הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • החיים החדשים של מיכאל
    ספר מוגן
     
  • החיים החדשים של מיכאל
    ידיעות ספרים | ינואר 2019 | פרוזה מקור | 294 עמ' מודפסים
    סיפור ישראלי מסעיר ונוגע ללב, מצחיק ועצוב, על גבר אחד באמצע החיים שחייב להתעמת עם הרגשות הסותרים שגועשים בו ולשנות את חייו.
     
    ביום חמסין של תחילת הקיץ קובר מיכאל את אמו. יתמות אמצע החיים הפתאומית, בשילוב עם הגירושים הטריים, מערערת את מנגנוני ההגנה שלו ומעוררת סוד אפל שהדחיק מאז היה נער. בעודו מנסה להתקרב לבתו המתבגרת ותוך שהוא מנהל יחסי אהבה-שנאה עם האישה שעזב, הולך מיכאל ומאבד את דרכו. אך דווקא כשחייו עומדים על סף התהום מאלץ אותו מפגש מקרי להתמודד עם השדים הרדומים שבתוכו ואולי למצוא מחדש את האהבה.סיפורו של מיכאל הוא סיפורה של הגבריות הישראלית החדשה, שזוכה כאן למבט חומל ואוהד.
     
    אילן עמית למד מדעי החיים וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא אב לשתי בנות, מאיה ועדי, חי בתל אביב, מכור לשחייה וחובב נגינה בצ'לו ובגיטרה בס.
    ספריו, "אישה אחת נפלה" (הקיבוץ המאוחד, 2009), "החתול של שרדינגר" (אריה ניר, 2012) ו"אהבותיו הכוזבות של יוחנן" (כתר, 2018), זכו לשבחי הביקורת.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42 25.2
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרולוג
     
    סוף־סוף גשם. הוא בדרך לבית הספר. באמצע הלילה ניעור לשאון המטר שנקש על גג הבית וחשב שהוא עדיין חולם. צעדיו קלילים והוא שואף מלוא ריאותיו את האוויר הנקי עם הריח המיוחד של גשם ראשון. אף על פי שלא ממש קר התעקש ללבוש את המעיל הסגול שקנו לו בסוף החורף האחרון. בקושי הספיק להשתמש בו בשנה שעברה, וכמה ימים לאחר מכן כבר הפציע אביב מוקדם ורמס את החורף. בכל זאת חם לו קצת. הוא מושך בזהירות את הרוכסן ופותח אותו. מטלטל את המעיל קלות כדי להכניס אוויר פנימה ולנדף את הזיעה. אחר כך הוא מיישר את רצועת הילקוט שהתלפפה סביב כתפו. ופתאום נזכר שהיום אמור להיות בוחן בתנ"ך ולבו צונח. שכח מזה לגמרי. הוא מנסה להריץ בתוך ראשו את הפרקים האחרונים. "אין חדש תחת השמש," מלמל לעצמו את הפסוקים שנדרשו ללמוד בעל פה, "ומה שהיה הוא מה שיהיה..." משהו כזה. קצת מקלקל לו את הבוקר העניין הזה. הוא רוקע בשלולית במגפי הגומי שלו ומתחיל לספור את צעדיו. אם יצליח להגיע לבית הספר בפחות משמונה מאות צעדים, יעבור את הבוחן כמו כלום, ואם יֵצא יותר משמונה מאות - סימן למזל רע והוא בצרות. כשהגיע למאתיים הרחיב את צעדיו. האם הוא מרמה את הגורל בעשותו כך? הרהר בכך רגע והחליט שצעדים הם צעדים והוא יכול למתוח אותם, ובלבד שלא ירמה בספירה. רק כשחש בכאבי מתיחה באזור המפשעה חדל מכך וחזר לצעדיו הרגילים, אבל המשיך את הספירה באדיקות. את המספר שמונה מאות בחר בהערכה זהירה, עליו להיות מספר גבולי, כזה שאף שאינו מדויק, טמונים בו סיכויי הצלחה אבל גם סיכון לכישלון. הרי ברור למשל שיגיע לבית הספר בפחות מעשרת אלפים צעדים.
    לעתים תכופות הוא עושה זאת, מייחס לפעולות אקראיות שהוא מבצע כוח להשפיע על אירועים חיצוניים שאינם קשורים כלל. לפעמים זה אפילו עובד. אבל בהדרגה מחלחלת ללבו דאגה. אומדן הצעדים עד בית הספר מקבל משמעות גורלית יותר משהתכוון, חמורה הרבה יותר מכישלון בבוחן. פתאום הוא משוכנע בזה, שבמשחקי הדמיון שלו יש פוטנציאל לתוצאות הרות אסון במציאות, ולא רק עבורו.
    במרחק של קצת יותר מעשרים ושישה קילומטר משם עומד בניין מספר שמונה־עשרה ברחוב פינסקר במרכז תל אביב. בעוד ארבעים שנה האישה הזקנה שגרה עכשיו בדירה מספר חמש כבר מזמן לא תהיה שם, הוא יעביר שם לילה עם אישה צעירה שפגש לא מכבר. ברצף הזמן הפרוש בין שניהם סופר הילד את צעדיו לפנים, בעוד הגבר שהוא עתיד להיות זוכר רק במעומעם את הילד שהיה. שניהם כאחד מקווים לאופק פתוח, שניהם חרדים, ובכל זאת מפנים מקום לתחושה של התחדשות: הילד בגלל הגשם הראשון והמעיל החדש, והגבר בגלל האישה שנכנסה לחייו כמו אביב מתעורר.
    ושניהם, זה וגם זה, עסוקים בספירה המתקצרת.
     
     
    1
     
    הוא לא יודע למה נזכר בזה דווקא עכשיו. פעם כשהיה ילד ישבה איתו בבית קפה וצפתה בו כשניסה לפתוח כמוסת פלסטיק של חלב עמיד. הוא אחז בלשונית ומשך בעדינות, אבל לא הצליח. היא הניחה את הספל שלה באטיות על השולחן, בוחנת אותו בעיניים ערניות ומשועשעות בלי לומר דבר. הוא היה נבוך על שאינו יכול לה, לקופסית הקטנטנה. העולם עמד מלכת כאשר באצבעותיו הרועדות ניסה לאחוז בלשונית הפלסטיק ולהפרידה מהכמוסה. ואז משך בכוח רב מדי והחלב הכלוא בוואקום פרץ החוצה וניתז על חולצתו. היא צחקה לו, משועשעת. "ידעתי שזה יקרה לך," אמרה והגישה לו מפית במין תנועה פטרונית. הוא התרגז. היא רואה בו מוקיון שנולד בשביל לבדר אותה. כבר היה עדיף שתנזוף בו כמו כל אמא נורמלית. אבל היא רק המשיכה לחייך לעברו כאילו אינה מבינה ממה הוא עושה עניין.
    עכשיו קשה לו לכעוס עליה. היא נראית קטנה כל כך, חסרת אונים. כמו תינוקת בתכריכים. את כעסיו הוא מנסה לקבור יחד איתה. האשמה המוכרת נחה על כתפיו כמו יד מסוככת של ידיד ותיק. הוא נאלץ להודות בינו לבינו שלפעמים כמעט שנא אותה. באמא שלו היה משהו מסוכן, מתעתע, שאף פעם לא הצליח לרדת לעומקו. ואז חשב על בתו. אולי גם היא שונאת אותו, והוא לעולם לא ידע על כך. וכשילך לעולמו תחוש אשמה על ששנאה אותו כל השנים. אתה אבא טוב, הרגיע את עצמו, נועם לא שונאת אותך.
    סוף יוני. שלושים וחמש מעלות בצל. הוא נושא את האלונקה אל חלקת הקבר עם עובד בית הקברות, איש צרוב שמש וגרום, עצמות לחייו שקועות, עיניו כהות וטובות מאוד. הוא קצת דומה לזוהר ארגוב, הוא חושב לעצמו, ובעצם לא לזוהר ארגוב הוא דומה, אלא לשחקן ששיחק את דמותו בסרט "זוהר". את שמו של השחקן אינו יודע, הוא לא הופיע הרבה על המסכים, אך מרגע שצפית בו לא שכחת. אולי זה באמת הוא. אולי החליף מקצוע.
    השחקן־קברן מתנשף. אמא שלו מכבידה עליהם. משקלה הולך ומתעצם מצעד לצעד מכוח איזה קסם עלום. היא סוחבת את שניהם למטה כמו משקולת, מאיימת לגרור אותם יחד איתה לאדמה. היא מתנקמת בו. זוהר ארגוב המסכן, לעומת זאת, רק נקלע הנה במקרה, כמו עובר אורח לקרב כנופיות. הוא מהדק את ידיו המזיעות אל ידיות המתכת. בכל פעם שבא לבקרה היתה בודקת את כפות הידיים שלו, ממששת ומגששת, כאילו כל סודותיו טמונים שם. "אתה מזיע," העירה, "אתה חייב ללכת לבדוק את זה." הוא התרעם עליה, הרי אם לא היתה עושה לו מבחן ידיים בכל פעם שבא לבקר, לא היה נלחץ ומזיע. היא צחקה בסלחנות על כעסו: "טוב שאני עדיין גורמת לך להזיע." לפחות עכשיו יש לו תירוץ. שישים אחוזי לחות. החולצה הרטובה נדבקת לגוף. משב רוח מפתיע מגיע משום מקום וטופח על פניו, נושא גרגירי חול שמעקצצים בדרכי הנשימה שלו. הוא מתעטש בחוזקה.
    אולי בכל זאת היה צריך להזעיק את ליאורה ונועם מחו"ל, אם כי במחשבה שנייה לא היה טעם לקטוע להן את הטיול, הרי היא כבר מתה. בתחילה חשבה ליאורה לבטל, אבל הוא ואמו התנגדו. חבל לאכזב את הילדה. "אני מבטיחה להתאפק ולא להתפגר," התלוצצה אמו. היא עוד חשבה אז שתצא מבית החולים. כשבאו לבקרה, יום לפני נסיעתן, אחזה אמא שלו בזרועה של נועם שקפאה על מקומה בחיוך מנומס, ממתינה שתרפה ממנה. ליאורה עמדה בסמוך ולא כל כך ידעה מה לעשות עם עצמה. לא זורמת, רטן עליה בלבו, אף פעם לא ידעה לזרום, גם כשהיו נשואים. "אז אנחנו נסתמס בווטסאפ, כן?" שאלה אמו את נועם בפעם הרביעית. מאז שסידר לה סמארטפון לא הפסיקה לשלוח מסרונים מפוצצים באימוג'ים. זה היה קצת מטריד, בעיקר כיוון ששלחה אותם בכל שעות היום והלילה, בעיקר לנועם. הילדה לא ידעה איך להגיב להתקפה הזאת. "היא חופרת כמו ילדה בת שמונה," התלוננה עליה בשמץ של חיוך נרגן.
    ארבעה ימים לאחר שנסעו הוחמר פתאום מצבה של אמו והידרדר במהירות. הרופא החליף עמו מבטים חרישיים. היה ברור שמהנפילה הזאת היא כבר לא תשוב לאיתנה. בזמן שישנה ישב ליד מיטתה ובדק את ההודעות בנייד שלה. התברר שביומיים האחרונים הרבתה לשלוח הודעות לנועם, וזו הגיבה רק פעמיים בתשובות לאקוניות, בלי סמיילי או לב. הוא התעצב מהנואשות הילדותית של אמו ומהסינון הקריר של בתו. בכל זאת היתה יכולה לגלות יותר רגישות, לתת מעט תשומת לב. גם ליאורה היתה יכולה לעזור פה קצת, להזכיר לה להתקשר לסבתא. ועכשיו היא כבר איננה, והילדה תיתקע עם רגשות אשמה על שלא ענתה לה. הוא נאנח. נמאס לו להילחם כל הזמן.
    בתחתית האלונקה התקמרה בליטה עגולה, מין בטן, כמו קרסה מגוש פלדה שהונח עליה ולא מגופתה הרזה של אישה בת שבעים. שריריו דואבים ולבו הולם בחוזקה. המציאות, מתערפלת ונסוגה, נשקפה אליו מבעד לזגוגית דמיונית, שבה העצמים מתרחקים ובו בזמן עומדים במקומם כמו אפקט קולנועי. אולי הוא בכלל חולם, אולי שוב נרדם ליד מיטתה. חלון סגור ואין אוויר בחדר. חם וקר בו־זמנית. היא עדיין גוססת, והוא כבר חולם שמתה. ואולי היא עושה לו איזה תרגיל - קונץ, היא אהבה לקרוא לזה, ועכשיו היא מלגלגת עליו ממקום נסתר כלשהו, תכף תצוץ מאחד הקברים ותצחק לו, הג'וקרית הזאת. צפירה חדה של משאית מהכביש הסמוך ניערה אותו ממחשבותיו.
    הוא חייך לעצמו. יום אחד - הוא אינו זוכר בן כמה היה אז, אולי בן חמש או שש - נדנד לה שתשחק איתו מחבואים. היא רכנה במטבח מעל הכיריים. לגופה "חולצת הבישול" שלה, סאטן בצבע משמש מזעזע, גדולה פי שניים ממידותיה. תנוחת גופה היתה מאומצת. תמיד היה משהו מסורבל ולא נינוח בתנועותיה כשבישלה, כמו דג מפרפר על החוף. הבישול שלט בה במקום שתשלוט בו. כשרכנה התקרבה מדי לאש. הוא פחד שהלהבה תיאחז בשולי חולצתה. משום שהתענתה בבישול גם יצא לה לא טעים. ואת הלא טעים הזה התעקשה לנסות לגוון בלא טעים אחר: שניצלים קשים, קציצות תפלות, פסטה רכה מדי ועוף מכובס. איש לא העז לומר לה על כך דבר. הקטשופ היה ידיד המשפחה, כלב נאמן שהציל אותם מדי יום ביומו מהאסונות הקולינריים שהנחיתה עליהם. פעם אחת, כשהתלוננה בארוחת הערב שהם שמים יותר מדי קטשופ, לא הצליחו הוא ואחיו להתאפק ופרצו בצחוק. "טוב, מספיק כבר," נזף בהם אבא, מתקשה להסתיר את חיוכו. היא התנשפה מעל לתבשיל, טועמת בחטף ונוקשת בעצבים בכף העץ על דופנות הסיר. גוהרת מעל נייר מקומט שבו מתכון עלום שהחליטה לנסות, ממלמלת לעצמה. כשנדנד לה שוב עם המחבואים, התרגזה עליו: "רד ממני כבר. לך תעשה משהו עם עצמך." הוא נעלב - כל כך שנא את ה"עם עצמך" הזה - והסתלק משם לחדרו. אחרי שעה קלה שם לב שעל הבית נחת מין שקט מוזר. הרחש היחיד שנשמע היה הבעבוע מהמטבח. הוא יצא לבדוק. הסיר על הכיריים רתח באש גדולה. המכסה הכסוף שלו ריקד באלימות, במחול מבשר רעות. הוא כיבה אותו. שתכעס עליו, מה אכפת לו, הרי בטח שכחה אותו ועוד מעט כל הבית יישרף בגללה.
    הוא ניגש לשירותים. מבעד לדלת הסגורה הקשיב לפכפוך העמום של הניאגרה הדולפת. אף אחד לא היה שם. "אמא?" קרא לה. קולו הדהד בבית הריק. גם החצר היתה שוממה ומוכת שמש. הוא נכנס שוב, מוחה בעצבנות את ידיו הלחות במכנסיו. ואז קלט בזווית העין תנועה פתאומית וצעק בבהלה. היא הגיחה כרוח סערה, אפילו לא קלט מאיפה, "אחת, שתיים, שלוש, מיכי," צעקה בהתלהבות ודפקה על המקרר בעליצות. הוא נאלם דום, לבו פועם בחוזקה מעוצמת הבהלה.
    "מה את עושה?" הצליח לשאול לבסוף.
    "משחקת איתך מחבואים."
    הבהלה שלו פינתה מקומה לתסכול.
    "אבל בכלל לא התחלנו לשחק."
    "כן התחלנו."
    "אבל אמרת שאין לך זמן."
    "אבל רצית לשחק, לא?" תמהה. "אז מה אתה מתחרט עכשיו."
    הוא לא ידע איך להתמודד עם ההתנהגות המשונה הזאת. היתה מין מלאכותיות מפחידה בהשתוממות שלה. הוא ניסה לדבר, אבל גרונו ניחר מזעם ועלבון. מה היא לא מבינה. הקצר המוזר הזה בתקשורת ביניהם עורר בו חרדה, ערער את סדרי עולמו. בכוונה עשתה לו את זה. התנקמה בו על שהטריד אותה. הוא רץ לחדרו וטרק את הדלת. מבעד לחוסר האונים שלו הבין שאמא שלו לא מכבדת חוקי משחק וחווה מין התבגרות רגעית וכואבת. ועכשיו דמיין אותה קופצת בין הקברים, צוחקת שעבדה עליו ואינה מבינה מדוע הוא כועס.
    הוא קובר אותה בהלוויה אינטימית, כמעט מחתרתית. בלי קהל מיותר. "הרי עדיף לעמוד עירום ברחוב מאשר לשאת את ההשפלה הזאת של להיקבר מול קהל," אמרה. השביעה אותו שיעשה כדבריה. "אני אהיה שם לבדוק את זה, כן?" והוא השיב: "מספיק, אביגיל," נוזף בה כאילו היתה ילדה קטנה. אם היה רוצה להתנקם בה באמת היה מזמין את כולם, או את מה שנשאר מהם, ומפיק לה אירוע המוני. אבל מה טעם בדווקאיות כזאת עכשיו, כשהיא ספונה בתכריכיה, וממילא אינה מסוגלת לראות.
    "והעיקר אל תיתן לו לבלבל את המוח."
    "למי?" שאל, והיא השיבה: "לרבי, שיהיה קצר."
    "אז כן להביא רבי?" השתומם, והיא אמרה שרק אם צריך, "חברה קדישא מחייבת, לא?" הוא השיב שאינו יודע.
    "אצל אבא היה רבי," הזכיר לה, והיא אמרה: "כן, כן, אני יודעת... גם באו מיליון איש."
    היא הגזימה כמובן. ההלוויה של אביו, שמת לפני עשר שנים, היתה צנועה, אבל לא ספרטנית כמו שרצתה.
    "בעצם מה פתאום רבי?" קפצה פתאום. "שום רבי אתה לא מביא לי, אתה מבין?"
    הוא חזר ואמר שיעשה מה שהיא רוצה, העיקר שתחליט כבר. שבוע לפני כן היתה לה תקופת פריחה קצרה. הגוף פרץ במתקפה מחודשת נגד מחלתו וחיסל את מאגרי הכוחות שלו. "אשליה של הבראה," אמר הרופא, "זה קורה לפעמים ואחר כך צפויה הידרדרות."
    "אולי נבקש מאריק איינשטיין שיבוא," נצצו עיניה פתאום. "אריק איינשטיין?" חזר על דבריה, והיא הנהנה בחיוך רפה ותלתה את עיניה היפות באיזו נקודה בחלל. המצח שלה גבוה וחיוור. אולי התרופות מטשטשות את שיקול הדעת שלה. הוא הזכיר לה בעדינות שאריק איינשטיין נפטר כבר לפני כמה שנים, והיא אמרה שלא יכול להיות שאריק איינשטיין מת. זה לא מסתדר עם חוקי היקום. "בסדר," נכנע, "נניח שהוא בחיים. מה פתאום שיבוא להלוויה שלך?"
    "הוא עושה את זה לפעמים," אמרה. "בא בצנעה ושר מעל הקבר איזה שיר שקט. אולי רק תתקשר אליו? תבקש 'הכניסיני תחת כנפך'."
    אחר כך שקעה בשתיקה מעיקה. ודאי היא חושבת על אסי, הרהר לעצמו, אפילו אתיאיסטית כמוה מקווה עכשיו לפגוש בו שוב, אחרי כל כך הרבה שנים.
    "איך שאני מתגעגעת אליו," אמרה ברפיון, והוא כבר לא היה בטוח אם דיברה על אחיו, על אביו או שמא על אריק איינשטיין.
    אביו היה קבור כמאתיים מטרים משם. בזמנו תכנן לקנות לשניהם חלקות קבר סמוכות. אמו קראה לזה "מיתה זוגית" היא לא הסכימה להיערכות המוקדמת הזאת למוות והטילה וטו על כל העניין. "אני לא מוכנה לחיות בידיעה שמחכה לי דופלקס תת־קרקעי עם חניה צמודה." ובכלל, מה הוא מחליט בשבילה? ואולי היא רוצה שישרפו אותה ויפזרו את האפר שלה בירקון. אבל אבא המרה את פיה ורכש בהיחבא שתי חלקות. כמה חודשים לאחר מכן הלכה ובדקה בתיקי מִנהלת בתי הקברות באזור ועלתה על העסקה שלו בבית העלמין קריית שאול. היא שכרה עורך דין ומכרה את חלקת הקבר שלה למשפחה אחרת. "בהתחלה חשבתי להשכיר," התלוצצה. כולם היו המומים, ובעיקר אבא שצעק עליה שהיא נלחמת בו בצורה מלוכלכת ושאין לה גבולות. מעולם לא ראה את אביו כה כעוס, אבל אמו לא התרגשה, היא המשיכה ושאלה את אביו בעוקצנות אם לא תכנן במקרה להקים לה גם מצבה. חודש שלם לא דיברו. עכשיו הוא היה קבור ליד זילברמן אחד, תקוע איתו לכל החיים. אבא שלו צדק. אמא שלו בוגדנית, מכה מתחת לחגורה.
    הוא חש את מלוא כובדה של יתמותו המאוחרת. ללבו התגנבה קנאה רגעית בחבריו שהוריהם עדיין חיים ובועטים, נוסעים לטיולים בחו"ל כאילו אין מחר, עושים ספורט, מתייצבים לכל הצגת תיאטרון חדשה, מציפים את בתי הקולנוע. אחד מידידיו התלונן שהוריו בקריזה של צרכנות תרבותית חסרת הבחנה, שכבר לא נשאר מקום בעולם שלא היו בו, ומיכאל חשב שהלוואי שהוריו היו כך, והוא היה יכול לחזות בהם פורחים בזקנתם, וכחבריו גם להתבדח מעט בעניין זה על חשבונם.
    איך היא כל כך כבדה לעזאזל? ליד הקבר מעד פתאום ועיקם את רגלו. הוא ניסה לבלום את הקריסה, אך לשווא, ובעודו אוחז באלונקה צנח על ברכיו. כאב חד פילח אותו והעולם סביבו הסתחרר. לרגע נדמה היה לו שריסק את הברך. כשהצטללה ראייתו קלט שהאלונקה ריקה. אמא שלו נשמטה ממנה והתגלגלה לתוך הבור. האיש הצנום הניח את האלונקה וניגש אליו בחופזה. "אני בסדר," הרגיע אותו, מתרומם בקושי על רגליו. איזו בושה, להשליך אותה ככה לקבר. היא לא תסלח לו על זה בחיים. הוא נשך את שפתיו. לרגע נעמדו אובדי עצות על שפת הבור. מה בדיוק עושים? מוציאים ומכניסים שוב כמו שצריך? הוא הביט בשאלה אל זוהר. הלה ירד לתוך הקבר בקלילות והיטיב את תנוחתה. לפני ההלוויה שאל אותו איפה כולם, ומיכאל ענה שלא הזמין אף אחד כי כך אמא שלו ביקשה. "יש לה אחים, אחיות?" שאל בעדינות, ומיכאל הניד בראשו, כבר לא בחיים. "עוד ילדים?" שאל, והוא אמר שהיה לו עוד אח, אבל הוא נפטר מזמן וגם אביו כבר איננו בחיים, והאיש הנהן בעצב, ואמר שוב: "משתתף בצערך," כמו ביקש עכשיו לכלול במילותיו אלו את כל אובדניו במהלך השנים.
    הנייד שלו רטט, נדם לכמה שניות ואז ניעור ורטט שוב. נראה שמישהו ממש להוט לדבר איתו. הוא שלף אותו מכיס מכנסיו. תמונתה של ליאורה נראתה בקושי על הצג בשמש המסנוורת. "חייב לענות," התנצל, "אשתי מתקשרת מחו"ל." כבר שנה הם גרושים ועדיין הוא קורא לה אשתי. האיש משך בכתפיו הרזות ועלה מהקבר בתנועות זריזות. שד משחת האיש הזה, חשב מיכאל.
    "היי, ליאורה," שיווה לקולו טון כמעט אגבי, "איך אתן מבלות?"
    "אוי, מותק," שמע אותה מהעבר השני של הקו, "אתה מִספר שזה לא ייאמן... אני כל כך מצטערת."
    הוא עדיין לא היה בטוח שעל אמו היא מדברת.
    "אני לא מבין."
    "אנחנו פה," הסבירה, "אני מנסה להשיג אותך כל הבוקר."
    "מה זאת אומרת פה?" שאל. "אתן בארץ?"
    למיטב זיכרונו היו אמורות לשוב רק בעוד שלושה ימים.
    "מיכה. אנחנו פה בבית הקברות."
    הן קיצרו את הטיול. אתמול בלילה חזרו, היא חשבה להפתיע אותו, והבוקר נתקלה ממש במקרה במודעות האבל.
    הוא נזכר בשיחה המוזרה שניהל עם נציגת מדור המודעות שתשאלה אותו על גודל אותיות, וגודל מסגרת, ופונט, ומה הוא בדיוק רוצה לכתוב. הוא בחר מודעה בגודל בינוני. "המחיר הוא ארבעת אלפים שש מאות שקלים כולל מע"מ," אמרה.
    "אוקיי, ותכתבי בבקשה: ההלוויה מיועדת לבני משפחה מדרגה ראשונה בלבד. לא תתקיים שבעה. איתכם הסליחה."
    הוא כבר רצה לתת פרטי כרטיס אשראי ולגמור עם זה, אבל היא אמרה, "חכה רגע, אדוני. זה לא עובד ככה."
    היא תשלח לו במייל את המודעה הגמורה, והוא צריך לאשר לה במייל חוזר שזה מה שהוא רוצה ורק אחר כך יבצעו את התשלום. שעה לאחר מכן ריצדה מודעת האבל על צג המחשב שלו, גם הנייד שלו השמיע דינג־דונג, סימן לכך שהתקבל מייל. הוא פתח אותו והעביר מבטו מהמודעה במסך הטלפון הנייד למסך המחשב. הוא שלח אישור משני המכשירים.
    כשפתח את העיתון למחרת בבוקר ראה שהמודעה שלה נדחקה מראש הדף על ידי מודעת ענק לזכרו של איזה אוריאל חנקין, שהתיישב על חצי עמוד וכמעט מחץ אותה לגמרי. "תן לה קצת אוויר," מלמל לעצמו, "מה אתה חונק לי את האמא." הוא קיבל כמה טלפונים של השתתפות בצער מחברים, הודה להם והזכיר להם לא להגיע, ושהוא כבר ידבר איתם בהמשך.
    בזווית העין קלט שזוהר התיישב על קבר מוצל והצית לעצמו סיגריה.
    "אתה יכול להנחות אותי אל הקבר?" שאלה ליאורה.
    "להנחות אותך אל הקבר?" חזר על דבריה. "זה לא נשמע טוב."
    "נו, מותק, בלי שטויות עכשיו."
    הוא ניסה להדריך אותה, ולאחר שהתחיל להסתבך העביר את הטלפון לזוהר, והאיש, בין יניקה אחת לשנייה מהסיגריה שלו, הסביר לה ברוגע ובאריכות איך להגיע אל החלקה והשיב לו את הטלפון. היה משהו חיוני ומעורר באנרגיות העצבניות של גרושתו. זה דווקא התאים לו. ופתאום הבין עד כמה בעצם הוא זקוק לה לידו.
    "היד שלך," שמע את האיש סמוך אליו. הוא הביט וראה שהוא פצוע. טיפות דם גדולות טפטפו מטה, הכתימו את מכנסיו. הוא בחן את החתך המכוער שנולד במפגש בין האצבעות לכף היד. ודאי נחתך מידית המתכת של האלונקה כשמעד. פעימות חזקות הרטיטו את אצבעותיו כמו התמקם לב נוסף קטן במורד ידו. הוא ניסה לקמוץ אותן, אך הן הצטפדו. "כדאי שנחבוש," הציע זוהר, "אולי יש לי משהו בבוטקה." הוא נעלם ומיכאל התיישב בצל ולגם מים מבקבוק פלסטיק. כשהאיש המסור חזר, ערוך ומוכן עם ערכת חבישה, נחלשה כבר עוצמת הדימום. מיכאל הושיט לו את ידו והתבונן בתנועותיו המיומנות והמדויקות כשחבש אותה.
    לאחר שסיים שלף מכיס חולצתו דף מקופל. "תרצה לקרוא קדיש?" מיכאל הרהר לרגע והחליט שגם על זה יפסח. זוהר השיב בשתיקה את הנייר לכיסו והחווה בראשו לעבר את החפירה שנח על תלולית אדמה. מיכאל החל למלא את הקבר. רגבי אדמה פריכים צנחו על הגופה, ואמו התכסתה בהדרגה בשכבה אדומה־חומה, מעורבת באבנים. השמש קפחה על ראשו ולהב האת הבהיק עם כל תנועה. הוא נעצר לרגע ומחה את הזיעה ממצחו. כשהזדקף ראה ממרחק את ליאורה הולכת לקראתו בצעדיה הרחבים, הגמלוניים. זו האישה שעזב, רזה וארוכה, לראשה כובע קש לבן שאולי קנתה בברצלונה. היא נופפה לו בידה, מחייכת חיוך מודגש ומאולץ, ומטרים אחדים מאחוריה צועדת בתו נועם. ליאורה דילגה בשובבות מעל אחד הקברים הסמוכים, ניגשה אליו וחיבקה אותו במשך כמה שניות במין עצבנות נבוכה. הוא התענג על הארומה של זיעה קלה מעורבת בבושם, בתוספת הריח המיוחד שלה שאף פעם לא הצליח להגדיר. הניחוח גירה אותו והוא התרחק ממנה מעט.
    "מה קרה לך ביד?"
    "חתך קטן. שום דבר מיוחד."
    הוא נפנה לבתו, מחבק אותה חזק, כמעט כופה עצמו עליה, כי הנה היא כבר מתנערת, לא אוהבת שהוא נוגע בה. בעצם, לא אוהבת שנוגעים בה. נקודה. מגיל שמונה החלה להתרחק מהם פיזית. כדי לזכות בנשיקה מרפרפת או בחיבוק חולף היה עליו להתחנן. מאז ומעולם היה הוא הנוכחות החמה בבית, מחבק, מנשק, מדגדג, ובסתר לבו קיווה שלא ירשה מליאורה יחד עם האיפוק הפיזי גם את האיפוק הרגשי.
    ליאורה ניגשה ולחצה ברשמיות את ידו של הקברן שהחריש כמה מטרים מהם. "הוא לא אמר לנו," הסבירה לו בטון מתנצל, וזוהר חייך חיוך קטן. הנה כבר העבירה אותו לצד שלה. "אני משתתף בצערכם," אמר. מיכאל לטש בהם מבט, כמעט מתענג על המחזה, הנה האיש מרכין ראשו בפני גרושתו כמשרת, ידיו מתוחות בקדמת גופו, כפותיהן משולבות בהכנעה. כי לליאורה היתה נוכחות שהאפילה על שלו, למרות המטר תשעים שלו. הֵי, אני הבן, כמעט אמר, היא בסך הכול האקסית שלי.
    הוא הציץ חטופות אל הקבר, אל אמא שלו, קצת שמח לאידה. הנה שכחו אותך, לרגע את לא מרכז העניינים.
    "איפה כולם?" שאלה ליאורה בתמיהה והסירה את הכובע שלה.
    "אין אף אחד. ככה היא רצתה," השיב.
    "וגם להורים שלי לא התקשרת, אני מניחה."
    היא נאנחה בייאוש כפי שעשתה פעמים רבות נוכח השיגיונות שלו. ליטפה את גבו המיוזע בתנועה סלחנית. אכפת לה ממנו אחרי הכול. "למה חזרתן מוקדם?" שאל, והיא נדה בראשה לעבר נועם וסימנה לו במחוות יד: עזוב את זה עכשיו.
    הוא הגניב מבט אל בתו שנעמדה מול הקבר, מסוגרת ושתקנית, מעבירה משקל מרגל אל רגל. בחודשים האחרונים מיעטה לבקר את אמא שלו, והוא התאפק מלהעיר לה על כך. היא קצת נעלמת להם, הילדה, שנדמה שהכעס התמידי בעיניה רק מייפה אותן. כמעט בת חמש־עשרה, מעט נמוכה לגילה, נושאת בבירור את תווי ילדותה החלביים והמלאים. רק גומות החן שלה הסתתרו זה מכבר, "ירדו למחתרת," התלוצץ באוזניה של ליאורה. עד לפני שנתיים, כשעוד גר בבית, נהג לפעמים להתגנב לחדרה באמצע הלילה, כורה אוזן לרחש נשימותיה, מסתכל בריכוז בקווי המתאר של פניה, שפתיה המלאות הפשוקות, עפעפיה ארוכי הריסים, ואז שלח יד וליטף ברכות את שערה, רוכן סמוך לאוזנה ולוחש לה במבטא מצחיק: "את פלוץ קטן." וכשפלש לחלומה נולד חיוך קטן מבעד למנגנוני ההגנה הזעפניים שנרדמו להם. הגומות הופיעו בחטף, כצלליתו של דג זהב מתחת לפני המים, ונעלמו שוב.
    הוא הולך להיקבר עכשיו בערימה של בירוקרטיה: ללכת לקופת חולים לסגור את התיק, ביטוח לאומי, פנסיה, חשבונות בנק, תשלום דוחות בעירייה. הוא לא יודע אם השאירה צוואה או שלא. את הבית הישן מכרה לפני כמה שנים ורכשה דירה קטנה.
    בתנועה חטופה אחז באת. הוא פנה לליאורה שעמדה בסמוך. "תיזהרי," אמר לה בטון זעוף, "נו תתרחקי." הוא תקע את האת בתלולית והמשיך לכסות את הקבר בתנועות נמרצות. זוהר הניח יד על כתפו. "בוא, תן לי," הציע בעדינות, אבל מיכאל התעקש להמשיך, רסיסי אדמה מלווים בנחילי חול כעוסים התעופפו באוויר.
    "תתרחקו כולכם," הרעים בקולו מבלי להסב פניו, "תנו לי לגמור איתה."
    ממרחק כמה מטרים ממנו חולקות גרושתו ובתו מבט משותף של רחמים מהולים בחשש. וכשהן מביטות בו כך הן דומות ממש. הוא עבד בתנועות מדויקות וחזקות, מתנשף ומזיע. אוושת להב האת כנגד האדמה התערבבה בטיפוף הרגבים על הגופה. שלוש הנשים שבחייו, שתיים מאחור ואחת מלמטה, בחנו בדממה את מפגן הראווה שלו. כשסיים, הזדקף ומחה את הזיעה. בור הקבר התמלא כולו ואמא שלו נעלמה כליל.
    חייבים לסדר לה צל, כי היא לא תשרוד בשמש הזאת. תמיד שיגעה אותם עם החרדה המוגזמת שלה מפני השמש. היתה לה אובססיה לשמשיות ולפרגולות, ותמיד היה לה חם. בתוך הבית עמדו מאווררים כמו זקיפים וערבלו בחומרה את האוויר. לא רק בחודשי הקיץ, גם בסתיו ובאביב היה כל הבית סופה אחת גדולה, והם הלכו נרעדים, עטופים בשמיכות ובסוודרים. באופן משונה רק בים הרפתה קצת והתמסרה לשמש, אף על פי שאביו התלונן שכמויות קרם ההגנה שהיא מורחת על כולם מחסלות לו את הפנסיה.
    "היא תיצלה כאן," רטן, "אסור שתהיה בשמש." זוהר החליף מבטים עם ליאורה. הם בטוחים שהוא מאבד את זה, חשב, ואולי הם צודקים. האור הקשה דיכא אותו. הוא חייב לשתול כאן משהו שייתן הרבה צל. ובינתיים יתקין כאן שמשיות. פתאום נעשה העניין בוער.
    "מה בנוגע למצבה?" נזכר. "יש לך עד השלושים," הרגיע אותו זוהר, "אבל אפשר גם אחרי." ושלא יתפתה לכל מיני מאכערים שילחצו לסגור איתו כבר היום.
    "אני רוצה משהו יפה עם מים וצמחייה," אמר. אולי יחפש אחר כך באינטרנט.
    ליאורה מניחה אבן על התלולית. גם בתו ניעורה מהרהוריה ומחפשת על הקרקע. זוהר ניגש ומניח אבן בידה, מסמן לה בחיוך קטן היכן להניח אותה. לרגע חשב אם גם הוא צריך. זוהר ניגש אליו. "השבעה מתחילה מהיום," אמר בקול שקט, מסמן את סיומה הרשמי של ההלוויה, "שבת לא יושבים, יום ראשון בערב יוצאת השבעה."
    לבו לא מלאו לומר לו שהוא אינו יושב שבעה, ולכן רק הנהן בחטף, לחץ את ידו בחוזקה בכפו החבושה ונתן לו שטר של מאתיים.
    "שלא תדעו עוד צער," נפרד מהם האיש והלך לדרכו, גבו שחוח מעט, כנושא את עול בית הקברות על כתפיו הצרות. זהו, נגמר. מיכאל התעצב כשראה אותו הולך ומתרחק, משאיר אותו להתמודד לבדו עם משפחתו הקטנה, המפולגת. הוא חש בלבול וחוסר אונים. הרקיע הקשה נפרש מעליו, שביר ומאיים, וכל מנגנוני גופו כמו הסתכסכו זה עם זה.
    "אני קופץ ל'הום סנטר' להביא שמשיות," הכריז. נועם, שהתיישבה בינתיים על אחד הקברים המוצלים, נשאה מבטה, "אז אני באה איתך."
    "מותק, זה לא רעיון טוב," אמרה לה ליאורה.
    "מה לא רעיון טוב בזה?" בערו עיני הילדה בכעס.
    "רק אתמול חזרנו."
    "אז מה אם רק אתמול חזרנו."
    "בקושי ישנת."
    "אז מה?"
    בתו קמה ונעמדה קרוב אליו. "אפשר להיות אצלך כמה ימים?" שאלה אותו. הוא הביט אל ליאורה בשאלה.
    "אפילו עוד לא פרקת את המזוודה," אמרה ליאורה.
    "מה הקשר?"
    "גברת, אל תרימי עלי את הקול."
    "טוב, בבקשה אל תריבו ליד סבתא," אמר בטון מפייס, "אחר כך היא תתקשר ותנדנד לי."
    הוא לא הצליח לחלץ מהן חיוך. כמעט סיפר להן איך שמט אותה בסרבול אל מנוחתה האחרונה, אבל החליט לשמור את זה לשלב מאוחר יותר, כשיהיה אפשר לצחוק על זה, אולי בעוד מאה שנה. לבסוף סיכמו שנועם תבוא איתו ושיעברו אחר כך לקחת מה שהיא צריכה. ליאורה שתקה בכבדות, נראתה פתאום עייפה מאוד.
    התחבושת שלו התרופפה. "אתה חייב לטפל בזה," אמרה ליאורה. "תמרח על זה משהו. שלא יזדהם." אחר כך פתחה בחופזה את תיק הצד שלה, מפשפשת בו בחוסר מנוחה. הוא היה בטוח שהיא מחפשת פלסטר או משחה, אבל היא שלפה שפתון נגד יובש והעבירה אותו על שפתיה. ופתאום קלטה שהוא מתבונן בה ושאלה: "מה קרה?" והוא רק חייך ושתק. איך יסביר לה שכל משוגותיה שהוציאו אותו מדעתו כשחיו יחד מעלות בו עכשיו חיוך של געגוע, וזה כולל גם את הדברים הקטנים האלה, כמו התנועה שהיא עושה לאחר מריחת השפתון, מעווה את פניה במהירות, מכווצת אפה כמו נברן.
    כמה חודשים לפני שנפרדו סיפר לליאורה משהו שקרה לאמא שלו, כבר לא זכר מה בדיוק, והיא גיחכה בלעג. ואז קדרו עיניה היפות ואצבעותיה פרטו כנגד שולחן העץ. "טוב. אתה מכיר אותה," הטעימה מילותיה בקפידה, "היא די שקרנית ומניפולטיבית." ובזמן שדיברה סובבה כמבלי משים את טבעת הנישואים שלה על אצבעה, כמו בוחנת מחדש את תקפותה. מיכאל היה בהלם. נכון, הוא תפס את אמו לא פעם ולא פעמיים בחצאי אמיתות או בבדיות מוחלטות, והיא גם משכה בחוטים היכן שהזדמן לה, אבל מה שהעלה בו כעס היתה ההגדרה התמציתית המרושעת של אשתו ולא האמת שמאחוריה, ואולי בעצם העובדה שהרשתה לעצמה לומר לו זאת באופן בוטה כל כך. והרי כשהוא מעז לומר משהו על ההורים שלה, ובעיקר על אבא שלה, הו הו, איזה פרצוף הוא מקבל. נכון, לא פעם הוא עצמו דיבר על אמו בחריפות באוזניה של ליאורה, אבל לו מותר. הוא הבן שלה. מי סבל כל השנים? הוא. לה אסור. יש קודים אתיים. בדיוק באותה מידה שכל כמה שהוא מתיר לעצמו לצחוק על עצמו, כך אינו יכול להתגבר על הכעס שמשתלט עליו כאשר אשתו מתירה זאת לעצמה. אולי בעצם הביקורת שלה על אמו היא ביקורת סמויה עליו, כי מדובר הרי בגנים, בתורשה וכל זה. הרי גם בו יש משהו מאמא שלו. מה שהיא אומרת לו הוא בעצם: גם אתה שקרן, גם אתה מניפולטיבי. מה לעשות, לא לכולם יש גנים מצוחצחים ובוהקים שמקפצים בעליצות מדור לדור, ללא טעות, ללא מוטציה, ללא מוזרות, כמו אצלה במשפחה.
    "קרה משהו מסוים שהביא לדיאגנוזה המוקצנת שלך?" שאל בעוינות.
    "לא," השיבה בהיתממות. "נו מה, אתה לא מכיר את אמא שלך?"
    ככה היא רואה אותה וזהו. חדת הבחנה אשתו, ובלתי־סלחנית.
    היא השיבה את השפתון אל התיק וסגרה אותו בחטף. "אז להתראות," נפרדה מהם ופנתה ללכת, אבל אז השתהתה כמי שנזכרת בדבר, קרבה אל הקבר והוציאה מתיקה פרח קטן. "קטפתי בדרך," הסבירה בהתנצלות, רכנה והניחה את הפרח על התלולית, נעמדה רגע ארוך, מתייחדת בדממה עם אמו. הוא הופתע. יכול היה להישבע שדמעות זולגות מעיניה. הנה היא מוחה את פניה בכף ידה ואז מרכיבה בחזרה את משקפי השמש שלה. אחר כך היטיבה את תיקה על כתפה, נופפה להם והלכה משם.
    הוא מביט בה וחושב, הנה, גרושתו המאופקת היא הסוררת היחידה שבוכה בהלוויית אמו. ופתאום הוא מבין שלא הצליח לבכות, אפילו דמעה אחת לא הצליח לשחרר מאז קיבל את שיחת הטלפון ההיא מבית החולים.
    • אילן עמית
    • אילן עמית
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סוף
    • המאחרים
    • ספר הגברים
    • מאבקו של כל גבר נשוי
    • שלוש
    • המעידה
    • סיפור על אהבה וחושך
    • הפסגה
    • חטאים והפרעות קלות
    • תלושה
    • הסוף הראשון והסוף השני
    • ראיונות קצרים עם גברים נתעבים