הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • ההחלפה
  • ההחלפה
    ג'וזף פיינדר | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים | יולי 2019 | מתח ופעולה | 392 עמ' מודפסים

    מייקל טאנר חוזר מנסיעת עסקים ובטעות לוקח בשדה התעופה את המחשב הנייד הלא־נכון. הטעות מתגלה רק כשהוא מגיע הביתה, והמצב מסתבך באמת כשהסקרנות משתלטת עליו ומתברר לו שהמחשב שייך לסנאטורית אמריקאית ומכיל קבצים סודיים.

    כשהסנאטורית סוזן רובינס מגלה שחזרה עם המחשב הנייד הלא־נכון היא מתקשרת בפאניקה לראש הצוות שלה, ויל אבוט. שניהם יודעים שהיא עברה על החוק בכך ששמרה מסמכים מסווגים במחשבה האישי. אם הקבצים האלה יגיעו לידיים הלא־נכונות, זו עלולה להיות פרשת סנודן 2.0 והקריירה הפוליטית שלה תבוא אל קִצה. היא חייבת להשיג את הלפטופ בחזרה לפני שיהיה מאוחר מדי.

    כשוויל לא מצליח לגרום לטאנר לשתף פעולה, הוא מבקש את עזרתו של מתווך חסר מצפון ובעל כושר שכנוע. בד בבד גם לסוכנות שהמסמכים המסווגים שייכים לה יש שיטות משלה, אפלות יותר, ולפתע טאנר מוצא את עצמו במנוסה, כשגם משפחתו נתונה בסכנה. הוא מוכרח לחשוב על תוכנית, ומהר, ואסור לו לבטוח באיש.

     

    ג'וזף פיינדר הוכתר על ידי "הבוסטון גלוב" בתואר "אמן המותחנים המודרניים". ספריו היו כולם לרבי־מכר בינלאומיים וחלקם זכו בפרסים חשובים ואף עובדו למסך הגדול.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 35
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    התור לבידוק הביטחוני התפתל כמו נחש ארוך במבוך עכברים של עמודי ניתוב כסופים וסרטי פלסטיק אפורים.
    מייקל טאנר השתדל להזדרז כדי לא לאחר לטיסה, אבל נמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס לא שיתף פעולה. בדרך כלל הקפיד טאנר להשתמש בשירותי טרום טיסה כדי לחסוך לעצמו את ההליך הארכני והמתיש בנמל התעופה, אבל הפעם, למרות מאמציו, הונפק לו כרטיס העלייה למטוס בהיעדרה המצער של המילה "נבדק".
    סתם טעות, כנראה. או מחסור בכוח אדם. הוא לא קיבל הסבר מספק וזה גם לא משנה. הטיסה שלו עמדה לצאת בכל רגע, והוא עדיין השתרך בקצה תור מזדחל של נוסעים טרודים, שכל אחד מהם גלגל מזוודה קטנה או נשא תרמיל על הגב.
    "להוריד נעליים, חגורות וז'קטים, להוציא מחשבים ניידים מהתיקים," זימרה בראש התור עובדת של רשות שדות התעופה, אישה גדולה ושחומת עור. "אסור להעלות נוזלים למטוס. להוריד נעליים, חגורות..."
    טאנר טס בקביעות בענייני עסקים, ולכן כבר היה מיומן. בדרך כלל השתחל בין התורים כמו נינג'ה של נסיעות. אבל הפעם - להוריד נעליים?! חגורה?! - הוא הבין שהוא כבר לא מתורגל. כמה זמן כבר לא עבר את כל התהליך המשפיל הזה? עכשיו שלף את החגורה וחלץ נעליים, הניח אותן בקופסת פלסטיק אפורה על המסוע ודשדש הלאה בגרביים. הוא הוציא את המחשב הנייד מתיק הצד שלו, הניח אותו בקופסה אפורה משלו וראה כיצד הוא נעלם לתוך הלוע הפעור של מכונת השיקוף. גם את הז'קט צריך להוריד, נזכר פתאום. הוא פשט אותו ודחף אותו לקופסה אפורה אחרת, משתדל לא לעכב את התור.
    מבט מהיר בשעון היד. כל הנוסעים כבר עולים בוודאי לטיסה לבוסטון, הטיסה שלו בחזרה הביתה. אם יצליח לאסוף במהירות את הנעליים, החגורה ושאר החפצים שלו, וירוץ אל שער העלייה למטוס, אולי יספיק להגיע לפני שיסגרו את הדלתות.
    הוא טפח על כיסיו, מצא כמה מטבעות, שלף אותם והניח גם אותם בקערת פלסטיק על המסוע, למורת רוחה הגלויה של אישה מהודרת בגיל העמידה, שעמדה מאחוריו בתור.
    הוא עבר בגלאי המתכות בלי שום צפצוף והמשיך הלאה. אבל בצד השני של המסוע, הרים איש הביטחון את תיק הצד שלו ואמר, "זה שלך, אדוני?"
    "כן," אמר טאנר. "מה הבעיה?"
    "אם תוכל לקחת את החפצים שלך ולגשת איתי לשם?"
    לעזאזל. משהו בתיק שלו עורר חשד, כנראה, כשהעבירו אותו במכונת השיקוף. הוא לא יכול לבזבז עכשיו עוד שתיים־שלוש דקות על בדיקה. אבל אין שום אפשרות לערער על הוראה כזאת. הוא לקח את חפציו - חגורה, מחשב נייד, נעליים, כסף, ז'קט ותיק צד - וניגש אל הבודק שניצב ליד שולחן מתכת. האיש שלף מין שרביט קסמים שחור והעביר אותו סביב שולי התיק של טאנר. השרביט היה מחובר למכונה שעליה היה כתוב Smiths Detection. גלאי חומרי נפץ כנראה. טאנר המתין בסבלנות דקה נוספת וריסן את הדחף לפלוט איזו שנינה, עד שהבחור אמר סוף־סוף, "הכול בסדר," והחזיר לו את התיק.
    טאנר פתח את רוכסן התיק, החליק פנימה את המֶקבּוּק אֵייר שלו, סגר בחזרה את הרוכסן, תחב את הרגליים לנעליים תוך כדי השחלת החגורה בלולאות המכנסיים, והתאפק מלהעיף עוד מבט בשעון.
    כשהגיע לשער, לא היה שם אף לא נוסע אחד, רק שני עובדים של חברת התעופה - גבר שעמד מאחורי הדלפק ואישה שעמדה ליד השער. "טיסה שלוש שש תשע?" שאלה האישה.
    "נכון."
    "אתה האחרון, אדוני." היא אמרה את זה במורת רוח, כאילו תפסה אותו מעשן בשירותים.
    בסופו של דבר התיישב טאנר במקומו במטוס, נשען לאחור ונשף את האוויר מריאותיו.
    הוא הצליח. הכול יהיה בסדר. הוא יחזור לבוסטון בסביבות תשע וחצי בערב, וכבר מחר יתייצב שוב במשרד.
    הוא לא היה בטוח שהנסיעה ללוס אנג'לס היתה כדאית בכלל. הוא נפגש עם השף המפורסם אָלֶסַנדרו בָּטאלְיָה, כוכב בערוץ פוּד נֶטוֶורק, זוכה התוכנית אַיירוֹן שף ושותף בשש מסעדות. השף בטאליה אמר שחשובה לו מאוד איכות הקפה שהם מגישים. רוב בעלי המסעדות לא מייחסים חשיבות לקפה שבסוף הארוחה. עלות ורווח מעניינים אותם הרבה יותר. הם חולטים נוזל עכור מחומרים זולים, שמגיעים בעיקר מברזיל וקוסטה ריקה, והסועדים, שנהנים מארוחת הערב, לא מבחינים בהבדל בדרך כלל. אבל השף בטאליה יודע איזה טעם יש לקפה משובח.
    טאנר הביא איתו לפגישה זני קפה מכל מיני מדינות - קניה, אתיופיה, גואטמלה - שנִקלו בשיטות שונות שלושה ימים קודם לכן. כל אחד מהזנים נטחן לעיני השף במטחנת בָּראצָה ונמזג ברוב טקס, וכל אחד מהם היה שונה בבירור מחבריו וטעים להפליא. טאנר הגיע ללוס אנג'לס בכבודו ובעצמו, כמנכ"ל והמייסד של טאנר קליית קפה, במקום לשלוח את קארן, מנהלת המכירות. עִסקה עם בטאליה היתה עניין חשוב מדי.
    השף עמד בנעלי הקרוקס הירוקות שלו וחיכה שהקפה יצטנן קצת - עדיף לטעום קפה בטמפרטורת החדר - וכשטעם לבסוף את הסוגים השונים, עשה זאת בלגימה קולנית מלווה בשאיפת אוויר, כמו מקצוען. הזן מקניה מצא חן בעיניו במיוחד. טאנר הסכים איתו שהזן הזה הוא בהיר, בעל גוף מודגש וניחן באיזון הטוב ביותר.
    בטאליה התעניין במיוחד בחליטה הקרה של טאנר - מוצר חדש שהוא התגאה בו מאוד. תמצית שאפשר להכין ממנה קפה קר, קפה ניטרוֹ וגם קפה חם, בלי שום טעם לוואי מריר. הם מכרו את המוצר בחביות קטנות.
    הרבה יצרנים הכינו חליטות קרות, כמובן, אבל לא הצליחו לקלוע למטרה. במיוחד מפני שהמוצרים שלהם לא אפשרו להכין קפה חם איכותי כשדיללו אותם במים חמים. ואילו טאנר הצליח, בתהליך מקורי, להגיע למוצר שטעמו היה בהיר, חומצי קצת, פירותי ושוקולדי, עם ניחוח פרחים. לא קלוי וכבד כמו חליטות קרות אחרות. הרבה יותר טוב משל סטַמְפְּטאון, לדוגמה. ללא השוואה, למען האמת.
    השף בטאליה היה מעוניין גם בחליטה. כל הקצוות נסגרו. העסקה הבשילה.
    אבל השף רצה לדבר עם השותפים שלו. זאת אומרת, להמשיך להתמקח על המחיר, כמו כל מנהל מסעדת אֶפֶּלבּי ממוצעת. נכון, הקפה של טאנר קליית קפה עלה יותר מקפה תעשייתי, אבל ככה זה כשמחפשים קפה משובח, מבית קלייה ייחודי. השף בטאליה ידע שתמורת המחיר הזה הוא יקבל פולים ירוקים שנבחרו בקפידה ונקנו בכמויות קטנות ממקור ייחודי, שונעו בתנאים הטובים ביותר ונקלו בשיטה ייחודית. בקיצור, סחורה מובחרת.
    כשקונים כוס קפה בבית קפה עממי מקבלים בדרך כלל טעם שרוף - כמו תצלום בשחור־לבן לעומת הטעם הצבעוני של טאנר קליית קפה. אז כן, זה שווה כל גרוש.
    גם אם הוא הנחתום שמעיד על עיסתו.
     
    טאנר כבר היה תשוש כשהגיע הביתה. עיניו היו אדומות, וכאב עז איים להציף את ראשו. הוא הרגיש שעוד רגע ייפול מהרגליים.
    הבית - חמש קומות ומרתף ברחוב פמברוק, בשכונת סאות' אנד - נראה ריק ומהדהד מאז ששרה עזבה. טאנר הדליק את האור במטבח, שלף מהתיק את המחשב הנייד שלו והניח אותו על האי. הוא רצה לכתוב עוד איזה דוא"ל (לפחות טיוטה) לפני שהוא סוגר את היום. הוא פתח את המחשב, אבל להפתעתו הצג לא נדלק. מוזר. בדרך כלל לא נהג לכבות את המחשב. אבל אולי במונית, בדרך לנמל התעופה, התבלבל וכיבה אותו? יכול להיות. טוב, לא קרה כלום. הוא לחץ על מתג ההדלקה, וכעבור רגע נראתה על הצג תמונת פתיחה לא מוכרת: ציור של גלובוס, ומתחתיו השם ס' רובינס ותיבה ריקה לסיסמה.
    במשך רגע ארוך בהה טאנר במסך עד שהבין: זה לא המחשב שלו. בנמל התעופה, כשמיהר לאסוף את חפציו אחרי הבדיקה הביטחונית, לקח כנראה מקבוק אייר שנראה בדיוק כמו שלו אבל שייך למישהו אחר: ס' רובינס.
    ואילו המחשב שלו נמצא כנראה אצל ס' רובינס.
    תקלה מרגיזה לסיומו של יום מתסכל.
    ריח בושם קלוש עלה מהמחשב, ריח עדין של פרחים, ניחוח מוּכּר ונעים. כן, ס' רובינס היא אישה, כנראה.
    טאנר סגר את המחשב (קצת יותר מדי בכוח), קם מהכיסא הגבוה וניגש אל הבר בסלון כדי למזוג לעצמו ויסקי. מבט שהעיף בשעון היד הזכיר לו: יום חמישי. זאת אומרת, ערב בירה באַלבּיון עם כמה חברים. הוא תכנן להבריז הפעם, כי שיער שיהיה עייף מהטיסה. ונכון, הוא היה עייף, אבל החברותא והשתייה קרצו לו יותר מהשינה המסוכסכת.
    הוא שלף את האייפון שלו ונקש על החיוג המהיר ללני רות'.
    לני ענה. מוזיקה רעמה ברקע. "טאנר! אתה עוד בלוס אנג'לס?"
    חבריו הקרובים, וגם אשתו שרה, קראו לו טאנר. רק אנשים זרים, או העובדים שלו, קראו לו מייקל או מייק.
    "בדיוק עכשיו חזרתי," אמר טאנר. "אתה כבר באלביון, אני שומע."
    "כן, בדיוק הגעתי. אתה בא? בראיין כבר כמעט חטף סטירה מאיזו סטודנטית שהוא ניסה להתחיל איתה. אז כל הערב עוד לפנינו."
    "תשמור לי מקום," אמר טאנר.
    הוא הרים את המחשב מהאי כדי להכניס אותו בחזרה לתיק (מחר ייקח אותו לעבודה ויבקש מהמזכירה שלו לברר איך פותרים את הבעיה), אבל פתאום ראה משהו: בחלק התחתון של המחשב היתה שריטה ארוכה, ולידה היה פתק ורוד קטן. פתקית דביקה כזאת.
    הוא קילף אותה מהמחשב וראה שורת אותיות ומספרים: 342Hart342.
    אולי זה...
    שוב פתח את המחשב, הקליד את האותיות והספרות בשורת הסיסמה ו... כן! הצג נפתח, ועליו נראה תצלום ברירת המחדל של אפל - פסגת הר משוננת.
    "יש!" אמר בקול רם. עכשיו יהיה הרבה יותר קל לפתור את הבעיה.
    הוא סגר את המחשב, לקח את מפתחות המכונית ויצא.
    • ג'וזף פיינדר
      צילום: ECLamb
    • ג'וזף פיינדר

      ג'וזף פיינדר (באנגלית: Joseph Finder; נולד ב-1958) הוא סופר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות כתיבת מותחני עסקים. ספריו המזוהים ביותר עם סגנון הכתיבה שלו הם: "פרנויה", "המנכ"ל", "רצח בעיניים" ו"משחקי כוח". ספרו "זהות שאולה", עובד לסרט קולנוע בכיכובם של מורגן פרימן ואשלי ג'אד.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות