הטיגריס הלבן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הטיגריס הלבן
מכר
מאות
עותקים
הטיגריס הלבן
מכר
מאות
עותקים

הטיגריס הלבן

4.5 כוכבים (28 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ארווינד אדיגה

ארווינד אדיגה נולד במדראס, הודו, בשנת 1974, והשלים את לימודיו בהודו ובאוסטרליה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ובאוניברסיטת אוקספורד. בשנים 2003-2005 היה כתב של הטיים מגאזין בהודו. כתבותיו התפרסמו גם בעיתונים בריטיים כמו הפייננשל טיימס והאינדיפנדנט. 'הטיגריס הלבן' הוא רומן הביכורים שלו. אדיגה מתגורר במומביי, הודו.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בלראם האלוואי, הטיגריס הלבן, הוא אדם בעל פנים רבות: משרת, פילוסוף, יזם, רוצח. במהלך שבעה לילות, לאורה של נברשת מגוחכת עד להצחיק, מספר לנו בלראם את סיפורו המצמרר - איך הגיע להצלחה כה גדולה בחייו בעזרת תבונתו ותושייתו בלבד.
הוא נולד למשפחה ענייה בכפר במרכז הודו ובגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בעודו כותש פחם ומנקה שולחנות טיפח חלום על בריחה אל חיים אחרים, הרחק מגדותיו של הגנגס הקדוש ששאב אל מעמקיו שרידים של מאות דורות. בלראם נלחץ כאשר נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפרו. מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, מתגלה לעיני בלראם עולמו החדש - עולם של פשע, שחיתות ובצע.

בסגנון כריזמטי בלתי-צפוי ומשופע בהומור, מלמד אותנו בלראם שדת אינה מייצרת מוסר, וכסף אינו פותר כל בעיה - אבל עדיין ניתן למצוא הגינות גם בתוך עולם מושחת - ושאתה יכול להשיג את כל מבוקשך אם אתה מצותת לשיחות הנכונות.

הטיגריס הלבן, זוכה פרס בוקר 2008, מציג בפני הקורא סיפור שיש בו שנינות מבריקה, מתח צורב ומוסריות מפוקפקת, והוא מסופר על ידי מספר הפכפך, מרתק ומקורי.

"אינטליגנטי, פרובוקטיבי, מדהים: רומן ביכורים מעולה על הודו בעידן הגלובליזציה."
- DER SPIEGEL

"הספר יוצא נשכר מעצם התעסקותו בנושאים חברתיים דוחקים ובהתפתחויות גלובליות משמעותיות, באמצעות הומור מדהים."
- יו"ר חבר השופטים של פרס בוקר 2008.

"שלא כמו אף רומן הודי אחר שקראתם בשנים האחרונות, ספר מרתק זה מציג תמונה חושפנית וכועסת של הודו, כפי שהיא נראית מתחתית הערימה; אין כאן אף לא פירור אחד של זעפרן וגם לא נפנוף קל של סארי...בלראם עצמו הוא דמות מפתה...אבל מרשימים עוד יותר הם הפרטים הקטנים בחיי הודו שאדיגה חושף - השחיתות, שיטת המעמדות והקטנוניות המרושעת."
- THE SUNDAY TIMES, London

"מתוך סירוב להתפלש באקזוטיות שטחית...הטיגריס הלבן מוצא את דרכו המיוחדת להצלחה ומציג, בעת ובעונה אחת, רומן מתח אקזיסטנציאליסטי מצמרר ומסמך מרתק על חוסר צדק חברתי."
- TIME OUT, New York.

ארווינד אדיגה נולד במדראס, הודו, בשנת 1974, והשלים את לימודיו בהודו ובאוסטרליה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ובאוניברסיטת אוקספורד. בשנים 2003-2005 היה כתב של הטיים מגאזין בהודו. כתבותיו התפרסמו גם בעיתונים בריטיים כמו הפייננשל טיימס והאינדיפנדנט. הטיגריס הלבן הוא רומן הביכורים שלו. אדיגה מתגורר במומביי, הודו.

