הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השמלה
  • השמלה
    כתר | אפריל 2019 | פרוזה מקור | 256 עמ' מודפסים
    כלה‭ ‬אבודה‭ ‬שוקעת‭ ‬בחיפוש‭ ‬מסויט‭ ‬אחר‭ ‬שמלת‭ ‬כלולות;‭ ‬מורה‭ ‬נוסעת‭ ‬לחופשה‭ ‬בצרפת‭ ‬וגונבת‭ ‬רגע‭ ‬של‭ ‬אהבה‭ ‬עם‭ ‬פֶּסֶל‭ ‬מחוטב–איברים; זוג‭ ‬אחיות‭ ‬מערער‭ ‬את‭ ‬חייה‭ ‬של‭ ‬מעצבת‭ ‬טקסטיל‭ ‬מהדירה‭ ‬שמתחתן; ‬הלום‭ ‬קרב, ‬סוכן‭ ‬של‭ ‬בובות‭ ‬לחלונות‭ ‬ראווה‭,‬ מקים‭ ‬ממשלה‭ ‬חלופית‭ ‬בסלון‭ ‬ביתו‭;‬ אלמנה‭ ‬קמה‭ ‬מאבלה‭ ‬בעזרת‭ ‬אפרו‭ ‬של‭ ‬בעלה‭;‬ שקרנית‭ ‬אניגמטית‭ ‬שובה‭ ‬את‭ ‬אהובה‭ ‬בהפלגותיה‭ ‬המכַשְפות‭.‬ 
     
    נעשה‭ ‬לבשר‭ ‬חשוף‭,‬ ולא‭ ‬אחת‭ ‬מתלבשות‭ ‬הדמויות‭ ‬גם‭ ‬זו‭ ‬בסיפורה‭ ‬של‭ ‬זו‭;‬ כורות‭ ‬מתחת‭ ‬לסיפורים‭ ‬ארץ‭ ‬אפלולית‭ ‬ומרהיבה‭ ‬של‭ ‬תאי–מדידה‭,‬ שבהם‭ ‬כל‭ ‬גיבורה‭ ‬פושטת‭ ‬את‭ ‬כתונת–הפסים‭ ‬של‭ ‬הבדיה‭ ‬כדי‭ ‬להעבירה‭ ‬לאחותה‭,‬ שכבר‭ ‬מחכה‭ ‬לה‭ ‬בסיפור‭ ‬הבא‭.‬ כל‭ ‬אחד‭ ‬מהסיפורים‭ ‬גונב‭ ‬את‭ ‬גבולו‭ ‬של‭ ‬סיפור‭ ‬אחר‭ - ‬לוחש‭ ‬לו‭ ‬את‭ ‬מילותיו‭ ‬האחרונות‭,‬ טומן‭ ‬בו‭ ‬את‭ ‬המפתח‭ ‬לסודותיו‭.‬ בחסד‭ ‬כישרונה‭ ‬החד–פעמי‭ ‬של‭ ‬איני‭,‬ מתרקמים‭ ‬הסיפורים‭ ‬זה‭ ‬בזה‭ ‬בפלא‭ ‬של‭ ‬אלכימיה‭ ‬ספרותית‭.‬ לאה‭ ‬איני‭ ‬היא‭ ‬אחת‭ ‬הסופרות‭ ‬הבולטות‭ ‬בדורה‭.‬ השמלה‭ ‬הוא‭ ‬ספר‭ ‬הפרוזה‭ ‬השנים–עשר‭ ‬שלה‭,‬ וקובץ‭ ‬סיפוריה‭ ‬השלישי‭.‬
  • ספר דיגיטלי
     
    44 26
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • אחיות
     
    הנה היא. תזמיני אותה, תזמיני אותה! הלוחשת, ילדה גוצה, ממושקפת, שערה גוש של קוקו מרושל, שכיסי שומן רטטו תחת חולצת בית הספר שלבשה, דחפה את מרפקה בסדרתיות לצלעותיה של הצעירה שלצידה. אבל זו שנלחשה, ונלחשה שוב, העמידה פנים כלא שומעת אותה. טורחת הייתה להסיט את עיניה מפני זו שהילדה התעקשה שתזמין.
