הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הטנק
    ספר מוגן
     
  • הטנק
    ידיעות ספרים | מרץ 2018 | פרוזה מקור, היסטוריה ופוליטיקה | 272 עמ' מודפסים
    זהו סיפורם של חמישה אנשים שכּל אחד מהם בטוח שהוא האיש שהכריע את מלחמת העצמאות. ההתפכחות המרה של מלחמת יום הכיפורים מסחררת את חמשת הגיבורים למערבולת של חשבון נפש נוקב. המאבק על המיתוס אינו רק מאבק אישי על הכרה ותהילה, אלא מאבק על האתוס: האם זה סיפור על גבורה או על עורמה? על מצוינוּת או על נס? המשמעות שכל אחד מהם יוצק לסיפור – וכך, לקיומו שלו – היא פעימת הרגע הנצחי בחיים זמניים וחולפים.
     
    אסף ענברי, שספרו הביתה נחשב כבר מספר שנים לאחר צאתו לקלאסיקה של הספרות הישראלית, ממשיך לארוג ביד אמן את ההיסטורי עם הספרותי, את האמת של המעשה בתוך עולם החוויה. גיבור מלחמת העצמאות לוקח את הקוראים למסע דרמטי בעקבות אחד מסיפורי היסוֹד של ישראל.
     
    דב אלבוים
     
    אין הרבה ספרים כאלה. בעצם, אין בכלל ספר כזה. לא רומן, לא ממואר, לא מחקר, אלא סיפור: סיפור שיש בו עובדות והשערות, המצאה ותיעוד, מאוויי לב וסיוטי לילה, קומדיה וטרגדיה, והכול כתוב ביד חכמה, חסכנית ומדייקת מאוד. מי עצר את הטנק של דגניה? כולם ואף אחד מהם: הסיפור הוא ראשומון שמתנועע "בין מעגלות הגבורה והחפיף", או "בין שואה ותקומה", או בין היסטוריה יהודית מונומנטלית לבין אנשים קטנים. מה שקורע את הלב נוגע במה שמגוחך, ומה שמגוחך נוגע לפעמים במה שכמעט נשגב. אצל טולסטוי, ב"מלחמה ושלום", מי שמעצב את ההיסטוריה אינו נפוליאון ולא הצאר ואף לא קוטוזוב המצביא הגאוני אלא האיכר פלאטון קאראטאייב. כך גם כאן.
     
    עמוס עוז
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר אלפי עותקים
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1: 
    דוידסקו
     
    עשר שנים אחרי מלחמת העצמאות יצא רב־סרן דוד זרחיה מביתו בקריית חיים עם בנו הבכור בן השבע, העלה אותו לטנדר הצבאי שלו ולקח אותו לדגניה א' כדי להראות לו את הטנק. כשהגיעו לשם ראו קבוצה של מטיילים שעמדו סביב הטנק והקשיבו לאדם בבגדי עבודה כחולים, שסיפר להם איך הוא עצר את הטנק הזה באמצעות בקבוק מולוטוב. זרחיה תפס את בנו, הכניס אותו בחזרה לטנדר ושתק כל הדרך הביתה. כעבור כמה ימים לקח את בנו אל החבר התל־אביבי שלו, ראובן פקר, מהנדס־קירור באמקור, שהיה מפקדו בקרב דגניה. פקר סיפר לילד איך אבא שלו עצר את הטנק, ולראָיה הראה לו את האקדח של הטנקיסט הסורי.
    הילד גדל והיה למפקד טנק. אביו, שעלה בינתיים לדרגת סגן־אלוף ופיקד על סדנת חימוש ליד באר שבע, הלך והתקרב לגיל חמישים המאיים, שבו ייאלץ לפרוש משירות הקבע. מרוב חשש מפני הפרישה המתקרבת, הוא חטף התקף לב. הרופא רשם לו אספירין יומי כדי למנוע את ההתקף הבא, וצה"ל הוציא אותו לחופשת שחרור מוקדמת. הוא נפרד מהטנדר ומבאר שבע, וחזר עם משפחתו אל דירתם הישנה בקריית חיים. כדי להרגיש בבית הוא תלה על קיר הסלון תצלום מוגדל, ממוסגר, של עצמו, קורן מנחת, ואיתו, מימינו ומשמאלו, אלוף פיקוד הדרום, אריק שרון, וחיים רזון מחיל החימוש - שני אורחי הכבוד בבר־מצווה של בנו הקטן, שנערכה לפני שנה.
    בערב יום הכיפורים, שבועיים לפני יום הולדתו החמישים, הוא בלע את האספירין היומי שלו לפני תחילת הצום, נטל תחת זרועו את נרתיק הטלית שירש מאביו והלך אל בית הכנסת העירוני הקרוב.
    כשראה את הבניין שלף כיפה לבנה מגוהצת מכיס מכנסיו, חבש אותה וטפח עליה עד שישבה עליו כמו שצריך, בערך. אנשים זרמו לבית הכנסת באִוושת כפכפי גומי ונעלי בד, פטפטו בשקט עד הדלת, עברו על פניו בלי להשגיח בקיומו. כשהתהלך בסדנת החימוש שליד באר שבע, חיילים קיבלו את פניו בהצדעה, ואילו עכשיו, בלי דרגות הסגן־אלוף, הוא היה איש סתמי בעיר סתמית. לא מפקד בסיס, לא אחד מראשוני חיל החימוש, לא האיש שעצר את הטנק בדגניה. סתם אחד.
    "דוִידסקו!" קרא אליו מישהו מפּתח בית הכנסת, הושיט לו יד ללחיצה וחיכה שייזכר בו, עד שהזכיר לו בעצמו. קימלמן. קימלמן מחטיבת כרמלי. מתברר שהם שירתו באותו גדוד ב-48'. הוא לחץ את ידו של קימלמן, ולפני שקימלמן יתחיל להעלות זיכרונות מכיבוש חיפה, הוא נחלץ ממנו ב"גמר חתימה טובה!" ונכנס.
    היה מקום פנוי על אחד הספסלים האחוריים. הוא התיישב בין שני אלמונים כמוהו והניח בחיקו את נרתיק הטלית הקטיפתי. שמו של אביו - ולימים של בנו הבכור - היה רקום על הנרתיק בחוט זהב: שבתאי זרחיה. גם שלמה, אחיו הצעיר, קרא לבנו הבכור על שם אביהם. שלמה ואסתר גרו אז לידם, באותה שכונה בהדר הכרמל, ושני הילדים בני הדודים, שבתאי זרחיה ושבתאי זרחיה, גדלו יחד כמו אחים. כששבתאי של שלמה ואסתר היה בן חמש, הוא חלה בדלקת פרקים בגלל הגשמים שחדרו לדירה, והרופא הציע להם לעבור לקריית חיים, כי שם פחות קר. שתי המשפחות עברו יחד לקריית חיים, ושלמה ואסתר נדרו נדר שאם הילד יבריא, הם יעלו איתו למערת אליהו הנביא. ובאמת, תוך שלוש שנים הילד הִבריא, ודוִד לקח אותם אל ראש הכרמל בטנדר הצבאי שלו. שלמה ישב לידו, ועליזה ואסתר ישבו מאחור עם הילד. הגיעו, חנו, טיפסו במדרגות, נכנסו לַמערה, תרמו כסף לעניים ובירכו ברכת הגומל. כשיצאו, הילד קיפץ במורד המדרגות, צבר תנופה עד הכביש, עבר בריצה את מעבר החציה, ומכונית חולפת פגעה בו. בדרך לרמב"ם, בטנדר, עם הילד נטול ההכרה בזרועות הוריו מאחור ועם הרגל על הגז, הם כמעט התעופפו לתהום בפניות החדות. עליזה, לידו, מלמלה פרקי תהילים מתוך ספרון שמצאה בתא הכפפות. ברמב"ם בוצעו בילד פעולות החייאה שבסופן קבעו הרופאים את מותו.
    בית הכנסת הלך והתמלא. נעשה צפוף על הספסל האחורי. הוא ליטף את השם הרקום וחיפש בעיניו את מה שמו, קימלמן. הרגיז אותו שאפילו האיש הזה, היחיד כאן שהכיר אותו, לא ידע את שמו האמיתי. אבל לא היה לו את מי להאשים בזה מלבד את עצמו. כשביקש להתקבל לשורות "ההגנה" בגיל חמש־עשרה, וטען שהוא בן שמונה־עשרה, דרשו ממנו להביא תעודת לידה. הוא הלך אל רב העיר.
    "בן כמה כבודו?" שאל הרב, שהכיר את אמו, לאה, האלמנה מדמשק.
    "שמונה־עשרה".
    "של מי אתה - של דוידסקו או של זרחיה?"
    דוידסקו היה בעלה הראשון. בדמשק הוא נחשב שידוך טוב, מפני שהיה אשכנזי, ועוד נהג קטר. כשהוא מת, היא שוטטה ברחובות, נברה בפחי אשפה וקיימה איכשהו את ארבעת ילדיהם עד שעקרה איתם מדמשק לחיפה בָּרכבת שנהג הקטר הקודם שלה היה בעלה המנוח. בחיפה שידכו לה אלמן בלי ילדים, מורה בתלמוד־תורה. היא ילדה לו בן שמת בגיל שבוע, ביום הכיפורים, ואפילו לא זכה לבוא בבריתו של אברהם אבינו. אבל כעבור שנתיים ושבועיים נולד להם בן בשמחת תורה - סגולה לאריכות ימים. כשהוא נולד, אביו הודיע לאמו שהפעם, ליתר ביטחון, התנ"ך יבחר בשבילם את שם הילד, ופתח את התנ"ך שלו בעמוד מקרי. יצא דוִד.
    בגיל חמש התחיל ללמוד בתלמוד־תורה. בכל פעם שהתקשה בקריאה, פקד עליו המורה לחלוץ את נעליו, לפשוט את גרביו, לשכב על הרצפה על הבטן עם הרגליים מקופלות כלפי מעלה, ואז הצליף על כפות רגליו במקל, בזמן שהתלמידים דקלמו בקצב: "והוא רחום יכפר עווֹן ולא ישחית והִרבָּה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו". גם אביו היה כזה. כל השבוע הצליף בתלמידיו, הִפליק, משך באוזן, ובערב שבת, בבית, הגיש לבניו את גב ידו לנשיקה וסיפר להם דברים שיהודים צריכים לדעת, כגון מה עושים בליל הושענא רבה. הוא מת כשדוד היה בן שש. אמו של דוד, האלמנה בפעם השנייה, הלכה לעבוד כמנקה של בניין משרדים, ומאחר שמנקה לא יכולה לפרנס משפחה, דוד התחיל לעבוד בגיל אחת־עשרה כנער שליחויות בשוק של העיר התחתית, לצד סבלים סורים שסחבו במעלה ההר את סלי הקניות של עשירי חיפה.
    כשהתייצב בגיל חמש־עשרה מול רב העיר, ששאל אותו של מי הוא, של דוידסקו או של זרחיה, הוא ניצל את יתרונם של ארבעת אחיו החורגים, שנולדו בסוריה והגיעו ארצה בלי תעודות לידה; אם גם הוא נולד בסוריה, מנַין לרב שהוא לא בן שמונה־עשרה?
    "של דוידסקו", הוא אמר.
    ומאז, שלושים וחמש שנה, מנעוריו ב"הגנה" עד לחיצת היד בכניסה לבית הכנסת, הוא היה דוידסקו. שלושים וחמש שנה הוא הסתובב עם שם של רומני. דוידסקו כבש את חיפה, דוידסקו עצר את הטנק בדגניה, דוידסקו גידל דור שלם של חימושניקים - אבל מה עשה דוד זרחיה? מי זה דוד זרחיה? סתם אחד, שיושב על הספסל האחורי בבית הכנסת בין מוני לאלמוני.
     
     
    כולם נעמדו. הוא הוציא את הטלית של אביו מנרתיקה, נעמד והתעטף בה. מבעד לכיפות שלפניו ראה את הגבאי מכבד שני אנשים בהוצאת ספרי תורה מההיכל. השניים התייצבו עם ספרי התורה בזרועותיהם מימינו ומשמאלו של החזן, כמו אריק שרון וחיים רזון, והחזן התחיל לשיר את "כל נדרי" בארמית של פולנים. דוד התמלא געגועים לבית הכנסת המאולתר של סדנת החימוש. שם, באוויר הצח של הנגב, בבית הכנסת הצבאי שהוא עצמו הקים כשהתמנה למפקד הבסיס, שרים עכשיו החיילים את "כל נדרי" באותה מנגינה שעליה הוא גדל בעיר התחתית. וכאן - "כל נדרי" במנגינה של כבד קצוץ. אבל דווקא בזכות זרותהּ של המנגינה קיבלו המילים משמעות שלא היתה להן, כנראה, בשביל אלה שפיזמו אותן כמו איזה לחש נחש. "כל הנדרים והשבועות שנדרנו ושנשבענו מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה, בטלין ומבוטלין".
    עשרים וחמש שנה עברו עליו תחת שבועה. הוא חזר עליה כל שנה בטקס ההשבעה של מסיימי טירונות החימוש, שספגו את קולו בדום מתוח וענו לו כאיש אחד: "אני נשבע! אני נשבע! אני נשבע!"
    ועכשיו השבועה הזאת בטלה ומבוטלת.
    • אסף ענברי
      צילום: דני זריהן
    • אסף ענברי

      אסף ענברי (נולד ב-1970) הוא סופר ופובליציסט ישראלי.

      ענברי למד ספרות כללית ופילוסופיה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. עבודת המוסמך שלו חקרה את "מבנה המציאות ביצירתו של נאבוקוב" והוגשה בשנת 2000. הוא המשיך ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, שבה כתב עבודת דוקטור בנושא: "הגותו הספרותית-תרבותית של ביאליק" (הוגשה בשנת 2008).
      הוא פרסם מסות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים שונים.
     
  • המלצות נוספות
    • שמים אדומים
    • היה היתה
    • דמעות של אהבה
    • רצח בבית האדום
    • הביתה
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • המנהרה
    • מיכאלה
    • חוב של כבוד
    • כשהגשם יורד
    • אח חורג יקר