פרק ראשון

הלילה הראשון


אל שולחנו של:
הוד מעלתו וֶון ג׳יאבָּאוֹ
משרד ראש הממשלה
בייג׳ינג
בירת האומה רודפת השלום - סין

משולחנו של:
"הטיגריס הלבן"
אדם חושב
וגם יָזָם
מתגורר במרכז העולמי לטכנולוגיה ומיקור חוץ
"אלקטרוניקס סיטי" שלב א׳ (ממש ליד דרך הוֹסוּר)
בָּנְגַלוֹר, הודו

מר ראש הממשלה,
אדוני.
לא אתה ולא אני מדברים אנגלית, אבל יש דברים שנשמעים יותר טוב באנגלית.
את אחד הדברים האלה לימדה אותי פִּינקי מָדם, מעסיקתי לשעבר ואשתו לשעבר של מר אשוֹק המנוח, ובשעה 23:32 היום, שזה לפני עשר דקות בערך, כשהקריינית של ״רדיו כל־הודו״ אמרה, ״ראש הממשלה ג׳יאבאו יבוא בשבוע הבא לביקור בבָּנגַלור,״ אמרתי את הדבר ההוא תכף ומיד.
למעשה אני אומר את הדבר ההוא בכל פעם שמבקרת בארצנו אישיות חשובה כמוך. ולא שיש לי משהו נגד אנשים חשובים. בדרכי שלי, אדוני, אני מחשיב את עצמי לאחד מכם. אבל בכל פעם שאני רואה את ראש הממשלה שלנו ואת עוזריו הנכבדים נוסעים לנמל התעופה ברכבים השחורים שלהם ויוצאים ועושים בפניכם את כל ההצגה של הנָּמַסְטֶה מול מצלמות הטלוויזיה ומספרים לכם כמה הודו מוסרית וקדושה, אני מוכרח לומר את הדבר הזה שנשמע יותר טוב באנגלית.
רגע, אתה באמת עומד לבקר אצלנו השבוע, הוד מעלתך, נכון? לרוב אפשר לסמוך על ״רדיו כל־הודו״ בעניינים כאלה.
צוחק איתך, אדוני.
חה!
בגלל זה אני רוצה לשאול אותך ישירות אם באמת תבוא לבנגַלור. כי אם תבוא, יש לי משהו חשוב לספר לך. תבין, הקריינית ברדיו אמרה, ״מר ג׳יאבאו נטל על עצמו משימה: הוא מבקש לדעת את האמת על בנגלור.״
הדם קפא בעורקי. אם יש מישהו שיודע את האמת על בנגלור, זה אני.
הדבר הבא שאמרה הקריינית היה, ״מר ג׳יאבאו רוצה לפגוש יזמים הודים ולשמוע את סיפורי ההצלחה שלהם מפיהם.״
היא הרחיבה קצת. מסתבר, אדוני, שאתם הסינים עולים עלינו בכל התחומים, פרט לכך שאין אצלכם יזמים. והאומה שלנו, למרות שאין לה מי שתייה, אין חשמל, אין מערכות ביוב, תחבורה ציבורית, תודעת ניקיון, אין משמעת, נימוס או דיוק, יזמים דווקא לא חסרים לה. אלפים על אלפים. במיוחד בתחום הטכנולוגיה. והיזמים הללו - אנו היזמים - הקמנו את כל החברות למיקור חוץ שלמעשה מתַפְעלות את אמריקה בימינו.
אתה מקווה ללמוד איך ליצור כמה יזמים סינים, זו הסיבה לביקורך. זה עשה לי הרגשה טובה. אבל אז קלטתי שבהתאם לכללי הטקס הבינלאומיים, ראש הממשלה ושר החוץ של ארצי יקבלו את פניך בזֵרים, בפסלים קטנים של גנדי עשויים מעץ אלגום, תשורות שתיקח איתך הביתה, ובספרון מלא במידע על הודו - עבר, הווה, עתיד.
באותו הרגע הרגשתי שאני חייב לומר לך את הדבר ההוא שבא מאנגלית, אדוני. בקול רם.
זה היה בשעה 23:37. לפני חמש דקות.
אני לא אחד שרק מחרף ומגדף. אני איש מעשה, מאמין בשינויים. החלטתי בו במקום להתחיל לכתוב מכתב הפונה אליך. בראש ובראשונה, הרשה לי לספר לך על הערצתי הרבה לאומה הסינית עתיקת היומין.
קראתי על ההיסטוריה שלכם בספר, סיפורים מלהיבים מהמזרח האקזוטי, ספר שמצאתי על המדרכה, עוד בימים בהם ביקשתי לזכות בהארה כלשהי על ידי נבירה בשוק הספרים המשומשים של יום ראשון בדלהי העתיקה. הספר הזה סיפר בעיקר על שודדי ים ועל זהב בהונג קונג, אבל היה בו גם חומר רקע שימושי: נכתב בו שאתם הסינים אוהבי חופש וחירות אישית. שהבריטים ניסו להפוך אתכם למשרתיהם, אבל אתם לא אִפשרתם להם לעשות זאת. ואת זה אני מעריץ, אדוני ראש הממשלה.
אתה מבין, גם אני הייתי פעם משרת.
שלוש אומות בלבד לא נכנעו מעולם לעול שלטון זר: סין, אפגניסטן וחבש. אלה שלוש האומות היחידות שאני מעריץ.
מתוך כבוד לאהבת החירות שאותה הוכיח העם הסיני, וגם מתוך אמונה שעתיד העולם שייך לאדם הצהוב והאדם החום - מאז שאדוננו, האדם לבן העור, השחית את עצמו במעשי סדום, שימוש בטלפונים ניידים והתמכרות לסמים - אני מציע לספר לך, חינם אין כסף, את האמת על בנגלור.
בכך שאספר לך את סיפור חיי.
אתה מבין, כשתבוא לבנגלור ותעצור ברמזור, ייגש למכונית שלך בריצה איזה ילד ויקיש על החלון, וביד השנייה יראה לך עותק פיראטי של ספר אמריקאי ללימוד עסקים, עטוף יפה בצלופן ושהכותרת שלו היא משהו כמו:

עשרה סודות להצלחה עסקית!
או
הפוך ליזם בתוך שבעה ימים!

אל תבזבז כסף על הספרים האמריקאים האלה. הם שייכים לאתמול, ובגדול.
המחר הוא אני.
במונחים של השכלה רשמית, יכול להיות שאני קצת לוקה בחסר. אם לדבר גלויות, מעולם לא סיימתי בית ספר. למי אכפת! גם לא קראתי הרבה ספרים, אבל קראתי את כל הספרים החשובים. אני יודע בעל פה את יצירותיהם של ארבעת המשוררים הדגולים של כל הזמנים - רוּמי, איקבַּל, מִירזה ראלֶבּ, ועוד אחד שאת שמו שכחתי כרגע. אני יזם אוטודידקט.
זה הסוג הטוב ביותר של יזמים, תאמין לי.
אחרי שתשמע את הסיפור על איך הגעתי לבנגלור ואיך הפכתי לאחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בה (אם כי כנראה אחד הפחות מוכרים), תבין כל מה שאפשר להבין על איך נוצרת יזמות, איך מטפחים אותה ואיך מפתחים אותה במאה הזאת, המאה העשרים ואחת המהוללת של האדם.
ובאופן יותר ספציפי, המאה של האדם הצהוב והאדם החום. אתה ואני.
קצת לפני חצות עכשיו, מר ג׳יאבאו. זמן מצוין לדיבורים, מבחינתי.
אני נשאר ער כל הלילה, הוד מעלתך. וחוץ ממני אין אף אחר במשרד בן ארבעים וחמישה המטרים הרבועים, שהוא שלי ורק שלי. רק אני והנברשת מעלי, למרות שלנברשת יש אישיות משל עצמה. חתיכת דבר ענקי זה, מלאה נטיפי זכוכית בצורת יהלומים, ממש כמו אלה שהיו מראים בסרטים של שנות ה־70. למרות שדי קריר בלילה בבנגלור, הוספתי מאוורר ננסי - חמישה להבים מכוסים בקורי עכביש - ממש מעל לנברשת. אתה מבין, כשהמאוורר מסתובב, הלהבים הקטנים חותכים את האור של הנברשת וזורקים אותו בכל החדר. ממש כמו האורות המהבהבים בדיסקוטקים הכי טובים בבנגלור.
זה המשרד היחיד בבנגלור בגודל ארבעים וחמישה מטרים רבועים שיש לו נברשת משלו! למרות זאת, זו מאורה, ואני יושב בה כל הלילה.
זו הקללה הרובצת על היזם. הוא מחויב להשגיח על העסק שלו יום ולילה.
עכשיו אני הולך להפעיל את המאוורר הננסי, כדי שהאור של הנברשת יסתובב בכל החדר.
אני רגוע, אדוני. מקווה שגם אתה.
הבה נתחיל.
לפני שנתחיל, אדוני, המשפט שאותו למדתי ממעסיקתי לשעבר פִּינקי מָדם, אשתו לשעבר של מר אשוֹק המנוח הוא:
זאת פשוט בדיחה מזוינת.


***


תראה, אני הפסקתי ללכת לסרטים הינדים - מתוך עיקרון - אבל בימים שעוד הלכתי, שנייה לפני שהסרט היה מתחיל, המספר 786 היה מבזיק על רקע המסך השחור - המוסלמים חושבים שזה מספר קסמים שמייצג את האלוהים שלהם. או שהיית רואה תמונה של אשה לבושה סארי לבן ומטבעות זהב נושרים לרגליה, וזו האלה לָקְשְמי, של ההינדים.
לבני ארצי יש מנהג עתיק ומכובד, להתחיל כל סיפור בתפילה לכוח עליון.
אני מניח, הוד מעלתך, שגם לי כדאי להתחיל בלנשק לאיזה אל בישבן.
אבל איזה אל? יש כל כך הרבה אפשרויות.
למוסלמים יש אל אחד.
לנוצרים יש שלושה אלים.
ולנו ההינדים יש 36,000,000 אלים.
שזה בסך הכול 36,000,004 ישבנים אלוהיים שמתוכם אני יכול לבחור.
תראה, יש כאלה, ואני לא מתכוון רק אליכם הקומוניסטים, אלא לאנשים חושבים מכל גוני הקשת הפוליטית, שסבורים שלא רבים מהאלים האלה קיימים באמת. יש כאלה שמאמינים שאף לא אחד מהאלים האלה קיימים. רק אנחנו קיימים וסביבנו ים של חשכה. אני לא משורר ולא פילוסוף, איך אדע מה האמת? מה שכן, נראה שכל האלים לא ממש עובדים קשה - כמו הפוליטיקאים אצלנו - ולמרות זאת הם נבחרים בכל פעם מחדש ונדבקים לכס המוזהב שלהם בשמים, שנה אחר שנה. ואני לא בא להגיד פה שאני לא מכבד אותם, אדוני ראש הממשלה! שלא תכניס לגולגולת הצהובה שלך את הרעיון הזה, בחיים לא, זה חילול הקודש. המדינה שלי היא מדינה שבה משתלם לעבוד בשני הכיוונים: היזם ההודי צריך להיות גם ישר וגם נוכל, גם ללעוג וגם להאמין, להיות גלוי לב וגם ערמומי, בעת ובעונה אחת.
טוב: אני עוצם עיניים, מחבר את כפות הידיים בתנועת נמסטה שכולה אומרת כבוד ומתפלל לאלים שיאירו מאורם על סיפורי האפל.
סבלנות, מר ג׳יאבאו. זה עלול לקחת קצת זמן. כמה זמן היה לוקח לך לנשק 36,000,004 ישבנים?


***


גמרנו.
עיני שוב פקוחות.
23:52 - באמת שהגיע הזמן להתחיל.
אזהרה - כמו שכתוב על קופסאות סיגריות - לפני שנתחיל.
יום אחד, כשהסעתי את מעסיקי לשעבר, מר אשוֹק ופִּינקי מָדם במכונית ההונדה סיטי שלהם, הניח מר אשוֹק יד על כתפי ואמר, ״עצור בצד.״ אחרי שמילאתי אחר ההוראה הוא רכן כל כך קרוב אלי שיכולתי להריח את האפטרשייב שלו - באותו יום זה היה ריח פירותי ועָרֵב - והוא אמר, מנומס כתמיד, ״בָּלראם, יש לי כמה שאלות אליך, טוב?״
״כן, אדוני,״ אמרתי.
״בלראם,״ שאל מר אשוֹק, ״כמה כוכבי לכת יש בשמים?״
עניתי לו כמיטב יכולתי.
״בֶּלרָאם, מי היה ראש הממשלה הראשון של הודו?״
אחר כך: ״בלראם, מה ההבדל בין הינדים למוסלמים?״
ואז: ״איך קוראים ליבשת שלנו?״
מר אשוֹק נשען בחזרה לאחור ושאל את פִּינקי מָדם, ״שמעת את התשובות שלו?״
״זה היה בצחוק?״ היא שאלה, והלב שלי דפק מהר, כמו שהוא דפק בכל פעם שדיברה.
״לא. הוא באמת חושב שאלה הן התשובות הנכונות.״
כששמעה את זה היא צחקקה, אבל הפנים שלו, שאותן ראיתי משתקפות במראה האחורית, היו רציניות.
״הבעיה שהוא כנראה היה... כמה, שנתיים, שלוש שנים בבית הספר? הוא יודע קרוא וכתוב, אבל הוא לא מבין את מה שהוא קורא. הוא טמבל, והמדינה מלאה אנשים כמותו, תאמיני לי. ואנחנו מפקידים את הדמוקרטיה הפרלמנטרית המהוללת שלנו״ - הוא הצביע עלי - ״בידי טיפוסים כאלה. זאת הטרגדיה הגדולה של המדינה הזאת.״
הוא נאנח.
״בסדר, בלראם, תניע וניסע.״
באותו לילה שכבתי במיטה, מתחת לכילת היתושים, וחשבתי על דבריו. הוא צדק, אדוני - לא מצא חן בעיני איך שהוא דיבר עלי, אבל הוא צדק.
״אוטוביוגרפיה של טמבל הודי״. כך עלי לקרוא לסיפור חיי.
אני ועוד אלפים שכמותי במדינה הזאת, טמבלים, בגלל שמעולם לא יכולנו להשלים את חוק לימודינו. תפתחו את גולגולותינו, תציצו פנימה עם פנס קטן, ותגלו מוזיאון מוזר של רעיונות: משפטים מתוך ספרי היסטוריה או מתמטיקה הזכורים מבית הספר (רק ילדים שלימודיהם הופסקו זוכרים את מה שלמדו, אני מבטיח לך), משפטים בענייני פוליטיקה שקראנו בעיתון בהמתנה למישהו שיגיע למשרדו, משולשים ופירמידות שראינו על דפים קרועים מספרי הנדסה ישנים שכל בית תה במדינה משתמש בהם כדי לעטוף את המנות המוגשות בו, קטעים ממהדורות החדשות של ״רדיו כל־הודו״, דברים שנכנסים לך לראש, כמו לטאות לתוך סדקים, בחצי השעה לפני שאתה נרדם - כל הרעיונות הללו, לא לגמרי מעוצבים ולא לגמרי מעוכלים ולא לגמרי נכונים, מתערבבים בראשך יחד עם עוד רעיונות שלא לגמרי התבשלו, ונראה לי שכל הרעיונות הלא־שלמים האלה דופקים אחד את השני ויוצאים להם עוד חצאי רעיונות, ולפי זה אתה פועל ועם זה אתה חי.
סיפור החינוך שזכיתי לו הוא סיפור ייצורו של האדם הטמבל. אבל שים לב, אדוני ראש הממשלה! אנשים מחונכים, אחרי שתים־עשרה שנות לימוד ושלוש שנים באוניברסיטה, לובשים חליפות יפות, מצטרפים לחברות הגדולות, ומקבלים הוראות מאנשים אחרים עד סוף ימי חייהם.
כדי להיות יזם, אתה צריך להיות טמבל.

ארווינד אדיגה

ארווינד אדיגה נולד במדראס, הודו, בשנת 1974, והשלים את לימודיו בהודו ובאוסטרליה. הוא למד ספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ובאוניברסיטת אוקספורד. בשנים 2003-2005 היה כתב של הטיים מגאזין בהודו. כתבותיו התפרסמו גם בעיתונים בריטיים כמו הפייננשל טיימס והאינדיפנדנט. 'הטיגריס הלבן' הוא רומן הביכורים שלו. אדיגה מתגורר במומביי, הודו.

סקירות וביקורות

"הטיגריס הלבן" הוא רומן אמיץ פאר פרידמן nrg 18/01/2009 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

"הטיגריס הלבן" הוא רומן אמיץ פאר פרידמן nrg 18/01/2009 לקריאת הסקירה המלאה >
הטיגריס הלבן ארווינד אדיגה

הלילה הראשון


אל שולחנו של:
הוד מעלתו וֶון ג׳יאבָּאוֹ
משרד ראש הממשלה
בייג׳ינג
בירת האומה רודפת השלום - סין

משולחנו של:
"הטיגריס הלבן"
אדם חושב
וגם יָזָם
מתגורר במרכז העולמי לטכנולוגיה ומיקור חוץ
"אלקטרוניקס סיטי" שלב א׳ (ממש ליד דרך הוֹסוּר)
בָּנְגַלוֹר, הודו

מר ראש הממשלה,
אדוני.
לא אתה ולא אני מדברים אנגלית, אבל יש דברים שנשמעים יותר טוב באנגלית.
את אחד הדברים האלה לימדה אותי פִּינקי מָדם, מעסיקתי לשעבר ואשתו לשעבר של מר אשוֹק המנוח, ובשעה 23:32 היום, שזה לפני עשר דקות בערך, כשהקריינית של ״רדיו כל־הודו״ אמרה, ״ראש הממשלה ג׳יאבאו יבוא בשבוע הבא לביקור בבָּנגַלור,״ אמרתי את הדבר ההוא תכף ומיד.
למעשה אני אומר את הדבר ההוא בכל פעם שמבקרת בארצנו אישיות חשובה כמוך. ולא שיש לי משהו נגד אנשים חשובים. בדרכי שלי, אדוני, אני מחשיב את עצמי לאחד מכם. אבל בכל פעם שאני רואה את ראש הממשלה שלנו ואת עוזריו הנכבדים נוסעים לנמל התעופה ברכבים השחורים שלהם ויוצאים ועושים בפניכם את כל ההצגה של הנָּמַסְטֶה מול מצלמות הטלוויזיה ומספרים לכם כמה הודו מוסרית וקדושה, אני מוכרח לומר את הדבר הזה שנשמע יותר טוב באנגלית.
רגע, אתה באמת עומד לבקר אצלנו השבוע, הוד מעלתך, נכון? לרוב אפשר לסמוך על ״רדיו כל־הודו״ בעניינים כאלה.
צוחק איתך, אדוני.
חה!
בגלל זה אני רוצה לשאול אותך ישירות אם באמת תבוא לבנגַלור. כי אם תבוא, יש לי משהו חשוב לספר לך. תבין, הקריינית ברדיו אמרה, ״מר ג׳יאבאו נטל על עצמו משימה: הוא מבקש לדעת את האמת על בנגלור.״
הדם קפא בעורקי. אם יש מישהו שיודע את האמת על בנגלור, זה אני.
הדבר הבא שאמרה הקריינית היה, ״מר ג׳יאבאו רוצה לפגוש יזמים הודים ולשמוע את סיפורי ההצלחה שלהם מפיהם.״
היא הרחיבה קצת. מסתבר, אדוני, שאתם הסינים עולים עלינו בכל התחומים, פרט לכך שאין אצלכם יזמים. והאומה שלנו, למרות שאין לה מי שתייה, אין חשמל, אין מערכות ביוב, תחבורה ציבורית, תודעת ניקיון, אין משמעת, נימוס או דיוק, יזמים דווקא לא חסרים לה. אלפים על אלפים. במיוחד בתחום הטכנולוגיה. והיזמים הללו - אנו היזמים - הקמנו את כל החברות למיקור חוץ שלמעשה מתַפְעלות את אמריקה בימינו.
אתה מקווה ללמוד איך ליצור כמה יזמים סינים, זו הסיבה לביקורך. זה עשה לי הרגשה טובה. אבל אז קלטתי שבהתאם לכללי הטקס הבינלאומיים, ראש הממשלה ושר החוץ של ארצי יקבלו את פניך בזֵרים, בפסלים קטנים של גנדי עשויים מעץ אלגום, תשורות שתיקח איתך הביתה, ובספרון מלא במידע על הודו - עבר, הווה, עתיד.
באותו הרגע הרגשתי שאני חייב לומר לך את הדבר ההוא שבא מאנגלית, אדוני. בקול רם.
זה היה בשעה 23:37. לפני חמש דקות.
אני לא אחד שרק מחרף ומגדף. אני איש מעשה, מאמין בשינויים. החלטתי בו במקום להתחיל לכתוב מכתב הפונה אליך. בראש ובראשונה, הרשה לי לספר לך על הערצתי הרבה לאומה הסינית עתיקת היומין.
קראתי על ההיסטוריה שלכם בספר, סיפורים מלהיבים מהמזרח האקזוטי, ספר שמצאתי על המדרכה, עוד בימים בהם ביקשתי לזכות בהארה כלשהי על ידי נבירה בשוק הספרים המשומשים של יום ראשון בדלהי העתיקה. הספר הזה סיפר בעיקר על שודדי ים ועל זהב בהונג קונג, אבל היה בו גם חומר רקע שימושי: נכתב בו שאתם הסינים אוהבי חופש וחירות אישית. שהבריטים ניסו להפוך אתכם למשרתיהם, אבל אתם לא אִפשרתם להם לעשות זאת. ואת זה אני מעריץ, אדוני ראש הממשלה.
אתה מבין, גם אני הייתי פעם משרת.
שלוש אומות בלבד לא נכנעו מעולם לעול שלטון זר: סין, אפגניסטן וחבש. אלה שלוש האומות היחידות שאני מעריץ.
מתוך כבוד לאהבת החירות שאותה הוכיח העם הסיני, וגם מתוך אמונה שעתיד העולם שייך לאדם הצהוב והאדם החום - מאז שאדוננו, האדם לבן העור, השחית את עצמו במעשי סדום, שימוש בטלפונים ניידים והתמכרות לסמים - אני מציע לספר לך, חינם אין כסף, את האמת על בנגלור.
בכך שאספר לך את סיפור חיי.
אתה מבין, כשתבוא לבנגלור ותעצור ברמזור, ייגש למכונית שלך בריצה איזה ילד ויקיש על החלון, וביד השנייה יראה לך עותק פיראטי של ספר אמריקאי ללימוד עסקים, עטוף יפה בצלופן ושהכותרת שלו היא משהו כמו:

עשרה סודות להצלחה עסקית!
או
הפוך ליזם בתוך שבעה ימים!

אל תבזבז כסף על הספרים האמריקאים האלה. הם שייכים לאתמול, ובגדול.
המחר הוא אני.
במונחים של השכלה רשמית, יכול להיות שאני קצת לוקה בחסר. אם לדבר גלויות, מעולם לא סיימתי בית ספר. למי אכפת! גם לא קראתי הרבה ספרים, אבל קראתי את כל הספרים החשובים. אני יודע בעל פה את יצירותיהם של ארבעת המשוררים הדגולים של כל הזמנים - רוּמי, איקבַּל, מִירזה ראלֶבּ, ועוד אחד שאת שמו שכחתי כרגע. אני יזם אוטודידקט.
זה הסוג הטוב ביותר של יזמים, תאמין לי.
אחרי שתשמע את הסיפור על איך הגעתי לבנגלור ואיך הפכתי לאחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בה (אם כי כנראה אחד הפחות מוכרים), תבין כל מה שאפשר להבין על איך נוצרת יזמות, איך מטפחים אותה ואיך מפתחים אותה במאה הזאת, המאה העשרים ואחת המהוללת של האדם.
ובאופן יותר ספציפי, המאה של האדם הצהוב והאדם החום. אתה ואני.
קצת לפני חצות עכשיו, מר ג׳יאבאו. זמן מצוין לדיבורים, מבחינתי.
אני נשאר ער כל הלילה, הוד מעלתך. וחוץ ממני אין אף אחר במשרד בן ארבעים וחמישה המטרים הרבועים, שהוא שלי ורק שלי. רק אני והנברשת מעלי, למרות שלנברשת יש אישיות משל עצמה. חתיכת דבר ענקי זה, מלאה נטיפי זכוכית בצורת יהלומים, ממש כמו אלה שהיו מראים בסרטים של שנות ה־70. למרות שדי קריר בלילה בבנגלור, הוספתי מאוורר ננסי - חמישה להבים מכוסים בקורי עכביש - ממש מעל לנברשת. אתה מבין, כשהמאוורר מסתובב, הלהבים הקטנים חותכים את האור של הנברשת וזורקים אותו בכל החדר. ממש כמו האורות המהבהבים בדיסקוטקים הכי טובים בבנגלור.
זה המשרד היחיד בבנגלור בגודל ארבעים וחמישה מטרים רבועים שיש לו נברשת משלו! למרות זאת, זו מאורה, ואני יושב בה כל הלילה.
זו הקללה הרובצת על היזם. הוא מחויב להשגיח על העסק שלו יום ולילה.
עכשיו אני הולך להפעיל את המאוורר הננסי, כדי שהאור של הנברשת יסתובב בכל החדר.
אני רגוע, אדוני. מקווה שגם אתה.
הבה נתחיל.
לפני שנתחיל, אדוני, המשפט שאותו למדתי ממעסיקתי לשעבר פִּינקי מָדם, אשתו לשעבר של מר אשוֹק המנוח הוא:
זאת פשוט בדיחה מזוינת.


***


תראה, אני הפסקתי ללכת לסרטים הינדים - מתוך עיקרון - אבל בימים שעוד הלכתי, שנייה לפני שהסרט היה מתחיל, המספר 786 היה מבזיק על רקע המסך השחור - המוסלמים חושבים שזה מספר קסמים שמייצג את האלוהים שלהם. או שהיית רואה תמונה של אשה לבושה סארי לבן ומטבעות זהב נושרים לרגליה, וזו האלה לָקְשְמי, של ההינדים.
לבני ארצי יש מנהג עתיק ומכובד, להתחיל כל סיפור בתפילה לכוח עליון.
אני מניח, הוד מעלתך, שגם לי כדאי להתחיל בלנשק לאיזה אל בישבן.
אבל איזה אל? יש כל כך הרבה אפשרויות.
למוסלמים יש אל אחד.
לנוצרים יש שלושה אלים.
ולנו ההינדים יש 36,000,000 אלים.
שזה בסך הכול 36,000,004 ישבנים אלוהיים שמתוכם אני יכול לבחור.
תראה, יש כאלה, ואני לא מתכוון רק אליכם הקומוניסטים, אלא לאנשים חושבים מכל גוני הקשת הפוליטית, שסבורים שלא רבים מהאלים האלה קיימים באמת. יש כאלה שמאמינים שאף לא אחד מהאלים האלה קיימים. רק אנחנו קיימים וסביבנו ים של חשכה. אני לא משורר ולא פילוסוף, איך אדע מה האמת? מה שכן, נראה שכל האלים לא ממש עובדים קשה - כמו הפוליטיקאים אצלנו - ולמרות זאת הם נבחרים בכל פעם מחדש ונדבקים לכס המוזהב שלהם בשמים, שנה אחר שנה. ואני לא בא להגיד פה שאני לא מכבד אותם, אדוני ראש הממשלה! שלא תכניס לגולגולת הצהובה שלך את הרעיון הזה, בחיים לא, זה חילול הקודש. המדינה שלי היא מדינה שבה משתלם לעבוד בשני הכיוונים: היזם ההודי צריך להיות גם ישר וגם נוכל, גם ללעוג וגם להאמין, להיות גלוי לב וגם ערמומי, בעת ובעונה אחת.
טוב: אני עוצם עיניים, מחבר את כפות הידיים בתנועת נמסטה שכולה אומרת כבוד ומתפלל לאלים שיאירו מאורם על סיפורי האפל.
סבלנות, מר ג׳יאבאו. זה עלול לקחת קצת זמן. כמה זמן היה לוקח לך לנשק 36,000,004 ישבנים?


***


גמרנו.
עיני שוב פקוחות.
23:52 - באמת שהגיע הזמן להתחיל.
אזהרה - כמו שכתוב על קופסאות סיגריות - לפני שנתחיל.
יום אחד, כשהסעתי את מעסיקי לשעבר, מר אשוֹק ופִּינקי מָדם במכונית ההונדה סיטי שלהם, הניח מר אשוֹק יד על כתפי ואמר, ״עצור בצד.״ אחרי שמילאתי אחר ההוראה הוא רכן כל כך קרוב אלי שיכולתי להריח את האפטרשייב שלו - באותו יום זה היה ריח פירותי ועָרֵב - והוא אמר, מנומס כתמיד, ״בָּלראם, יש לי כמה שאלות אליך, טוב?״
״כן, אדוני,״ אמרתי.
״בלראם,״ שאל מר אשוֹק, ״כמה כוכבי לכת יש בשמים?״
עניתי לו כמיטב יכולתי.
״בֶּלרָאם, מי היה ראש הממשלה הראשון של הודו?״
אחר כך: ״בלראם, מה ההבדל בין הינדים למוסלמים?״
ואז: ״איך קוראים ליבשת שלנו?״
מר אשוֹק נשען בחזרה לאחור ושאל את פִּינקי מָדם, ״שמעת את התשובות שלו?״
״זה היה בצחוק?״ היא שאלה, והלב שלי דפק מהר, כמו שהוא דפק בכל פעם שדיברה.
״לא. הוא באמת חושב שאלה הן התשובות הנכונות.״
כששמעה את זה היא צחקקה, אבל הפנים שלו, שאותן ראיתי משתקפות במראה האחורית, היו רציניות.
״הבעיה שהוא כנראה היה... כמה, שנתיים, שלוש שנים בבית הספר? הוא יודע קרוא וכתוב, אבל הוא לא מבין את מה שהוא קורא. הוא טמבל, והמדינה מלאה אנשים כמותו, תאמיני לי. ואנחנו מפקידים את הדמוקרטיה הפרלמנטרית המהוללת שלנו״ - הוא הצביע עלי - ״בידי טיפוסים כאלה. זאת הטרגדיה הגדולה של המדינה הזאת.״
הוא נאנח.
״בסדר, בלראם, תניע וניסע.״
באותו לילה שכבתי במיטה, מתחת לכילת היתושים, וחשבתי על דבריו. הוא צדק, אדוני - לא מצא חן בעיני איך שהוא דיבר עלי, אבל הוא צדק.
״אוטוביוגרפיה של טמבל הודי״. כך עלי לקרוא לסיפור חיי.
אני ועוד אלפים שכמותי במדינה הזאת, טמבלים, בגלל שמעולם לא יכולנו להשלים את חוק לימודינו. תפתחו את גולגולותינו, תציצו פנימה עם פנס קטן, ותגלו מוזיאון מוזר של רעיונות: משפטים מתוך ספרי היסטוריה או מתמטיקה הזכורים מבית הספר (רק ילדים שלימודיהם הופסקו זוכרים את מה שלמדו, אני מבטיח לך), משפטים בענייני פוליטיקה שקראנו בעיתון בהמתנה למישהו שיגיע למשרדו, משולשים ופירמידות שראינו על דפים קרועים מספרי הנדסה ישנים שכל בית תה במדינה משתמש בהם כדי לעטוף את המנות המוגשות בו, קטעים ממהדורות החדשות של ״רדיו כל־הודו״, דברים שנכנסים לך לראש, כמו לטאות לתוך סדקים, בחצי השעה לפני שאתה נרדם - כל הרעיונות הללו, לא לגמרי מעוצבים ולא לגמרי מעוכלים ולא לגמרי נכונים, מתערבבים בראשך יחד עם עוד רעיונות שלא לגמרי התבשלו, ונראה לי שכל הרעיונות הלא־שלמים האלה דופקים אחד את השני ויוצאים להם עוד חצאי רעיונות, ולפי זה אתה פועל ועם זה אתה חי.
סיפור החינוך שזכיתי לו הוא סיפור ייצורו של האדם הטמבל. אבל שים לב, אדוני ראש הממשלה! אנשים מחונכים, אחרי שתים־עשרה שנות לימוד ושלוש שנים באוניברסיטה, לובשים חליפות יפות, מצטרפים לחברות הגדולות, ומקבלים הוראות מאנשים אחרים עד סוף ימי חייהם.
כדי להיות יזם, אתה צריך להיות טמבל.