    כל זה לא נעלם לא מעיניה ולא מאוזניה. זו הסיבה שבכניסתה אחריהן אל חדר המדרגות של הבניין שבו שכרה דירה, שבועות מספר אחרי שובה מבואנוס איירס, היא השתהתה נצח ליד תיבת הדואר עקומת־הפתח שלה. אבל עכשיו, מפני ששנאה לשרך רגליים, או להתעכב כך בחדר המדרגות כאילו עוללה משהו, ונבחלה מאיך ששקית החלב הרטיבה את הלחמניות החשופות בסל שנשאה, החליטה שזהו. תתקדם ותחצה את הזוג.
    לִחשוש חדש של הגוצה שמבטה התלכסן לעברה עצר בה. היא דחפה את הפרסומת שמצאה בתיבה לסל, מוטרדת לפתע מהניגוד בין בועת הלחש הזו לפרצי הצעקות שעלו כמעט מדי יום מדירתן שבקומה העליונה. והרי את הגוצה, שערה הפרוע, מבטה החודר שדומה כנתלה על משקפיה, לא יכלה להחמיץ. כמעט למן היום שעברה לגור כאן, הגוצה הציצה - לא, בלעה! שאבה בגלוי - את חדר העבודה שלה; עומדת פסל בחלון צר שפנה לפיר של חדר המדרגות, זה שכל כתליו חוררו בחלונות, ברובם של חדרי רחצה ושירותים, וצופה היישר לחלונה עקור התריס. פנימה לקרביה. ולא משנה כמה פעמים היא הזכירה לעצמה שדרוש לה שם וילון, איזה קרום הגנה מפני הילדה הזאת, לא רק ששכחה מזה, אלא שכהרגלה הייתה סבה ממנה ומתיישבת לשולחן השרטוט בגו מאובן שהיא כמו ריססה עליו בגרפיטי: תעמדי לך שם כמה שבא לך... את לא קיימת מבחינתי... אוויר... פעם או פעמיים גם הפעילה את המערכת בעוצמה, שתהא מוזיקה בעולם הטפילי הזה, רצועת הטרדה משלה. ואפילו רקדה מולה ערב אחד. כן, דקות ספורות בטרם התיישבה, נעה בחדר בתנועות גבעול גנדרניות. שתראה.
    ולא שידעה בעצם מה היה לה לראות. והרי תמיד הייתה לבושה שם. והיטב. ובעיקר עבדה. שרטטה בריכוז עד חצות הלילה, אם לא הייתה לה פגישה, או שמשכה את חוט הטלפון מההול, לרוב בשבתות, ושוחחה בעצלתיים של רגליים מקופלות על הכיסא המסתובב. והנה עכשיו הדבק הזו ממש כפתה עצמה עליה, היא, וכנראה גם אחותה, מטילות עליה זרקור מחשיד, כאילו חזרה ו... טוב, אבל היא לוֹקה, בחיי! כמעט צחקקה כעת בקול, נחרדת עד כמה נותרה פגועה עדיין, משווה בכל הרצינות את... נו, פור פאבור, גברררריאלה! בכוונת התבזות הרעישה הריש בראשה, ואז, מוסיפה ואומרת לעצמה: אוּנה־דוֹס־טְרֶס־לֶוַונְטה־לוֹס־פְּיֵיס, אחת שתיים שלוש הרם את הרגליים, כמו שהדוד נהג להתלוצץ, צעדה קדימה. היא והסל שהניפה למען יפלס לה דרך. סכין בחמאה מותכת, קלי קלות, לעבור -
    אַת... זו שסיפרתי אותה, נכון? המעצבת טקסטיל! מארגנטינה! יא, איזה קטע...
    החיכוך גמר אומר להתקיים. והיא - עם הסל הטיפשי שעוד הניפה, והמלמול, מין שלום חמצמץ וכבר שולל בחיפזון, כי ללא ספק יש כאן טעות, בלבול עם מישהי אחרת — היא נלכדה. גרוע מזה, שלושתן היו לדבוקה אחת, דחוקות בריבוע של אינמטר על אינמטר עד שמחוז חפצה - גרם המדרגות של הקומה השנייה והשלישית - היה כלא היה. והכול בגלל —
    לא, היא לא תעניק לה את תענוג המבט! מזווית עינה בלבד ראתה את הגוצה. איך שעמדה שם עכשיו כמו איזו... גם ראשה נאטם פתאום — אבל כן, כמו שוטרת, שומרת סף, ומרפקה השמן שב ונתקע במותן אחותה כאילו ביקשה להחזיק בחיים צעצוע מכני שהסוללות שלו היו קרובות לאזול, אם - היא זרקה מבט באחות הגדולה - אם בכלל נטענו אי פעם... למרות שיותר מכול חשה שדרכה אותה מולה. נשק בדמות הצעירה הזו שמראהּ נמחק מזיכרונה. תספורת? על איזו תספורת היא קשקשה? וכמה מביך היה לראות, כך מקרוב, שהגבוהה הייתה מבוגרת בלא מעט שנים מהגוצה, שהייתה בת כמה בסך הכול? עשר? אחת עשרה? ככה שכן, בכל מצב אחר, הסיפור היה משעשע אותה, כפי שהיא אכן הכריזה פתאום לחלל שמעליהן: אויש, אז זהו? זאת אני! ומה עכשיו, להרים ידיים? להוציא תעודת זהות?
    בשניות שבהן ההפתעה — עיני כפתור פעורות - עוד נאבקה בפרצי העלבון שהאדימו חלקים לא־צפויים בפניה של הספרית, חומים וכעורים מתחת לסומק העבה שמרחה, חשבה פתאום הגוצה: יא, היא יותר גרועה מחלי... אף שבסוף, כגומרת בליבה שזהו זה, אין לה בנמצא משהו טוב יותר, היטיבה המאוכזבת הקטנה תחילה את גומיית הקוקו שלה, ולאחריה את משקפיה, וסקרה את השכנה מהתחנת־רכבת, כמו שקראה אימן לדירה מספר שבע - זו שהשוכרים באו ויצאו ממנה כמו מתוך דלת מסתובבת - כאילו ראתה אותה לראשונה.
    מה, באמת שכחת? ברצינות? קולה הילדותי של הגוצה חרחר ופקפק.
    מעצבת הטקסטיל הייתה כנראה מהנהנת בראשה המסופר טרי עוד יום שלם אלמלא הכריעה הספרית: מה, אבל בטח שזה התספורת שלי! מאה אחוז! אלף! את לא זוכרת שנכנסת לפני איזה שבועיים, פחות, למספרה של שיפי, סלון שיפי, שפרה, הבוסית שלי, כאן אצלנו, ברחוב, מספר 44, ממש ממול, כשעוברים את הכביש?
    זה היה ראוי לרחמים, האמת. איך שהצעירה הזו, לכודה כמותה, נעצה סיכות עקומות על גבי מפה דמיונית כמתחקה אחר נתיב בריחתה של עבריינית מסוכנת. כך שהשכנה עם הסל — היא אפילו לא כזאת יפה מקרוב, התאכזבה עוד הילדה - כיווצה את פניה.
    היא רק מזכירה לך את המקום, זה הכול, הגוצה כמו הקיפה עתה את מתאר הגופה שנמצאה בזירה בלולאת גיר. ולמרות שלא אמרה "תירגעי", זה בדיוק מה ששמעה מעצבת הטקסטיל.
    אוקיי, אז זאת התספורת שלך! ואת גם גרה כאן! מה נגיד? עולם קטן, עולמיקו! היא ניסתה פרץ כעס, שלהפתעתה היה אמיתי.
    ברור שהפסידה. התמוגגות הספרית הצמיחה בו במקום זרועות תמנון: ו...נו? את מרוצה?
    גם שתיקתה הסובלת לא סייעה.
    מהתספורת! הוסיפה זו להתעקש.
    זה מאוד יפה לך! לא איחרה הגוצה לחתום את שהפכו להיות. לא, לא דבוקה, ולא פושעות. למה. שפיריות. כן. שלוש שפיריות שהבזיקו לפתע במוחה של מעצבת הטקסטיל בדמות שלושה מעוינים דקיקים, מכונפים - אחד מהם, גולמי, ולא דקיק כלל, שוריין בפקעת שומן ובמשקפיים — והמקרה לבדו, אספן עם חוש הומור מעוות, נעץ אותן בסיכה אחת בלוח השעם אשר במרתפו... נו, אבל איך ברגע אחד, ניניה?! כבר לא יכלה עכשיו הדודה שלא להידחס לראשה. למפעל של הדוד שמה יש שוק־שוק, בינלאומי, ואת, עם כל היופי שלך, והכישרון...
    וגם אז, כשנאמרו הדברים, היא היסתה את הדודה. בו במקום. ככה שמול אלו, גיחכה עתה, המחוקות לגמרי, מלידה... אלא שבשל איזה נתק עצבי שכמו ביתק את גופה משכלה, נשלחה ידה, שוב זו שעם הסל, לעבר התספורת, ובה בעת תיק העור שלה עם השנצים גלש מכתפה השנייה, או שכתפה צנחה להגלישו מעליה, ולהכשילה בכול. בכול. אוקיי, תראי, באמת לא זיהיתי אותך, מבטה פגש לרגע את עיני הספרית. רק שעכשיו, היא חזרה ודיברה לחלל, מניפה את הסל בפעם המי־יודע־כמה, ומביטה בשעון (נזכרה בשעון!), תסלחי לי, אבל...
    כבר לא זכרה מתי נשבעה להתעלם מהגוצה. אך זה היה הנשק שלה. והרי פעם, כשתפסה אותה לוטשת בה, אם אפשר היה לתפוס את מי שהייתה חלק בלתי נפרד מהנקבים המפלצתיים של הבניין - היא החליטה להחציף לה מבט, מייד, במישרין; כאומרת, נו, עלוקה קטנה, נראה אותך עכשיו משחקת בלשים ושוטרים! אלא שאז, לא די שהילדה לא התביישה ולא הסתלקה, אלא שבו במקום היא עצמה את עיניה והתחזתה לישנה. בעמידה! בחלון! ואחר כך, מזדקפת, ואולי עומדת שם על קצות אצבעותיה כדי שתיראה, גם החלה למלמל משהו בשפתיים כמעט חתומות שתזוזתן הזעירה הצחיקה אותה, היא זכרה. כפי שלא יכלה לשכוח את הלהט שטיפס ללחייה, כל הדרך מעקביה שכמו הולחמו פתאום לארץ, נוכח המשחק הזה שנלכדה בו: הגוצה מלחששת למלוא הפיר, לעבר כל פתחי החלונות, והיא - כבר פורשׂת את זרועותיה לרוחב אדן החלון כאילו לא כוסה פרש יונים - רק מחכה לרגע שבו בלון הילדה הזה, שחייו נתלו בשניות־אוויר (היא כמעט ספרה אותן בקול רם) — יפקע. יתפוצץ.
    והנה, גם עכשיו בחדר המדרגות תקתקו השניות. התארכו. נתמשכו. וה"תסלחי לי, אבל..." שלה עוד ריחף וריחף באוויר עד שהגוצה התריסה: כן, אז עכשיו גילית, גבריאלה, אתן שכנות! מה, ככה קוראים לך, נכון? גבריאלה. ואחותי פה היא חלי. חלי? תבע המרפק הנחוש מהצלעות. אך הספרית חלשה פתאום, ועיניה שבו ודבקו ברצפה.
    מתאפקת הפעם, ולא מקללת כהרגלה בספרדית, חשה מעצבת הטקסטיל יותר ויותר שגם אם תדחוף אותה הצידה, את שתיהן, ותעלה מעלה לדירתה, לא תהיה אלא שפירית מטפסת ברשת. כי מין סיפור שהילדה ארגה סביבה, ובשפה אחרת משל אחותה (כבר לא יכלה שלא להבחין), והיא לא הצליחה לקלוט אותו ולהתיר, לא הצליחה כלום. כך שגם הפעם, חרף אפס המרחק ביניהן, כשהגוצה שבה ורכנה על אוזן אחותה - היא לא יכלה ללחישה.
    כלומר, הייתה בכלל לחישה?
    אחותי הקטנה מאוד רוצה שתבואי אלינו... נטענה מחדש הספרית. ואחרי עוד מרפק, חד במיוחד, גם פלטה: ודרך אגב, אני חלי. נעים מאוד. ואף שלמזלה היא לא הושיטה לה יד ללחיצה, הינד ראשה של הגוצה שנותרה ללא שם המשיך וחילץ מתוכה: כן, למה באמת שלא תיכנסי פעם? בשבת, נגיד? אחרי שתים־עשרה? אימא שלי מכינה המון אוכל. ואני ישמח. ולפתע, למרבה זוועתה, כן שלחה לעברה יד, ארוכת ציפורניים, רזה, ונגעה בתספורת. מתקנת על מצחה קווצת שיער שתיפול אחרת, הנה ככה, כאילו קנתה בעלות על ראשה, והתספורת נכרתה מן הגוף. והרי היא, כבר כשגמרה זו לצקצק סביבה עם המספריים בכוך המצחין (ודאי שזכרה, גם השאירה טיפ נאה, וסירבה לכרטיס ביקור), היא גרפה את שערה לאחור. כן, ככה. למה לא. בדיוק. מחבלת בתספורת מול המראה הגדולה, וכעת גם בתיקונה, בחדר המדרגות.
    יא, למה, חבל... נפגעה הספרית, אף כי שנייה לאחר מכן מיהרה להתפייס כמו אז במספרה: אבל וואי, אני מה־זה מרוצה! זה בול את, את יודעת, בול! כשההד הגוצי חתם במסתוריות: קופי שלך, גבריאלה. ממש.
     
    סוף סוף הצליח סל הרשת לבקע לו דרך. אבל גם זה רק מפני שהגוצה רחקה ונצמדה אל הקיר. היא לא היססה. זרם אוויר רענן קיבל את פניה במעלה המישורת השנייה, וצעדיה, שבעקבי הסנדלים השטוחים שקלעו זוג צמות עור לאורך שוקיה, התעופפו מעלה בתנועות של שפירית שהסיכה הוסרה מחזה. אני... נראה. אולי. היא חייכה לבקשה שכבדה באוויר, מרפרפת לעברן שנייה מעל המעקה.
    בדירה, מתנשמת בכעס, השליכה את הסל עם המצרכים על שולחן ישן שהוטל עליו להגדיר את ההול, או שמא הייתה זו פינת אוכל, בצוותא עם שלושה כיסאות מרופדים - אחד מהם, נושא עליו את תיקיה וצעיפיה, פיסח־רגל - ורצה לעמוד מול המראה במקלחת. מול התספורת. לא. נמלטת ממנה, רצה אל חדר העבודה. אבל לא נכנסה. לא מייד. נעמדה רגע כאילו התגנבה לבית לא לה, צעד מסף הדלת, והציצה לעבר החלון שפניו לפיר. כמובן. הגוצה עמדה בו. בחלונה היא.
    הכריחה עצמה לנשום לאט, מתון, ולזכור שהיא רק ילדה קטנה, משחקת, טיפשה, מתחה את כתפיה שבחליפת הסריג פרי עיצובה, וצעדה פנימה; תכף ומייד הציתה לחיים את טים באקליטו, כפי שכינתה זמר פולק ארגנטינאי שאהבה, ועימו את הריקוד. אלא שלא כריקוד הקליל ההוא, התלקח זה החדש באיבריה כאילו נתפס בקש. מין טנגו מעוות שורדני שמעולם לא רקדה כמותו אפילו בארגנטינה, אפילו לא איתו. והלוא שנאה טנגו. שנאה בסוף אותו. את ארגנטינה... בבת אחת נעצרה. מצננת, משקיטה הכול, טרם שבה והתאחדה עם שולחן השרטוט שהדודים עזרו לה להביא הנה - בת ים זה לא בואנוס איירס, דודה! סך הכול אוטובוס אחד לרמת אביב...; ואחר כך, מעניקה חיים גם למנורה המקצועית שהקצו לה מהמפעל, ומתאחה מחדש עם עפרון השרטוט - "האצבע השישית שלך," היה סונט בה הדוד בזמן הלימודים - הרקידה את אגרופה על הדפים.
    היא לא ידעה כמה זמן שרטטה את הדוגמאות הגיאומטריות הידועות שלה. תכירו, זאת המעצבת שלנו, אחיינית של אשתי, שגידלנו מאז הייתה ככה, נא! הדוד היה מותח בתום כל הכרזה כזו את האצבע והאמה הנקניקיות שלו, ומביאן יחד אל חגורת מכנסיו הדחוקה תחת כרסו. אי קֶה לינדה שיצאה לנו! ומוכשרת, בון דיוס! מתנה למפעל! היה עוד מציג אותה בפני הקניינים שקנו, הזמינו סחורה, רכשו סטוקים שלמים. משולשים ומעוינים, מלבנים וריבועים שהיא רישתה בעולם. מדביקה, כמו עכשיו, צורה לצורה, ותבנית לדפוס, בשורות רצופות של שלושה־ארבעה צבעים, כנזהרת שלא להעיק. להחריג. וכתמיד, והרבה לפני שהזדווגו השרטוטים עם סיבי הבד והולידו סריגים שלא היה ברור מה יש להם לחפש כאן, תחת השמש הקטלנית, היה הדוד - אבוקה לטינית ששום קשית של מאטה בשבת בבוקר לא הפיסה — מתרתח אל מול הקניינים: מזרח תיכון בקוּלוֹ שלי! תראו לי אישה אחת בעולם הזה שלא רוצה להיות סנסואלית! זה עיצוב ברמה עולמית, הומברס! סנסציון!
    ובאמת, הגזרות והסריגים שחזרה ומתחה בחיוך מובלע, מרוכז, בעיפרון מתרוצץ, על חמוקי הנשים התמירות ודקיקות הקו שלה, בין שהיו חורפיים וצפופים - שכמייה פעמונית עם ברדס או חליפות שניים ושלושה חלקים - ובין שהיו אווריריים כחבישת עננים שנפרמה מהקיץ - אף לא אחת מהן הייתה מתאימה לספרית ההיא... זו שחרף קומתה הרגילה, ופניה הנאות בסך הכול, הייתה רחבת אגן לא פחות מהגוצה, וטעמה בבגדים — והלוא גם החלוק שלבשה במספרה לא הסתיר זאת — המוני כדירה הזו, והבניין, והרחוב, הרחוב... קאיֶה מימוסה, טרינטה אי סינקו, דספואז דה לה קאפטרייה, פור פאבור, הייתה שבה ומורה עד לפני חודשים ספורים לנהגי המוניות בעיר —
     
    לא הגיע הזמן שנתקדם כבר, גבריאלה? שנכיר את המשפחות?
     
    עפרון השרטוט שלה השתטח באחת על הנייר. מיירדה. למה היא מרשה לעצמה ל... לא־לא. שום דבוקת נשים ושום צֶבֶר מחטים שהגוצה הזו תנעץ בגבה גם עוד מאה שנה - לא יועילו. לא כולם עשויים עור אחד. שעון אחד. מצפה לה פגישה הערב. גבר חדש עם דרישות חדשות. והלחמניות, ובעיקר החלב, נותרו על השולחן. וגם הדוּד... שכחה להדליק את הדוד!
    אבל היא נותרה במקומה. מצטמררת לשמע קול גברי דוחה שעלה עכשיו מהקומה העליונה... אביהן? ואז, כאילו הוחמר עונשה, נבחלה איך בתוך צעקותיו עצר לרגע האב למשוך את ליחתו, כשברגע הבא — והרי לא שמעה את הזוועות הללו לראשונה — נמצא לפתע קרוב אליה, בחלון הפיר, כנראה של בית השימוש, ששם ירק (נרעדה שוב). והפעם, ולא שעשה כך תמיד, גם הוריד אחריו את המים, ובעודו שב ומתרחק מאוזניה צעק אותו משפט: "בבית הזה, את תעשי מה שאני אומר לך!" וחוזר ומכחכח בגרונו עוד רתח: "לא! תשתקי, רוזה! היא, אם היא חזרה..." כשאותה רוזה - אימן? - זעקה כעת כפי שלא שמעה אותה מעולם: בסטה, ליאון! כן. כך. כאילו הרים האב את ידו, או הרים משהו אחר... היא לא יכלה שלא לנחש את התמונה מאחורי עפעפיה הרוטטים, עם שהיתר חמק ממנה. התעמעם. ורק המילה הזו בספרדית הוסיפה להצטלצל.
    בספרדית.
    בגלל זה?
    היא לא תסתובב לעבר הגוצה. לא תסתובב לעבר... היא לא הסתובבה. התכנסה קפואה בחליפת הסריג שלבשה — חצאית, ומעליה חולצת בטן מטופשת כל כך עד שפתאום נזקקה לחבוק את מותניה המצומררים. אך משמצאה כוח לקום סוף סוף, הסתכלה בגוצה —
    הפעם הייתה גבוהה ומתנשאת בהרבה מעליה, ולא רק מפאת הקומה. אלא מפני שנראתה לה פתאום כנשאבת מהחלון הצר החוצה, הלאה במעלה ארובת האוויר... מין ילדה שהיא סליל עשן, נטמר ומסתולל בפיר, ללא מוצא —
    שטויות! הדמיון הכפיוני שלה, הרכילות הזולה של הבניין, והזמן הזה, שאין לו תחליף, והיא מתירה לעצמה לבזבז... הדליקה את הדוד, הכניסה את החלב למקרר, ונתמכת בשיש המטבח, זללה מחצית לחמנייה טבולה בממרח שוקולד. זה לא היה הבלגן שלה. שום דבר מזה! והרי כשהציקה לדודים, ימים ספורים טרם טיסתה, למה בעצם הם אף פעם לא איחדו כוחות עם המפעל המשפחתי ששם, הבינלאומי? מצמצה הדודה מול אחת מקלטות הטלנובלות שהיו שולחים לה משם, ודקלמה שורה שכמו נשרה מהתסריט: "לא כל אחד יכול להיות גיבור בווידה שלו, גבי..." למרות שהדודה לא אמרה 'גיבור'. היא נקבה בשמו של כוכב אופרות סבון ארגנטינאי שכנראה שיחק שם. וכך או כך, מחטטת כעת עם לשונה בכיסי השוקולד שצברו זוויות פיה, התשובה מתקה לה. וכשדקות מעטות אחר כך כבר עמדה תחת זרם המים במקלחת, נמסה, נרגעת, גרפו אצבעותיה הדביקות, הפחות דביקות, הלא דביקות כלל את שערה הקצר לאחור. לאחור. כן, ככה. למה לא. בדיוק. הנה, עם המים. דונט קריי פור מי, בואנוס איירס, היא צחקקה לבסוף תחת הרטוב והחמים שזרם מעליה, וחמים ורטוב חדר אל פיה הממותק.
    • לאה איני
    • לאה איני

      לאה איני (נולדה ב-1962) היא סופרת ומשוררת ישראלית. פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. חלק מסיפוריה הקצרים זכו לתרגומים רבים וכן הופק אלבום שירים פרי עטה. כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ד ולשנת תשס"ד, זוכת פרס ברנשטיין (למחזה עברי מקורי) לשנת תשס"ו, 2006, פרס ביאליק לשנת תש"ע, 2010 ופרס ניומן לספרות עברית לשנת תשע"ה.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות