הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האשמים
    ספר מוגן
     
  • האשמים
    באנדי | תרגום: דנה אלעזר הלוי
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | אוקטובר 2018 | פרוזה תרגום | 224 עמ' מודפסים

    “האשמים״ מאת הסופר המסתורי בּאנדי הוא לא עוד ספר רגיל. זהו ספר הפרוזה הראשון אי־פעם שהוברח מגבולות קוריאה הצפונית בדרך־ לא־דרך, ושנרכש על ידי הוצאות רבות ברחבי העולם. כל פרט ביוגרפי על המחבר, שחי עדיין (ככל הנראה) במולדתו ומכנה את עצמו בשם הבדוי “בּאנדי״ (“גחלילית יפהפייה״ בקוריאנית), שוּנה על מנת להגן על זהותו. בסיפוריו האמיצים והיפהפיים מאיר באנדי בעוצמה נדירה את החיים הנוראיים והסבל האנושי בדיקטטורה האפלה. “אתה הקורא!״ מבקש באנדי בסיום הספר, “אני מפציר בך לקרוא את מילותי.״

     

    אך מעבר להיותו עדות לטירוף הבלתי נתפס שבו חיים תושבי קוריאה הצפונית, “האשמים״ הוא גם יהלום ספרותי שכתוב בכישרון רב. הסיפורים האנושיים והסאטיריים של באנדי הם שוברי לב, והם נחרתים בזיכרון בזכות הדמויות שעומדות במרכזם: החל באמא שמואשמת בבגידה משום שהיא סוגרת את הווילונות בביתה כשהיא מגלה שבנה הקטן פוחד מדיוקנאותיהם של קרל מרקס וקים איל־סונג המתנוססים מול ביתם; דרך גבר נשוי שמאס בחיי ההשפלה ומתוודה במכתב לחברו על כוונתו לברוח עם אשתו בסירה “מארץ הרמייה והכזב הזאת״; וכלה בגבר שמבקש לראות את אמו הגוססת בכפר, ועובר מסע ייסורים משום שאין לו אישור נסיעה למחוז הולדתו.

     

    “זה לא מפחיד שהחברה הזאת לימדה אותנו להיות שחקנים כל כך טובים, עד כדי כך שכולנו מסוגלים להתחיל בלי שום בעיה לבכות לפי סימן?״ כותב באנדי באחד מסיפוריו, המתאר את האבל הפומבי על מות המנהיג. דבריו אלה מעוררים בקוראים מחשבות רבות על האופן שבו משטר דיקטטורי משתלט לחלוטין על חיי אזרחיו.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • תיעוד של עריקה
     
    סַנְגִי, זה אני, אִיל־צ'וֹל. אני יושב עכשיו לכתוב את תיעוד העריקה שלי. זוכר את "תיעוד של בריחה", הספר שכתב צֶ'ה סוֹ־הֶה בשנות העשרים? אבל עכשיו 1990, ועברו יותר מחמישים שנה מאז שארצנו שוחררה מהקולוניאליסטים היפנים — ובניגוד לצ'ה, אני בורח מארצי שלי. נשמע מגוחך, נכון? אבל אני רוצה שתבין, אז אנסה להסביר הכול בפשטות ככל האפשר. במובן מסוים אפשר לומר שהכול התחיל בחפיסת תרופות, זו שהראיתי לך אז.
    החפיסה הגיעה לידי באורח מקרי למדי. אתה ודאי זוכר את בנו הצעיר של אחי — הוא היה אז בן שמונה. הילד היה אצלנו בבית לעתים קרובות כל כך, שהיה אפשר לחשוב שאנחנו הוריו. כמובן, זה נשמע מוזר פחות כשזוכרים שהדירה שגרתי בה עם אשתי היתה ממש בבניין הסמוך לבית אחי, שבו גרתי עד שהתחתנתי. אבל כשאני חושב על כך עכשיו, זאת לא היתה הסיבה היחידה לביקוריו. לא, הסיבה האמיתית היתה שאשתי היתה מוכנה בכל רגע נתון להניח מידה את כל מעשיה ולהרעיף על הילד תשומת לב. היא היתה טובת לב מטבעה, וכנה, אבל כאן היה משהו אחר — חמלה גאתה בה בכל פעם ששלחה אליו מבט, והיא תמיד שמחה לארח אותו ללילה ופרשה לו מזרן ממש ליד המזרן שלה.
    כעבור זמן־מה התחלתי לחשוב שאולי האינסטינקט האימהי גובר עוד יותר כשלאישה אין ילד משלה, והיא מפעילה אותו על כל ילד אחר שנקרה בדרכה. בעיניה הילד היה מושלם וכל מעשיו טובים, והוא אהב אותה לא פחות. היום שבו הכול השתנה, היום של התקרית עם חפיסת התרופות, היה גם הפעם הראשונה שהוא הופיע בפתח דירתנו.
    אשתי ירדה לקומה שמתחת כדי לעזור למזכיר המפלגה המקומי לתקן את הטפטים על תקרת ביתו, והיא השאירה אותי לנפשי. כבר הספקתי להתקדם קצת בעבודה, ופתאום הילד התפרץ פנימה, הסתכל מסביב וחיפש את דודתו, וכשלא מצא אותה, החליט מיד להציק במקום זאת לי. עפיפון, זה מה שהוא חיפש. זה היה בסוף הסתיו, כשהרוח שמטלטלת את עלי השלכת מתחילה לחולל את סוג המַשָבים הנפלאים שילדים לא עומדים בקסמם. והאחיין שלי גילה להט תמים כל כך, שלא היה לי לב לאכזב אותו.
    טוב, כדי להכין עפיפון צריך יותר מאשר נייר רגיל — צריך חומר עמיד אבל גמיש — וזכרתי שנשארו לנו כמה שאריות טפט מהפעם האחרונה שבה הדבקנו טפט על הדלת. בסופו של דבר מצאתי את עצמי הופך את כל הבית בחיפוש אחריהן, ואפילו פישפשתי בארון הבגדים, שם איחסַנו את המצעים בשעות היום. אבל כשתחבתי את ידי אל תוך המרווח הקטנטן שבין השמיכות לאחורי הארון, החומר המרשרש שאצבעותי סגרו עליו לא היה שאריות הטפט של הדלת, אלא חפיסה מנייר ובתוכה גלולות בתפזורת.
    בהתחלה לא הקדשתי לה מחשבה מרובה, רק המשכתי בחיפושים, אבל עד מהרה התחילו מחשבותי לנדוד בחזרה אליה. מה לחפיסה הזאת ולאשתי? ככל שתהיתי מָהן הגלולות האלה, הן נראו מתמיהות יותר. איזו תרופה צריך להסתיר ככה מהעין ולבלוע אותה רק באין רואים? לאיזו מחלה אין שום תסמינים חיצוניים? ואז הבנתי. בטח — זה מן הסתם משהו שמונע ממנה להרות!
    הייתי מוטרד כל כך שלא באמת התעמקתי בעפיפון, ונחתכתי פעמיים במהלך הכנתו. ככל שחשבתי על כך, השתכנעתי שעימות ישיר עם אשתי לא יניב תשובה כנה. ניסיתי אם כן גישה אחרת, וכך קרה שדפקתי על דלתךָ, סַנגי, וביקשתי את עצתך בתור רופא. אבל מה שאמרת לי אחרי שבחנת את הגלולות שהבאתי רק אישר את חשדותי הכבדים ביותר.
    "גלולות למניעת היריון?" שאלתי בתדהמה, ושכחתי את שאר החולים הרבים, ביניהם גם נשים, שישבו ממש מחוץ לחדר הבדיקות במרפאתך. "אתה בטוח?"
    "די, די, זה מיותר," נזפת בי, ובזמן שהתכווצת לנוכח עוצמת קולי, עיניך הפצירו בי לזכור איפה אנחנו נמצאים. השארתי אותך עומד במקומך ורצתי בחזרה הביתה, אפילו לא עצרתי לנשום, וכל הדרך נתלתה ההאשמה על לשוני כמו רימון יד ששוחררה לו הנצרה. אבל כשפתחתי סוף־סוף בתנופה את דלת דירתנו, מצאתי את עצמי פנים אל פנים מול אשתי — ומשהו בי נתקע. כשראיתי אותה נזכרתי שזהו מצב עדין, מצב שמוטב לי לטפל בו בזהירות. אחרי הכול, לא היה זה סוד שאשתי ואני לא באמת שווים זה לזה.
    אני לא מדבר על הבדל כלשהו באישיות — במובן זה לא היו הבדלים רבים שאפשר לשים עליהם את האצבע — אבל בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית שלנו לא יכולנו להיות שונים יותר, ואחרי הכול, זה מה שחשוב בחברה שלנו. הצד של אשתי היה ללא רבב, ולא היה לה ולוּ בן משפחה רחוק אחד שהיה אפשר לפקפק בנאמנותו למפלגה. ואילו הצד שלי היה סיפור אחר... אין לי ספק שלא מעט גבות הורמו כשפשטה השמועה שלִי אִיל־צ'וֹל ונָאם מְיוּנְג־אוֹק התארסו. "אנפה לבנה ועורב שחור — מה כבר יכול לצמוח משידוך כזה?" אלה ודאי המילים שעלו על דל שפתיהם של כולם.
    ועכשיו האנפה הלבנה הזאת פעלה מאחורי גבי, דאגה לאינטרסים של עצמה על חשבון אלה של נישואינו, שאחרי הכול היו הכתם היחיד על שמה הטוב, שפרט לכך היה צח כשלג. זאת המחשבה הראשונה שצצה במוחי, ובאמת, האם זה מפליא כל כך? איך עוד יכולתי לפרש את העובדה שאשתי, שחיי הנישואים שלה ודאי לא הספיקו לאבד מזוהרם, החליטה שאינה רוצה להביא איתי תינוק לעולם?
    "מה קרה?" שאלה אשתי, שראתה את מצב רוחי מיד כשהתפרצתי פנימה.
    חרקתי שיניים כדי לספק לפּי תעסוקה, פוקקתי את אצבעותי, ואז קרסתי על הספסל שליד החלון, ועדיין התנשמתי והתנשפתי מהמאמץ שבריצה. אשתי שיחררה אנחה קטנה, הרימה חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, ניגשה אל הספסל והניחה אותן על אדן החלון. אבל מיאנתי להתעודד ממפגן המסירוּת של הרעיה המתחשבת. התקרית כולה אילצה אותי להיזכר בדבר האחד שלא רציתי לחשוב עליו, הדבר האחד שמעולם לא הצלחתי להימלט ממנו — ה"מעמד" שלי. והסיבה לכך שמעמדי היה נמוך כל כך? כי אבי היה רוצח — גם אם רוצח בשוגג, וכזה שקורבנו היחיד היה ארגז של שתילי אורז.
    זה קרה זמן קצר אחרי המלחמה, כשהמערכת הסוציאליסטית של חקלאות שיתופית עוד היתה עניין חדש. במילים אחרות, זו היתה תקופה של תהפוכות אדירות, מהתקופות שההיסטוריה מכנה תקופות מעבר, כך שמובן מאליו שרוב האנשים לא מצאו בה את הידיים ואת הרגליים. גידול שתילי אורז בחממות היה עניין זר לחלוטין לכל מי שעבדו את האדמה. לדידם של חקלאים שלא הכירו שום דרך לגדל אורז פרט לשתילת השתילים במכלים מלאים מים והעברתם לשדות מוצפים — השיטה החדשה הזאת היתה מתעתעת בהתחלה.
    וכך קרה שאבי ביצע את טעותו הנוראה, הטעות שתייגה אותו כ"גורם אנטי־מפלגתי ואנטי־מהפכני", כתם שחור שצץ בן לילה, אבל צפוי לרדוף את משפחתו לדורי דורות.
    היתה גם שאלת הקרקע שלו, כמה דונמים עלובים שהוא הצליח איכשהו לגרד לעצמו לפני השחרור, בזיעת אפיו בלבד, ושעליהם, עם המעבר למערכת השיתופית, הוא לא ויתר במידת הענווה הדרושה. במובן זה הוא היה כמו בנה של רעיה שנייה, שעמדתו בבית רעועה כל כך מלכתחילה, שכל מעידה קטנה עלולה לדרדר אותו לתהום. בסופו של דבר הוא נעצר, נלקח למקום שמעולם לא נודע לנו, ואילו אנחנו, אשתו וילדיו, סולקנו מביתנו, שבו אם היינו רעבים יכולנו תמיד רק לשלוח יד ולקטוף אפרסמון בשל, ונשלחנו במסגרת "הגירה" כפויה לאזור הצחיח והזר הזה, קרוב כל כך לגבול עם סין, עד ששֶצף מימיו של נהר היָאלוּ געש בלי הרף באוזנינו.
    כשהמספֵּר של "תיעוד של בריחה" מאת צֶ'ה נאלץ לחצות את האזורים החרבים שסביב נהר טוּמֶן, אזור שעדיין נושא את זיכרון הפשיטות של שבטי המַנצ'וּ מימים עברו, הוא ומשפחתו עדיין מצליחים לשמר ניצוץ של תקווה, שאינו כבה גם לא בעיצומה של הזוועה. אבל אמי, שחצתה את רמת גֵמָה עם שני בניה הקטנים לאחר שראתה את בעלה נלקח מביתם באזיקים, היתה עטופה בגלימה כבדה של חוסר אונים ואומללות, שאף לא חוט אחד של תקווה לא נשזר בה.
    האנשים בספרו של צֶ'ה היו בני מזל במובן מסוים, מפני שהם נקלעו אל צרתם מרצונם החופשי, ונחישותם היא שדירבנה אותם להחזיק מעמד. הם ללא ספק נראו בני מזל בהשוואה אלינו, שנעקרנו בכוח מכל המוכר והיקר לנו ו"היגרנו" בהשגחת שומר חמוש אל האזור המרוחק הזה, שבו צורת ההרים ורעשי המים היו זרים ומוזרים.
    ובנופים הזרים והמייאשים האלה נשמה אמי את נשימתה האחרונה, עדיין צעירה, אבל כורעת תחת עול של סבל וטינה. עיניה נותרו בוהות ופקוחות כשהיא מתה, והעתיד הצפוי לילדיה ניקב את לבה כאחד מנטיפי הקרח העבים שהקיפו בשפע את ביתנו החדש.
    וראה איזו טרגדיה חדשה נפרשת כעת לעיני רוחה הנקמנית של אמי. סנגי! כשכבר לא הייתי מסוגל להוסיף ולשבת בדירתנו, קפצתי ממקומי על אדן החלון ונמלטתי, וחפיסת הגלולות עדיין תחובה בכיסי. הלכתי אל קברה של אמי, למרגלות רמת גֵמָה — אפילו אני עצמי לא יכול לזכור את כל המקומות שאליהם נשאו אותי רגלי באותו יום, ולא חשבתי כלל על המשמרת הצפויה לי בעבודה, עד שכבר היה מאוחר בערב ומצאתי את עצמי שוב בבית. אני זוכר רק שאשתי קיבלה את פני בדיוק כרגיל, והקפידה להניח כל מנה במרחק נוח מהכף וממקלות האכילה שלי. במילים אחרות, היא לא התייחסה אלי בפחות חיבה מכרגיל, אף שגמלתי לה במבטֵי ביקורת חמורי סבר. היא נותרה כשהיתה מכל בחינה ואופן — החל במבטה, שנראה מבויש ומודע איכשהו לחמימות הנובעת ממנו, ועד לקולה הרך ולתנועותיה העדינות. אדרבה, נדמה שמאפיינים אלה התעצמו ככל שחלפו הימים. אבל זה רק הגביר את חרדתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שחשד אחד ויחיד הוליד עוד חשד, ושמועות משמועות שונות החלו להגיע לאוזני.
    אני מתכוון לשמועה על האדים שעלו מדירתנו שבקומה השלישית, פעם אחת מוקדם בבוקר, ואז שוב כעבור כמה שעות — פעמיים באותו יום, כמו שעון, מה שיכול להתפרש רק בדרך אחת: שני סיבובים של בישולים ביום. המגורים בְּדירה מקילים ביותר על מי שרוצים לפקוח עין על ענייניהם של אחרים, ואף שידעתי ששמועות שכאלה נוטות להיות מבוססות לפחות במידת־מה, לא נעניתי לפיתוי; לא רציתי שאשתי תיפול קורבן ללשונות הרעות של שכנותיה. אבל כעבור כמה ימים קרה משהו שכבר לא איפשר לי להעלים עין.
    פיקחתי על עבודת ריתוך שהעמידה אותי על זרוע של עגורן במשקל מאה טון ממש מתחילת היום, עם נוף פתוח של כל אזור המפעל. והנה, ראיתי במו עיני את סיבוב האדים השני בוקע מארובת ביתנו, כמה שעות טובות אחרי שאני עצמי אכלתי ארוחת בוקר ויצאתי לעבודה. החורף כבר היה בעיצומו ובחוץ שרר קור כלבים, ובכל זאת טיפסתי על זרוע העגורן למחרת וביום שלאחר מכן, בתירוץ שעלי לוודא שעבודת הריתוך מתקדמת כיאות. רק ביום השלישי ירדתי למטה זמן קצר אחרי שעליתי, השמעתי איזה תירוץ סביר באוזני אחראי המשמרת ומיהרתי ישר הביתה.
    "אה! מה אתה עושה בבית?"
    הפתעתי את אשתי במטבח, והיא קראה בקול עוד לפני שהספיקה לחשוב. הבית כולו היה עננה מחניקה בגלל האדים שנפלטו מסיר גדול שהונח על הכיריים. אשתי העלתה על שפתיה חיוך מאומץ ושברירי שלא הלם את תווי פניה, שמטבעם היו פתוחים וכנים.
    "שכחתי לקחת את סרט המדידה," אמרתי, ונראיתי מבויש כמתבקש.
    "את סרט המדידה? ושלחו אותך הביתה בגלל דבר טיפשי כל כך?"
    היא התייחסה לכל העניין ברצינות רבה מדי, כאילו היתה זו אשמתה שנאלצתי לחזור הביתה מהמפעל, ועל כן מיהרה לגשת ולהביא אותו. הבנתי מיד שזו ההזדמנות שלי, ומיד פתחתי את מכסה הסיר והצצתי פנימה, כולי קצר רוח לפתור את החידה — אבל ראיתי רק תערובת תפלה של אוכל לכלבים: קומץ עלוב של גרעיני תירס וכמה גרגירי אורז מעורבבים עם עלי צנון מיובשים שלא יוכלו להזין שום בן אנוש. אז אשתי מאכילה כלבים!
    לא הספקתי להחזיר בזמן את המכסה לסיר. ידי עדיין נגעה בו כשאשתי חזרה ובידה סרט המדידה.
    "מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה.
    "מה איתך?" שאלתי בהתרסה. "בשביל מה את מכינה אוכל לכלבים?"
    "אה, כן, לכלבים, בדיוק... זה מפני ש..."
    "את מכינה את זה כל יום?"
    "כן. אני... טוב, בבקשה תתרכז עכשיו בעבודה שלך. אל תטריח את עצמך בענייני הבית. ונסה לא לעשות עוד טעויות כאלה," היא אמרה, והניחה את סרט המדידה בכף ידי. "מזכיר המפלגה מלמטה בא אתמול. הוא הבטיח לשקול ברצינות את האפשרות לצרף אותך למפלגה, והוא ביקש ממני להעניק לך בינתיים את תמיכתי המלאה, כדי ששום דבר לא יסיח את דעתך מהעבודה. תמיכתי המלאה..."
    היא נשכה את שפתה התחתונה ושתי עיניה ברקו, כאילו המילים שהחניקה איימו להתפרץ כדמעות. היא הרכינה את ראשה וניסתה לחסוך ממני את הפגנת הרגשות הזאת, ובכל זאת הייתי נבוך כל כך, שלא הייתי מסוגל להישאר שם ולו שנייה אחת נוספת.
    את סרט המדידה אפילו לא זיכיתי במבט, וּודאי שלא השתמשתי בו בעבודה, ואף שנותר טמון במעמקי כיסי הרגשתי שהוא מכביד עלי כמו משקולת עופרת. אבל מה שמוזר הוא שמאותו יום ואילך הדאגות שהטרידו אותי נעלמו בהדרגה. נזפתי בעצמי על שפעלתי בחשאיות שכזאת, והתחלתי לשכנע את עצמי שלא ייתכן שאשתי משתמשת באמצעי מניעה מהטעמים ששיערתי עד כה. אילו היה הדבר נכון, אילו באמת חששה להכתים את שושלתה בקשר דם עם "עורב", חששה לראות את ילדיה נצבעים בגוון של בוגד במפלגה, הרי שהחיבה הנדיבה שבה תמיד נהגה בי לא היתה אלא מסכה, ובזאת פשוט לא הייתי מוכן להאמין. הרגשתי שאם רק אעז להטיל ספק באישה הזאת, מגיע לי שילקו אותי. משאלתי היחידה היתה שיתברר שהכול מקורו באי־הבנה, ושאשתי תישאר כפי שהיתה תמיד, בת לוויה נדיבה ואוהבת.
    הזמן חלף ללא תקריות מיוחדות, ושמחתי להניח לו לחלוף כך. האחיין שלנו הוסיף לבקר אותנו בקביעות, וארובתנו הוסיפה לשחרר שני סיבובים של אדים בכל בוקר, שבשבילי היו כעת רק מקור להלקאה עצמית קלה. ההבדל הניכר היחיד היה שאשתי נעשתה להוטה יותר ויותר לארח את אחייננו בביתנו. היא טענה שקשה לה להירדם בערבים שבהם עלי להישאר במפעל עד שעה מאוחרת, אם כי עד כה לא סבלה משום בעיה כזאת.
    ובאחד הערבים האלה, לפני כחודש, הגיעו העניינים לכלל משבר — הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את התיעוד הזה. בזמן שאשתי פינתה את הכלים בתום ארוחת הערב, היא הזכירה לי פעמים מספר לעצור למחרת בבית אחי, בדרך למפעל, ולומר לאחייננו שיבוא אלינו. לא היה בכך שום דבר יוצא דופן, אבל ביום המסוים הזה לא יכולתי למלא את בקשתה. אכן עצרתי בבית אחי, אבל גיסתי בישרה לי שהילד כבר יצא עם אביו, לחפש כבלי גרירה ישנים. למרות עבודתו המייסרת במכרות הפחם, אחי ניצל כל הזדמנות לצאת לשטח ולחפש שיירי מתכת, שאותם הפך לכלי מטבח ומכר תמורת תוספת תלושי מזון.
    רצה המקרה ודווקא בערב ההוא הסתיימה משמרת הערב מוקדם מהצפוי. זה קרה לעתים תכופות, מפני שהמשימות שהיו כרוכות בהגדרת תפקידי, שכלל פיקוח על פיתוח ויישום טכנולוגיות חדשות, תוכננו רק לעתים נדירות מבעוד מועד, והיה קשה לקבוע כך את לוח הזמנים. היות שידעתי שאשתי ודאי מתגעגעת לאחייננו, הקפדתי לא להשחית זמן בדרכי הביתה.
    קצת אחרי חצות שררו בבניין מגורינו שקט ודממה. עליתי במדרגות שתיים־שתיים, דהרתי על פני הקומה השנייה שבה גר מזכיר המפלגה המקומי ומשם עליתי לקומה השלישית והעליונה, שבה היתה אמורה אשתי לישון. אבל כשהגעתי למסדרון הקומה ראיתי שאור עדיין בוקע מהחרך שבתחתית הדלת.
    עדיין ערה? חשבתי. היא בטח מאוד מתגעגעת לאחיין שלנו. נזכרתי בנימת ההפצרה שבה ביקשה ממני לומר לו שיבוא אלינו, והצטערתי עוד יותר על כך שאיכזבתי אותה. ניגשתי לפתוח את הדלת. היא מיאנה לזוז, אבל האור שבקע מתחתיה נעלם באחת. לחצתי שוב על הידית אבל הדלת היתה נעולה מבפנים. דפקתי. לא היתה כל תגובה. "זה אני," קראתי, ונקשתי שוב על הדלת. בהבזק אחד התחדש האור. שמעתי את מה שהיה נדמה לי שהוא פתיחת דלת המטבח שלנו, אבל עדיין לא ראיתי ולא שמעתי את אשתי. "זה אני!" קראתי שוב.
    רק אז שמעתי את צעדיה הזריזים והחרישיים, והתנצלות מהוסה כשפתחה את הדלת.
    "עוד לא הלכת לישון?"
    "היו לי כמה עניינים שהייתי צריכה לטפל בהם."
    סנגי!
    איך יכולתי אז להעלות על דעתי שצל אפל אורב מאחורי הדלת שמבעדה נכנסתי? אשתי החלה לפרוש את המצעים, ואני פשטתי לאיטי את בגדי העבודה. ואז שמעתי את הרעש — דלת הכניסה שלנו נפתחת, ואז נסגרת, רעש שאין לטעות בו. הסתובבתי מיד, ובלי לחשוב פתחתי במרדף. צעדים יורדים במדרגות, מהירים ושקטים, ללא ספק צעדיו של אדם שמכיר את דרכו גם בחושך. מיהרתי לרדת אחריהם, ואז נעצרתי בבת אחת. מחשבות רבות מדי הסתחררו בראשי.
    אז זאת התשובה לכל החידות. אבל אם כך, מה הטעם להניח את ידי על האשם? הסתובבתי ושבתי על עקבותי, והרגשתי את הדם גועש בעורקי.
    ציפיתי למצוא את אשתי נסערת, אבל לא שיערתי את עוצמת הסערה שנתקלתי בה כשפסעתי שוב מבעד לדלת הפתוחה. היא קרסה בפינת החדר והתייפחה בפניה אל הקיר.
    "תפסיקי לבכות!" קראתי, ונותרתי נטוע כמו עמוד באמצע החדר.
    "הדוד של מינסוּ!" היא קראה.
    אשתי ניסתה לקום ברגליים כושלות, וכשהרימה את ראשה חשפה מסכה של דמעות. פעם אהבתי לשמוע אותה קוראת לי באמצעות שמו של אחייני — זה עורר תחושת קִרבה, מעין הכנה לקראת היום שבו יהיה לנו ילד משלנו ואהיה ל"אביו של כך וכך". אבל באותו רגע הרגשתי שזו סטירה על פני, תזכורת חריפה למקומי בסולם החיבה שלה.
    "הדוד של מינסו, ככה? טוב, אם זה מה שאת רוצה, זה מה שיהיה. נראה שבתור סתם בעל אני לא מספיק בשבילך!"
    "הדוד של מינסו! זה לא העניין."
    "תשתקי." התנשפתי בזעם, הרחקתי בכוח את כוננית הספרים מהקיר, הוצאתי את חפיסת הגלולות שהחבאתי שם וזרקתי אותה לרגלי אשתי.
    הייתי על סף אובדן כל טיפת היגיון.
    "ואני מתאר לעצמי שגם זה לא באמת מה שזה נראה, כן? למה את לוקחת אותן? את פוחדת ללדת בן כלאיים? ממי? מי הוא? קדימה, תגידי!"
    תפסתי את כתפיה השחוחות של אשתי ומשכתי אותה על רגליה, אבל היא אחזה בזרועותי והחלה לצווח, קולה רעד בבכי.
    "לא, לא, אל תשאל אותי את זה..."
    אילולא הרפתה מאחיזתה ומיהרה לקרטע בכיוון ארגז הבגדים אני חושש שלא הייתי אחראי למעשי.
    היא המשיכה למלמל, "לא, אל תעשה את זה, לא", כמו מישהי שאיבדה את שפיותה, ובינתיים פתחה באצבעות רועדות את מכסה הארגז. היא הרימה אותו, הכניסה יד פנימה ושלפה מחברת מתחת לערמת הבגדים. היא צעדה בחזרה אלי בגרירת רגליים, ואחזה במחברת כאילו זה הקלף האחרון שנותר לה לשלוף.
    "מה זה?"
    תלשתי את המחברת מידה. בפנים היו רישומים של תאריכים — יומן.
    "אתה מוכרח להאמין לי, לא ידעתי שהוא היה כאן... הוא כנראה התגנב לכאן כשהייתי באמבטיה... אני נשבעת שלא בגדתי בך, אני נשבעת." אשתי קרסה שוב על הרצפה, וכתפיה החלו לרעוד שוב בפראות.
    רק אז זיהיתי את הסימנים שלנגד עיני: שערה הפרוע של אשתי, החוט הרפוי המשתלשל מקדמת חלוקה, במקום שבו כפתור נתלש ממקומו. היא ללא ספק היתה בעיצומו של איזה מאבק עז, נואש. הדם שגעש עד כה בעורקי שכך, והצלחתי לחשוב ביתר בהירות, כך שיפחותיה של אשתי היו עכשיו לא יותר מרעש רקע. מבטי נשלח מיד בחזרה ליומן, שעדיין היה פתוח בכף ידי.
     
    4 בדצמבר
    היום הוא בא שוב. אני מזכירה לעצמי שהוא דואג לאינטרסים של בעלי, אבל ככל שאני אסירת תודה, ביקוריו מתחילים להפריע לי. בייחוד עכשיו, כשנדמה שהביקורים מתרחשים בכל פעם שבעלי יוצא מהבית. אבל לא רק זה — בכל פעם שהוא בא, הוא מתנהג קצת אחרת מהפעם הקודמת. לא ייתכן שגבר בן יותר מארבעים יחשוב עלי דברים כאלה... הלוואי שיכולתי לדעת בוודאות!
    מה אעשה? אני פוחדת שאם אתחיל לרפות את ידיו ולנהוג כלפיו בקרירות, מצבו של בעלי יורע, אבל אני חוששת שאם לא... טוב, לא חשוב. מה זה חשוב אם אני נאלצת לחוות אי־נוחות קלה? אפילו למות לא יהיה נורא כל כך אם זה יעזור לבעלי להצטרף למפלגה...
     
    סנגי!
    באותו ערב נשארתי עומד במרכז החדר עד שגמרתי לקרוא את היומן ההוא, מתחילתו ועד סופו. היומן שבו תיעדה אשתי שנתיים של תקריות ותחושות, אף שבדרך כלל דילגה על ימים. לא סתם קראתי את היומן הזה. הוא גרר את מבטי על פני דפיו, ומחשבותי היו על פי תהום, כך שלמרות המהירות שבה שעטתי לאורכו, המילים הוטבעו בזיכרוני, כמו תצלום. הנה כמה קטעים:
     
    13 במרץ
    היום הגיעה הודעה ממזכיר המפלגה המקומי, ועל פיה בעלי ייאלץ להישאר עד מאוחר במפעל, ועל כן עלי להביא לו את ארוחת הצהריים לעבודה. וכך קרה שהגעתי לבקר שוב, בפעם הראשונה זה זמן רב, במחלקת החדשנות הטכנולוגית, מקום העבודה הנוכחי של בעלי ומקום העבודה הקודם שלי עצמי.
    בדיוק כפי שנרמז מהשם, המחלקה עוסקת בפיתוח ובחינה של טכניקות וכלים חדשים לשיפור תפוקת המפעל. המקום קטן, מופרד מעט מהבניין הראשי, ועובדים בו רק קומץ עובדים קבועים. מִין־הְיוּק היה במקרה לצדי כשקיבלתי את ההודעה, אז הבאתי אותו איתי כדי לבקר את דודו.
    אמנם עברה רק חצי שנה מאז שהתחתנתי והפסקתי לעבוד, אבל כל מראה מוכר העלה חיוך על פני. גג הפח הגלי, האדום, שהפיץ גלֵי חום בוהקים גם בחורף, כל עוד מזג האוויר היה מתון; חדר ההכנה הקטן, שנראה כמו קופסת גפרורים שנתחבה אל צד הבניין; החלון הזעיר עם המסגרת הכחולה, שממנו נשקפו הענפים המשתרכים של הערבה הבוכייה וריקדו ברוח בכל עונה, עד ששקעתי בחלום בהקיץ כמו תלמידת בית ספר תמימה; שולחן העבודה שלי, שמשטחו המשופע הזכיר את השולחנות שהיו לנו בבית הספר, שלידו ישבתי ושירטטתי רישומים טכניים או תוכניות לדגמים — הכול נשאר בדיוק כפי שזכרתי. במקרה היה השולחן פנוי בדיוק באותו רגע, והתיישבתי לידו. ושם, במקום הזה, הציפו אותי בו זמנית השמחה שבהתוודעות אל בעלי לעתיד, והצער שבהעמקת ההיכרות איתו — באותה העוצמה שבה סחפו אותי בפעם הראשונה.
    היום הבלתי נשכח שבו התיישבתי אני, בוגרת טרייה של בית הספר למכונאות, ליד שולחן העבודה הזה! היום שבו, כמו בכל הימים, השם לִי אִיל־צ'וֹל משך את תשומת לבי, כשראיתי אותו מבעד לענפי הערבה המתנועעים ממש מחוץ לחלוני, על לוח המודעות שניצב בחצר. בזמן שקראתי בהפתעה הולכת וגוברת את הכותרת שעל לוח המודעות — "החבר לי איל־צ'ול, ממציא! המצאה חדשה ומוצלחת: המטוס האוטומטי!" — נזכרתי בכרזה שנתלתה בחטיבת הביניים: "כישרון כביר בתוספת מאמץ כביר! המחקר של התלמיד לי איל־צ'ול", כך שהשם נחקק עוד יותר בזיכרוני...
    והנה הגעתי לעבודתי הראשונה כעמיתה של התלמיד הבוגר שהערכתי כל כך, שתמיד נראה בעיני גדול ונעלה כל כך! המזל שנפל בחלקי שימח כל כך את לבי, והתגאיתי כל כך לעבוד שכם אל שכם עם צעיר מצליח שכזה, שהרגשתי שהשולחן הוא ידיד ותיק, והערבה שמחוץ לחלון כמו רקדה בעליצות עילאית.
    רק לחשוב באיזו מהירות נעלם האושר הזה! לא עבר זמן רב מאז הגעתי לשם, ויום אחד, לפנות ערב, קיבלנו הודעה. כל חברי המפלגה צריכים להישאר במקום באותו ערב, כי מזכיר תא המפלגה מבקש לדון בעניין חשוב.
    כשהנחתי את כלי העבודה ויצאתי לחדר ההפסקות לקראת הפגישה, נדהמתי כשראיתי את הממציא המבריק מתקדם בראש מושפל ובכתפיים שחוחות לעבר הדלת הראשית ויוצא! הצעיר הזה — שהשכלתו הרשמית נפסקה בחטיבת הביניים אך הוא פתח בתוכנית מוגברת ללימוד עצמי שעשתה אותו לחכם ומיומן יותר מכל בוגר אוניברסיטה, שהצליח, כמו היצור האגדי בעל ראש הדרקון וגוף הסוס, לעקוף את כולם הן בשכלו והן בשריריו — איך ייתכן שדיון חשוב יתקיים בלעדיו?
    אבל אספות כאלה כונסו לא אחת, ובכל פעם ראינו איך "הממציא" יוצא מחדר ההפסקות עם הזנב בין הרגליים! למה השפיע עלי כל כך היחס המשפיל הזה? למה, כשגיליתי שנמנע ממנו ללמוד באוניברסיטה כי מעמדו הנמוך לא איפשר לו להצטרף למפלגה, מצאתי את עצמי חושבת שגם הכּרזה בחטיבת הביניים וגם ההודעה לא מזמן על לוח המודעות הן ודאי חיקויים חסרי חשיבות מבחינתו, צעצועי ילדים בהשוואה לדבר האמיתי? החמלה שהרגשתי כלפיו היתה רבה כל כך, שאפילו התחלתי לחוש מין שנאה עמומה ולא ברורה, בשמו. אבל השנאה הזאת התמזגה ברגש רך בהרבה כלפי הממציא עצמו, הצעיר ההוא עם העיניים הבוערות, הצנוע והחרוץ כל כך למרות מוחו המבריק...
    אנשים כותבים ספרים ושרים שירים וטוענים שאהבה היא כך וכך או כך וכך. אבל בשבילי, האהבה היתה כרוכה לבלי הפרד בחמלה. הצער המציק והבלתי נסבל על כך שאינך יכולה לשאת ולו חלק מהסבל על כתפייך, הדחף הבלתי נשלט להקריב את גופך שלך, כל דבר שיספק מידה כלשהי של הקלה...
    ובתוך סוּפה כזאת של חמלה הנצה בתוכי האהבה ופרצה בלבלוב מזהיר. כשישבתי עכשיו מאובנת אל שולחן העבודה שלי מפעם ונתתי למחשבותי לנדוד אל ימים עברו, מין־היוּק יצא להתרוצץ ברחבי הסדנה ופנה הלוך ושוב אל חדר ההפסקות, כאילו המקום כולו הוא ממלכתו הפרטית. הוא אפילו חיבר שיר קטן וצווחני על כך שדודו הוא מספר אחת כאן, ולכן מותר לו לנהוג כאן כרצונו...
    כשראיתי את מין־היוק במצב רוח עילאי שכזה, מאושר באי־יכולתו להבין את המצב לאשורו, הרגשתי ביתר שאת את ביש המזל של דודו. עיני התלחלחו כשחשבתי על כך שיצטרך להמשיך את חייו כאבן חן הנתונה למרמס רגליהם של בורים. הו, מתי יצטרף דודו של מין־היוק למפלגה וערכו האמיתי ייוודע ברבים?
     
    23 באפריל
    לפנות ערב ישבתי ותיקנתי את בגדי העבודה של בעלי, ולפתע התפרץ מין־היוק לדירתי. הוא בכה בכי מר, בקושי הצליח לדבר, ולחייו הוכתמו בדמעות.
    "מה קרה, למה אתה בוכה?"
    "אני... אני כבר לא יכול להמשיך להיות הנשיא של הכיתה."
    "מה? למה לא?"
    "המ... המורה אמ... אמר את זה..."
    "אבל למה?"
    "ל... לא יודע."
    בקושי רב הצלחתי להרגיע את מין־היוק ולנגב את דמעותיו, אבל לא היה סיכוי שאמשיך להתקדם בתפירה. שמתי לב שהילקוט עדיין אצלו, כך שהבנתי שהוא בא אלי ישר מבית הספר. הוא ללא ספק ציפה שאוכל לפתור את בעייתו בנקישת אצבע. האמון שנתן בי היה עול כבד.
    מהצד של משפחתי אני יכולה להתהדר רק באב שהיה חבר במנהלת המועצה המקומית, אבל הוריו של מין־היוק העריכו עד מאוד אפילו את המשרה הצנועה הזאת. הילד ללא ספק קלט זאת, ומשום כך בא אלי לפני שפנה אל הוריו. הדמעות כבר לא זלגו על פניו אבל עדיין נקוו בעיניו, עיניים כהות ונוצצות כעיני עגל צעיר. לא הייתי מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים. הוריתי למין־היוק להישאר בבית ולהעסיק את עצמו, והלכתי מיד אל בית הספר העממי. רצה המקרה והמפקחת על שכבת הבוגרים — חברֵי הצופים — היתה לא אחרת מאשר מוּן יוֹנג־הִי, חברת ילדוּת שכבר לא עמדתי איתה בקשר. כשראיתי אותה, שיערתי שהמשימה תהיה קלה משחשבתי. אבל מרגע ששמעה את דברי, הבנתי שהעניין רציני ביותר, הרבה יותר מסתם עלבון מפי איזה ילד זב חוטם.
    "אין בינינו סודות," היא פתחה ואמרה, "אז אספר לך בכנות מה המצב. הסוגיה הזאת עולה שוב ושוב ברגע שהילדים מצטרפים לתנועת הצופים. מחנך הכיתה הציע לי להעניק לאחיינך את משרת נשיא הכיתה. ציוניו היו מעולים, והתנהגותו היתה ללא דופי. אבל כשבאתי אל מזכיר המפלגה וביקשתי לאשר את המינוי, הוא ענה, 'חבֵרה, את לא יודעת שאביו של הילד גורש לווֹנסַן?' וטוב, בזה הסתכם העניין. הצופים עומדים בראש הסולם המפלגתי, כך שאנחנו פשוט לא יכולים להפעיל את אותם הקריטריונים ששימשו אותנו כשהילדים היו קטנים יותר."
    דבריה של מוּן יוֹנג־הִי הכו אותי בתדהמה. גם אילו הצלחתי לחשוב על מענה, אני מסופקת אם הייתי מסוגלת להגות את המילים.
    "אבל לא היה לי מושג שאַת הדודה של הילד. עם מעמד כמו שלך, איך זה ש—"
    "זאת עובדה וזהו זה," קטעתי את מון יונג־הי באמצע שטף הדיבור. עכשיו, כשעלה בידי לדבר שוב, חשבתי לעצמי, למה לא לנצל זאת. "אני יודעת שסיפרת לי את כל זה רק מטוב לבך, ואני אסירת תודה לך על מעשה החברות הזה, באמת. אחרת לעולם לא הייתי מבקשת את הטובה הזאת. בעלך עובד במחלקת רישום האזרחים, נכון? האם תוכלי לבקש ממנו להשיג בשבילי עותק של התיק על משפחת בעלי?" כמובן, ידעתי היטב מהו מעמדם, אבל הייתי המומה כל כך מעצם העובדה שמקרה כזה של שורשים רקובים יכול להשפיע על ילד רך בשנים כמו מין־היוק, שהייתי מוכרחה להסתכן.
    מון יונג־הי הבטיחה שתעשה כמיטב יכולתה, ובכל זאת יצאתי מחצר בית הספר בצעדים כבדים.
     
    30 באפריל
    לפעמים נדמה שהחיים אינם אלא מסלול מכשולים בלתי פוסק. כל יום מביא עמו עוד קושי, ובטני מתכווצת בקרבי. הקושי של היום היה הפגישה עם סוֹן־הִי במרכז לחלוקת הקצבאות. היא למדה שנתיים מעלי בחטיבת הביניים, בכיתתו של בעלי, ותמיד נהגה בי בנועם ובטוב לב. המרכז המה אדם, ונאלצנו להמתין בחוץ יותר משעה לאחר שקיבלנו את התלושים. וכך עמדנו לנו ופיטפטנו על דא ועל הא, ולפתע, כמו רעם ביום בהיר, היא שאלה אותי שאלה.
    "הוא ביקר אצלך בדירה?"
    "מי?"
    "את יודעת, ג'אנג־היוּק, אחד משלושת התלמידים אצלנו שנסעו ללמוד בחו"ל."
    "אה, הוא. הבן של השופט..."
    "בדיוק, בדיוק. הוא."
    "מה שלומו?"
    "את מתכוונת שהוא עדיין לא בא לפגוש את בעלך?"
    "אה, אני... אני לא בטוחה..."
    "טוב, בפגישת המחזור הוא נראה ממש כמו פעם. הפגישה התקיימה לפני כמה ימים, בדיוק כשהוא חזר. אצלי בבית." סוֹן־הִי נראתה לפתע מוטרדת.
    "מה קרה?"
    "לפני שהתיישבנו לאכול, מישהו שאל למה החבר אִיל־צ'וֹל לא הגיע לפגישה, וג'אנג־היוק אמר שאיל־צ'ול נסע לבקר קרובי משפחה, ולכן הוא החליט לבקר אצלו בנפרד."
    אילולא קראו בדיוק באותו רגע במספר התור שלי במרכז הקצבאות, אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לשמור על חזות רגועה. אבל היות שכך היה, מיהרתי אל הדלפק בלי לזַכות את סון־הי ביותר ממנוד ראש קצר, ובמוחי השתוללה סופה רועמת של מחשבות. אם ג'אנג־היוק ההוא לא רצה להתרועע עם אדם במעמדו של בעלי, למה הוא לא פשוט הודה בכך בקול רם? למה היה צריך להשמיע שקר טיפשי כל כך? די בכך שבעלי נאלץ להתמודד עם בוז ורוע לב, אבל לנדות אותו כך — זה כבר היה עניין אחר לגמרי, כאילו ג'אנג־היוק חשש באמת ובתמים מזיהום. זה היה מעציב עד מאוד.
     
    9 במאי
    הייתי בדרכי הביתה עם האטריות שהזמנתי, ולפתע התקרב מאחורי ילד ותפס בידי. הסתובבתי וראיתי שזהו ג'וֹנג־הוֹ, שגר בבניין שבו גר מין־היוק.
    "מין־היוק בוכה," אמר לי הילד.
    "כן? איפה הוא?"
    "שם, שם מתחת לעץ."
    בעוד קערת האטריות מונחת על ראשי, נתתי לילד לגרור אותי, ונכנסנו לתוך סמטה שבפינתה ישנה מספרה. עלים ירוקים בוהקים החלו לנבוט מהעץ שלצד הכביש, ומין־היוק אכן עמד שם מתחתם. הוא נשען על הגזע ובהה במרחק במבט אטום, ולפחות עכשיו כבר לא בכה אבל בהחלט נראה מוטרד מאוד.
    "מין־היוק! מה קרה?"
    מרגע שיצאה השאלה מפי, החל מין־היוק להתייפח. ג'ונג־הו ענה במקומו.
    "חזרנו עכשיו מבית הספר. מין־היוק חצה את גשר האבן ראשון, ואיזה ילד אמר, 'החוצפן הזה חצה את הגשר ראשון, מי הוא חושב שהוא?'"
    "ואתה עומד ובוכה ככה בגלל זה?" נזפתי במין־היוק. "ג'ונג־הו, מי הילד שקרא לו חוצפן? איזה בריון גדול?"
    "פְּפְפְ... מין־היוק היה יכול לנפנף אותו כמו זבוב!"
    "אז למה הוא לא עשה את זה? במקום לבכות כמו טיפש."
    "כאילו! אבא של הילד הזה הוא בכיר במפלגה!"
    דבריו של ג'ונג־הו ננעצו כמו קוץ בבשרי. לא היה לי ספק שהמילים שלא נאמרו — ואבא של מין־היוק הוא בוגד — ריצדו אף הן מאחורי הריקנות שבעיניו של מין־היוק.
    אז מה, כבר עכשיו התחיל מין־היוק להשתוחח תחת כובד הנסיבות של משפחתו? בשלב כל כך מוקדם? ברגע שהמחשבה הזאת הכתה בי, עטפתי אותו בחיבוק אמיץ. אילו רק יכולתי להמס את הכפור שהקפיא את לבו הצעיר!
    מין־היוק החל לבכות שוב, והפעם בכיתי יחד איתו.
     
    15 במאי
    היום נתקלתי בראש מחלקת החדשנות הטכנולוגית במפעל. מיום עבודתי הראשון שם, כשהכנתי רישומים טכניים בהשגחתו, הוא התנהג אלי כאילו הייתי בתו. אבל האיש הזה, שבכל יום אחר היה מברך אותי במילה חמה ובחיוך ואז ממשיך בדרכו ברחוב, עצר פתאום ופנה אלי בקריאה נוקשה של "את מי אני רואה כאן!"
    נעצרתי גם אני, ונימת קולו בילבלה והבהילה אותי.
    "את זוכרת את המוציא לאור, זה שמתמחה בספרי מדע וטכנולוגיה, ששלחתי אליכם לדירה לפני כמה זמן?"
    "כן, הוא בא לדבר עם הדוד של מין־היוק..."
    "כן, עליו אני מדבר. איך בדיוק הממונה על הדיירים שמע על זה? ממך?"
    "איזו סיבה היתה לי לספר לו? זה היה סתם ביקור..."
    "אז טוב, קצין המפעל שמע על כך ועוד איך — הוא אפילו חקר אותי על הנושא. הוא אמר שיש להודיע לו בכל פעם שאדם זר מגיע לבקר במפעל, ובהחלט עליו לדעת על כך לפני הממונה על הדיירים, כי אחרת הוא נקלע למצב מביך."
    "בחיי, זאת לא הייתי אני. אני בטוחה שהייתי זוכרת אילו אמרתי משהו."
    "כן, לא באמת חשבתי שאמרת משהו. הממ! הוא שמע על כך ממישהו, בזה אין ספק. ובא להציק לי עם הדרישות המטופשות שלו! אבל רציתי לשאול אותך, ליתר ביטחון."
    הוא ניענע בראשו והמשיך בדרכו. אבל רגלי שלי עדיין לא היו מוכנות לשאת אותי לדרכי — התחלתי איכשהו להבין מה אולי קרה. יומיים קודם לכן סיים בעלי את ארוחת הצהריים ויצא, ובדיוק באותו רגע דפק המוציא לאור על דלתנו, כך שנאלצתי לשלוח אותו למפעל. לא ליוויתי אותו, רק הסברתי לו איך להגיע, כך שהיחידה שיכלה לראות אותנו היתה האישה מדירה מספר 4, שיצאה לזרוק את הפחמים בזמן שעמדנו במסדרון. אבל בהמשך אותו יום שמעתי עוד נקישה על דלתי.
    "אה... הדודה של מין־היוק!" זאת היה יושבת־ראש ועד הדיירים, שגרה למטה. "את יודעת, באמת כדאי שתלדי כבר ילד משלך, כדי שאדע איך לקרוא לך!"
    בדרך כלל היא נהנתה לראות את כולנו נוהגים בה ברשמיות ובכבוד, כך שדברי הקִרבה הנינוחים האלה הפליאו אותי בתחילה. בזמן שפיטפטה לה ללא מטרה ברורה, הפציע על פניה חיוך רחב ולא סר מהם. ובדיוק כשהתחלתי להירגע היא החליקה לעברי:
    "דרך אגב, המשפחה שלך לא היתה החודש מהמשפחות שהוטל עליהן לפנות את הזבל, נכון?"
    "דווקא כן."
    "אלוהים! אני בכלל לא..." היא לא הצליחה להחניק גיחוך בזמן ששירבטה משהו בפנקסה. "אבל איך זה שהדוד של מין־היוק מקבל אורחים רמי דרג כאלה? כמו זה שבא היום, למשל. במשקפיים הכהים."
    "אני לא יודעת לְמה את מתכוונת... הוא היה סתם איש מאיזו הוצאה לאור, ורצה לדעת אילו טכנולוגיות חדשות מפתחים עכשיו במפעל." עניתי בלי לחשוב, כי הייתי טרודה מדי בשאלה איך זה שהיא ראתה אותנו. עכשיו כשאני חושבת על כך, אני מניחה שהיא כנראה שמעה את הרכילות מהאישה מדירה מספר 4, פנתה אלי כדי לוודא זאת, ואז דיווחה על כך למשטרת הדיירים. ולכל זה יכלה להיות רק משמעות אחת: דירתנו נתונה למעקב יומיומי.
    איך, איך זה ייתכן? גם אם האב ביצע פשע מחריד שאכן הצדיק את מותו, איזה פשע יכול להשתייך גם לבניו, שהיו אז בסך הכול ילדים? וגם אם החליט מישהו שנכון והוגן שבניו יישאו באשמה, האם יהיה זה מן הצדק שמין־היוק יעביר את חייו תחת הצל הכבד של סבו, אדם שאפילו לא ראה מימיו? לא, זה היה יותר מדי. יותר מדי, ללא ספק, לאנשים תמימים שכל חייהם רק מילאו אחר כל הוראה שקיבלו. ידעתי שאם הדוד של מין־היוק יגלה שאנחנו נתונים למעקב, הבושה והכעס ישתקו אותו. איך הוא יהיה מסוגל להראות את פניו ברבים לאחר מכן? הוא ירגיש חשוף כאילו בא לעבודה בגרביים הפוכים!
    מה יכולתי לעשות? דבר אחד ידעתי בוודאות: מוכרחים להסתיר את הדבר מפני בעלי. אבל מה אם זה לא אפשרי? המחשבה שֶיגלה זאת הטרידה אותי עד מאוד.
     
    23 במאי
    פחות מחודש לאחר פגישתנו בבית הספר הביאה לי מוּן יוֹנג־הִי את התיק שביקשתי. ועכשיו אני כמעט מתחרטת שעשתה זאת, מתחרטת שראיתי את הדבר הנורא הזה. באמת, מה עלה על דעתי שביקשתי אותו ממנה?
     
    לי איל־צ'ול
    משפחה: מעמד 149
    הערכה: גורם עוין
    אב: לי מְיוֹנג־סוּ
    בתור איכר מצליח תחת שלטון היפנים התייחס בעוינות למדיניות הקולקטיביזציה החקלאית של הממשלה וחיבל במזיד בתוכנית לגידול אורז בחממות, בכפר XX, מחוז XX, ווֹנסַן. נענש כגורם אנטי־מפלגתי, אנטי־מהפכני.
    אֵם: ג'וֹנג אִין־סוּק
    מתה במקום מגוריה החדש, מטינה כלפי העונש שקיבל בעלה.
     
    עמדתי כך עם המסמך בידי הרועדת, והמשפטים צמאי הדם האלה ריצדו לנגד עיני והתערבבו יחד למערבולת מכוערת — "מעמד 149"; "גורם עוין"; "אנטי־מפלגתי"; "אנטי־מהפכני". מון יונג־הי חיכתה זמן־מה בסבלנות ואז לקחה בעדינות את המסמך מידי.
    "את יודעת, אם מישהו יגלה אי־פעם שבעלי ואני הברחנו לך את התיק הזה, גזר הדין יהיה זהה — מעמד 149. זה אומר שהמפלגה רואה במישהו בוגד. כל משפחתנו תגורש, בהתאם להחלטת הממשלה 149, וירדפו אותנו דורות על גבי דורות."
    מעמד 149! התכווצתי כשהמילים נאמרו בקול. המילים האלה לבדן יכלו להטיל אימה על כל אחד. אפילו החותמת שהוטבעה על המסמך לא נראתה כהטבעת שעווה תמימה אלא כמוט ברזל מלובן, שחומם בלהבות והוטבע לנצח על אחורי בן בקר. הוא שימש גם להטבעת עבדים, בימים עברו. עכשיו אביו ודודו של מין־היוק, ואפילו מין־היוק עצמו, נשאו את סימנו. לא רק על עורם, אלא עמוק בבשרם.
    עד כה קיוויתי שמון יונג־הו אולי תצליח להקל מעט על מין־היוק. כעת לא נותרה לי שום תקווה. במוחי התחשרו ענני אימה, מקובצים ודחוסים עד כי שום קרן אור קטנטנה לא יכלה לחדור בעדם. אבל היה עוד משהו — פניו המכוסים דמעות של מין־היוק כשבא אז לביתי לבקש את עזרתי, ומאוחר יותר, כשנשען על העץ, המבט הריק שבעיניו, שעמד בסתירה לגילו הצעיר. ראיתי את פניו כאילו עמד כאן ממש לנגד עיני, רק שהפעם היה צרוב על גשר אפו הסימן הנורא ההוא. סבל היה מנת חלקם של אביו ודודו, אבל היה זה כאין וכאפס לעומת סבלו שלו. ילד חף מפשע, שכל חייו כבר נקבעו מראש, שנאלץ ללכת בעקבות הוריו, צעד אחר צעד כושל, באותו נתיב של דם ודמעות.
    בתנועה לא רצונית נשלחה היד שאחזה את המסמך אל בטני. אחרי כל ההמתנה הממושכת צמחו סוף־סוף חיים חדשים בתוכי. איזה מזל, כך הבנתי עכשיו, שהתביישתי עד כה לספר על כך לבעלי. בארץ הזאת, לאֵם יש רק משאלה אחת כשהיא מביאה ילדים לעולם: שנתיב חייהם יבורך. אבל אם היא יודעת בוודאות שצפויה להם רק דרך חתחתים? היא תצטרך להיות אכזרית כפושע חסר לב כדי לגזור על ילדהּ גורל שכזה.
    בקרוב, מחר לכל המאוחר, אצטרך לגשת לרופא הנשים.
     
    28 באוקטובר
    הזמן באמת עובר מהר. המערבולת הססגונית של עלי הסתיו נעלמה מן הרחובות והתחלפה ברוח השורקת מבעד לענפים חשופים. הצינה האכזרית שבאוויר מַפנה את מחשבותי הדאוגות אל מין־היוק. האם התעטף מספיק כשיצא הבוקר לבית הספר? בכל יום הוא נראה מסכן יותר ויותר, אף שאינני יודעת למה. כאילו הוא איזה יתום מוכה גורל. אם יחזור שוב מבית הספר כשפניו הקטנים אדומים שוב מקור, אניח מידי את כל עיסוקי וארוץ לחבק אותו. כשאני יכולה להחזיק אותו בין זרועותי, אני מדמיינת שחום גופי יכול לשכך בדרך כלשהי את כאבו, ואת כאבה של כל המשפחה האומללה. ואין דבר שמחמם את לבי יותר מזה.
    אם רק המזכיר המקומי יוכל לעזור לבעלי להצטרף למפלגה! ואחרי כן, אולי גם אביו של מין־היוק... אז חותמת הנאמנות והכבוד תמחה את סימן הבקר ההוא. מין־היוק לעולם לא יסבול עוד את לעגם של אלה שמרגישים נעלים עליו, משפחתנו כבר לא תיבחן בעדשה עכורה מדעות קדומות וכבר לא ניחשב לפושעים בכוח. אם רק נוכל להשתחרר מכל זה.
    מדי פעם, כשאני נמצאת לבדי בבית, אני מרשה לעצמי לשגות באשליות נעימות, ובשלב מסוים התחלתי לשתף בהן את מזכיר המפלגה המקומי. בזמן שאחרים הפנו לנו עורף או בלשו אחרינו, הוא הקפיד תמיד לבקר אותי ולראות מה שלומי. עצתו הוגנת וחסרת פניות, והוא מעודד אותי לתמוך בבעלי בכל דרך. אני אסירת תודה לו לנצח.
     
    13 בנובמבר
    בזמן שגיששתי באחורי ארון המצעים, לבי ניתר בבהלה. אמצעי המניעה שהחבאתי בפינה נעלמו. עכבר? לא, זה לא ייתכן. אז אולי מין־היוק? לא, הוא לא מסוג הילדים שמבצעים תעלולים שכאלה. האשם יכול ליפול רק על אדם אחד — בעלי. עכשיו לא נותר לי אלא לקוות שהוא לא הבין מהן הגלולות האלה... אבל אם לא חשד בדבר, למה לא פשוט שאל אותי מהן? ברוב סבלנות וטקט הוא לא אמר דבר, אבל אני יודעת שהוא מצפה זה זמן רב להיריון. מה יעשה עכשיו? איזה תירוץ אמצא שיוכל לשכנע אותו?
    בכל מחיר, אסור לי להסב לו עוד כאב. הוא כואב מספיק גם כך.
    אבל אני לא מצליחה לחשוב על שום דרך להימנע מכך. זה נורא, נורא!
     
    21 בנובמבר
    נראה שכל סודותי התגלו. היום בעלי גילה לבסוף את הארוחה שהכנתי לעצמי — וחשב שזה אוכל לכלבים! אוכל לכלבים או תערובת לחזירים, עלי להכיר תודה על כך שהאוכל נראה בעיניו דוחה כל כך שהוא לא מעלה בו כל חשד. בדרך כלל הוא די חד הבחנה, אבל אני מתארת לעצמי שבכל זאת, גברים הם גברים. אני עושה זאת כבר חודשים — מסתובבת סביב שולחן ארוחת הבוקר ומוצאת לעצמי עיסוק כלשהו עד שהוא מסיים לאכול, ואז מתיישבת ואוכלת כף או שתיים עד שהוא יוצא לעבודה. את האוכל שנועד בשבילי אני חוסכת לארוחת הצהריים של בעלי, אבל עלי לרקוח לעצמי ארוחה כלשהי מהשאריות כדי להשקיט את דקירות הרעב. נאלצתי לחזור על השגרה הזאת לקראת סופו של כל חודש, כשלא הצלחתי לשמור די תלושי מזון, והוא לא הבחין בדבר. אוכל לכלבים! הוא יצא שוב לעבודה ובידו סרט המדידה, וברגע שנסגרה הדלת מאחוריו כבר לא הצלחתי להחניק את הצחוק. אבל הדמעות החמות שזלגו מעיני לא באמת היו דמעות של שעשוע. הן גם לא היו דמעות של רחמים עצמיים, כמובן, על כך שאני נאלצת לחיות מתזונה עלובה כל כך. פשוט הוטרדתי מחוסר האונים שלי, מכך שמעשה פעוט כל כך הוא כל מה שאני יכולה לעשות למען בעלי.
     
    19 בדצמבר
    זה בא כרעם ביום בהיר, ללא כל אזהרה! נכון, זה זמן־מה חשדתי בכך, אבל לעולם לא הייתי מנחשת מהן כוונותיו האמיתיות. זמן לא רב לאחר שיצא בעלי בתום ארוחת הצהריים, שמעתי את דלת הכניסה נפתחת. בשלב זה כבר התרגלתי לכך שהמזכיר המקומי נכנס כך לביתי, כאילו זה ביתו שלו — ואולי בגלל תדירות ביקוריו זה נראה בעיני טבעי יחסית. אבל היום הופתעתי כשראיתי אותו הולך היישר לחדר השינה, עוד לפני שהספקתי לצאת ולברכו לשלום. הוא הסריח מאלכוהול. "מְיוּנְג־אוֹק!" הוא קרא, וגם זה היה מבהיל — עד כה הוא קרא לי כמעט תמיד "הדודה של מין־היוק". הוא בלע את מילותיו כשאמר, "תסמכי עלי ותהיי סבלנית", ואז צנח בתנועה גמלונית על ברכיו. "אל תחשבי שאני לא מתאמץ מספיק. אבל בשביל מישהו כמו בעלך, להצטרף למפלגה זה לא עניין פשוט. מבינה?"
    וכך, עדיין על ברכיו, הוא התקרב אלי תוך כדי דיבור, ונשימותיו הלכו וכבדו. ככל שהתקרב, כך התכווצתי והתרחקתי ממנו, אבל עכשיו מצאתי את עצמי בגבי אל הקיר. הוא היה צריך להבחין במבוכתי ולהישאר במקומו, אבל הוא המשיך להתקרב אלי עוד ועוד, עד שפניו היו מול ברכי. "אבל אל תדאגי," הוא אמר. "הכול נתון בידַי. בידַי."
    הוא נופף בידו הימנית כמו כדי להדגים זאת, ואז שלח אותה ואחז במפרק ידי. עיני חשכו. מה היה קורה אילולא הופיע מין־היוק בדיוק באותו הרגע וקרא לי מן המסדרון? לא הייתי מסוגלת לחשוב על כך. רצתי אל דלת הכניסה ופתחתי אותה בידיים רועדות, והמזכיר התקדם מיד אחרי. הוא התחבא מאחורי דלת הכניסה ואז חמק החוצה כשמין־היוק הסב את עיניו.
    נשכתי את שפתי והתאמצתי לשמור על שלוות רוחי, אבל לא הייתי מסוגלת לעצור את הדמעות. "למה את בוכה, דודה?" שאל מין־היוק, שללא ספק נרעש כשראה אותי במצב כזה. גימגמתי משהו על כך שנפצעתי. תירוץ, אבל הכאב שחשתי היה אמיתי. לחשוב ששביב התקווה העמום שנאחזתי בו לא היה אלא צלו האפל של הרוע!
    הייתי מותשת מרוב בכי, ובגרון חנוק ורקות הולמות חשבתי שהרגשות האלה לא ישקטו לעולם. לא היה לי לאן לפנות לעזרה, לא היה מי שיוכל לתקן את העוול הזה. עצם המחשבה שבעלי יגלה את הדבר סיחררה את ראשי מרוב פחד. התקרית המכוערת הזאת עוררה בי בעתה. נחרדתי מכך שנפלתי בפח, ונואשתי ממה שעומד לקרות מעתה והלאה. לא היתה לי ברירה אלא לבלוע הכול, אפילו עד כדי מחנק. להעביר את ימי. איכשהו...
     
    סנגי!
    עכשיו, משהעזתי להטיל ספק ברעיה שכזאת, האם יכולתי באמת לקרוא לעצמי בן אנוש? איזה מין אדם, איזה מין בעל, מסוגל לראות רק בְּלִילה של "אוכל לכלבים" ולהתעלם מהאהבה העצומה שטמונה בתוכה? למה לא הכה בי ברק עד כה, עלוב נפש שכמוני? למה התמהמה מלך השאול...?
    לא זו בלבד שאשתי סבלה בדממה, ספגה עלבונות מתנשאים למען מין־היוק והתקיימה על אוכל לכלבים למעני, אלא שרחמיה כלפי היו גדולים כל כך, שהיא אפילו דיכאה את הדחף האימהי שכמהּ לילד משלה!
    סנגי!
    סגרתי את היומן, ומצאתי את עצמי אל מול מציאות שלא יכולתי להאמין בה, לא הייתי ראוי להאמין בה, ועם זאת, לבסוף, לא היתה לי ברירה אלא להאמין בה. ישבתי יד ביד עם אשתי, אחזנו זה בזה חזק, והתייפחתי כמו ילד. ואז גמרתי אומר. נברח מארץ הרמייה והכזב הזאת, שבה אפילו נאמנות וחריצות אין בהן די לאפשר לאדם לפרוח, כי חייו חנוקים בידי רודנות והשפלה.
    מחוץ לחלון כבר ירד מעטה החשכה. השעון שעל הקיר מראה שכמעט הגיעה השעה. בעוד כמה דקות נעלה על רכבת שתיקח אותנו הרחק מהעיירה הזאת, כל הדרך עד לחוף. שם תמתין לנו סירת קנו שגולפה מגזע עץ, שהחבאתי בדיוק למטרה זו. משפחתו של אחי תצטרף אלינו, והסירה תישא את גורלן של חמש נפשות.
    כמובן, טמונה בכך סכנה גדולה. ייתכן בהחלט שיירו בנו אנשי משמר החופים או שוטרים בסירת סיור, וניבלע כמו עלים ברוח ובגלים. ובכל זאת, ביודענו זאת, אנחנו בוחרים להמר על חיינו לטובת הסיכוי להצליח. כי אנחנו מרגישים שאכן מוטב לגלוש אל האבדון מאשר להמשיך לחיות כפי שחיינו עד כה, רדופים ומעונים. אם ירצה הגורל, אולי ידו של מציל תישלח אלינו ותמשה אותנו אל חוף חדש כלשהו. אחרת נוכל רק לקוות שסירת הקנו שלנו שעל פני המרחב הכחול והעצום, תסמן את הארץ הזאת כמדבר צחיח, מקום שהחיים בו קמלים ומתים!
     
    איל־צ'ול, שאינו יודע לומר מתי יראה אותך שוב.
    12 בדצמבר 1989
    • באנדי
    • באנדי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות