הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הכלה מאיסטנבול
  • הכלה מאיסטנבול
    גולסרין בודאיג'אולו  | תרגום: יעקב טורדהיים
    כנרת זמורה-דביר | אוגוסט 2019 | רומן רומנטי | 352 עמ' מודפסים
    הרומן שעליו מתבססת סדרת הטלוויזיה הכלה מאיסטנבול, שסחפה עשרות מיליוני צופים בארץ ובעולם.
    חייה של סוראיה היפהפייה, שחיה בצניעות באיסטנבול, מתהפכים כשהיא מקבלת הצעת נישואין מאיש עסקים עשיר ונאה שהתאהב בה ועוברת לחיות איתו באחוזת המשפחה. אלא שלאִמו אסמה, המנהלת את הבית ביד רמה ורוֹדָה בשלוש כלותיה האחרות, היתה תוכנית שידוך אחרת לגמרי לבנה המועדף... 
    כך מתחילים חייה החדשים והאומללים של סוראיה, שמנסה בכל כוחה להתחבב על חמותה הקשה והעקשנית, שלא תהסס לנקוט כל תחבולה להיפטר מהכלה הלא ראויה.
    כשלשניים נולדת ילדה בשם אָלָא, סיפור ילדותה הכואב יוביל אותה בבגרותה לחדרה של ד"ר גוּלסֶרֶן בּוּדאיג'יאוֹלוֹ, הפסיכיאטרית שאט-אט תשכיל למצוא דרך אל לבה ולשחרר אותה מכבלי העבר האפל שלה. 
    ד"ר גולסרן בודאיג'אולו, ילידת אנקרה, עבדה כפסיכיאטרית במשך שנים רבות, ובשנת 2005 הקימה את "קליניקת מדליון" — מרכז בריאות הנפש הראשון בטורקיה, שפועל באנקרה ובאיסטנבול. היא ממשיכה לעמוד בראש הקליניקה באנקרה ועוסקת בהנגשת מדע הפסיכיאטריה לציבור הרחב באמצעות סיפורים ורומנים. הכלה מאיסטנבול הוא ספרה החמישי.
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    שוב הערב יורד. איך השעות רצות כשאדם שקוע בעבודתו! עוד יום עומד להסתיים ב"קליניקת מֶדַלְיוֹן". אחרי שעות של ישיבה בכורסה אני עומדת מול החלון הגדול, צופה בעיר. אורות הכרך נדלקו מזמן, אבל היום והלילה טרם הצליחו להיפרד. כמו חיים ומוות הם כרוכים זה בזה, מחכים שמשהו יאלץ אותם להרפות את הלפיתה. מבעד למסך הזיהום שתלוי באוויר של אנקרה, עננים שחורים משְחור מרחפים להם, נוהמים.
    שלג התחיל לרדת אתמול בלילה. פתיתים שהרוח מטיחה לכל עבר חולפים במהירות על פני השמשה. משחר ילדותי אהבתי את המראה הזה. השלג משרה על האדם מין תחושה מיוחדת. העבר וההווה מתערבבים בו. הלובן הזה טומן בחובו את טעם החיים לצד הנשיפה הקרה של המוות... פעם מעלה טעם מתוק־חמצמץ, ופעם נוסך בדידות וחוסר אונים. בילדותי ראיתי בו דבר־מה מסוים, והיום אני רואה בו דבר־מה שונה בתכלית.
    כמו פתיתי השלג האלה, מרחפים על קירות חדרי סימני הרגשות שהתעוררו בו. האושר לא מביא אדם לטיפול פסיכיאטרי. מטופלים באים בעקבות אובדן, בגידה, עזיבה, הונאה, אכזבה, כישלון בהגשמת החלומות. באים גם כאלה שלא חסר להם דבר. גם אם הכול מושלם אצלם, גם אם כל הסובבים אותם שמחים בשגשוגם, באיזשהו מקום נפשם נוגה, הם נושאים איזה שבר, לעיתים תחושת ניתוק.
    כדי שאדם יהיה מאושר, כדי שיוכל לומר טוב שאני קיים, טוב שאני חי, טוב שהתמזל מזלי לראות את הדברים היפים האלה, עליו קודם כול להיוולד כבן אנוש. ואז עליו להחליט להיות מאושר... הרי ברור לאדם שיבוא יום מותו שיביא קץ לכול, כך שעצם ההחלטה היא־היא הדרך היחידה שתוביל אותו לאושר. החיים לא ירדפו אחריו להעניק לו נחת בכוח. לא השמש שזורחת בבוקר, לא הירח שעולה בשמים לעת ליל, לא הגשם, לא השלג — כל אלה לא יגישו לו את האושר מן המוכן. באפשרותם רק להציע. יש מי שמביט בכל היופי הזה ורואה בו את בדידותו, את קוצר ידו, את חולשתו, את זמניותו, את הֶבל הקיום, ויש מי שחש אושר מעצם קיומו, מעצם הידיעה שעוד לא הכול נגמר.
    ובעצם — מהו אושר? אושר הוא להרגיש שלם, להרחיק את התחושות האפלות שרוחשות כל העת בתוכנו, לנשוף החוצה את המועקה, לטעום את השלווה ואת סערות השמחה בעת ובעונה אחת... אבל אין זה קל למימוש, שהרי תוּכנתנו אחרת עוד בטרם יצאנו לאוויר העולם. משהו בתוכנו טורד את מנוחתנו, תובע מאיתנו דבר־מה כל העת, לוקח ככל שניתן לו, מעלה תביעות חדשות ללא סוף, מין יצור שאין גבול לחוצפתו. כמו ילד מפונק שקיבל הכול מלידתו, ואינו רגוע לרגע. עד מהרה הדברים נמאסים עליו, הוא זורק את כל מה שקיבל, יוצא לחפש את מה שאין. עבורו "אושר" הוא בדיוק הדבר שאינו קיים. מדובר בבחירה: או שבוחרים לבלות חיים שלמים ברדיפה אחר האַיִן, רוטנים על הגורל שנפל כביכול בחלקנו, או שבוחרים במודעות מלאה להזדהות עם המציאות מבעוד מועד ולמצוא את האושר במה שיש בנו.
    אני מאלה שבחרו באושר. אני מאלה שמזכירים זאת לעצמם בכל בוקר, וביתר שאת בשעה הזאת של דמדומים. נולדתי ביום של שלג, עת היום והלילה התגפפו לשלום. איני יודעת אם זו הסיבה, אבל בשעות בין הערביים — כמו זו עכשיו — מועקה נוּגה אופפת את נפשי, ואני ממהרת אל החלון להביט על עירי, על העולם, על כל מה שעיניי מבחינות בו מבעד לשמשה. אז אני חשה חיה. אט־אט התוגה נסוגה ומפנה את מקומה למעין התרגשות, כמו נולדתי מחדש. והנה אני נתונה כל כולי באותה סערת נפש של היבראות. אני מביטה בכל דבר קטן שביכולתי לזהות. בעבר ראיתי מבעד לחלון רק חלק זעיר מהעולם, אך זה לא כבר העברנו את "קליניקת מדליון" למשכנה החדש. לא השלג ולא החורף ריפו את ידינו. נרתמנו למשימה, אספנו את כל חפצינו ועברנו. כעת מחלון חדרי נשקפת אנקרה במלוא נופה.
    אני צופה באורות שקורצים לי, בפסגות אפופות העננים של ההרים הרחוקים, בצריחים הדקיקים הנוצצים של מסגד קוֹגָ'טֶפֶה, בעצי האורן שגולשים מחצרות השגרירויות אל שדירת אטאטורק, בבניינים הגבוהים המוארים, במשכן הוורוד המעודן. על אף הקור אני פותחת את החלון לכמה דקות. המולת העיר מגיעה עד אוזניי. לאנקרה קול משלה, ריח משלה, טעם עפיץ מיוחד במינו, ממכּר. היא מזכירה סיר לחץ שורק המפיץ פיח, חלודה, קיטור ותקווה לרוב. קולות הקריאה לתפילה שבוקעים מהמסגדים מתמזגים עם צפירות המכוניות. עיר שכזאת — פעם צוחקת, פעם בוכה.
    האוויר הקר מכה בפניי. פתיתי השלג גודשים את נחיריי. אני סוגרת את החלון. ההסקה המרכזית אינה מפיגה מיד את הקור שחדר לחדר, אבל המועקה חלפה. חדרי ממוקם בקומה הרביעית של הקליניקה. יושבים כאן בקומה עוד חמישה עמיתים שלי. זאת קומת המבוגרים. הקומה השלישית מיועדת לילדים. בקומת הכניסה ובשתי הקומות מעליה מטפלים בשלל מחלות במסגרת הביטוח הלאומי. "מדליון" הפכה למוסד די גדול, המטפל במאות חולים ביום.
    דלת חדרי פתוחה. המוזיקה המנעימה את זמנם של היושבים בחדר ההמתנה מגיעה עד אליי. בחירתה לא היתה קלה. איש איש וטעמו. הרי יש צבעים שהולמים דווקא אנשים מסוימים ולא אחרים! יש אנשים שאינם מרגישים בנוח בצבעים מסוימים ונוטים תמיד לצבע האהוב עליהם, האין זה כך? יש מנגינות שנוגעות לליבנו וסוחפות אותנו הרחק, ויש מנגינות שמעוררות בנו עצב אהוב — כאילו נתקלנו בידיד ותיק שלא ראינו מזמן, ושמחנו איתו, והעלינו זיכרונות יחד, ועצב אפף אותנו עם הזיכרון. למעשה, הידיד הוותיק הזה הוא אנו עצמנו. מי שהיינו... ככל שאדם מתבגר, כך הוא מתרחק ממה שהיה. אולי משום כך אני אוהבת בשנים האחרונות מוזיקה שמעציבה אותי מעט, שמחזירה אותי למי שהייתי.
    ב"קליניקת מדליון" אנו משמיעים לרוב מוזיקה אינסטרומנטלית, ללא מילים. ברגע זה נשמע צליל נוגה של כינור. עד כמה שונה ודאי השפעתה של המנגינה הזאת על המאזינים לה. יש מי שעברוֹ מצטייר בה והוא רוגז על כך, יש מי שנמלא רחמים על עצמו, ויש מי שכמוני פוגש באני הישן שלו בנתיב העבר המאובק, ונמלא תוגה מתוקה ולטפנית על אותו ילד קטן.
    מהבוקר קיבלתי מטופלים רבים ומגוונים — זקנים, צעירים, עשירים, עניים, כפריים, עירוניים — כולם עצובים. כל אחד סיפר על בעיה אחרת ותיאר היבטים שונים של חייו. התוגה נאה לבני האנוש שחיים בידיעה שסופם למות, אבל הכאב? הכאב אינו נאה לא לבני האנוש ולא לכל יצור חי שהוא. אלא שזהו תחום העיסוק שלי, ויש בו הרבה כאב. אנשים מאושרים שנהנים מחייהם, אין להם מה לחפש במרפאה לבריאות הנפש. האושר ומנעמי החיים משולים לציפור מכונפת — היא אינה נשארת זמן רב במקום מושבה. את העצב והכאב לעומת זאת קשה להרחיק ממקום מושבם. אף על פי שהפסיכיאטריה נאלצת לבחון היבטים שונים של החיים, תפקידה העיקרי הוא להיאבק בכאב. והכאב נוכח בכל מקום שיש בו בני אדם.
    מטופלים שנכנסים לחדר הקסום הזה אינם רוצים לצאת ממנו בתום פרק הזמן שהוקצה להם. את הקסם אנו יוצרים יחד, הם ואני. כשאני לבדי, אין כאן לא קסם ולא כלום. האנרגיות שלהם ושלי מתלכדות בהרמוניה עד להתמזגות העצב והאושר, כמו משמשות חומר למנגינה המולחנת בין כותלי החדר הזה. במנגינות האלה מצטלצלים הקנאה, השנאה, האהבה, האושר, לפעמים המוות, הפרידה. אני תוהה, אלמלא התקיימו הדברים האלה, האם היתה לחיים משמעות? בתום הביקור הם לוקחים עמם את מנגינותיהם ושבים ליומיום שלהם, משהשפיעו גם על מנגינת החיים שלי. והנה, עוד יום הולך וקמל לאיטו לצד הצלילים. לילה יורד. הלילות יורדים אט־אט, בנועם. הם לא מתפרצים אל החלון בגסות כמו שמש הבוקר. הצבעים דוהים בהדרגה, הצללים מתרבים. ואז עוד יום הופך לעבר.
    על שולחני מונחת תמיד קופסה של ממחטות נייר. שלשום הן אזלו, ונֶווין — עובדת המזנון היקרה שלנו — הביאה קופסה חדשה. היא הניחה אותה על השולחן ואמרה: "גברתי, ראיתי שממחטות הבכי שלך אזלו. הבאתי קופסה חדשה." הייתי המומה. כל כך הרבה שנים אני מחזיקה ממחטות נייר בחדר משום שהמטופלים מתרגמים את כאבם לדמעות, ומעולם לא עלה בדעתי לכנות אותן "ממחטות בכי". נווין צודקת, חשבתי לי, אלה אכן ממחטות בכי. כשם שרופאים מחזיקים במקום עבודתם אלכוהול, יוד ותחבושות, פסיכיאטרים מחזיקים על שולחנם ממחטות בכי, אשר אוזלות ומתחדשות אפוא בתדירות גבוהה. כשאני זורקת קופסה ריקה, אני מביטה בה רגע קצר ואומרת לעצמי, המוצר שבתוך הקופסה הזאת יוּצר כדי למחות את כאב האדם!
    גם היום המטופלים שלי צרכו אותן בלי סוף. הם לא באו לכאן כדי לבכות, הם באו לספר לי משהו, לחלוק איתי את רגשותיהם. הם באו כדי להבין, ובעיקר כדי שיבינו אותם, אבל לפני שהצליחו להוציא מילה, הדמעות החלו לזלוג, והממחטות נכנסו לתמונה, מחו כאב שפרץ מהעיניים. אחרי כל כך הרבה שנות ניסיון ברורה לי היטב משמעות הדמעות האלה. מי יודע כמה זמן הן היו מוסוות בתוכם. אבל עם כניסתם לחדר הזה מבטם ננעץ בעיניי, והם משחררים את המעצור. ואני, לפעמים בתוך תוכי ולפעמים בקול, אומרת להם, "שחררו, תנו להן לצאת...״ בחדר הזה אין מקום להתאפקות!
    כך מתחילים הרגשות לצאת החוצה. בקילוח דקיק הם יוצאים. לא, אין זה קל להיות בן אדם. והסבל קיים תמיד. כמה צדק תומאס הובס כשאמר, "אדם לאדם זאב". אני יושבת ומהרהרת בכך שבני האדם הם הגורם שהכי מאמלל בני אדם אחרים... את מי שסוגדים להם, שמעריצים אותם, שמעריכים אותם, שתלויים בהם, שהכי קרובים לליבם. הקרובים לנו, יותר מהאויבים שלנו, הם המקור לתסכול שלנו. האימהות, האבות, הילדים, הם־הם מקור הייאוש. אלה הם אפוא הנושאים שאנו משוחחים עליהם, חולקים בינינו, אני והמטופלים שלי, בתוך החדר הזה.
    אני עומדת לבדי בחדר. חלפה רבע שעה, ואין יוצא ואין בא. מצב לא שגרתי מבחינתי. בקליניקה אין לי כמעט זמן פנוי. אם אין לי מטופלים, אני עסוקה באין־ספור ישיבות עבודה בענייני ניהול. אני יודעת שאינני אמורה להשתמש במונח "מטופלים", אלא "פונים". אולי זאת רק התנגדות לשינוי, אבל אינני אוהבת את המונח הזה. הם לא ה"פונים" שלי, הם המטופלים האהובים שלי. מי שבאים לטיפול פסיכיאטרי הם לרוב בעלי אינטליגנציה, כישורים ועושר פנימי גבוהים מהממוצע. ואולי משום כך הם אינם נפגעים כשאני מתייחסת אליהם כאל "מטופלים". לפעמים אני מתבדחת עם עמיתיי. פסיכיאטר הוא תמיד קצת אסטרונאוט, קצת קוקו, אני אומרת להם. מאנשים נורמליים, מאוזנים, שגרתיים, עקביים, לא יוצא פסיכיאטר טוב. זו דעתי. אילולא הייתי במקצוע הזה, האם הייתי חושבת כך? אינני יודעת. מי שאינו אדם כזה במידה זו או אחרת, מן הסתם, יתקשה להבין נכונה את מי שהם כאלה.
    אני יוצאת מהחדר. חדר ההמתנה ריק. מזכירתי היקרה יאסֶמין רואה אותי מסתובבת באפס מעשה ומחייכת קלות. היא עונה לשיחות וקובעת תורים לפונים. השיחות לא פוסקות. היא נראית סחוטה. כשהיא עייפה היא מרימה קצת את הקול. מה קרה למטופלים שלנו? איך אין פה אף אחד? אולי השלג שוב שיבש את התנועה. שיהיה, הרי לרוב הם ממתינים לי. לא נורא אם פעם אחת אני אמתין להם.
    אני חוזרת לחדרי, מדליקה את שתי המנורות בשני צידי הספרייה, ולאחר מכן את שתי המנורות בשני צידי הספה האדומה, שצמודה לקיר מול שולחן העבודה שלי. אני אוהבת את מערכת הישיבה הקטנה הזאת בסגנון אנגלי, המעוטרת עיטורים מלכותיים. קניתי אותה כשפתחתי את הקליניקה. הריפוד כבר הוחלף כמה וכמה פעמים במשך השנים, אבל היא תמיד מצטרפת אליי במעברים. כשאני מביטה בה, אני רואה את הקשר שלי אל עברי. גם האהילים בצבע אדום. אני כרוכה אחרי האדום הזה. קשה לומר שהאובססיה שלי לאדום אינה מוצדקת, הרי זה צבע שמפיץ אור חם לסביבה. תמיד חשבתי שיש התאמה רבה בין הרוך החוּם של העץ לבוהק האדמומי שממריץ את האנרגיות בקרב המתבונן. לא רק במקום העבודה שלי, אלא גם בביתי שולטים הצבעים האלה. אין להתפלא שנפש האדם טומנת בחובה סודות קטנים כגדולים מן הסוג הזה. הם דוחפים אותנו לבחור תמיד באותם הדברים, אם במודע ואם שלא במודע. אלה דברים קטנים המיוחדים לאדם, ייחודיים לנפשו!
    כשעמדתי להתיישב לשולחן, שמעתי קולות עולים מחדר ההמתנה, הולכים ומתעצמים. האם יש בעיה, תהיתי. אצלנו לא קורים דברים כאלה. יאסמין מזכירה מיומנת מאוד, והיא מסוגלת לטפל במשברים. עלתה בי התלבטות אם לצאת ולהתערב בנעשה או לחכות מעט.
    אני לא מאמינה! יאסמין היא זו שצועקת. מה קורה? אני מנתרת ממקומי ויוצאת מהחדר. בה בעת גם יאסמין קמה משולחנה, ובגופה העגלגל מתחילה לרוץ בזעם בכיוון חדרי ותופסת אותי בדלת. היא נכנסת פנימה וטורקת את הדלת בחוזקה, כולה אדומה ומתנשפת. שנים אנחנו עובדות יחד, ומעולם לא ראיתי אותה במצב כזה. רעד חולף בי. היא נשענת על הדלת, עוצמת לרגע את עיניה ונושמת נשימה עמוקה. אני ניצבת מולה במבט תוהה.
    "מה קורה, יאסמין? מה העניין?"
    "אני מתנצלת, גוּלְסֶרֶן הנים.* גם אני לא מבינה מה קורה, אחרת הייתי מטפלת במצב. זה כבר עובר כל גבול! כמעט הרבצתי לה."
    "מה??"
    קולי מזעזע את החדר. יאסמין רועדת כמו חטפה מכת חשמל.
    "על מה את מדברת, יאסמין? למי את מרביצה?"
    "לא הרבצתי, איכשהו זה נפלט לי. מה פתאום להרביץ? זה מה שחסר לי, היא תסבך גם אותי. תאמיני לי, לא עשיתי שום דבר לא בסדר. מאיפה צצה לנו עכשיו הילדה המשוגעת הזאת?"
    "מי זאת? היא מטופלת שלי?"
    "כן, גברתי."
    כל כך הרבה שנים היא מזכירה שלי, והיא עדיין לא למדה שלא מתנהגים ככה? היא לא יודעת עד כמה המטופלים שלי יקרים לי? היא לא יודעת שאני אכעס, שלא אקבל בשום אופן טעות כזאת שלה, לקרוא למטופלת "ילדה משוגעת"?
    "אין לה שם לילדה הזאת?"
    "שילכו לעזאזל היא והשם שלה!"
    "מספיק, יאסמין. לא מתנהגים ככה. את כנראה עייפה מדי היום. עכשיו תרדי למטה לנוח. נביא מישהו אחר במקומך."
    יאסמין מסתכלת עליי במבט מבולבל. גופה העגלגל מתוח כמו קפיץ, עיניה החייכניות בדרך כלל, קפואות כעת. מי זוכר כמה שנים אנחנו כבר עובדות יחד. כל המטופלים שלי מאוהבים בה. לא רק הם, גם אני. לפעמים היא נוהגת בי כמו אימא מחבקת, ולפעמים כמו אחות גדולה מגוננת. והיום? מה קרה לה היום? היא פשוט מזדקנת? פשוט עייפה? המטופלת הזאת, תהיה מי שתהיה, נכנסה רק לפני דקות אחדות. מה כבר הספיקה לעשות שהרגיז אותה כל כך?
    "זאת מרפאה לבריאות הנפש," אמרתי ליאסמין. "ובתור מזכירת המרפאה הזאת, עלייך למלא את תפקידך כראוי."
    היא פתחה את הפה כדי לדבר, ואני הצמדתי אצבע לשפתיי לסמן שתיקה. "מספיק, שקט!" כשפנתה לצאת מהחדר, ראיתי שדמעות נקוו בעיניה, וזה ציער אותי מאוד. ליבי נשבר.
    פתחתי את הדלת כדי חרך ושירבבתי את ראשי כדי לראות מה קורה בחוץ. בחורה צעירה בעלת שיער חום סתור מכורבלת בפינת הספה שליד החלון, מביטה בי בעיניים מפוחדות. מנורת השולחן שלידה מאירה פנים שחומים מנוקדים פצעי בגרות. הגבות עבות והמצח כה צר, שקשה להבחין היכן מתחילות הגבות והיכן מסתיים קו השיער שנראה מכוסה בענן אבק. אפילו גב כפות ידיה שעיר במיוחד. היא צעירה אבל לא מטופחת, לבושה בגד כהה, מצמידה לחיקה תיק גדול כמו היה תינוק.
    אני תמיד מתרגשת למראה מטופל חדש ובוחנת אותו בעניין. יש בהסתכלות הזאת גם פן מקצועי. תחילה אני שואלת את עצמי מה הרגשתי ברגע המפגש הראשון. זה חשוב מאוד לרופא נפש. קשר טוב נוצר כבר באותו מבט ראשון. מה שאנו מכנים תרפיה מתחיל עם הקשר הראשוני הזה שנוצר בין הרופא למטופל, ומשם מתפתחת אותה התרפיה ומתרחבת לחוויה של שלל רגשות מגוונים.
    וישנו גם הממד הטכני. פסיכיאטר מנסה להבחין בפרטים הקטנים ביותר כבר במבט הראשון הזה. אם זו אישה, אני בוחנת בקפדנות את כל מה שעיניי רואות — מצבע הלק בציפורניים, חוט שמשתלשל מהחצאית וקמטים שהגיל חרץ בפנים, ועד התיק שהיא נושאת והנעליים שלרגליה. עוד לפני שמילה הוחלפה, הפסיכיאטר חותר לשרטט לעצמו תמונה מפורטת של מי שיושב מולו. וזאת משום שהמטופלים שבאים אליו יכולים לספר את מה שהם חושבים שהם יודעים על עצמם, אבל רק בראשם שלהם דברים אלה נכונים. אין האדם יכול להיות אובייקטיבי כלפי עצמו, גם אם ירצה. ואילו הרופא תמיד מחפש את האמת. ואת הדרך אליה הוא לרוב עושה לבדו.
    לרגע אני חשה כמו שרלוק הולמס. כאילו בוצע רצח, ואין די ראיות לשפוך אור על התעלומה, כך שעל הבלש לפתור את החידה בעזרת שכלו וכוח ההבחנה החד שלו.
    "את מחכה לי, אני מבינה."
    היא מהנהנת. אני מזמינה אותה להיכנס לחדרי. מחשבותיי ממוקדות ביאסמין. נהגתי כלפיה בחומרה יתרה, והיא פגועה. אבל לא מתנהגים כך. אני מתיישבת ליד שולחני, אך המטופלת איננה. מדוע היא לא באה? הרי קראתי לה להיכנס. משהו פה לא בסדר. אני יוצאת מהחדר. היא עדיין שם, מכורבלת, מוסיפה להביט בי בעיניים מפוחדות.
    "גברתי, לא שמעת אותי? אני מחכה לך."
    ראשה מורכן קלות. היא ממשיכה לשבת שם. המצב מוזר ואף מרגיז. ועוד בגללה פגעתי ביאסמין. מה הילדה הזאת מנסה לעשות? לא ידעתי איך לנהוג. עמדתי שם ובהיתי בה, ואז התקרבתי אליה והושטתי יד לידה הלופתת בחוזקה בתיק, כמו מזמינה אותה לריקוד.
    "אני דוקטור גוּלְסֶרֶן בּוּדאיג'יאוֹלוֹ. קבעת תור אצלי להיום ובאת, אם כי באיחור קל. כבר הזמנתי אותך פעמיים לחדרי, אך את לא נכנסת."
    היא משכה את ידה כמו חטפה מכת חשמל, ועכשיו היא מושכת בכתפיה כמו ילדה. אני מתקרבת אליה וחשה בריח אלכוהול שנודף ממנה. נראה שהיא מתחרטת על הרעיון לבוא לכאן. הנגיעה שלי בה הקפיצה אותה. היא מתעסקת כל העת ברצועת הגומי של כיסוי הנעליים שהתבקשה לשים כשנכנסה למרפאה. ככל שהיא מנסה לסדר אותו, המים הבוציים שנוטפים מהמגף שלה מטפטפים על השטיח הבהיר שפרוש על הרצפה.
    "תפסיקי להתעסק בכיסוי הזה. בואי תיכנסי לחדר, חבל על הזמן שלנו."
    "למה... אתם מכריחים אותנו... לשים את הדברים המלוכלכים האלה?"
    איזה מין קול יש לה! דק, קול של ילדה, צורמני ומעיק! אולי משום כך היא לא רצתה לדבר. איחרת לפגישה, את מתנגדת לכל דבר, ועוד מופיעה שתויה! אולי מיהרתי מדי להתקרב אליה. אני מביטה בה, ותחושה אפלה עלומה חולפת בי. מן הסתם היא מוטרדת מאוד.
    "זה חדר המתנה, אי־אפשר להישאר כאן. בואי נעבור לחדר שלי ונמשיך לדבר שם. נכון שזה יהיה נוח יותר?"
    "אני לא נכנסת לחדר ההוא."
    "אבל אנחנו לא יכולות לדבר כאן."
    "אז לא נדבר."
    "לא באת לכאן כדי לדבר איתי?"
    "הלוואי שלא הייתי באה... נמאס לי מכולכם... אם גם במרפאה לבריאות הנפש מתנהגים ככה... למי אספר את הבעיות שלי? רק נכנסתי וכבר התחילו... להפריע לי..."
    "מה עשו לך בכניסה?"
    "מה לא עשו... עוד לפני שעשיתי צעד אחד, דרשו שאשים את הדברים המלוכלכים האלה על הנעליים."
    בייחוד בימים גשומים כמו היום, אנו מבקשים מהמטופלים לשים כיסויי נעליים. מה יותר טבעי מזה? מרוב שהיא התעסקה בכיסויים האלה, לא מעט מים כבר זלגו החוצה אל השטיח. ענן הכעס שלי שריחף בגובה החזה מנסה לטפס עוד, ואני משתדלת להרגיע אותו בנשימות ארוכות ולהחזירו מטה. אינני רוצה לאכזב אותה, לדחות מטופלת שבאה במזג האוויר הזה ועוד לעת ערב, אבל אני תוהה מדוע היא מקשה עליי. כיחכחתי קלות בגרון כמה פעמים כדי לרכך את קולי וחזרתי לדבר.
    "המקום הזה הוא מרכז רפואי! לא נראה לך טבעי שצריך לשים כיסויי נעליים? ובכלל, נראה לי שאת לא יודעת איך לשים אותם. תראי כמה מים בוציים טיפטפו מהמגפיים שלך."
    "אם ככה, למה גם את לא מכסה את הנעליים שלך?... וגם המזכירה לא... מה זה אומר, שאתם אנשים נקיים ואנחנו מלוכלכים?"
    "על מה את מדברת, גברת צעירה? אנחנו עושים את זה כדי לתת לכם שירות בסביבה נקייה."
    "אל תקראי לי גברת צעירה."
    "אני לא יודעת את שמך. איך את מעדיפה שאפנה אלייך?"
    "הכי טוב שלא תפני אליי בכלל."
    אני מתבוננת בה רגע בלי להגיב. היא מגזימה. הענן שריחף מעל חזי הולך ומתקדר. אני מרגישה שלא אוכל לרסן אותו עוד זמן רב. אם קבעת תור, למה את עושה לנו סצנות? אולי עליי לשים קץ לסיפור הזה, לחזור לחדרי ולסגור את הדלת? מה יכול להיות? שתעשה מה שהיא רוצה. פתאום אני נזכרת ששלחתי את יאסמין לנוח למטה. חדר ההמתנה ריק, עוד לא שלחו לכאן מזכירה מחליפה. זה לא יהיה נכון להשאיר את הבחורה הזאת לבדה פה. חוץ מזה, אני לא מחבבת אותה, וזה מצב שאני לא רגילה בו. אני תמיד מקבלת באהבה ובחום את פני המטופלים שלי.
    "מה, אנשים שנהיים רופאים, נהיים גם נקיים?"
    "האם את כועסת במיוחד היום או שרק נדמה לי?"
    "כן... אני כועסת... עד שבאתי לכאן לא כעסתי בכלל... אתם משגעים את הבנאדם!"
    טוב, קלטתי. הבחורה הזאת באה כדי לחולל מהומה. יכולתי להבין את זה אילו הביאו אותה בכוח, אבל היא באה לבדה. פירוש הדבר שהיא קבעה תור מרצונה. ואיזה קול נורא יש לה!
    "מי התקשר לקבוע תור בשבילך?"
    "מה זאת אומרת, מי התקשר? לי אין עוזרות מסביב לשעון כמו שיש לך... ברור שאני קבעתי לי את התור."
    אין לה עוזרות מסביב לשעון כמו שיש לי, מה? יש לה תשובה לכל דבר! חכמולוגית!
    "מאין לך שיש לי עוזרות מסביב לשעון?"
    "שלא תחשבי שאני לא יודעת שאת הבעלים של המקום המתוקתק הזה."
    "מאיפה את יודעת?"
    "בתוך האות O של השם מדליון מופיע השם שלך... צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה כשנכנסים."
    אני מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק. נכון, בתוך ה־O רשום שמי, אבל אני מודה שלא העליתי בדעתי שיבוא יום ומישהו — ועוד אחד המטופלים שלי — יטיח בי את זה. איזו ילדה מוזרה!
    "זה הפריע לך?"
    "למה שזה יפריע לי? אני לא שונה ממך!"
    יופי, היא לא שונה ממני. חיוך לגלגני מצטייר בפניי. היא הבינה כנראה שאני עומדת לנטוש אותה ולחזור לחדרי, אז היא מנסה להאריך את השיחה. טוב ויפה, אבל למה אם כך היא מסרבת להיכנס לחדר? היינו משוחחות ביתר נוחות.
    "אז את לא שונה ממני, ועם זאת רק לפני רגע אמרת שאין לך עוזרות מסביב לשעון."
    "אולי אין לי עוזרות... אבל אני גם לא נופלת ממך."
    "זה לא ממש נראה ככה."
    "ואיך אני נראית, אם מותר לשאול?"
    "השקעת מאמץ וגם שילמת כדי להתקבל אצלי. הגעת באיחור, והזמן שלך הולך ואוזל. אני לא ממש מבינה למה את משווה ביני לבינך, אבל במקומך הייתי נכנסת לחדר בלי לאבד עוד זמן ומנסה להפיק את המרב מהכסף ששילמתי."
    "בשבילך כסף הוא... דבר חשוב כנראה."
    "ככה זה נראה לך?"
    "כן, ככה זה נראה לי. את רואה בי 'כסף'... תשלום... לגבייך אני לא יותר ממה ששילמתי עבור הביקור... אל דאגה, יש לי הרבה כסף. אם רק ארצה, אני יכולה לקנות גם את הקליניקה שלך ולרשום את שמי בתוך ה־O ההוא."
    אני מחייכת קלות. כל כך הרבה שנים אני רופאה, ואיש לא דיבר אליי ככה עד היום. אבל קשה לכעוס על הבחורה הזאת. הזעם שהרגשתי קודם, נמוג. מדוע היא עושה את כל זה, אני תוהה. היא לא נראית מעורערת במיוחד, בסך הכול כעוסה מאוד. בטוח שהרוגז שלה אינו מכוון אליי, אבל ברור שיש בה כעס רב כלפי רופאים.
    "את רופאה?"
    "עכשיו את לועגת לי?"
    "חס וחלילה. דיברת על לפתוח קליניקה, אז חשבתי שאולי את רופאה."
    "אם אני רופאה, מה אני עושה כאן?"
    "אוה, זה לא בסדר. גם רופאים הם בני אדם, וגם להם יכולות להיות בעיות, נכון או לא?"
    "הם יכולים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם."
    אני מבינה שכך זה נראה מבחוץ, אבל היא לא יודעת שרבים מהפונים לטיפול פסיכיאטרי הם רופאים. התעייפתי מלעמוד על רגליי. אם אתיישב לידה, תם הסיכוי שתסכים להיכנס לחדר. למעשה, אין משמעות למקום שאנחנו משוחחות בו, אבל זהו חדר המתנה. למעשה, די נדיר שריק כאן לגמרי כמו עכשיו. ובכל זאת, אין לדעת מתי יגיע מישהו. אם לא מטופלים, לפחות המזכירה. חוץ מזה, אני לא הרופאה היחידה שעובדת בקומה הזאת. עוד מעט יצאו מטופלים משאר החדרים בתום ביקורם. אבל אני גם לא יכולה לעזוב אותה לבדה.
    "תראי, קשה לי לעמוד כל כך הרבה. הכי טוב שתבואי איתי לחדר להמשיך בשיחה לפני שאנשים יתחילו להגיע."
    "אני לא הולכת לשום מקום בלי להוריד את הדברים המלוכלכים האלה."
    יש לנו מטופלים קפדניים מאוד, ממש ברמה חולנית, והם תמיד שמחים לשים את הכיסויים. אבל יש גם כאלה שזה מפריע להם. האם היא אחת מהם? אבל אלה שמסרבים הם אנשים הגיוניים, הם אומרים לנו זאת בעדינות, ואז אנחנו מוצאים פתרון אחר. ובכלל, מאחר שהם מקפידים כל כך על היגיינה, גם אם הם נכנסים לבִיצה, הם יוצאים ממנה נקיים. הבחורה הזאת היא טיפוס מסוג שונה. המגפיים שלה טובעים בבוץ.
    "כל הסיפור זה כיסויי הנעליים?"
    "כן... הכיסויים."
    "אבל הם לא מלוכלכים, הם נקיים. את יודעת, בחוץ יורד שלג. אם תורידי את הכיסויים, הבוץ ילכלך הכול. אני בטוחה שגם את לא רוצה לטנף את המקום, נכון?"
    "אני לא חייבת לעשות את כל מה שאת אומרת לי לעשות."
    "למוסד הזה יש כללים. באת לכאן מרצונך, ואת צריכה לכבד את הכללים האלה."
    "לא, לא אכבד שום כלל!" היא ענתה, ובאחת הסירה את הכיסויים והשליכה אותם אל אמצע החדר. טיפות מים חומות ניתזו לכל עבר. מי הבוץ שעל מגפיה טיפטפו לאיטם על השטיח הבהיר. לכלוך מחריד! הזהירו אותי שלא לפרוש שם שטיח יקר, אבל לא הקשבתי. רציתי שהכול יהיה באיכות הגבוהה ביותר. הסברתי לאנשים שלי שהמקום הזה אינו מרכז רפואי רגיל. מי שבאים למרפאה לבריאות הנפש הם אנשים שונים. הם מבחינים מהר מאוד ביופיו של מקום וברמת התחזוקה שלו. יש לזה השפעה חיובית ניכרת עליהם, טענתי בעקשנות. אלא שמטופלת חדשה שהגיעה עכשיו, ועוד אליי, הפכה את המקום לים של בוץ בלי שום בושה. ברור שאין בעיה לנקות אחריה, אבל טוב היה אילו עשה זאת מטופל שבא לרופא אחר.
    אני זוכרת איך הקפדתי על כל פרט במהלך ריהוט הקליניקה. חבריי הפרופסורים עזרו לי בהעברת החפצים, וכולנו יחד עמלנו על תליית התמונות. אחד החזיק פטיש, אחר הביא מסמרים, שלישי עזר לסחוב את הכורסאות והספות. מה שלא עשיתי, הסידור לא סיפק אותי. פעם אחר פעם שיניתי את מקומם של פרטי הריהוט, ובסוף לקראת חצות הדלקנו את כל מנורות השולחן, ישבנו על הספות והכורסאות שסידרנו בקפידה רבה, ובעודנו לוגמים תה ומחליפים הלצות, הבטנו סביבנו בקורת רוח, מסופקים מהתמורה על המאמץ שהשקענו.
    החיוך ששעלה על פניי קודם לכן התחלף בכעס עמוק שפרץ שוב בפתאומיות. זה לא מוצא חן בעיניי. מה שאני חשה שונה בתכלית ממה שעליי לעשות. הבחורה הזאת אינה חולה. היא לא רק שיכורה אלא גם חוצפנית. מחלה לא הופכת אנשים לחוצפנים. האדם, חולה או בריא, הוא אותו אדם בכל מצב.
    פתאום דמותו מצטיירת בדמיוני... אי־אז בימיי כאסיסטנטית באוניברסיטה. הייתי חדשה ובהיריון. באותו לילה הייתי במשמרת. אחרי שכולם הלכו לישון, הלכתי גם אני לחדרי בקצה הפרוזדור ונשכבתי במיטה. נרדמתי. אחרי זמן־מה התעוררתי למשמע רעשים בחוץ. קפצתי מיד על רגליי, עדיין בחלוק הרופאים שלי. אחד המאושפזים היה בחור צעיר בשם נוּרֶטין, שמצבו לא היה טוב. נָתַנו לו מינון גבוה של כדורי שינה כדי שיירדם. אך הוא זז כל הזמן, מתקשה לכבות את האש הבוערת בו. הוא החל לרוץ, לשבור את כל מה שנקרה בדרכו כדי להיפטר מהמרץ העודף. ככל שפרק עוד ועוד אנרגיה, ברז ענקי כלשהו מילא אותו שוב ושוב. זה היה ההתקף הגדול השני שלו. מפעם לפעם הוא פרץ בצחוק מטורף ופלט דברים, אבל איש לא הבין מה הוא אומר. כשיצאתי מהחדר, ראיתי אותו ניצב מולי במרחק נגיעה. עיניו רשפו, כאילו הוא מחפש מישהו לתקוף אותו. עדיין הייתי מנומנמת, אבל עם הניסיון המועט שלי לא יכולתי לעשות דבר גם אילו הייתי ערנית לגמרי.
    כמתאגרף שאורב לרגע החולשה של יריבו, הוא קפץ אגרופים והתחיל לחוג סביבי. ידעתי שכשהוא יירגע, הוא לא יזכור דבר ממה שקרה, משום שהוא אינו מודע לכך. פעמים אחדות הוא הרים את אגרופו, אך אז ראה את הבטן שלי והבין שאני בהיריון. הוא הסתובב אפוא במקומו, הרים את ידיו והתחיל להמטיר מכות על ראשו. בעודו פולט פרצי צחוק מופרעים, הוא הנחית עוד ועוד מכות על עצמו. אף שהיה חולה ונטול כל מוּדעות, הוא עשה מאמץ אדיר כדי שלא להרע לי. הילדה הזאת לא חולה וגם לא מנומסת.
    אני מביטה בה בלי לומר מילה. היא מבינה שאני כועסת מאוד, וכשמבטינו נפגשים היא מיד מסיבה את פניה. פתאום היא עוזבת את התיק, מנתרת ממקומה ומתחילה לקפץ כמו ילדה על כתמי הבוץ שבשטיח. שערה הפרוע מתנופף מעלה־מטה איתה. אני יכולה לקרוא עכשיו לאיש הביטחון ולזרוק אותה מהבניין, אבל מצפוני לא מניח לי לעולל לה דבר כזה. עליי למצוא את הדרך, בצורה זו או אחרת, להתמודד עם המצב בעצמי.
    אני נסוגה צעד אחד כדי שתוכל לקפץ בלי הפרעה, אבל הראש שלי עובד כמו מחשב. אני בטוחה שהיא לא ממש חולה, אבל גם לא לגמרי בקו הבריאות. חוץ מזה, היא שתויה. עכשיו כבר ברור לי מה היא מנסה לעשות. היא רוצה להוציא אותי מהכלים, ואם לא תצליח באופן הזה, תמצא דרך אחרת. למה היא כל כך רוצה להכעיס אותי ולערער את שלוותי? היא לא מכירה אותי, ואילו הכירה אותי היא לא היתה מתנהגת כך, משום שכל מי שמכיר אותי יודע היטב עד כמה אני טובת מזג, עד כמה אני מכבדת את הזולת, עד כמה אני מרעיפה אהבה על הבריות, אבל גם עד כמה אני קשוחה וסמכותית.
    היא מצידה לא מתיקה את מבטה ממני וממשיכה לנתר בתזזיתיות. פתאום עיני צדה פרט שלא הבחנתי בו עד כה. האצבע המורה בידה הימנית של השיכורה הזאת המדיפה ריח רע, המפזזת באמצע חדר ההמתנה, חבושה בתחבושת עבה. לא ממש תחבושת רגילה, אלא קרעים של בד. היא מיואשת מהיעדר התגובה שלי למעשיה. בלי להסב את מבטה ממני היא דורכת על הכתמים, מועכת אותם ברגלה כמו כדי לקבע אותם בשטיח. מבטה הזועף, כמו גם הבוץ שברגליה, מכים בכל חלקי גופי.
    "נראה שאת לא רגילה לחיות בסביבה נקייה. הטבעת את חותמך בכל השטח. בכל פעם שאסתכל על הכתמים האלה אזכור אותך, ועוד איך אזכור אותך!"
    נימת קולי השתנתה. שוב איני מסוגלת לדבר ברוך, גם אם ארצה. ואילו היא, בארשת של מפקד שניצח בקרב, ממשיכה לקפץ בעוז על הכתמים בלי להסיט את מבטה ממני. היא הצליחה להרגיז אותי, להביך אותי, והיא נהנית מכל רגע. אני מבחינה בזיק ערמומי במבטה. היא מסתכלת עליי כמו אומרת, מגיע לך, בסוף הצלחתי להוציא אותך מהכלים. עכשיו עליי לעשות צעד כלשהו שיכניס אותה לאותה הפינה שהיא הכניסה אותי. למעשה, אם ארצה, אני יכולה לאחוז בזרועה ולקחת אותה לחדר בכוח. הרי היא משקל נוצה. ארבעים קילו, לא יותר. הרי אני רופאת נפש זה שנים רבות ורגילה לראות מחזות כאלה. אבל לא, זה לא מה שאני רוצה.
    היא מודעת לכך שזאת קליניקה פרטית. היא יודעת גם שלא נרצה שתפרוץ פה מהומה. אם תצעק ותצרח ותצווח, ברור לה שזה יפריע לכולם. ובתור מקימת המוסד הזה, אני הראשונה שלא ארצה בכך. אני מבינה עכשיו שהיא אינטליגנטית לא פחות משהיא חוצפנית. אך עדיין איני מבינה מדוע היא כועסת עלינו כך, אם כי נראה שהיא תיכננה הכול עד הפרט האחרון, הילדה הזאת. עוד מעט אבין מה מתחולל בראשה, אבל כעת עליי להביא לסיומו את המשחק הזה בדרך שאני מוצאת לנכון, ולא בדרך שהיא מנסה להכתיב.
    אני מסיבה קלות את פניי בכיוון הדלת. אם מישהו ייכנס עכשיו, הוא יפרוץ בצחוק למראה המצב. זה אכן מחזה קומי. החולה מקפצת ומכרכרת באמצע החדר, והרופאה שלה עומדת שם ומסתכלת. אילו אני נכנסתי עכשיו, הייתי נשכבת מצחוק. אבל אין לי ראש להתבדחויות. השטיח מטונף כולו. אוף, מאיפה צצת לי, ילדה, לעת ערב? רק שהמחליפה של יאסמין לא תקדים לבוא, אני מתפללת חרש. גם היא תופתע לראות אותנו במצב הזה. בכל מקרה, לא כדאי לזעזע את התמונה עכשיו. אין לי מושג איך הילדה המשוגעת הזאת תגיב לשינוי כלשהו.
    אני מתיישבת לאיטי בכורסה הצרפתית הגדולה המרופדת קטיפה סגולה וצופה בסקרנות בהצגה המוזרה הנפרשת לנגד עיניי. עכשיו היא הטרף ואני הצייד. היא מתנשפת מרוב קפיצות אבל לא נעצרת. שמתי לב שהפריע לה שהתיישבתי. כדי לערער את ביטחונה, אני משכלת רגליים ומיטיבה את ישיבתי. עכשיו תורה להיות מופתעת. היא התכוונה להרגיז ולהביך אותי, אבל היא לא מצליחה. היא לא זכתה לתגובה שציפתה לקבל. עכשיו עליה לרקום תוכנית חדשה.
    אני מביטה בה. היא מתקשה לנשום. אם תמשיך ככה, היא תיפול ותתעלף. כמובן, אני לא רוצה שנגיע לזה. היא התחילה במשחק הזה כדי להרגיז אותי, אבל היוצרות התהפכו. היא הענישה את עצמה מספיק ללא צורך בהתערבותי. מה שמוזר עכשיו הוא שגם היא מבינה זאת. לא עצרתי אותה, לא הגבתי כפי שציפתה שאגיב, וזה רק הכעיס אותה יותר. עם זאת, אם אגיב, הכעס עלול להפוך לפעולה, ואולי היא תעשה דברים שיפגעו בה ובי ובקליניקה.
    אני מחייכת קלות ומתחילה למחוא לה כפיים. "בראוו," אני קוראת לעברה. "זאת היתה הצגה טובה. כבר ראיתי בחיי הרבה מופעי מחול, אבל כזה עוד לא ראיתי. תמשיכי, אבל בלי להאט."
    הברק בעיניה נמוג מזמן והתחלף בפחד. היא נבהלה מהעמידה השלווה אך ההחלטית שהפגנתי. היא הבינה שהדברים מתפתחים בכיוון אחר לגמרי. עיניה הקרינו היסוס קל, ולרגע היא חדלה לקפוץ, אלא שמרוב תנועה התקשתה להשיב לעצמה את שיווי המשקל. מיד זינקתי לעברה. בדיוק כשעמדה ליפול תפסתי אותה מאחור, הכנסתי אותה לחדרי ונעלתי את הדלת. החזקתי בזרועותיה בחוזקה. היא ניסתה לשווא להתנער מאחיזתי, ובסוף הרכינה את ראשה בוויתור. כשהרפיתי ממנה, היא קרסה ארצה לפתע. תחילה חשבתי שהיא התעלפה, אבל מיד התחוור לי שהיא צנחה בכוונה. כל זה רק הגביר את הכעס שלי כלפיה.
    בלי לגעת בה דילגתי מעליה והתיישבתי בכורסה שלי. היא נותרה זמן־מה ממוטטת על הרצפה, ואז הזדקפה באיטיות, וכאילו התעוררה משינה עמוקה, התחילה להתבונן סביבה בעיניים חלולות. היא הפנתה את מבטה אליי. איזה מין רוגז זה? מה עשיתי לילדה הזאת? מדוע היא כועסת עליי כל כך? עיניה רושפות. זה לא מבשר טובות. היא נשענת על הרצפה בשתי ידיה וסוקרת את החדר ביתר תשומת לב. על מה היא מסתכלת? אני מתבוננת בנקודות שהיא בוחנת כאילו גם אני רואה אותן לראשונה. אוה, איזה חדר יפה יש לי, לא שמתי לב! בכל פינה מונחים חפצי נוי יקרי ערך ומנורות קריסטל. מחשבות רעות עוברות בראשה של הילדה. היא תהרוס לי את החדר.
    אני נשענת בשתי ידיי על השולחן ומתרוממת מעט. אם היא תפסיק לפחד ממני, דברים רעים יתרחשו בחדר הזה. עליי להיות קשוחה יותר, סמכותית יותר, אמיצה יותר. אני צועקת במלוא הגרון:
    "קומי!"
    אני נשמעת כמו מפקד צבאי. אני חייבת להבטיח שתציית לי. למעשה, התפקיד הזה הולם אותי מאוד. אני אוהבת לתת פקודות. גם הקול שלי מתאים. בדיבור הרגיל שלי מסתתרת נימה של השלטת מרות. זה בדיוק הזמן לנצל את התכונה הזאת שלי.
    למשמע ההוראה היא נבהלת, מרימה את הראש ומביטה בי, תמהה ומופתעת.
    "אמרתי לך לקום. קומי ושבי בכורסה מולי."
    היא מסתכלת עליי בהיסוס, תוהה איך לנהוג. אני מנסה שוב.
    "קומי ושבי. עכשיו! מספיק ביזבזת את זמני."
    היא מושכת בכתפיה. אני מבינה שהדיבור התקיף שלי לא עזר. אני קמה, ובצעדים זריזים מתקרבת אליה. כשאני מנסה להרים אותה, היא מחפה על ראשה בשתי ידיים, כמו ברפלקס הגנה מפני מכה. האם היא חשבה שאכה אותה בראש? היא כנראה ספגה לא מעט מכות בחייה. כעס וחמלה גואים בי בערבוביה. אני תופסת אותה בשתי ידיים ומרימה אותה. כל כך קלה, משקל נוצה. אני מושיבה אותה באחת הכורסאות מולי. היא קורסת כמו שק ריק.
    בזמן שהיא מיטיבה את שערה הפזור, אני מבחינה בחתכים אדומים בזרועה השמאלית. היא לא חולה, רק עושה הצגות. היא חותכת את זרועותיה. לפני שהגיעה לכאן, אולי גם בלעה תרופות וסמים עם האלכוהול. כלומר, בעיית אישיות במלוא מובן המילה! שתינו שותקות. בעודי מחכה שנשימתה תירגע, אני מנסה לזהות רמזים אחרים שיסגירו פרטים עליה. כך או כך, צריכה להיות סיבה כדי לבוא לכאן בשעה כזאת ולחולל מהומה, אחרי שהשתכרה לקראת ביקור אצל רופא.
    משאספה את שערה וחשפה את פניה, אני רואה עד כמה היא חסרת חן ומכוערת. איך נערה צעירה יכולה להיות דוחה כל כך? אני מתמחה באיתור הצד היפה של בני האדם משום שאני אוהבת אותם. אוהבת ומעצימה אותם. תמיד האמנתי שבני האדם ראויים לאהבה ולכבוד, אך לגבי הבחורה הזאת, ככל שאני מתאמצת אינני יכולה למצוא שום צד חיובי. אני שואלת את עצמי אם היא התנהגה כפי שהתנהגה משום שכעסתי עליה. פיה, אפה, עורה, עיניה, אפילו הגבות שלה — מכוערים כולם. פניה שעירים ומכוסים פצעי בגרות. שיניה עקומות ובולטות, כאילו חטפה אגרוף בפרצוף וכל הפנים התעוותו. אפה נפול ומעוקם, כאילו נשבר בכמה מקומות. עיניה גדולות, מבטה חד וכעוס. עורה כה דק, עד שהוורידים הסגולים המפותלים ברקותיה בולטים לעין. היא רזה מאוד. כמה היא שוקלת, אני תוהה. אין ספק, היא לא רק שיכורה אלא גם מסוממת.
    היא ממשיכה להתנשף, אבל עיניה לא פוסקות לשוטט על פני החדר. לרגע היא מפנה את מבטה אליי, אבל לא עליי היא מסתכלת. היא מביטה במשהו מאחוריי. מאחוריי יש חלון, חלון גדול. רק לפני כמה דקות צפיתי באנקרה דרך החלון הזה, ואפילו פתחתי אותו כדי לנשום אוויר צח. האם סגרתי אותו או שהוא עדיין פתוח? אני זוכרת שסגרתי ומקווה שאכן כך. אוי, לא! איזה מין בן אדם היא, הבחורה הזאת? היא העכירה לי את האווירה הערב. היא ממשיכה להביט בחלון. נראה שאפשר לצפות ממנה לכל דבר. אני מתפללת שהיא לא תקום פתאום ותקפוץ מהחלון.
    "נו, ספרי. מה הבעיה שלך?"
    היא מעמידה פנים שלא שמעה את שאלתי וכובשת את מבטה ברצפה. אחר כך היא מתחילה להתנועע במקומה. אני חייבת לעצור אותה.
    "שבי במקומך. לא לזוז! לא לנשום! אני לא חושבת שאוכל לסבול את זה עוד. הבנת אותי?"
    היא נועצת בי מבט רווי פחד. סוף־סוף הצלחתי להפחיד אותה, אבל אני מוטרדת. אני לא רגילה לגעור במטופלים שלי. לכל היותר אני מרעיפה עליהם יותר אהבה מהנחוץ. עכשיו היא מרכינה ראש, משלבת ידיים ויושבת מולי בלי ניע. השד יודע כמה זמן היא לא חפפה את השיער. פריטי הלבוש הכהים הגדולים עליה בכמה מידות מלאים אבק וקשקשת. ידיה קטנות, ציפורניה מטונפות ומעוותות. אולי יש לה כינים. היא כבר ליכלכה פה את הכול, רק שלא תדביק אותנו בטפילים.
    אלוהים! פניה מכחילים, היא נחנקת!
    "תנשמי, תנשמי, אל תיחנקי לי פה!"
    היא נושמת נשימה עמוקה מגרגרת, כאילו מישהו אחז בגרונה ועתה הרפה ממנו. היא מתחילה לנשום נשימות קצרות, ודמעות מתגלגלות מעיניה. משהו נתקע לה בגרון?
    "מה קורה לך? משהו נתקע לך בגרון?"
    "..."
    "תגידי מה קרה, כמעט נחנקת."
    "הרי את אמרת לי."
    "מה אמרתי?"
    "לא אמרת לי לא לנשום?"
    "ואז הפסקת לנשום?"
    "כן."
    "תגידי לי, את משוגעת?"
    איזה דברים יוצאים לי מהפה?! אני שואלת מטופלת שלי אם היא משוגעת?! הילדה הזאת הצליחה להפוך אותי אליה. אמרתי לה לא לנשום, והיא לקחה אותי ברצינות והפסיקה לנשום באמת. תחושת חמלה גואה בי. בעודה נושמת נשימות קצרות, היא בולעת רוק. דמעות מתגלגלות על לחייה. כשהיא מביטה בי אני רואה פחד בעיניה, אבל משום־מה היא נראית מרוצה עד מאוד מהמצב. איזו ילדה מוזרה! אילו רק היה לה קול נעים. אין זה קול של ילדה וגם לא של אישה בוגרת. זהו קול צורמני, צווחני.
    "אני לא משוגעת... לא... אל תתנהגי אליי כאילו אני משוגעת."
    "אני רואה שאת לא בדיוק טיפשה. אז למה שאני לא אתייחס כמו אל משוגעת לילדה שמקפצת באמצע החדר?"
    "עשיתי הכול בכוונה."
    "יפה, הגענו לשלב ההודאה. חוץ מזה את גם שתויה. מה יש לך להגיד על זה?"
    "אם לא הייתי שותה, לא הייתי מסוגלת לבוא לכאן."
    "למה?"
    "אני לא אמיצה כל כך."
    "צריך להיות אמיץ כדי לבוא הנה?"
    "בלי שתייה לא הייתי יכולה."
    "תיכננת מראש את כל ההצגה הזאת?"
    "מממ..."
    "למה? למה עשית את זה?"
    "רציתי להרגיז אותך."
    על מה היא מדברת, הילדה הזאת? היא באמת תיכננה הכול עד הפרט האחרון, ואז באה אליי? הכול טוב ויפה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה. מה הבעיה שלה איתי או עם הקליניקה? אם כך, היא שיחקה יפה מאוד את המשחק שלה. אז זהו? זה מה שהיא רצתה? להרגיז אותי? היא השיגה את מטרתה.
    "טוב, רצית להרגיז אותי. מה עשיתי לך? אפילו עוד לא עשינו הכרה!"
    "מה זה משנה? גם את תעשי את מה שהאחרים עשו."
    "אעשה מה?"
    "העניין העיקרי הוא לא מה תעשי, אלא מה לא תעשי."
    "אני לא מבינה מילה ממה שאת אומרת."
    "הפעם החלטתי לעשות את זה מראש. אצל האחרים עשיתי את זה בסוף."
    "מי הם האחרים?"
    "הרופאים האחרים."
    "כך עשית להם?"
    "כן, אבל בסוף."
    "ועכשיו תורי?"
    "כן, תורך."
    "למה? למה את עושה את הדברים האלה?"
    "אתם כולכם רעים, כווולכם רעים."
    אם כן, היא ביקרה אצל רופאים רבים לפניי. כמוני, גם עמיתים אחרים קיבלו את מנת הכעס שלה. האם אפשר לעזור למישהי כזאת? מי יודע מה היא עשתה להם. ועכשיו תורי.
    "מאין לך שאני רעה?"
    "אני יודעת. ראיתי הרבה כמוך."
    "אני לא חושבת שבאת לכאן כדי לראות עוד אדם רע."
    "באתי, כפי שאת רואה. הרי השירות בתשלום, לא? שילמתי ובאתי."
    "אילו רק היית מאפשרת לי לפחות להכיר אותך, אולי המצב היה שונה."
    "לא, הוא לא, אני יודעת שהוא לא היה יכול להיות שונה. אני ראיתי את המקום הזה ביום שבאתי לקבוע תור. מי יודע אילו אנשים באים לכאן. עם סוג הקהל שאת מטפלת בו, לא היית מתעסקת עם אחת כמוני."
    "את בטוחה?"
    "אני בטוחה."
    "אז למה באת?"
    "לא התנגדתם... לא אמרתם לי שאתם לא מסכימים לטפל בי... לא טעיתי... כולכם אותו הדבר... אבל בכל זאת ניסיתי."
    איזה מין צורת דיבור זו? היא מדברת באופן מוזר, מקוטע. כמו ילד שפיו מלא אוכל, והוא רוצה לבלוע אבל לא יכול. היא לא מסתכלת עליי בכלל. היא לא מדברת אליי אלא אל עצמה, מגלגלת את המילים בפיה, מניפה את ידיה המכוערות לכל עבר כאילו היא מדברת אל מישהו בלתי נראה. ומקללת, מרימה את האצבע החבושה בקרעי הבד המושחרים כמו תוקעת לי אותה בעין בחוצפה מופגנת, ורוטנת. האם זה בגלל האלכוהול והסמים?
    "אז אני מבינה שרצית לנסות גם אותי. ואיך זה? לפחות מצאתי חן בעינייך?"
    "את רופאה, לא?... הרי נשבעת את שבועת היפוקרטס... למה את לא מטפלת בי?"
    "את צוחקת עליי? לא באת לכאן כדי לבקש עזרה, אלא כדי לעשות מהומה. אני אפילו לא צריכה לאפשר לך לשבת בחדר הזה. איזו עזרה ביקשת ממני, אפשר לדעת?"
    "גם את תעשי את מה שהאחרים עשו."
    "מה הם עשו לך? כלומר העמיתים שלי, מה הם עשו?"
    "בהתחלה התנהגו יפה... קבעו לי עוד פגישה... הלכתי... העמידו פנים שהם מטפלים בי... הם לא אהבו אותי... הם לא חיבבו אותי..."
    "צודקים מאוד. גם אני לא מחבבת אותך."
    היא שולחת אליי מבט דרך חרכי עיניה המצומצמות. נחשולים של שנאה וטינה ניגרים ממבטה. אולי לא הייתי צריכה לדבר בפתיחות כזאת, אבל הייתי כנה. לפחות זה מנחם אותי. הרי ממילא היא כבר חוותה את המצב הזה בעבר. אני מבינה שכמוני גם עמיתיי לא חיבבו אותה.
    "הם צודקים, מה?"
    "כן."
    "את אומרת את זה בגלוי."
    "נכון מאוד. לא ברור לך שאני לא מחבבת אותך?"
    "במקומך גם אני לא הייתי מחבבת אותי."
    "זאת הפעם הראשונה שאת אומרת משהו נכון."
    "את מדברת באופן גלוי כזה עם כולם?"
    "מה זאת אומרת?"
    "מה שאני יודעת זה שפסיכיאטרים לא מדברים בכנות... הם תמיד משחקים איזה משחק... יש כללים למשחק הזה. הם חייבים לנהוג על פי הכללים האלה... הם לא יכולים לפעול בטבעיות... הם יודעים מראש מה לומר ומתי לומר. הם תמיד מוצאים איזו דרך להיפטר מאחת כמוני. אפילו בזה יש כללים. הם לא אומרים דבר כזה באופן ישיר... הם לא אומרים למטופל שהם לא מחבבים אותו... הם מנסחים את זה אחרת. ככה עשו כל האחרים, אבל אני קלטתי אותם... לכן הענשתי אותם."
    מי יודע מה היא עשתה לרופאים האחרים. כל צעד שלה מתוכנן, היא עושה הכול במודעות מלאה. היא גם לא לגמרי זרה לפסיכיאטריה. כל מה שהיא אמרה, נכון. לא נוהגים כך כלפי מטופלים. גם אני יודעת את זה, אבל איכשהו הסכר נפרץ. גם אם ארצה, לא אוכל לשקם את הקשר שכבר נוצר.
    "מה עשית להם?"
    "אחרי כמה ביקורים עשיתי בלגן."
    "מה עשית?"
    "דברים דומים למה שעשיתי כאן... שברתי את כל מה שיקר להם... ליכלכתי את המקום... הרגזתי אותם. גרמתי להם עוגמת נפש."
    "אם את לא סומכת על רופא, אם את חושבת שהוא לא מסוגל לרפא אותך, את מפסיקה ללכת אליו. את לא צריכה להתנהג ככה, להעניש אותם."
    "הם קיבלו את העונש שמגיע להם."
    "מה האשמה שלהם?"
    "אף אחד מהם לא אהב אותי."
    "האם רופא חייב לאהוב את כל מי שבא לקבל טיפול אצלו?"
    האם באמת אמרתי את זה? אני מיואשת. נשמתי נשימה עמוקה כדי לגרש את המועקה שמציקה לי.
    "לא, אבל גם לי מגיעה קצת אהבה... קראתי את הספרים שלך. את אוהבת מאוד את המטופלים שלך. בזמן שקראתי חשבתי לבוא אלייך... אחר כך התחרטתי... אמרתי לעצמי, אולי גם היא לא תאהב אותי... וזה יהיה עוד יותר גרוע... היא תאהב את כולם ורק אותי לא."
    הכול נכון. אני אוהבת מאוד את המטופלים שלי. למען האמת, הייתי רוצה לאהוב גם אותה, אבל זה לא קרה. עד כה לא עלה בידי להתקרב אליה.
    חוץ מזה, איזה דבר מוזר זה לבוא לרופא כדי לקבל אהבה. היא בטח בודדה מאוד.
    "אם היית מתחילה ברגל ימין, הקשר בינינו היה שונה. אולי הייתי משתדלת להבין אותך."
    "בכל מקרה לא היית מחבבת אותי."
    "את בטוחה?"
    "כן, אני בטוחה."
    "אילו התנהגת כפי שהיית צריכה להתנהג, הייתי נוהגת בך בכבוד הראוי ומקשיבה לך במלוא תשומת הלב."
    "לא זה מה שאני רוצה."
    "זה לא דבר חכם לבוא לרופא רק כדי לקבל אהבה."
    "לא רק כדי לקבל אהבה... כדי לקבל טיפול באהבה... כדי להתבגר..."
    "את אומרת עכשיו דברים מעניינים. לדעתי, את באמת זקוקה לרופא נפש."
    "נכון... נכון, נכון, נכון..."
    "אבל את מציבה מחסומים לעצמך."
    "אין תקווה."
    "רואים."
    "את היית תקוותי האחרונה."
    "וחיסלת אותה במו ידייך."
    "את מנסה... להיפטר ממני."
    "זה בדיוק מה שאני עושה."
    "כמו האחרים."
    "אבל את לא נתת לי הזדמנות."
    "אילו רק נתתי... אילו רק היית סולחת לי."
    "מה זה ישנה?"
    "הייתי רוצה שתהיי כנה... שתדברי בפתיחות. שאם את מתרגזת עליי, תגידי לי שאת מתרגזת. גם אם את לא מחבבת אותי, הייתי רוצה שתגידי לי את דעתך בכנות."
    "ומה?"
    "ואז... רק אז... אולי."
    "אולי מה?"
    "אולי הייתי באה אלייך."
    "את מציבה תנאים כדי לבוא אליי?"
    "כן, אבל את עדיין כועסת עליי."
    "כן, אני כועסת."
    "זה טוב... את מדברת בכנות. אני לוקחת את התנאי בחזרה."
    "למה?"
    "כי זה לא משנה... ארצה או לא ארצה — זה מה שתעשי... אני מבקשת עכשיו את סליחתך... אני מבקשת שתאפשרי לי לבוא שוב."
    "זה לא עובד ככה. מצב כזה משפיע לרעה על הטיפול. רופא לא יכול לתת עזרה מקצועית למישהו שהוא כועס עליו."
    "בדיוק ההפך... לא אצטרך להשקיע מאמץ כדי להרגיז אותך."
    "מה עשית? ניסית להרגיז את הרופאים שביקרת אצלם?"
    "מממ..."
    "אין דבר כזה, אי־אפשר לטפל בצורה יעילה בתנאים כאלה. את עושה את כל הדברים האלה, ואז את עוד כועסת עליהם."
    "כועסת מספיק שאוכל להוציא החוצה את היחס האמיתי שלהם כלפיי."
    "איזה מין אדם את? הרי כשאת מרגיזה מישהו שאת מבקשת ממנו עזרה, את למעשה פוגעת בעצמך."
    "הם לא העריכו אותי. הם ויתרו עליי מיד. לא התעקשו... הם כעסו, אבל הסתירו את הכעס שלהם."
    "את כל הזמן העמדת אותם למבחן. זאת לא התנהגות נורמלית. אדם בריא לא מתנהג ככה. ברור לי מעל לכל ספק שאת זקוקה לעזרה. המוסד הזה הוא מוסד גדול. יש רופאים אחרים. אני אשלח אותך למישהו אחר."
    "ועכשיו את נפטרת ממני."
    "קשר שמתחיל ככה לא ישתפר, תאמיני לי."
    "את לא יכולה... להיפטר ממני בקלות כזאת."
    "עכשיו את מאיימת עליי?"
    אני רואה במבטה את האימה של חיה שנדחקה לפינה. למעשה, עם כל הכעס שאני חשה כלפיה, אני לא רוצה שתלך. יש לי כאן עמיתים רבים שיכולים לעזור לה. מה שברור הוא שגם אם אני רוצה, אני לא הבחירה הנכונה בשבילה. רופא שכועס מאוד על מטופל, לא יכול לעזור לו. כנראה לא הצלחתי להסביר לה את זה באופן ברור.
    "לא, זה לא איום... זאת מטרה... זיק של תקווה... לראשונה אעשה משהו בשביל עצמי... איאבק כדי להחזיר אותך אליי."
    "תחשבי שוב על ההצעה שלי."
    "רק אל תרחמי עליי... אל תעזי לעשות את זה."
    היא לא רוצה שירחמו עליה. טוב ויפה, אבל מה היא רוצה? עליי לעשות כל שביכולתי לכוון אותה למומחה אחר.
    "את לא מפרשת נכון את מה שאני אומרת. בואי נצא מכאן יחד ונקבע לך תור אצל חבר שאני סומכת עליו לחלוטין. בסדר?"
    "לא תצליחי לרמות אותי."
    אני רוצה לעזור לה, והיא מתעקשת. שכחתי אפילו לשאול מה שמה.
    "אולי נתחיל בשם. מה שמך?"
    "סוף־סוף עלה בדעתך לשאול מה שמי."
    "במקומך הייתי שמה לזה סוף. את עושה טעות. מספיק עם זה!"
    "שמי אָלָא... גם אם את לא רוצה אותי, לא תיפטרי ממני."
    "עכשיו לכי! בואי נגמור את הסיפור הזה לפני שניפגע זו מזו."
    אני מבולבלת לחלוטין. מצד אחד אני באמת כועסת עליה, ומצד שני אני לא יכולה להימנע מלחשוב על מצבה. לא יהיה נכון לקחת על עצמי את הטיפול בה. והיא לעיתים מדברת כמו משוגעת ולעיתים כמו אדם שפוי.
    "קומי. זמננו תם."
    "לא אקום... את לא יכולה להוציא אותי מפה... אם צריך, אהפוך את המקום הזה."
    קמתי להוציא אותה בכוח. כשראתה שאני מתכוונת ברצינות, היא קמה ופנתה לצאת.
    "שילמת עבור הפגישה?"
    "שילמתי."
    "בדרך החוצה קחי את כספך בחזרה."
    "למה?"
    "כי מה שהיה צריך להתבצע בביקור הזה לא התבצע. ביי־ביי."
    הממתינים בחוץ עוקבים אחרינו בסקרנות, ואילו היא מביטה בי בעיניים מתחננות. מה קרה? לאן נעלמו המבטים רושפי השנאה? איזה מין מצב זה? היא גורמת לי להרגיש אשמה.
    בשולחן הקבלה יושבת המזכירה המחליפה, דידֶם. להפתעתי, חדר ההמתנה מלא. אישה בגיל העמידה, כמה צעירים וצעירות, ילד קטן שנתלה בשמלת אמו, ואדם מבוגר בעל מראה מרשים, שערו שיבה, מתהלך אנה ואנה בחדר, משחק בידו במחרוזת תפילה עשויה חרוזי ענבר. אני מסתכלת על הרצפה. המנקים באו לטפל בכתמים, אבל השטיח עדיין רטוב, והכתמים לא נמחו לגמרי. הממתינים לא מתיקים את מבטם מאיתנו. מבטיהם נודדים ביני לבין הבחורה הגרומה שמסתכלת עליי בעיניים מפצירות.
    מי יודע מה האנשים האלה חושבים עליי עכשיו. במצב רגיל לא הייתי מתנהגת כך. אני תמיד מקפידה על כללי ההתנהגות ושולטת בעצמי. אבל היום קרה מה שקרה. מאחר שעל הדלת כתוב שמי, כולם יודעים מי האישה הכעסנית שנוהגת בקשיחות ובחוסר נימוס משוועים. איך אתקן את המצב הנורא הזה? גם הילדה הבלתי נסבלת הזאת מודעת למצב. צאי כבר, תסתלקי מפה, ושנגמור עם הסרט הזה. מה את עומדת שם? למה את לא הולכת כבר? לְמה את מחכה?
    אני מתקרבת לשולחנה של דידם ואומרת, "תודיעי לאנשים בקומת הכניסה שיחזירו לה את כספה." דיברתי בשקט, אבל כולם שמעו. דידם מסתכלת עליי במבט מפוחד. מה עובר עליה עכשיו? היא רואה שאני מתוחה כל כך, וזה מפחיד אותה או מה? אני כבר רוצה לשוב לחדרי, לסגור את הדלת, ואם אפשר לנעול אותה ולשכוח מהאירוע הזה. כשאני עומדת להסתובב, דידם מקרבת את ראשה אליי ולוחשת לי משהו. אני לא מבינה אף מילה. בכל מקרה, אני לא רוצה לשמוע עוד מילה על הבחורה הזאת. אבל היא מתעקשת. אני לא מבינה מדוע היא לא מרפה למרות שאני זועמת. באותו הרגע האיש בעל שְׂער השיבה שהתהלך בחדר מתחיל להתקרב אליי. דידם יוצאת מיד מאחורי שולחנה ומתייצבת בינינו בזרועות פשוקות, כמו כדי להפריד בינינו ולהרחיק את האיש ממני. מה היא מנסה לעשות? באותו הרגע מבטי פוגש את מבטו של הגבר. הוא זועם. כאילו הוא בא לכאן להרוג אותי. פתאום הוא פונה אליי בצעקה רמה.
    "גברתי, את אלוהים? או שאת חושבת שאת אלוהים?"
    מי זה? מאיפה הוא צץ? מה הוא רוצה ממני? איזה מין שאלה זאת? הוא ממשיך בצעקות, מקרקש במחרוזת התפילה שבידו, ואני לא יכולה להשחיל מילה.
    "אילו רציתי לדבר עם ראש הממשלה, הייתי פוגש אותו כבר מאה פעמים. מה את חושבת לעצמך? עליי זה לא יעבוד. את לא עונה לטלפון, אני בא ואת לא נמצאת, ועכשיו אומרים לי שאת יושבת עם מטופלת. אני מחכה כבר חצי שעה."
    "מי אדוני?"
    "את תחליטי לקבל אותי לפי מי שאני?"
    אני מביטה סביבי. כל הנוכחים צופים במחזה בהנאה. איזו סקרנות! איזה מתח בקהל! אפילו הילדה המשוגעת משתתקת, מופתעת לחלוטין. הגבר עומד מולי, רכון קלות לעברי, מתענג על התעניינות הצופים, משחק בלי הפסקה במחרוזת שבידו ומסתכל עליי. הוא מודע למבוכה שלי ונהנה מהרגע. דידם ניצבת בינינו, וכמו במשחק טניס מבטה נודד חליפות בינו לביני.
    איזה יום! אין רגע דל. היום נגזר עליי להיות בלתי נעימה, כמה שלא ארצה בכך.
    "תהיה מה שתהיה, תפסיק לקרקש עם המחרוזת שלך. אם אתה רוצה להתקבל אצלי, עליך לנהוג בנימוס. ברור?"
    הוא לא ציפה לתגובה כזאת. מה הוא חשב, שלא אגיב? שהוא יקים מהומה, ואני אעמוד דום מולו? הוא השתתק לרגע, ואני ניצלתי את ההזדמנות, הסתובבתי, ובלי להסתכל בכיוונו אמרתי לו:
    "עכשיו אתה יכול להיכנס. תסגור את הדלת אחריך."
    האיש, ספק מופתע ספק כועס, נכנס לחדר וסגר את הדלת.
    "כן, בבקשה, אני מקשיבה."
    "אני אעמוד ככה?"
    "אתה יכול לשבת באחת הכורסאות האלה."
    הוא מתיישב, כמו קורס על המושב, וממשיך לדבר מהנקודה שבה הפסיק. כועס מאוד. מה עשיתי לו שהוא כל כך מרוגז עליי?
    "כבר שלושה ימים אני מנסה להגיע אלייך ולא מצליח לעבור את כל המחסומים. אני מאוד לא אוהב דברים כאלה. זה מרגיז אותי. כשאני מתרגז, זה יכול להיגמר רע. אי־אפשר לדעת מה אני מסוגל לעשות. אני טיפוס כמו היטלר, קוטל אנשים בלי להניד עפעף. אין אצלי מצפון־שמצפון. איתי לא עושים טעויות. איתי צריכים לנהוג בתבונה וביושר. לי צריך לומר את האמת. שחור או לבן, אין אפור. איתי לא מעגלים פינות. אני כמו להביור. אם אני לוחץ על ההדק, אני שורף את המקום. אם אמרתי שאני שורף, לא צריך להבין מזה שאני לא סולח על שום טעות, אבל צריכים גם לדעת מה הגבול. אם מישהו פונה למרפאה, יש לכך מן הסתם סיבה. מה זאת אומרת, לא להעביר את השיחה לרופא? לגברת הזאת, יאסמין, אמרתי את כל מה שאני חושב עליכם. אתמול באתי שוב אבל את לא היית. עשיתי מהומה. כפי שאת מבינה, כל מי שנמצא פה קיבל אתמול את המנה שלו. כולם פחדו ממני. כשראו אותי נכנס לכאן היום, כולם החווירו. תראי, אפילו יאסמין פחדה וברחה. מישהי אחרת יושבת במקומה. טוב שברחה בזמן, אחרת זה לא היה נגמר טוב. אני אוהב אנשים חכמים. היא ידעה מה מצפה לה ונטשה את המגרש מבעוד מועד. איך אומרים אצלנו, תשעים אחוז מהגבורה זה לדעת מתי לברוח. לא סיפרו לך עליי?"
    על מה הוא מדבר, האיש הזה? כנראה אָשַמתי בכך שלא עניתי לו בטלפון. עכשיו יאסמין אשמה בכך שלא העבירה את השיחה. אני מבינה שכל מי שיש לו משהו על הלב, מוציא אותו על יאסמין. אתמול לא הייתי בקליניקה, והאדון המכובד התרגז מאוד. אילו היה מדובר במצב חירום, יאסמין היתה עושה הכול כדי לאתר אותי ולהפגיש בינינו.
    הילדה המשוגעת ההיא כבר הוציאה אותי משלוותי, ועכשיו יש לי פה להביור. אני דווקא התכוננתי לשוב לחדר, לסגור את הדלת ולצפות באורות של אנקרה כדי להירגע. לאחר מכן הייתי אמורה לענות למטופלים שהתקשרו והשאירו הודעה. זה לא קרה... הוא חשב שיפגוש איזו אישה חלשה ושיעשה ככל העולה על רוחו. הוא כבר "טיפל" בכמה אנשים בקליניקה, ועכשיו הגיע תורי. מה הוא חשב, שאחוויר מפחד? שאתחיל לרעוד כולי, ואז האדון הנכבד יירגע? הוא יכול לחלום.
    "אף אחד לא סיפר לי מה קרה אתמול. לא מערבים אותי בכל שטות."
    "את מזלזלת בי. אילו הכרת אותי, לא היית מדברת ככה."
    "אם באת לספר על עצמך, היית צריך לקבוע תור. אני לא מקבלת מטופל שבא בלי לקבוע תור."
    "מי אמר שאני מטופל?"
    "לא צריך להיות רופא כדי להבין שמשהו לא בסדר איתך. חוץ מזה, אני עדיין לא יודעת מי אתה, אבל מה שבטוח זה שאתה לא יודע מי אני."
    "דוקטור, את לא הבנת אותי."
    יופי, הוא נזכר שאני דוקטור.
    "באיזה עניין אתה רוצה שאבין אותך? אני רואה שאתה מנסה להלך אימים על האנשים סביבך. כולם ינהגו כלפיך בכבוד, אבל הכלל הזה לא יחול עליך. כשראיתי אותך מיד קלטתי אותך. אני לא נהגתי כלפיך בחוסר כבוד, אבל אם תמשיך ככה, איאלץ להחזיר לך באותו מטבע."
    "את לא שונה מי־יודע־מה ממני."
    "זאת מחמאה או עלבון? לא הבנתי."
    "מה קורה פה? כל הרופאים של המטורללים הם כאלה?"
    "לא, הם לא. גם אני לא. אבל אין לי סבלנות לאנשים כמוך. קודם כול, בכל מקום עליך לנהוג בכבוד כלפי הנוכחים. עליך להתנהג על פי הכללים הנוהגים במוסד שאתה נמצא בו. אם המזכירה לא העבירה את השיחה, מן הסתם יש לזה סיבה. לא מעבירים שיחות לרופא, אלא אם כן מדובר במצב חירום. רופא לא עונה לטלפון כשהוא באמצע טיפול. זאת תהיה התנהגות לא ראויה כלפי המטופל. מספיק שהיית משאיר הודעה אצל המזכירה, ועוד הערב היינו חוזרים אליך. היית צריך להיות קצת סבלני. מה בדיוק אתה חושב לעצמך? להביור, היטלר, קוטל, מחסל, מה עוד? אדוני, פה זה לא בית אבות לסניליים. אם ניתן לכל אחד לדבר כמו שהוא רוצה, כל אחד יהפוך פה להיטלר ולנפוליאון."
    "אני באתי לגעור בך, לצעוק עלייך, אבל את יצאת יותר משוגעת ממני. כנראה הילדה שיצאה לפני רגע היתה יותר גרועה ממני. אני רואה שהיא הרגיזה אותך מאוד. איפה אני יכול להסתיר את המקל שלי?"
    "..."
    אחרי שתיקה קצרה שנינו פרצנו בצחוק. הוא התכוון לביטוי שאמי נהגה להשתמש בו, "כשמשוגע פוגש משוגע, הוא מסתיר מיד את מקלו", כלומר אם אתה משוגע, אל תתעסק עם אחד כמוך.
    "בכל מקרה, דוקטור, עשיתי מהומה ואני מתנצל. באתי בעניין אשתי. היא היתה כאן שלשום, נתת לה מרשם אבל היא איבדה אותו. זאת הסיבה שניסיתי ליצור איתך קשר בכל דרך."
    "מה שם אשתך?"
    "הוּליה, הוּליה סקאוֹלוּ."
    שלפתי את התיק שלה. כן, אני זוכרת אותה. היא כל הזמן סיפרה על בעלה ובכתה בלי סוף. היא אמרה שהוא זה שהיה צריך לבוא ולא היא, שהיא מודאגת בעיקר לגבי שני הבנים המתבגרים שלהם, וביקשה עזרה כדי למצוא דרך להגן עליהם. לדעתי, היא לא איבדה את המרשם. היא פשוט מצאה את הדרך להביא אותו לכאן. היא לא הגזימה בתיאור בעלה, להפך. עכשיו אני צריכה למצוא דרך להתיידד איתו. אם היא הצליחה להביא אותו לכאן, אני צריכה לשכנע אותו לבוא לטיפול.
    "כן, אני זוכרת היטב את רעייתך. היא דיברה עליך הרבה."
    "אני מתאר לעצמי. היא בטח באה להתאונן עליי. זה לא מפתיע."
    "שוב טעית. אתה חושב שאתה יודע הכול, אבל אין לך שמץ של מושג מה קרה. הגברת דיברה עליך הרבה, אבל עכשיו אני רואה שלא לגמרי הבנתי אותה. עד שהכרתי אותך."
    "אני אדם כל כך רע?"
    "אינני יודעת. רעייתך אמרה עליך, 'הוא מתעצבן מהר, הוא מתלקח מהר, אבל הוא איש טוב, בעלי.'"
    "ככה היא אמרה?"
    איך הוא נרגע כששמע שאשתו אומרת עליו דברים חיוביים! הדרך הטובה ביותר להתמודד עם אנשים היא לומר להם משהו שמכיל בין השורות פירור של אהבה. לא עשיתי את זה לילדה שהיתה פה לפניו.
    "למעשה, מה שהיא אמרה נכון. כפי שראית לפני רגע, אני מתחמם מהר, אבל גם נרגע מהר. אחר כך אני מצטער על מה שעשיתי."
    "אתה חותך, אתה מבתר, ואחר כך אתה מצטער. יש לזה משמעות, לדעתך?"
    "לצערי, זה מה שאני עושה. כשאני מתפכח, אני מבין שהרסתי הכול."
    "פה לא התנהגת ככה היום."
    "לא שלא התנהגתי ככה, לא יכולתי להתנהג ככה. לא איפשרת לי להשתולל. אנשים פוחדים ממני ומיד נסוגים. וזה בדיוק מה שמרגיז אותי. את דווקא יצאת גיבורה."
    "אני מבינה שאתה לא כל כך אוהב נסיגות."
    "בטח שאני לא אוהב. מה זאת אומרת לסגת?"
    "אינני יודעת. מה זה אומר?"
    "לא קשה להבין. זאת הונאה. בלב חושבים משהו, ואילו כלפי חוץ נוהגים אחרת. זאת צביעות. הם משלים את עצמם שהם יכולים לתמרן אותי. תגיד ישר מה יש לך בראש. אם זה שחור — תגיד שחור, ואם זה לבן — תגיד לבן. אדם שמאמין בצדקתו ממילא לא ייסוג בשום מצב. אבל אם הוא מסתיר משהו, אז הוא פוחד ומתחיל לסגת, משום שהוא לא נוהג בכנות."
    איזו דרך מחשבה מעניינת! אם מתנהגים אליו יפה, אם בן שיחו שותק וממשיך לנהוג בו בכבוד בזמן שהוא צועק ומתפרע, הוא רואה בכך הונאה — שבן שיחו מסתיר את מה שהוא חושב עליו. איזה ערב מעניין. אנשים מרוצים מהחמיצות שלי. אילו הילדה הזאת לא היתה מרתיחה אותי, הייתי נוהגת בנימוס וכראוי כלפי האיש הזה, ואז לא היינו יכולים לבנות קשר כן באמת. טוב, רואים שתפילותיה של רעייתו נענו.
    "מאז שנכנסת לחדר, זאת הפעם הראשונה שאנחנו מסכימים על משהו. גם אני לא אוהבת שמתמרנים אותי. אם יש להם מה להגיד, שיגידו בפה מלא, בלי לגמגם."
    "בדיוק! בדיוק ככה!"
    "מרוב ויכוחים אפילו לא עשינו היכרות. מה שמךָ?"
    "אסְלן. אסלן סקאולוּ."
    "נעים מאוד. עכשיו אם נדבר גלויות ובלי להתפתל, רעייתך סיפרה לי הרבה דברים עליך. היא חוששת שאם תמשיך ככה, תפגע בבריאותך. היא אמרה לי שכשאתה כועס מאוד, לחץ הדם שלך עולה. אמרתי לה שלא היא זאת שצריכה להיות כאן, אלא אתה. היא לא אמרה לך?"
    "היא רמזה לי משהו, אבל לא פירטה."
    "אם ככה, ברשותך, אני אפרט במקומה. תקבע תור ותבוא בהקדם."
    "לבוא לאן?"
    "מה זאת אומרת, לאן? לכאן! בניגוד למה שאתה חושב, לכאן לא באים המשוגעים, אלא החכמים. המשוגעים האמיתיים מסתובבים ברחוב. גם אנחנו צריכים להיות אחראים, ולא לתת ללהביור להסתובב בחוץ ללא פיקוח, מה אתה אומר?"
    חיוך מתנצל הצטייר בפניו. הוא מרכין ראשו וחושב רגע, ולאחר מכן מרים את מבטו ואומר בנימה החלטית, "טוב, בסדר. גם אני אומר לעצמי כל הזמן שאני צריך לראות רופא. למעשה, הייתי צריך לעשות את זה מזמן, אבל זה מה שיש. עדיף מאוחר מאשר אף פעם."
    הוא נושם נשימה עמוקה ומשחרר את האוויר כאילו מועקה הכבידה על ליבו.
    "לא קל להיות רע. הטובים לא מבינים את זה."
    "אתה רואה, מצאנו עוד נקודת הסכמה. לא קל להיות רע. גם אני לא ממש טובה. אחרי הדברים שעשיתי לפני כמה רגעים, אני ממש לא יכולה לומר שאני טובה."
    "היתה פה איזו ילדה צנומה, אמרת שיחזירו לה את התשלום על הפגישה. לרגע חשבתי שתגרשי אותה בכוח. אני מבין שלא לכולם מותר לקבל טיפול אצלך. אם מטופל לא מוצא חן בעינייך — קח את הכסף ועוף מפה. ככה?"
    קח את הכסף ועוף מפה, מה? נראה שכך קלטו אלה שישבו בחוץ את ההתנהלות שלי. האם הם כולם חשבו ככה? רופאה שאינה מטפלת בחולה שלא מצא חן בעיניה, מחזירה לו את כספו ושולחת אותו הביתה! והרופאה הזאת היא עוד פסיכיאטרית. אוי לי. אני לא כזאת ומעולם לא הייתי כזאת, אבל איכשהו כך הצגתי את עצמי היום לפני כולם. אני לא יכולה להסביר את זה.
    "את גם כן מספרית לא קטנה. לא הייתי מעלה בדעתי שאפגוש רופאה שדומה לי," הוא אומר ופונה לצאת, כשעיניו צדות את מחרוזות התפילה בקערה שבמרכז שולחן הישיבות. הוא מתקרב לשולחן ובוחן אותן.
    "את אוספת מחרוזות תפילה?"
    אז הוא שם לב למחרוזת שהסתרתי בתוך כף ידי. אני פותחת את היד ומושיטה אותה.
    "הנה, גם לי יש אחת כזאת. כשראיתי אותך בחדר ההמתנה משחק במחרוזת, הסתרתי אותה כדי שלא ייראה כאילו אני מחקה אותך."
    "חשבתי שנשים לא אוהבות את זה."
    "אני לא מהנשים שאתה מכיר."
    הוא פורץ בצחוק. גם אני צוחקת. אני נזכרת באחת המרצות שלי. היא לא החזיקה מחרוזת תפילה, אבל היו לה עפרונות בשלל צבעים. הם תמיד היו איתה, והיא תמיד ציירה משהו על גיליונות הנייר שלפניה. הייתי מתבוננת בהערצה בשערה הלבן הקצר, המסורק לאחור, בגופה העטוי שמלות משי גזורות בקווים ישרים, ולא מבינה מה היא מציירת עם העפרונות האלה.
    הייתי צעירה. עם הזמן, מרוב האזנה לאנשים, התחלתי גם אני להרגיש את הצורך להחזיק משהו ביד. יום אחד מטופל שחיבבתי מאוד נתן לי במתנה את המחרוזת שלו. "קחי את זה, דוקטור, לא קל להקשיב לאחרים כל הזמן, קחי, זה ירגיע אותך," אמר. מאותו היום אני תמיד מחזיקה מחרוזת תפילה בידי. המטופלים הוותיקים רגילים לראות אותי כך, אבל החדשים מופתעים תמיד. אישה שמחזיקה מחרוזת תפילה, זה זר להם.
    "את באמת לא מהנשים שאני מכיר. לא הייתי מעלה בדעתי שיום יבוא ואתן לאישה להכתיב לי דברים. החיים מוזרים. באתי לכאן מלא כוונות רעות. אני אלך לקבוע תור, אבל אני לא רוצה שייתנו לי תאריך רחוק. אם כבר השתכנעתי, עדיף שנתחיל כמה שיותר מהר. אני גם מבקש שתגידי להן שיתנהגו אליי יפה."
    "כן, אני מבינה. שלא ינסו לתמרן אותך. שיגידו לך בפרצוף את מה שצריך לומר."
    "לא צריך להגזים."
    "אם כך, תחילה אתה צריך לנהוג כלפיהן באופן ראוי, ואז תהיה לך הזכות לצפות להתנהגות כזאת בחזרה. אל תשכח, הן המזכירות שלי."
    "בסדר, בסדר."
    "טוב, אני אגיד להן לקבוע לך תור למועד קרוב. אני רושמת כאן את התרופות של חולְיה הנים. תמסור לה דרישת שלום ממני. לא תמיד מעבירים לי שיחות, אבל אם תשאיר הודעה, אני אחזור אליך."
    "תודה רבה, דוקטור."
    שנינו יוצאים מהחדר. דידם קמה מיד. אני אומרת לה לקבוע לו תור במועד קרוב ככל האפשר. היא בודקת במחשב ורושמת על פתק את התאריך המיועד. אסלן בֶּיי קד קידה קלה ולוחץ את ידי.
    "נעים לי להכיר אותך, גברתי."
    "גם לי נעים להכיר אותך, אדוני."
    אחר כך הוא פונה לדידם.
    "זה עבר טוב, גברתי. אנא מסרי דרישת שלום לגברת יאסמין."
    דידם, מעט־מופתעת מעט־משועשעת, מלכסנת אליי מבט ומברכת אותו בברכת ערב טוב. אחרי שאסלן עוזב, אני מביטה סביבי. טרקלין ההמתנה ריק. אין אף אחד. דידם עדיין עומדת כמו במסדר. שערה החום הבהיר החלק יורד בקו ישר אל כתפיה, בוהק קלות תחת אלומות הספוט.
    "דידם, הרופאים האחרים הלכו?"
    "שניים עדיין כאן, האחרים כבר יצאו."
    "אנא רדי ואמרי ליאסמין לעלות. צריך להתקשר למטופלים שהשאירו הודעה."
    "בסדר, דוקטור. ערב טוב."
    אני נכנסת לחדר וסוגרת את הדלת. נעמדת לפני החלון וצוללת אל תוך הלילה האנקראי. כבר מתחשק לי לחזור הביתה, אבל יש לי ישיבה.
    הטלפון מצלצל. יאסמין חזרה, מן הסתם. היא מתחילה להעביר לי שיחות ממטופלים שהתקשרו במשך היום. אחרי שאני מסיימת איתם, אני לוחצת על האינטרקום וקוראת לה להיכנס. אני פוגשת אותה בדלת ומחבקת אותה. גם היא מחבקת אותי. אנחנו יושבות בכורסאות ליד שולחני ומתחילות לשוחח. כשאני מספרת לה מה קרה היום, היא פורצת בצחוק. היא מעריכה מאוד את דרישת השלום שאסלן ביי מסר.
    בעודנו יושבות, חסן בני נכנס ובידיו תיקים. הוא מנכ"ל החברה. אחריו נכנסים שאר המטפלים. נראה שהשמועות על מה שהתרחש היום בקומה ארבע עשו להן כנפיים. כולם שואלים מה קרה. יאסמין מספרת הכול בפרטי פרטים, ואף מוסיפה פרטים משלה. חסן נשען על החלון, מקשיב בחיוך הרגיל שלו, ומפעם לפעם מסיט את מבטו אליי. כשהבין שהסיפורים הולכים ומתארכים, הוא מצביע על שעונו ומסמן לי שצריך להתחיל. כמו אביו, הוא לא אוהב שיחות חולין ארוכות. הן משעממות אותו.
    חסן נולד ביום חם מאוד בחודש יוני. הוא יצא עם שיער קוצני ועיניים כחולות. כולנו הופתענו לראות תינוק עם שיער סמיך וריסי מניפה. בגיל שנתיים שינו עיניו הכחולות בהדרגה את צבען לשחור. הוא עכשיו בחור צעיר נאה, איטי משהו בהתנהלותו, ממעיט לדבר, וכשמדבר אינו מסגיר את צפונות ליבו. איך אדם יכול ליצור קשר קרוב ואמיתי בלי להרבות בדיבור, רק במבט ובשפת גוף, לא אני ולא אף אחד אחר הבין עד כה. הוא נראה שקט ומופנם, אבל זה מטעה. אני יודעת שיש לו הרבה חברים. ובכל זאת, הופתעתי עד מאוד כשהבית נמלא בחורים צעירים אחרי שאביו נפטר.
    עם ההתראה שקיבלנו מחסן, התיישבנו כולנו סביב שולחן הישיבות. סדר היום גדוש בנושאים שיש לקבל החלטות לגביהם. מי יודע מתי נסיים כאן. שוב אחזור מאוחר מאוד הביתה. אילו איידין היה כאן, הוא היה אומר, "למה שלא תישני במשרד?" אבל הוא איננו.
    בתרבות הטורקית נהוג לצרף את תואר הנימוס bey לשם הפרטי של גברים, כמו mister באנגלית. לשמן של נשים מצרפים את התואר האנים — hanim. השימוש בתארים האלה נהוג בדרך כלל גם כשמושא השיחה אינו נוכח.
    • גולסרין בודאיג'אולו
    • גולסרין בודאיג'אולו
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עוד לילה אחד
    • דירת שותפים
    • דואט מעל ומעבר
    • מר סוואגר
    • תחרה וצבע 4 - זכוכית וחול
    • לפני שהתחלנו
    • סדרת גיבורים אמיתיים 1 - כבולים באזיקים
    • עץ משפחתי
    • מארז סדרת גיבורים אמיתיים
    • יום השנה האחרון
    • הצייד שלי
    • האדון