הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הראיון האחרון
    ספר מוגן
     
  • הראיון האחרון
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2018 | פרוזה מקור | 352 עמ' מודפסים
    סופר מנסה לענות על ראיון שנשלח אליו מאתר אינטרנט. בדרך כלל התשובות שלו בראיונות כאלה מחושבות. זהירוֹת. אבל הפעם הלב שלו עומד להישבר, החיים שלו מאיימים להתפרק, והוא נחוש לכתוב את האמת העירומה. הפגומה. 
    הוא רק לא בטוח שהוא זוכר איך עושים את זה.  
    כל שאלה בראיון האחרון היא חור מנעול שקשה להתיק ממנו את המבט, וכל תשובה בו חושפת שהאמת היא הגרעין של השקר – ולהפך. זהו רומן מפתיע, מתעתע, מענג ונוגע ללב, שהאינטימיות שהוא יוצר עם הקורא נועזת ושוברת מוסכמות. 
     
    ספריו הקודמים של אשכול נבו הפכו לרבי־מכר וזכו לשבחים בארץ ובעולם. 
    שלוש קומות, המקווה האחרון בסיביר, נוילנד, משאלה אחת ימינה וארבעה בתים וגעגוע ראו אף הם אור בהוצאת זמורה־ביתן. 
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • האם תמיד ידעת שתהיה סופר?
     
    לא. אבל בנקודה כלשהי סביב גיל ההתבגרות הסתבר לי שפנטזיות האוננות שלי הרבה יותר מפורטות משל חברי הקרובים. אצלם זה היה תכליתי כמו פוטו רצח. אצלי היו מכשולים, קונפליקטים, דמויות עגולות. הייתי חייב להאמין לפנטזיות שלי כדי להתגרות מהן. אז בניתי אותן לפרטי פרטים. אני זוכר איזה לילה, ישנו בשקי שינה במרתף של הבית של חגי כרמלי ברמות, ארבעה חברים טובים, וכל אחד סיפר את הפנטזיה שלו. אני דיברתי אחרון, ועד שסיימתי לדבר כולם נרדמו, חוץ מארי, שלפני שסגר על עצמו סופית את הריצ'רץ' של שק השינה אמר בקול מנומנם: אחי, נראה לי שתהיה סופר. אבל אתה חייב ללמוד לקצר.
     
    מה המניע שלך לכתיבה?
     
    המורה מאירה אמרה לכתוב יומן בחופשת פסח. לקחתי מחברת לראס בורקה ומדי פעם הייתי עולה איתה לגבעות וכותב על העולם שמתחת למים ועל העולם שמעל המים.
    אחר כך ההורים שלי החליטו לעבור מירושלים לחיפה. כתבתי כמה שירי מחאה נגד המעבר, אבל כמו שקורה הרבה פעמים עם שירי מחאה, זה לא עזר.
    אחר כך ב־י"ב היתה הצגת סיום וטלי לֶשם ניגנה בחליל צד. רציתי להיות בסביבה שלה כמה שיותר בתקווה שהיא תבחין בי אבל לא היה לי שום כישרון — לא נגינה, לא שירה, לא ריקוד. אז התנדבתי לכתוב את המילים לשירים בהצגה.
    בצבא כתבתי לטלי מכתבים. חשבתי שאם היא תקבל ממני מכתב כל יום היא לא תעזוב אותי לטובת מישהו שיוצא הביתה יותר.
    מדרום אמריקה, אחרי הצבא, כתבתי מכתבים לדקלה. לפעמים כתבתי לה על דברים שקרו בטיול ולפעמים המצאתי דברים שלא קרו. שמתי לב שאני נהנה יותר לכתוב את מה שלא קרה.
    דקלה ואני נפרדנו ממש לפני שהצטרפתי לסדנת הכתיבה הראשונה שלי, אחרי התואר הראשון, וכל המילים שיצאו ממני שם, ואולי מאז בכלל, היו ניסיון למלא את החלל העצום שנפער עם לכתה.
    אחרי שנה דקלה ואני חזרנו.
    אחר כך עשיתי כמה בחירות בחיים: חתונה. ילדים. משכנתה.
    החיים נכנסו למסלול צר מדי, והכתיבה היתה כל מה שמחוץ למסלול הצר מדי הזה.
    את החיים שלא יכולתי לחיות — כתבתי. זה עבד לכמה שנים, אילחש קצת את הכמיהה, אבל אז ארי חלה. ושירה עזבה לפנימייה. ודקלה הפסיקה לשמוח בי.
    והתחילה מין תקופה כזאת.
    נדמה לי שקוראים לזה משבר. חשבתי שזה ייגמר תוך כמה חודשים, וטעיתי.
    אנשים מבחוץ לא רואים אבל אני יודע שאני צולל. ויודע שעכשיו אני כותב כדי להינצל.
     
    איך בעצם נראה יום העבודה שלך?
     
    בשנה האחרונה אני מנהל מלחמה מתמשכת, מלחמת חפירות ממש, נגד הדיסתימיה: הפרעת מצב רוח אקוטית שמאופיינת בתחושת דכדוך קבועה, לאורך זמן, על אש נמוכה. ובמילים יותר פשוטות: פעם הייתי קם שמח. היום אני קם עצוב. אני לא בטוח שאני יודע למה, ואין לי מושג איך לצאת מזה. אני גם לא בטוח כמה זמן דקלה תוכל לשאת את זה. לאחרונה אני מרגיש שהיא שומרת ממני מרחק. אולי מפחדת להידבק.
    בכל אופן — הבוקר שלי מתחיל תמיד בפעילות גופנית מאומצת, ריצה או רכיבה באופניים, שנועדה לשחרר למחזור הדם שלי חומרים משפרי מצב רוח. אחר כך אני מתקשר לארי ואנחנו מדברים על הפועל ירושלים כדורסל, על האחיות במחלקה, על הסיכויים לאיחוד של שב"ק ס' — הכול חוץ מהמחלה שלו. השיחה נועדה אמנם לרומם את רוחו אבל היא מרוממת גם את רוחי ומפיגה קלות את תחושת הבדידות החריפה שלי. אחר כך אני מנמנם קצת, מתעורר, שותה שתי כוסות קפה ברציפות, אוכל חפיסה שלמה של שוקולד פרה ופותח את המחשב כמו אחד שמתכוון לכתוב ברצינות את הרומן הבא שלו. ויושב קצת מול המסמך הריק. ואחרי כמה דקות נודד לראיון הזה, שנשלח אלי מעורך של אתר אינטרנט שריכז בשבילי שאלות של גולשים. ועונה עליו קצת. שאלה, שתיים. שלוש גג. והנה כבר אחת וחצי, והבת האמצעית שלי חוזרת מבית הספר, והרעש שהיא מקימה בסלון מוציא אותי מריכוז עד כדי כך שאין טעם להמשיך. אז אני סוגר את המחשב והולך להכין לה ארוחת צהריים. אנחנו יושבים ואוכלים צהריים יחד. בשנה האחרונה היא אנטיפתית במיוחד, ואני עם הדיסתימיה שלי קצת מתקשה לשאת את זה. ובכל זאת אני מנסה להגיע אליה מבעד לסבך הקוצים שגדל סביבה פתאום. זה כל כך מעייף, שאחרי הארוחה אני חייב לישון צהריים. אני מכוון שעון מעורר כדי שלא אאחר לאסוף את הילד הקטן, התמים, מהצהרון. כשאני נכנס הוא צוחק מרוב אושר ורץ אלי, ולרגע אחד, קצר כמו שיר, נראה שהכול יהיה בסדר.
    • אשכול נבו
    • אשכול נבו

      אשכול נבו (נולד בירושלים בתשל"א 1971) הוא סופר ישראלי.

      מנחה סדנאות כתיבה עם המשוררת אורית גידלי ומרצה ב"בצלאל". 
      נבו הוא אמן נבחר של הקרן למצוינות בתרבות לשנת 2008.
      ספרו הרביעי "משאלה אחת ימינה" הומחז על ידי דפנה אנגל והוצג ב-2012 על ידי תיאטרון בית ליסין.
     
  • המלצות נוספות
    • אדל
    • מחברת הלב
    • 21 מחשבות על המאה ה-21
    • המנהרה
    • שלוש קומות
    • נוילנד
    • המקווה האחרון בסיביר
    • היה היתה
    • מיכאלה
    • יד אחות
    • האחרות
    • חוב של כבוד