המרוץ של פלאנגן

1. לוס אנג'לס

יוּ מֶקפֵייל פשט את מכנסיו, תחב אותם לתרמילו והחל לרוץ.
כשרגליו נכנסו לקצב, ראה לפניו את הרכבת מתרחקת בשקשוק ואת עשנה השחור מסתלסל מאחוריה. "הסופר-צ'יף" הקשישה הסיעה אותו על פני חצי אמריקה. זאת היתה הפעם הראשונה בחייו שנסע בקרון משא עם כרטיס, פטור מחרדה, והדבר העניק לו תחושת ביטחון. רגע לפני שירד מהרכבת זרק את הכרטיס שלו לזקן שישב בפינה בלי לראות דבר במשך כל אלף המייל שארכה הנסיעה. "תחסוך לעצמך מכות, סבא," אמר. ואחרי כן קפץ.
התמרור שמעליו הכריז: לוס אנג'לס שישה מייל. כלומר, ארבעים דקות. מקפייל רץ בקלות, על עקביו, בצעדים נמוכים וחסכוניים, כמעט בלי שרגליו יינתקו מהאדמה. הוא נשא על גבו תרמיל בעל רצועות רחבות ומרופדות שנועדו להגן על כתפיו וחבש כומתה סקוטית משובצת. פלג גופו העליון לא היה של רץ, הוא היה שרירי מאוד, בעיקר בכתפיים ובגב, אבל חודשים של אימונים בריצות ארוכות סילקו מגופו כל שמץ של שומן. בעת הריצה החלו אגלי זיעה לזלוג כמו דמעות על לחייו השחומות, הם התמזגו עם עוד אגלים ויצרו פלגים על גבו ועל חזהו. הזיעה המלוחה טפטפה לעיניו והן צרבו. הוא מחה אותה בגב ידו והרים את מבטו אל השמש. צהרי היום: זמן לא טוב לריצה.
לאורך מייל לא היה דבר חוץ מדרך עפר רכה שהתפתלה לפניו על המישור החום, כמו סרט שזרקה ילדה כלאחר יד. פני השטח היו מחוטטים בבורות שאמנם חיבלו בקצב שלו, אך גם סייעו לו לשמור על ריכוז.
זה היה חבל ארץ דשן, והאדמה היתה שונה תכלית שינוי מהארץ החמצמצה והקודרת שממנה בא: בצפון אזור ביצות ואברֵש, במרכז פחם ומספנות, בדרום שוב ביצות. ואילו כאן הכול חם ושוקק חיים, והאדמה רוחשת תנועה. הארץ היתה זרה אך גם נדיבה, ומקפייל לא חש כל פחד מפני המרחקים הגדולים שבקרוב יהיה עליו לחצות עליה.
עיניו גמעו את הפרדסים שצמחו משני העברים. אחרי רגע של הרהור, חייך. מעודו לא חשב שתפוזים בעצם גדלים: הם פשוט הגיעו אל החנות בפינת הרחוב, והוא מעולם לא שאל את עצמו מאין באו. אבל הנה הם, נטועים בדייקנות שורה אחרי שורה, משתרעים מכל עבריו הרחק לתוך האובך. הצמחייה והחום העניקו לאוויר טעם, ומקפייל לגם את ניחוחו דרך ריאותיו, ובד בבד קלטו אוזניו את צרצורם ואת זמזומם המתמיד של החרקים.
זקנים לבושים סרבלי ג'ינס כחולים נחו על הטוריות שבידיהם ולעסו קש כשעבר אותם, עיניהם לא מצמצו בפניהם החומים חרושי הקמטים. הם לא הפגינו שום רגש, כאילו היה זה עניין של יום-יום בשבילם, לראות גבר במכנסיים משובצים קצרים חולף בריצה ליד בתיהם. אולי מקפייל אינו הראשון, אולי הם כבר ראו נהירה של רצים מ"מרוץ טראנס אמריקה הגדול של צ"צ פלאנגן", אנשים שמיהרו הנה מכל רחבי העולם וייעשו בקרוב לנחשול אנושי של אלפיים איש שישטוף את מדינת קליפורניה.
מקפייל, שניזון מן החלומות הנוצצים שהציע "היכל התמונות החשמליות" של גלזגו, חשב שכל האמריקנים חיים חיי נוחות ומותרות. והנה האנשים האלה מתגוררים בבקתות עץ עם גינת ירק קטנה ומגודרת בחזית. אין כאן לא נוחות ולא מותרות. אלא שהחום והאדמה הדשנה ריככו משום מה את דלותם. נכון, הילדים מתרוצצים יחפים, אבל הם מתרוצצים על אדמה חמימה והשמש מעסה את גופם, ולא בנוף הירחי הקפוא של גלזגו בחורף.
כשרץ בשכונת הבקתות הדלה, לרגע חשפו הכלבים המעורבים שיניים ליד עקביו, אבל הגברים שישבו על המדרכות הבריחו אותם בצעקות. הם התחלפו בילדים שליוו אותו בריצה בהרמת ברכיים גבוהה, חיקוי נלעג לסגנון הריצה שלו. הגברים המקומיים הסתכלו ברוח טובה ובחיוך בילדים שהקיפו את מקפייל. "הופ, שתיים-שלוש-ארבע!" הם צעקו.
מקפייל הסתכל סביבו ושוב חייך. הילדים אינם שונים מאלה שפגש במרחק ששת אלפים מייל מפה. משום מה, תמיד עושים צחוק מהרץ הבודד. הוא אורח לא קרוא, כי מקצביו הפרטיים והשקדניים מחבלים בדפוסי היום-יום של הסובבים אותו, בין שאלה חיי הרחוב בשכונת עוני בגלזגו ובין שאלה חיי שכונת ארגזים בדרום קליפורניה. תמיד מתגרים ברצים, מתגרים בהם ומתאנים להם. אמנם שעשוע לא מזיק, אך מקפייל תמיד הרגיש שצל של איום נחבא מאחוריו. כל רץ, בלי קשר ליכולתו, מבטא אמירה אישית בכל פעם שהוא רץ. הנה אני, הוא אומר. זה מה שאני עושה. אני רץ. זה מה שעושה אותי שונה.
עכשיו השרירים, שהתאבנו מימים על רצפת הרכבת המיטלטלת, החלו לגמוע את החמצן מהדם הרווי הזורם בהם, ומקפייל החל לזרום. השמש היתה שמן סיכה מבורך, אף כי מקפייל ידע שבטווח הארוך היא תהיה לו גם לאויבת. אבל בקטע קצר של שישה מייל לא היתה בה סכנה, והוא התענג על תחושת הזרימה המשוחררת שהעניק החום לגפיו.
בצומת חבר אליו פתאום עוד רץ שהגיע במהירות מהדרום. הגבר הקטן והשחום רץ בלבוש מלא, ומזוודת קרטון מתפקעת קשורה לגבו. הוא פנה פנייה חדה שמאלה, חבר אל מקפייל בלי לומר מילה ורץ לשמאלו. הגבר הקטן לבש מכנסי פלנל לבנים שהסתיימו במרחק כף יד מהקרקע, ונעל נעלי עור גבוהות, שחורות וכבדות, אבל בלי גרביים. פלג גופו העליון היה נתון במקטורן ערב שחור בעל פסים לבנים דקיקים, וראשו היה חבוש כומתה בסגנון צבאי. מקפייל ראה שיש לו שפם שחור דק מתחת לאף, ושהוא ודאי בן פחות מעשרים.
נשארו רק עוד שלושה מייל עד לוס אנג'לס. מקפייל הגביר מעט את הקצב כדי לבחון את האיש הקטן, אך זה לא גילה אף ברמז ששם לב להגברת המהירות ונשאר צמוד לכתפו השמאלית של מקפייל. מקפייל הגביר את הקצב עוד יותר והעלה אותו למייל בשש דקות, אבל בן לווייתו לא פיגר והמשיך להתקדם בשעטה קלה ובברכיים מורמות, בניגוד גמור לצעדים הנמוכים והחסכוניים של מקפייל. כשנותר עוד מייל אחד הסקוטי שוב האיץ, אבל עדיין הרגיש את בן לווייתו לשמאלו, עדיין שמע את נשימתו הקלה והמתונה. הם המשיכו לרוץ, ההתמודדות נמשכה בשתיקה עוד חצי מייל.
האיש הקטן העיף במקפייל מבט מעבר לכתפו הימנית. "מַרטינֶס," אמר והרים את כומתתו. "חואן מרטינס, ממקסיקו."
ואז הוא זינק קדימה. מקפייל נדהם מפתאומיות ההאצה. המקסיקני הקטן דהר בדרך העפר, ועד מהרה התרחק עשרים יארד והשאיר מאחוריו סילון אבק. מקפייל הניח לו להתרחק. אמנם הוא בא לאמריקה כדי להתחרות, אבל עוד לא. עד מהרה ראה רק את כומתתו הקטנה של מרטינס עולה ויורדת במרחק.
פורד מודל טי משתעלת וגונחת הופיעה מולו בטרטור. הוא נזכר שהוא צריך לרוץ תמיד בצד שמאל, מול כיוון התנועה, ועבר לצד הנכון של הדרך. הנהג נעצר והסתכל מהחלון. זה היה איכר צעיר. "אתה בפיגור רציני, חבוב," הוא אמר בחיוך רחב. "ראיתי בכביש הזה איש קטן, רגליים זזות בקצב אש, והוא כבר רחוק-רחוק מפה."
מקפייל חייך והנהן. הדרך השתנתה מדרך עפר צרה לדרך דו-מסלולית כבושה, ומכוניות חולפות הרימו ענני אבק. הוא התקרב לפאתי לוס אנג'לס וגם הבתים שינו את אופיים: קירות בלוקים לבָנים, עצי דקל, מדשאות מכוסחות, גננים. למקפייל נראו בתי לוס אנג'לס ספרדיים יותר מאמריקניים.
כמאה יארד לפנים התנוססה מעל הדרך כרזה: לוס אנג'לס מברכת את רצי טראנס אמריקה. אחריה, בצד שמאל של הדרך, עמד ביתן קטן. חוצים את אמריקה עם קוקה-קולה, הכריז שלט מעליו.
מקפייל נעצר וחיטט בתרמילו.
"תשתה קוקה-קולה, חבוב?" שאל הדייל בחלוק הלבן.
"חינם?" שאל הסקוטי.
"אם אתה במרוץ טראנס אמריקה."
בלי לחשוב הצמיד מקפייל את שפתי הבקבוק אל שפתיו וגמע ממנו גמיעה ארוכה. המשקה היה מתוק וקר. הוא שכח שבאמריקה לא קיימים משקאות חמימים. הוא השתעל, מחה את הדמעות ואת הזיעה מעיניו, ולגם את היתר.
"יש פה כבר איזה אלף איש," אמר הדייל. "מכל העולם. יפנים, טורקים, הודים. ראיתי אפילו בחור בחצאית." הוא התבונן בעניין במכנסיים המשובצים הקצרים של מקפייל. "יש גם כמה כאלה שאם הם רצים, אז אני אליס קְרֵייג מֶקאַליסטֶר."
שמה של המטיפה האוונגליסטית לא אמר דבר למקפייל. הוא לגם את שארית המשקה, והניח את הבקבוק הריק על הדוכן. "תודה. איפה אנחנו נרשמים?"
"בחמישה מלונות קרובים: גראנד, אימפריאל, אמבסדור, גֵייטְוֵוי ואלדורדו. פלאנגן מתייחס אליכם יפה, זה בטוח."
כשהמשקה מיטלטל בקיבתו הלוך ושוב, המשיך מקפייל בריצה קלה למרכז לוס אנג'לס. העיר אכן המתה אדם. רצים מלאומים שונים צעדו על המדרכות בחבורות קטנות ושוחחו בתנועות ידיים נלהבות. כמה רצים רצו בלהקות ברחוב הראשי הרחב, וכמעט נפגעו ממכוניות צופרות. אחרים ישבו על כיסאות נוח ליד מסעדות, ואמרגניהם דשו ועיסו את גופם. העיר ממש בעבעה מרוב רצים.
יו הרגיש כזר באמריקה לאורך שלושת אלפים מייל ברכבת, ואפילו באותם שישה מייל שרץ בדרכו העירה, אבל לא עוד: עכשיו זאת היתה עיר הרצים. כרגע היו לוס אנג'לס וטראנס אמריקה היינו הך, לוס אנג'לס של המרוץ טראנס אמריקה. אפילו החשמליות, ששקשקו וצלצלו ברחובות, עצרו כדי לאפשר לרצים שהשתחלו ביניהן לעבור. שוטרים חסונים התעלמו מהרמזורים כדי לאפשר לספורטאים לרוץ ללא הפרעה. רצים עמדו וחילקו חתימות לילדים ולמטרוניתות קשישות, ואחר כך רצו כדי להמשיך את ההכנות ביחידות.
הוא הרגיש תחושת קבס מוכרת בשיפולי בטנו. האם באמת יש לו מקום פה, בלוס אנג'לס ההומה עכשיו מטובי הרצים למרחקים ארוכים בעולם? אולי אחרי מרחק של מה בכך יתגלו פניו האמתיים, מהמר שיש לו בקושי סיכוי לסיים את המרוץ, ודאי שלא לנצח בו. הוא נזכר במקסיקני הקטן במכנסי הפלנל הלבנים שאץ-רץ לפניו.
הוא חווה שוב את ההרגשה שהיתה לו מדי חורף לפני תחילת עונת הספורט - פקפוק בגופו, בכוחו להתפתח, ביכולתו לשוב מדי קיץ לא רק טוב כמו שהיה אלא אפילו טוב יותר. זה היה אותו חוסר הוודאות של איכר שזרע, וכעת הוא עומד לפני השדה הזרוע בלי להיות בטוח בתנובתו. הספק הזה ניקר בו תמיד, ועד כה לפחות הצליח תמיד להביס אותו.
נכון, אלה טובי הרצים בעולם, אבל אף אדם בהיסטוריה לא רץ שלושת אלפים מייל, חמישים מייל ליום, יום אחר יום. אין לדעת מה יעשה המאמץ היום-יומי הזה אפילו לגוף מאומן היטב. מרוץ טראנס אמריקה הוא הימור.
הוא החליט ללכת למלון גראנד, מלון בעל חזית עמודים לבנה שידע ימים טובים יותר. בחוץ, ברחוב, הוצבה שורה של שולחנות חצובה, ומאחוריהם ישבו נשים וקיבלו פרטים מגברים שעמדו מולן בטורים.
"שמך, אדוני," שאלה נערה בלונדינית חמודה והרימה את מבטה משולחן שנשא שלט בשם: "מיס דיקסי ויליאמס". היא נראתה בסוף שנות העשרה שלה, והיה לה עור מתוח ומלא, סגולות שהעניק לו שפע השמש. שערה הגלי היה עשוי בתספורת קלאסית קצרה בסגנון מרי פיקפורד, ושפתיה המלאות הודגשו בשפתון עז גוון.
היא חשה שתשומת לבו מרוכזת בה.
"שם?" אמרה שוב.
"יו מקפייל."
"ארץ?"
"סקוטלנד."
מיס ויליאמס העיפה מבט במכנסיו הקצרים המשובצים וברגליו הרזות והחזקות.
"באת באמת מרחוק."
"כן. ששת אלפים מייל."
היא חייכה. "קר בסקוטלנד?"
"קפוא."
לחץ הגברים שמאחוריו הלך וגבר.
הנערה נתנה לו כרטיס לבן ועליו מספר. "זה המספר שלך במרוץ." היא נתנה לו שני טלאים עשויים בד ושמונה סיכות ביטחון. "אתה צריך להיות ממוספר מאחור וגם מלפנים כל הזמן במהלך המרוץ. מר פלאנגן יסביר את כל החוקים הערב בשש, כאן בגראנד. בינתיים תתייצב בחדר האוכל לארוחת צהריים. הנה כרטיס לארוחת הצהריים ומספר החדר. בהצלחה."
מקפייל עלה לאטו במדרגות אל מבואת המלון. היא היתה מלאה עד אפס מקום ברצים ובמאמניהם. משמאלו היתה שורת טלפונים, ועיתונאים ליהגו לתוכם במבחר שפות.
"כן, דוֹק קוֹל נמצא כאן," אמר אחד מהם. "רק תנסה למנוע ממנו. כן, בכושר מצוין, יערוך מסיבת עיתונאים בעוד יומיים. הגרמנים? רק עכשיו הגיעו. סליחה, מה זה נאצים? כן, ככה הם קוראים לעצמם, נאצים..." מקפייל נעמד במקום בסקרנות. "לורד איזה? אה, ת'רלי. אם הוא כאן, זה יהיה סיפור אדיר. וגם תמונות טובות. לעזאזל, מאיפה לי לדעת אם הוא מרכיב מונוקל? לא, עוד לא שמענו כלום על מקסיקני. מ-ר-ט-י-נֶ-ס. בסדר, אני אבדוק. כן, אני אשיג ציטוט מפלאנגן - אף פעם אין בעיה עם זה..." העיתונאי הפסיק כדי לשרבט משהו בפנקסו והמשיך.
"מורגן? מייק מורגן. הסתבך בבעיות בגלל פעילות באיגוד המקצועי בפנסילבניה? כן, רשום פה מייק מורגן אחד. לא יודע אם זה אותו אחד, אבל שוב, אני אבדוק. אין לי שום חדש בקשר לפּאבוֹ נוּרְמי. אבל יוּגוֹ קְוויסְט, המאמן-מנהל שלו, נמצא כאן. הוא קורא לעצמו 'יועץ טכני', אבל אין זכר לנורמי עצמו. אם הוא יבוא, זה יהיה סיפור מצוין!"
מקפייל החליט שהוא שמע דיו והמשיך בנחת הלאה. לימינו היה דלפק הקבלה של המלון. הספורטאים צרו על פקידת קבלה מבוגרת וממושקפת. היישר לפנים היה חדר האוכל. הוא כבר החליט להיכנס, אבל למעשה ניטלה מידיו ההחלטה, כיוון שגל של רצים סחף אותו פנימה.
בפנים היתה בבל. לא רחוק מהכניסה ישבה חבורה לבושה טיפ-טופ בחליפות ספורט ממשי כחול ועליהן תגי פסים וכוכבים. זאת היתה הפעם הראשונה שמקפייל ראה חליפת ספורט, ובתחילה חשב שאלה פיג'מות. על גב כל אחת מהחליפות היו מודפסות המילים נבחרת ויליאמס אמריקה. בסוף השולחן עמד ראש הקבוצה, שתי ידיו על השולחן, ונבח. הוא היה איש שזוף ועב-כרס בתספורת צבאית גזוזה. בפינת האולם רץ מישהו במקום על שולחן. בפינה אחרת עמד זקן שזוף שמכר ככל הנראה תרופות פלא אגב להג בלתי פוסק. על שולחן אחר הציג גבר את כפות רגליו החומות והנוקשות כקלף לקהל מתפעל. אבל בכל מקום, יותר מכל דבר אחר, אנשים אכלו. רובם טרפו את האוכל במקום לאכול אותו, הם גרפו אותו בפיות קרובים לצלחות והפסיקו לרגע רק כדי ללגום לגימות קפה גדולות.
מלצריות מיוזעות בתלבושת שחורה אחידה התרוצצו הלוך ושוב בלי סוף והטיחו את האוכל על השולחן לפני הרצים, שפתחו מיד באכילה, וחלקם אף חיסלו תוספת אחר תוספת. יו התיישב בהתלהבות, וכעבור רגע מצא לפניו צלחת גדושה. כבר כמה חודשים שלא אכל אוכל טוב כזה - המבורגרים גדולים ושמנים ושעועית, ואחריהם פרוסת פאי תפוחים וקפה בלי הגבלה. יו פיתח חיבה להמבורגרים. המאכל הסקוטי הדומה להם היה קציצות, אבל עד בואו לאמריקה הוא לא אכל אף פעם בשר קצוץ בצורת המבורגרים. הוא אכל לאט, הדופק שלו עוד היה מהיר מהריצה, זיעה נטפה על לחייו ועל צווארו. איזה מקום!
בחדר האוכל היו לפחות מאתיים רצים, ורק שתי פעילויות בסיסיות, דיבור ואכילה. רובם עשו אחד מהשניים, אבל היו כמה, בפיות תפוחים, שניסו את השניים יחד והתיזו המבורגרים ופאי תפוחים לכל עבר. מקפייל העיף מבט באיש הקטן והקירח בפינה, שהחזיק גבוה באוויר בקבוק שנראה כמו תרופה ובו בזמן דקלם לקהל של כעשרה, רובם סינים. מקפייל לא הצליח לשמוע מה הוא אומר, אבל המילה "צ'יקמאגואה" חזרה שוב ושוב. נראה שהיעדר התגובה ממאזיניו לא ריפה את ידיו של האיש הקטן. הוא המשיך לדקלם בהתלהבות, ותנועותיו נעשו בהדרגה פרועות יותר ויותר. הוא סיים בהגרת התרופה לגרונו ובעמידה על הידיים. הסינים מחאו כפיים בנימוס.
פאי התפוחים שלו הגיע. גם הקפה. מקפייל התעודד מהאוכל המוכר כי עדיין לא הרגיש לגמרי שייך. כשהרים את עיניו ראה את מרטינס, יריבו המקסיקני, יוצא מחדר האוכל בכיסים תפוחים מלחמניות ומתפוחים. זמן קצר אחר כך הרגיש שגם הוא מלא לגמרי ופילס לו דרך בַּדוחק לכיוון המדרגות.
בחדר 262 היו שתי מיטות. על אחת מהן שכב מרטינס הקטן בלבוש מלא. ידיו היו שלובות על בטנו, והוא היה מוקף לחמניות ותפוחים. עיניו היו עצומות והוא נחר בקולי קולות. יו הניח את תרמילו, עמד ליד הכיור וראה אותו מתמלא במים צהובים פושרים.
הוא רחץ וניגב פנים וידיים, שכב על המיטה זמן מה בידיים שלובות על עורפו ובהה בתקרה. אם זה טעמו של מרוץ טראנס אמריקה של פלאנגן, אז עד עכשיו הכול בסדר. הוא שכב פרקדן, חפן את ראשו בידיו ועצם את עיניו.