כי כמו שסבתא וין נהגה לומר, ניקיון הוא קִרבה לאלוהיות, וקִרבה לאלוהיות היא קרבה לאנושיות.
    זה בין הדברים האחרים שנהגה לומר, כמו למשל, אמא שלך לא התאבדה, אלה היו סתם דיבורים. אבא שלך עשה כמיטב יכולתו, אבל היו לו כל כך הרבה דברים להתמודד איתם. תשתדלי ממש לשכוח את הדברים האחרים האלה, כי גבר לא אחראי למעשיו אחרי ששתה יותר מדי. ואז היא היתה אומרת, בואי נכין פופקורן!
    והן היו מכינות פופקורן, וסבתא וין היתה אומרת, אל תסתכלי מהחלון, מתוקה, את לא רוצה לראות מה הם עושים שם. זה לא יפה. הם צועקים כי זה מה שהם רוצים לעשות. זה ביטוי עצמי. שבי איתי כאן. בסופו של דבר הכול היה לטובה, כי תראי, את כאן איתי, ואנחנו שמחות ומוגנות עכשיו!
    אבל זה לא נמשך לאורך זמן. השמחה. ההגנה. העכשיו.
     
     
    איפה?
    סטן מתפתל במושב הקדמי בחיפוש אחר תנוחה נוחה. אין הרבה סיכוי מזדיין. אבל מה כבר אפשר לעשות? לאן הם יכולים ללכת? אין שום מקום בטוח, אין שום הנחיות פעולה. זה כמו להיסחף ברוח אכזרית אך אגבית, שוב ושוב במעגלים נטולי מטרה. אין מוצא.
    הוא מרגיש כל כך בודד, ולפעמים הנוכחות של שרמיין רק מחריפה את זה. הוא איכזב אותה.
    יש לו אח, נכון, אבל זה יהיה המוצא האחרון. הוא וקונור פנו לדרכים שונות, זאת הדרך המנומסת לתאר את זה. מריבת שיכורים בחצות, עם הרבה "שמוק" ו"אפס" ו"טיפש כמו נעל", זאת הדרך הפחות מנומסת לתאר את זה, ואכן הדרך שקונור בחר בה במפגש האחרון שלהם. אם לדייק, גם סטן בחר בה, אם כי הפה שלו מעולם לא היה מלוכלך כמו זה של קון.
    להשקפתו של סטן — ההשקפה שלו בשעתו — קונור היה על סף העבריינות. אבל להשקפתו של קון, סטן היה כבשה בעדר, מנשק ישבנים, פחדן ובדיחה מהלכת. ביצים של ראשן.
    איפה קונור החלקלק כיום, מה הוא עושה? לפחות הוא לא איבד את עבודתו בהתרסקות הפיננסית מחריבת־העסקים שהפכה את החלק הזה של הארץ לדלי מחליד: אתה לא יכול לאבד את העבודה שלך אם אין לך כזאת. בניגוד לסטן הוא לא גורש, לא סולק, לא נידון לחיים של שיטוט קדחתני עם חול בעיניים וצחנה בבתי השחי. מאז שקון היה ילד, הוא תמיד חי על מה שהצליח לשנורר או לסחוב מאחרים. סטן לא שכח את האולר השווייצרי שקנה בכסף שחסך, את הרובוטריק שלו, את רובה הספוגים: שרשרת של היעלמויות מסתוריות, והאח הצעיר קון מנענע מנענע מנענע בראשו, מי, אני? מה פתאום?
    סטן מתעורר בלילות וחושב לרגע שהוא במיטה בבית, או לפחות במיטה כלשהי. הוא מושיט יד אל שרמיין אבל היא לא לצדו, והוא מוצא את עצמו בתוך המכונית המצחינה, צריך להשתין אבל חושש לפתוח את הדלת בגלל הקולות הרמים שמתקרבים והצעדים החורקים על חצץ או הולמים על אספלט, ואולי אגרוף שהולם בגג ופרצוף מצולק שאיבד חצי מהשיניים שמגחך בחלון: תראו מה יש לנו פה! חורים טריים! בואו נפתח את הקופסה! תביאו את הלוֹם!
    ואז הלחישה הקטנה והמבועתת של שרמיין: "סטן! סטן! אנחנו חייבים לנסוע! אנחנו חייבים לנסוע ברגע זה!" כאילו הוא לא הבין את זה בעצמו. המפתח נשאר תמיד בפנים. הטורים עולים, הצמיגים חורקים, צעקות וקריאות לעג, הלב הולם, ומה אז? עוד מאותו דבר במגרש חניה או ברחוב צדדי אחר, במקום אחר. מקלֵע היה יכול להיות מועיל: שום דבר קטן מזה לא יספיק. בפועל, הנשק היחיד שבידיו הוא מנוּסָה.
    הוא מרגיש שהמזל הרע רודף אחריו, כאילו מדובר בכלב פרא שתמיד נושך בעקביו, עוקב אחר ריחו, ממתין מעבר לפינות. מציץ מתחת לשיחים ונועץ בו את עיניו הצהובות המרושעות. אולי מה שהוא צריך זה רופא אליל, איזה טקס וודו רציני. ומאתיים דולר כדי שיוכלו להעביר לילה במוטל, עם שרמיין לצדו ולא מחוץ להישג יד במושב האחורי. המינימום שבמינימום: יהיה מוגזם לייחל ליותר מזה.
    ניסיונות הניחומים של שרמיין רק מחמירים את המצב. היא כל כך מתאמצת. "אתה לא כישלון," היא אומרת. "רק בגלל שאיבדנו את הבית ואנחנו ישנים במכונית, ואתה..." היא לא רוצה לומר פוטרת. "ולא הרמת ידיים, לפחות אתה מחפש עבודה. דברים כמו לאבד את הבית, ו... ו... הדברים האלה קרו להרבה אנשים. לרוב האנשים."
    "אבל לא לכולם," סטן יאמר. "לא לפאקינג כולם."
    לא לאנשים עשירים.
    הם התחילו ממקום כל כך טוב. לשניהם היו משרות. שרמיין עבדה ברשת בתי האבות והמרפאות "נעלי האודם", בתחום הבידור והאירועים — היה לה כישרון מיוחד עם קשישים, לדברי הבוסים שלה — והתקדמה אט־אט בסולם הדרגות. גם מצבו היה טוב: איש בקרת איכות זוטר ב"גומות רובוטיקה", שבודק את מודול האמפתיה בדגמי שירות הלקוחות האוטומטיים. לאנשים לא מספיק שיארזו להם את הקניות, הוא נהג להסביר לשרמיין: הם רוצים חוויית קנייה כוללת, וזה אומר גם חיוך. חיוכים אינם עניין פשוט; הם עלולים להפוך לעווית או לגיחוך, אבל אם הצלחת לעצב חיוך משכנע, הלקוחות מוכנים לשלם אקסטרה. מדהים להיזכר בזה עכשיו, על מה אנשים שילמו פעם אקסטרה.
    הם ערכו חתונה קטנה — רק חברים, כי לאף אחד מהם לא נשארה הרבה משפחה, ההורים מתו באופן כזה או אחר. שרמיין אמרה שלא היתה מזמינה את הוריה בכל מקרה, אך לא הרחיבה כי היא לא אהבה לדבר עליהם, אבל הלוואי שסבתא וין יכלה להגיע. ומי ידע היכן קונור? סטן לא חיפש אחריו, כי לו הגיע בטח היה מנסה לשלוח ידיים אל שרמיין או לעשות איזה תרגיל אחר למשוך תשומת לב.
    הם יצאו לירח־דבש בחוף ג'ורג'יה. זאת היתה נקודת השיא. בתמונות שניהם זהובים ומחייכים, אור שמש שוטף אותם כמו ערפל, והם מרימים כוסות — מה זה היה, איזה קוקטייל טרופי מפוצץ בליקר ליים — מרימים כוסות לחיים החדשים. שרמיין בחולצת קולר פרחונית בסגנון רטרו עם חצאית סארונג ופרח היביסקוס נעוץ מאחורי האוזן, שערה הבלונדיני המבריק מתבדר ברוח, הוא בחולצה ירוקה עם דוגמת פינגווינים ששרמיין בחרה עבורו, ומגבעת קש; טוב, לא מגבעת קש אמיתי, אבל משהו בסגנון. הם נראים כל כך צעירים, כל כך ללא פגע. כל כך להוטים לקראת העתיד.
    סטן שלח את אחת התמונות האלה לקונור כדי להראות לו שסוף־סוף יש בחייו בחורה שקון לא יוכל לשדוד; וגם כדוגמה להצלחה שקון עצמו יכול לצפות לה אם יתמסד, ישתקע, יפסיק עם העבירות הקטנות, יפסיק להתנהל בשוליים. לא שקון היה טיפש: הוא היה חכם מדי. תמיד ניסה לעבוד על המערכת.
    קון ענה בתשובה: יופי של תחת וציצים, אחי הגדול. היא יודעת לבשל? אבל הפינגווינים דביליים. כמה טיפוסי: קון היה מוכרח ללגלג, היה מוכרח לזלזל. זה היה לפני שהוא ניתק כל קשר, מחק את הודעות האימייל, סירב למסור את הכתובת שלו.
    הם חזרו צפונה ושילמו מקדמה על בית, שלושה חדרים לזוג צעיר, בית שזקוק לקצת אהבה אבל עם די מקום למשפחה מתרחבת, כפי שאמר הסוכן בקריצה. נראה שהם יכולים להרשות אותו לעצמם, אבל במבט לאחור ההחלטה לקנות אותו היתה טעות — היו התיקונים והשיפוצים, כלומר חוב נוסף על גבי המשכנתה. הם אמרו לעצמם שיוכלו לעמוד בזה: הם לא בזבזנים גדולים, הם עובדים קשה. זאת היתה המלכודת: העבודה הקשה. הוא קרע את התחת. ובאמת חבל שטרח, בהתחשב בזה שבסופו של דבר לא נשאר לו כלום. בא לו למות כשהוא נזכר כמה קשה עבד.
    ואז הכול הלך לעזאזל. נדמה שכמעט בן לילה. לא רק בחייו האישיים: כל בית הקלפים, כל המערכת קרסה, טריליוני דולרים שנמחו ממאזנים כמו אדים מחלון. עדרים של מומחים־בפרוטה הופיעו בטלוויזיה והתיימרו לדעת למה זה קרה — דמוגרפיה, אובדן אמון, הונאות פונזי עצומות־ממדים — ים של בולשיט והשערות. מישהו שיקר, מישהו רימה, מישהו מכר בחסר, מישהו ניפח את ערך המטבע. לא מספיק עבודות, יותר מדי אנשים. או לא מספיק עבודות לאנשים באמצע דרכם כמו סטן ושרמיין. אזור צפון־מזרח הארץ, שם הם חיו, נפגע קשה מכולם.
    הסניף של "נעלי האודם", שבו שרמיין עבדה, נקלע לקשיים: הוא היה יוקרתי, ומשפחות רבות כבר לא יכלו להרשות לעצמן להחזיק שם את הזקנים. חדרים התרוקנו, הוצאות קוצצו. שרמיין הגישה בקשה להעברה — מצבה של הרשת עדיין היה טוב בחוף המערבי — אבל זה לא התממש, והיא פוטרה. ואז "גומות רובוטיקה" ארזו את חפציהם ועברו מערבה, וסטן נבעט החוצה ללא מצנח.
    הם ישבו בבית שזה עתה קנו, על הספה שזה עתה קנו, עם הכריות הפרחוניות ששרמיין התאמצה כל כך להתאים, והתחבקו, ואמרו כמה הם אוהבים זה את זה, ושרמיין בכתה, וסטן ליטף אותה והרגיש חסר תועלת.
    שרמיין מצאה עבודה זמנית כמלצרית; כשהמקום פשט את הרגל, היא מצאה עבודת מלצרות אחרת. ואז אחרת, בבר. לא מקומות יוקרתיים; אלה הלכו ונסגרו, כי כל מי שהיה יכול להרשות לעצמו לאכול אוכל יקר זלל אותו מערבה משם, או בארצות אקזוטיות שם מעולם לא התקיים המושג של שכר מינימום.
    לסטן לא היה מזל כזה עם עבודות מזדמנות: כישורים גבוהים מדי, זה מה שאמרו לו במשרד התעסוקה. הוא אמר שהוא לא בררן — הוא ישטוף רצפות, הוא יכסח מדשאות — והם גיחכו (אילו רצפות? אילו מדשאות?) ואמרו שישמרו את הפרטים שלו. אבל אז משרד התעסוקה עצמו נסגר, כי בשביל מה להשאיר אותו פתוח כשאין שום תעסוקה?
    הם לא ויתרו על הבית הקטן שלהם, חיו על מזון מהיר ועל הכסף שנכנס ממכירת הרהיטים, התקמצנו על החשמל וישבו בחושך וקיוו שדברים ישתנו לטובה. בסופו של דבר הם העמידו את הבית למכירה, אבל בשלב הזה כבר לא היו קונים; הבתים השכנים משני הצדדים כבר היו ריקים, והבוזזים עברו עליהם ותלשו כל דבר שאפשר למכור. יום אחד הכסף לתשלום המשכנתה נגמר, וכרטיסי האשראי שלהם הוקפאו. הם יצאו מהבית לפני שיזרקו אותם משם, והסתלקו במכונית לפני שהנושים יוכלו לשים עליה יד.
    למרבה המזל שרמיין חסכה קצת מזומנים. זה, בצירוף המשכורת הזעומה שלה בבר והטיפים — מזה הם קנו דלק, ושילמו על תא דואר כדי שיוכלו להעמיד פנים שיש להם כתובת קבועה למקרה שסטן בכל זאת ימצא משהו, ופה ושם עברו במכבסה כשלא יכלו לסבול עוד את הבגדים המטונפים.
    סטן תרם דם בתשלום פעמיים, אבל קיבל עליו מעט מאוד. "לא תאמין," אמרה לו האישה בעודה מושיטה לו כוס נייר מלאה מיץ מזויף אחרי התרומה השנייה, "אבל אנשים שאלו אותנו אם נרצה לקנות את הדם של התינוקות שלהם, אתה יכול לתאר לעצמך דבר כזה?"
    "לא, לעזאזל," אמר סטן. "אבל למה? לתינוקות אין הרבה דם."
    הוא בעל ערך מיוחד, היתה התשובה שלה. היא אמרה שסיפרו בחדשות על טיפול חדש שמתיימר להביא להתחדשות דם מלאה, דם צעיר במקום זקן, שזה מונע שיטיון ומחזיר את השעון הפיזיולוגי עשרים־שלושים שנה לאחור. "ניסו את זה רק על עכברים," היא אמרה. "עכברים הם לא בני אדם! אבל יש אנשים שייאחזו בכל שביב תקווה. דחינו כבר לפחות עשר הצעות לתרומת דם של תינוקות. אנחנו אומרים שאסור לנו לקבל אותו."
    אבל מישהו מקבל אותו, חשב סטן. מתערב איתך שכן. אם יש בזה כסף.
    אילו רק הצליחו השניים למצוא מקום שהסיכויים בו טובים יותר. אומרים שאורגון פורחת — בעקבות גילוי של אדמה נדירה, סין קנתה הרבה ממנה — אבל איך יגיעו לשם? זרזיף הכסף של שרמיין יאזל וייגמר להם הדלק. הם יוכלו לנטוש את המכונית ולנסות לתפוס טרמפים, אבל שרמיין מבועתת מעצם המחשבה. המכונית שלהם היא המחסום היחיד בינם לבין אונס קבוצתי, ולא רק שלה, היא אומרת, בהתחשב במי שמשוטטים בחוץ בלילה בלי מכנסיים. יש משהו בדבריה.
    מה הוא היה עושה כדי להוציא אותם מהבוץ? כל דבר אפשרי. עולם העסקים היה מלא פעם הרבה משרות של ליקוק ישבנים, אבל הישבנים האלה כבר מחוץ להישג יד. הבנקאות עזבה את האזור, וכך גם התעשייה; גאוני הדיגיטל נדדו לכרי דשא ירוקים יותר בארצות ובמיקומים אחרים, משגשגים יותר. תעשיות השירות היו פעם התקווה הגדולה, אבל המשרות הללו נדירות מדי, לפחות באזורים האלה. אחד הדודים של סטן, זיכרונו לברכה, היה שף, כשלהיות שף עוד היה עבודה טובה כי השמנה וסולתה עדיין התגוררו על היבשה, ולמסעדות היקרות היתה הילה נוצצת. אבל לא כיום, כשהלקוחות מסוג זה שטים על איים צפים פטורים ממס ממש מחוץ למים הטריטוריאליים. עשירים ברמה הזאת לוקחים את השֶפים שלהם איתם.
    עוד שעת חצות, עוד מגרש חניה. הוא השלישי הלילה; הם נאלצו להימלט משני הקודמים. עכשיו הם כל כך לחוצים שהם לא מסוגלים לחזור לישון.
    "אולי כדאי שננסה את מכונות המזל," אומרת שרמיין. הם עשו את זה פעם ויצאו ברווח של עשרה דולרים. זה לא היה הרבה, אבל לפחות הם לא הפסידו הכול.
    "אין מצב," סטן אומר. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הסיכון, אנחנו צריכים את הכסף לדלק."
    "תלעס קצת מסטיק, מותק," שרמיין אומרת. "תירגע קצת. תחזור לישון. המוח שלך פעיל מדי."
    "איזה מוח מזדיין?" סטן אומר. שתיקה פגועה משתררת: לא בסדר מצדו שהוא מוציא את זה עליה. חתיכת שמוק, הוא אומר לעצמו. שום דבר מזה לא באשמתה.
    מחר הוא יבלע את הגאווה. הוא יאתר את קונור, יעזור לו בכל תרמית שהיא שהוא עוסק בה עכשיו, יצטרף לשולי העולם התחתון. יש לו רעיון איפה להתחיל לחפש. ואולי הוא פשוט יבקש מקון הלוואה, בהנחה שיש לקון כסף. פעם המצב היה הפוך — קונור הוא זה שביקש כסף כשהיו צעירים, לפני שמצא דרכים לעבוד על המערכת — אבל חשוב שלא יעלה עכשיו זיכרונות עם קונור על המצב ההפוך דאז.
    ואולי דווקא כדאי שיזכיר לו. קון חייב לו. הוא יוכל לומר לו זמן להחזיר טובה או משהו כזה. לא שיש לו השפעה כלשהי. ובכל זאת, קון אח שלו. הוא אח של קון. בטוח יש לזה משמעות.
    • מרגרט אטווד
      צילום: Larry D. Moore
    • מרגרט אטווד

      מרגרט‭ ‬אטווד‭ ‬נולדה‭ ‬בשנת‭ ‬1939‭ ‬באוטווה‭ ‬וגדלה‭ ‬באונטריו‭ ‬ובקוויבק. ‬אביה‭ ‬היה‭ ‬אנטומולוג, ‬והיא‭ ‬בילתה‭ ‬לא‭ ‬מעט‭ ‬בשטחי‭ ‬הפרא‭ ‬של‭ ‬קוויבק. ‬למדה‭ ‬באוניברסיטת‭ ‬טורונטו, ‬ברדקליף‭ ‬ובהרווארד. ‬היא‭ ‬נשואה‭ ‬לסופר‭ ‬גרים‭ ‬גיבסון‭' ‬ויש‭ ‬להם‭ ‬בת‭ ‬אחת‭.‬

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות