הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האבוקדו שלא יבשיל
    ספר מוגן
     
  • האבוקדו שלא יבשיל
    איליין דנדי | תרגום: רחל פן
    ידיעות ספרים, פן | ספטמבר 2018 | פרוזה תרגום | 278 עמ' מודפסים
    האבוקדו שלא יבשיל נעשה ספר פולחן זמן קצר לאחר שיצא לאור ונותר דיוקן על זמני של אישה הנחושה לחיות את החיים במלואם.  ארנסט המינגוויי אמר למחברת, איילין דנדי: "אהבתי את הספר שלך. אהבתי את הדרך שבה הדמויות שלך מדברות כל אחת באופן שונה… הדמויות שלי תמיד נשמעות אותו הדבר כי אני אף פעם לא מקשיב." גראצ'ו מרקס כתב לה במכתב: "הייתי חייב לספר למישהו כמה אהבתי את האבוקדו שלא יבשיל. הוא גרם לי לצחוק, לצרוח ולשאוג מצחוק."
     
    סאלי ג'יי ג'ורס היא צעירה אמריקאית חדורת מטרה. אלה שנות החמישים, היא צעירה והיא בפריז. בשיער צבוע בוורוד, ולבושה בשמלות ערב בשעות היום, סאלי נודרת להפוך למקומית יותר מהמקומיות עצמן. היא בונה תוכנית לשיפור עצמי שכוללת רומן עם גבר נשוי (שכמובן דועך כשהיא קולטת שהוא פנוי ורוצה להתחתן איתה), לילות במועדוני קברט וג'ז בחברת מגוון "אזרחי העולם", הסתבכות עם סוציופת מקסים ותפקיד קטן בסרט שממומן על ידי לוחם שוורים מפורסם. אבל תוכנית חינוכית שכזאת לא באה בחינם. האם סאלי תיאלץ לשוב לחייה המשמימים בארצות הברית או שאולי תצליח לשמר את הקיום הפריזאי הסוער שלה?
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    42
    2 ב-80
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    היה זה יום חם, שלֵו ואופטימי בחודש ספטמבר. אני זוכרת שבסביבות אחת־עשרה בבוקר נסחפתי ברוח בשדירות סַן מישל, מחשבות עלו בראשי כמו נשיפות עשן קטנות, ולפתע נהם קול באוזני: "סאלי גֵ'יי גוֹרְס! בחיי, זאת באמת סאלי ג'יי גורס הקטנה שלנו?" הרגשתי שיד פורעת את שערי והסתובבתי לאחור, זועמת על שהעירו אותי באופן כה מחוצף.
    ומי עמד מולי — במה שזיהיתי מיד כתלבושת אחידה של הגדה השמאלית באותה עת, חולצת צמר כהה וזוג מכנסיים צבאיים — אם לא חברי הוותיק לארי קיוויל. הוא הביט בי מלמעלה בדאגה מסוימת.
    אמרתי שלום והוספתי שהוא הבהיל אותי, כדי להסתיר כל הבעה של רוגז שהיתה עלולה להישאר על פנַי, אבל הוא רק המשיך להתבונן בי בשתיקה.
    "מה קורה איתך מאז... מאז... מתי, לעזאזל, ראיתי אותך בפעם האחרונה?" הוא שאל לבסוף.
    למרבה הפלא זכרתי במדויק.
    "שבוע בלבד אחרי שהגעתי הנה. באמצע יוני."
    הוא המשיך להביט בי, או יותר נכון המשיך להביט מעלי כמופתע, ואז נענע בראשו מצד לצד ואמר, "בחיי, גורס, יכול להיות שעברו רק שלושה חודשים?" וחייך. "באמת נכנסת לזה, אה?"
    במובן מסוים, זה היה בדיוק מה שגם אני חשבתי, והייתי קרובה לומר, "לְמה?" בתמימות רבה, כך שיוכל לומר לי שאני שונה מאוד, עד כמה השתניתי וכו', אבל משהו עצר אותי בבת־אחת. ידעתי שאני מעדיפה למות מאשר לשמוע את תשובתו.
    אז אמרתי, "אה, כמו כולם," שהיה משפט מהמלאי שלי שהשתמשתי בו כשלא ידעתי מה להגיד. השתרר שקט, ואז הוא שאל אותי מה שלומי ואמרתי טוב ומה שלומו, והוא אמר טוב, ושאלתי אותו מה הוא עושה, והוא אמר שייקח לו המון זמן לספר.
    ואז שנינו הבחנו שאנחנו עומדים ממש מול קפה דוּפּוֹן, זה שליד הסורבון.
    "אולי נעצור לאיזה דרינק?" שמעתי אותו שואל, ללא צורך, משום שאני כבר הייתי במחצית הדרך לשם.
    בית הקפה המה אדם, והמקום היחיד שמצאנו היה על קצה המדרכה. בקושי הצלחנו להידחס מתחת לצל הסוכך. מלצר ניגש ולקח מאיתנו הזמנה. לארי נשען לאחור לתוך הזמזום וההמהום והבלגן וחייך בעצלתיים. לפתע, מבלי לדעת בדיוק מדוע, גיליתי שאני שמחה מאוד שנתקלתי בו. זה היה משונה, כי שני אמריקאים שפוגשים זה את זה לאחר זמן־מה בארץ זרה אמורים לטפס על עמוד החשמל הקרוב ביותר ולחכות ברעד שהכול יעבור. במיוחד אני. כשהגעתי לכאן נשבעתי לעצמי שלא אדבר עם אף אחד שהכרתי קודם. ולמרות זאת הנה אנחנו, שני אמריקאים שלא ראו זה את זה כבר יובלות; מישהו מ"הבית" שהכיר אותי מפעם, אם אתם רוצים, ובמקום להשתרך בחזרה לתוך היער כמו קרנף מבוהל, הייתי מרוצה לחלוטין מהרעיון.
    "אני אוהב את המקום, מה איתך?" אמר לארי, והחווה בראשו על בית הקפה.
    נאלצתי להודות שלא הייתי שם קודם.
    הוא חייך במבט בוחן. "את צריכה לבוא לעתים קרובות יותר," אמר. "למעשה זה המקום היחיד בגדה השמאלית שאינו מלכודת תיירים. הוא אמיתי," הוסיף.
    אמיתי, חשבתי... מה שזה לא אומר. הבטתי בסטודנטים של הסורבון גועשים סביבנו, השולחנות מתנדנדים מתחת לאגרופיהם החובטים ומרפקיהם ההולמים. כל השטיח הפנורמי נראה כמו ארוג ממגפיים ישנים, צמר משובץ ושיער נפוח, פרוע. אני מניחה שאין משהו בעולם שאפשר להשוותו לבית קפה סטודנטיאלי בצרפת בשעות הבוקר המאוחרות. אי־אפשר לייצר מחדש את אותם מספרים, רעש ועוצמה באף מקום אחר מבלי לייצר גם מהומות. זה באמת היה בית הקפה הססגוני ביותר שהייתי בו. למעשה, גם הכי צבעוני; היה שם מספר גדול במיוחד של סטודנטים הודים, ערבים ואפריקאים, יחד עם אלה מכל המדינות האחרות.
    אני מניחה שה"אמיתיוּת" של לארי היתה מבוססת, במקרה הזה, על הבינלאומיות של בית הקפה. אבל ייתכן שבכל בתי הקפה שנמצאים בקרבת אוניברסיטה מובילה ישנה אותה אווירה בינלאומית. בשולחן הקרוב ביותר אלינו ישבו צעירה בעלת מראה רגיל ושיער צהוב חלק, וגבר ממושקף ואפור שיער בגיל העמידה. הם היו שקועים כבר זמן־מה בשיחה נוקבת אך שקטה בשפה שאפילו לא הצלחתי לזהות.
    ידעתי מיד שגם אני מחבבת את המקום הזה.
    הרגשתי בטוחה ואנונימית כשישבתי דחוסה מכל הכיוונים במגדל־בבל הגדול הזה שגעש סביבי בטירוף, ויותר מכול הייתי אסירת תודה על שייחסכו מאיתנו הגילויים קורעי הלב והמתישים שהיו מנת חלקנו בבתי הקפה שהאנגלית מדוברת בהם יותר כמו הפְלוֹר.
    וכפי שאמרתי, שמחתי מאוד לפגוש את לארי.
    הוא דיבר קצת על בתי הקפה השונים והסביר לי בפרוטרוט אילו מהם מלכודות תיירים ואילו לא. הבטתי מטה על הפֶּרנו שלי וגיליתי להפתעתי שכבר שתיתי אותו. הזמן חלף במהירות הבזק.
    הייתי נרגשת מאוד.
    "עשן לבן," אמר לארי וצקצק בלשונו בהסתייגות מהכוסית השנייה שלי. ידו הקיפה את רגל כוס היין ששתה. "אם תמשיכי ככה," הוא אמר, וטפח על כוסי, "הראש שלך יתפוצץ — שאולי זה טוב. למה ורוד?" הוא שאל ובחן את תספורתי החדשה. "למה לא ירוק?"
    למען האמת צבעתי את השיער לאדום בהיר נהדר, שבאותה עונה היה פופולרי מאוד בקרב הזונות הפריזאיות. זאת היתה הערתו הישירה הראשונה בקשר ל"אני החדשה", והיא לא היתה מעודדת במיוחד.
    עיניו נפרדו לאט מהשיער שלי וטיילו מטה. הפעם הוא באמת קלט מה אני לובשת, ואז הופיע על פניו המבט הזה שאני תמיד נתקלת בו. המבט המיוחד הזה המורכב מחלקים שווים של שעשוע, השתוממות ואימה.
    אני לא מטומטמת ובדרך כלל מנחשת מה גרם למבט הזה. הבעיה היא שזה כל פעם משהו אחר.
    התפתלתי באי־נוחות כשחשתי שעיניו מתמקדות בכתפי החשופות ובשדַי.
    "למה את בשמלת ערב באמצע הבוקר?" הוא שאל אותי לבסוף.
    "סליחה," אמרתי במהירות, "אבל זה כל מה שיש לי ללבוש. הכביסה שלי עוד לא חזרה מהמכבסה."
    הוא הנהן, מוקסם.
    "חשבתי שאם אחגור עם זה חגורת עור אדומה, אנשים לא ישימו לב. בייחוד מפני שחם מאוד היום. כל הניקוי־יבש האלה מכריחים אותך להביא את הבגדים אליהם, והם סגורים משתים־עשרה עד שלוש. באמת, זה הזמן היחיד שאני עירנית פה — אתה לא חושב?"
    "אה, בטח, בטח," אמר לארי, ומלמל בשקט, "אלוהים אדירים." לאחר מכן הוא חייך בסלחנות. "נו טוב, את צעירה, את חדשה, עוד תלמדי, גורס." הנהון חכם בראש. "אני מכיר טיפוסים כמוך."
    "טיפוסים כמוני?" תהיתי. "טיפוסים של מה?"
    "של תיירת, כמובן."
    נאנחתי ואחר כך חייכתי לעצמי בערמומיות. תיירת, בטח! חחח! זה הדבר האחרון שאפשר לומר עלי — הוא פשוט לא ידע.
    "ספר לי על זה," אמרתי. "נראה שתיירים מעסיקים את המחשבות שלך."
    הוא שיכל רגליים והוציא מכיס חולצתו קופסת סיגריות מקומטת במחווה הכי מקומית שהצליח להפיק — איזה גולואז נחות או משהו — הציע לי אחת, לקח אחת לעצמו, הצית את שתיהן ואחר כך התרווח בעונג. היה ברור שזה אחד הנושאים האהובים עליו.
    "עקרונית," פתח ואמר, "ניתן לחלק את התיירות לשתי קטגוריות. 'המאורגנת' ו'הלא מאורגנת'. מתחת ל'מאורגנת' נמצא שני סוגים, 'שוחרת התרבות הרעבתנית' עם רשימה באורך עשרה מטר, שבקושי מצליחה למחוק ממנה הכול לפני שהיא מתמוטטת מדי ערב מקלקול קיבה אסתטי וחייבים לסחוב אותה בחזרה למלון. והסוג השני, 'המתוחכמת הקוּלית המנומסת' שמרחפת הנה בחינניות, בשלווה ובאדישות. אבל שהאדישות לא תוליך אותך שולל. המתוקה הזאת נחושה לשמור על רמת הניקיון והיעילות הגבוהה שלה גם אם זה יעלה בחייו של כל צוות המלון. היא שייכת לחוג התביא־איתך־נייר־טואלט. היא דוחסת למזוודות שלה המון ניילון, טישו, אבקת כביסה וחומר הדברה. לומדת מיד את חוקי המדינה (מתי בדיוק נפתחות ונסגרות החנויות, וכמה טיפ לתת למלצר). יכולה לארוז לסוף־שבוע בתוך קופסת תכשיטים קטנה ותיק יד גדול ועדיין נשאר לה מספיק מקום לסבון ולמטלית רחצה. מוצאת את הסַפָּר שמדבר אנגלית, את המסעדה שיודעת איך היא אוהבת את הסטייק שלה, והמילה הזרה היחידה שהיא דואגת לבטא נכון היא התרגום הצרפתי של בית מרקחת. לאחר מכן היא מוכנה לגמרי והעולם הוא המאפרה שלה. אם יש לה מספיק כסף, אין לה שום בעיה. באופן כללי, אני די מחבב אותה."
    עד עכשיו הכול בסדר, אמרתי לעצמי. לאף אחת מהן לא היה הקשר הקטן, הקלוש, הרחוק ביותר אלי. ואז נתפסתי למחשבה.
    "והלא מאורגנת?" שאלתי בעצבנות־מה.
    "הלא מאורגנת?" הוא בחן אותי לרגע ביסודיות וצמצם את עיניו.
    "הסיגריה שלך כבתה," אמר לבסוף. "את צריכה לעשן את הסוג הזה, הן לא יעשנו את עצמן." הוא הצית אותה עבורי שוב וכיבה את הגפרור מבלי להסיר את עיניו ממחשופי, שצנח בצורה די חמורה. משכתי אותו מעלה, והוא המשיך בהרצאה.
    "כן. 'הלא מאורגנת'. גם הקטגוריה הזאת מתחלקת לשתי קבוצות. קודם כול 'הערמומית'. הרעיון הוא לראות את אירופה כלאחר יד, את יודעת, באופן מעורפל כזה, מזווית העין. כל מדריכי ה'בדקר' וה'מישלן' והקטלוגים של המוזיאונים נזנחים מיד כמשעממים מדי ונדושים מדי. מי בכלל רוצה לראות ערימה של אבנים ישנות? מה שהיא מחפשת זה את 'התחושה' הכללית של הארץ. צריך אפילו להתאמץ לגרום לה להביט במפה של העיר שהיא נמצאת בה כדי שתדע איפה היא, ולמעשה זה חסר תועלת מכיוון שהתיירת הזאת אינה בנויה לקרוא מפה ומלכתחילה אין לה שום חוש התמצאות. אבל, כפי שאמרתי, היא ערמומית — ה'הו, תראה, זה הלובר, לא? אני חושבת שאכנס לרגע. די חם לי. מוטב שנתרחק מהשמש...' או 'אמרת טוּלֶרי? זה נשמע מאוד מוכר. נכון שהפרחים האלה יפים? אני חושבת ששמעתי משהו על זה בקשר ל... מה זה היה, המהפכה הצרפתית? אה כן, בטח, זהו זה. תודה, מותק.'"
    צחקתי — צחוק בריא — להראות שאני איתו.
    "מה שמצחיק," הוא המשיך, "זה שאם תגרדי את הערמומית, תצא החוצה הפנאטית האמיתית, ומה שהתחיל כ'אוי, אני אף פעם לא זוכרת אם האדריכלות הרומנסקית היתה לפני או אחרי הגותית' מוביל לקריאת עלונים בסתר ולחקר ויטראז'ים, ומסתיים בוויכוחי אסתטיקה סוערים בדבר הערכים היחסיים שיש לשני המגדלים של קתדרלת שארטר. אז מותר כל רסן, וכל דבר שהוא באמת מספיק ישן מתקבל בקריאות ייסורים חייתיות נוכח יופיו. בשלב האחרון צצות באישיות שלה רשימות סיווג קטנות — אבל תהיי בטוחה שהן מכילות רק את הטוב, הטהור והבאמת שווה את המאמץ."
    לארי הפסיק לדבר, לקח לגימה קטנה מהיין, ושאף באושר מהסיגריה.
    בלעתי את שארית הפרנו, שילבתי ידיים באופן מפתה על השולחן הדביק ושאפתי ארוכות מהסיגריה הצרפתית שלי. היא כבתה, כמובן. הסתרתי אותה מלארי, אבל הוא לא הבחין. הוא היה שקוע בהרהורים.
    סומק עלה על פני כשנזכרתי בלילה אחד, לא כל כך מזמן, שבו התאהבתי פתאום בכיכר פוּרסטֶנבֶּרג לאור הירח. למעשה אני — אוי אלוהים — למעשה אני זוכרת שממש נישקתי את אחת מאבני המזרקה, העפתי את נעלי וביצעתי ריקוד שיכורים מטורף.
    שמש ספטמבר להטה עלינו, והפרנו השני החל לגרום לי להתנמנמות נעימה. שני ערבים מהרחוב ניגשו אלינו וניסו באדישות למכור לנו תכשיטי כסף ומרבדים. כעבור זמן־מה הם הלכו לדרכם. התחלתי לבחון את לארי מקרוב. סבך השערות הערמוני שהסתלסל על גולגולתו, העיניים האפורות־ירוקות שהיו עכשיו חסרות הבעה ומרוחקות, הצלקת העדינה שנמתחה על מצחו החיוור, האף הבנוי לתפארת ומכוסה בתפזורת של נמשים, פיו הגדול שהתעקל בעדינות גדולה — כולם העניקו לפניו, במיוחד כשהיה במנוחה, מראה של מתיקות נמרצת שהיתה בניגוד מוחלט לסגנון הבחור החכם והקשוח שלו, אך גם שִׁכללה אותו. אולי זה מפני שיצאתי בלילה הקודם עד מאוחר ולא הייתי מסוגלת לגייס את התנגדותי הרגילה, אבל כשישבתי שם וקולו נמוג באוזני, היה נדמה לי שאני יכולה להתאהב בו.
    ואז, באופן בלתי־צפוי כמו מדרגה נסתרת, הרגשתי שאני מועדת ונופלת. וזהו זה, הייתי מאוהבת בו! פשוט מאוד.
    הוא היה האדם האמיתי הראשון שהייתי מאוהבת בו. לא יכולתי להתגבר על זה. מה שניסיתי להבין זה למה אף פעם לא הייתי מאוהבת בו קודם. הרי היו לי המון הזדמנויות. ראיתי אותו כמעט מדי יום בקיץ לפני שנתיים במיין, כששנינו היינו בלהקה של תיאטרון קיץ. באותה תקופה החלטתי להיות שחקנית. למרות שהיינו בני אותו גיל, הוא כבר היה חבר מן המניין ואני הייתי מתלמדת. הוא תמיד היה נחמד אלי בדרכו הזחוחה, אבל היתה גם, עכשיו אני נזכרת בכאב חולף, בחורה מרהיבה ממש, דוגמנית, תמצית הזוהר, בשם לַיילָה. היא נהגה לבוא לבקר אותו בסופי־שבוע.
    אחר כך שמעתי ממישהו שבחורף שלאחר מכן הוא עזב את הקולג' ונסע לחו"ל להיות גאון. פגשתי אותו שוב כשנחַתי בפריז. הוא היה מאוד נחמד, קנה לי משקה, לקח את מספר הטלפון שלי ומעולם לא התקשר.
    את מחוסלת, אמרתי לעצמי, בעודי מתרווחת בחזרה לתוך התרדמת שלי. אבוד לך. הבטתי בו וחייכתי בעצלתיים. ניסיתי לנחש מה עובר לו בראש. נואשתי וחשבתי על התיירות שלו.
    לא היתה לי בעיה לדמיין את הבחורה עם כל הטישו והטמפקס ומה שלא יהיה. היה קל לדמיין אותה — קולית, בלונדינית וצנומה — אבל כל היציבות השקטה הזאת השפיעה עלי איכשהו באופן הפוך, אז סילקתי אותה ממחשבותי והתחלתי להתרכז באחרונה. איך הוא קרא לה? הערמומית. מאושרת כאן במצבי המנומנם, הייתי מסוגלת להלביש עכברה שעירה עם זנב ושפם במעיל שחור מבד משי ומצנפת. בטפרים עטויי כפפות לבנות היא לפתה רשימה קטנה ופלטה צרחות ייסורים חייתיות למראה היופי של — מה? מועדון הקרייזי הוֹרְס? באמת שהייתי בורה ועצלה מכדי לדעת מה היה ברשימה הזאת... משהו ישן... המערות האלה, חשבתי בעצלתיים, המילה לא מעוררת שום תמונה. בכל אופן, המערות האלה, התעקשתי, ב... דרום צרפת? לא, ספרד: משהו עם א'. אה! אלטָמירָה, זהו. כן, המערות, החלטתי, ומסגרתי את העכברה בכניסה למערה. כן. הן מאוד עתיקות... מאוד, מאוד עתיקות.
    "הסוג האחרון," אמר לארי וקולו עורר אותי לפתע מהטראנס שהייתי נתונה בו. עיניו הירוקות הקפיאו אותי במבט רב־משמעי שטלטל את לבי. "הסוג האחרון הוא 'החתולה הפראית'. האני־פליטה־ממנזר־הלב־הקדוש. לא שזה קרה אי־פעם. זה רק נראה כך בשל האלימות שבתגובה שלה. בכל מקרה, זאת הפעם הראשונה שהיא חופשייה, הפעם הראשונה שהיא חוצה את האוקיינוס, ואַלְלַי, היא מתנהגת כמו ילידה באופן שלילידים עצמם לא היה כוח להיות. יש אנשים שחושבים שזה בגלל השירותים בעמידה שיש להם כאן — את יודעת, אלה עם עקבות המתכת שאת אמורה לפשק עליהם את הרגליים. לאחר ההלם משרברבות מסוג כזה משהו מתפקע בבחורה האמריקאית והיא מסתלקת. התשוקה להתרחץ הולכת איכשהו לאיבוד. לעזאזל עם זה, היא חושבת. ואז מגיעה השתייה והצניחה מטה, מטה, מטה. רוקדת כל הלילה ברחובות, נוערת לעבר הירח, ומתעוררת בכל בוקר במיטה אחרת. כן," הוא חיסל את היין שלו במצמוץ שפתיים שקול, "זאת מנת חלקה. הממ," מבט בוחן ארוך, "את, הייתי אומר, את תהיי שילוב של שני הסוגים האחרונים."
    "חתיכת מנוול," נאנחתי. "זה שקר מלוכלך," שמעתי את עצמי אומרת. המשפט נחפר אלוהים יודע מאילו מעמקים של ילדותי. ואז מתוך רצון להשיב לעצמי את כבודי: "באמת, מכל האשמות הלא נכונות המטומטמות. אפשר להגיד בביטחון שאני מתרחצת פי שישים יותר ממך..." הוא פרץ בצחוק. להאשים זכר אמריקאי באי־רחצה בפריז זה פשוט להחמיא לו.
    הפרנו השפיע עלי עכשיו בצורה שונה. הייתי ערנית לחלוטין, ופי התיז מילים, וכל כך כעסתי שיכולתי כמעט להרגיש איך הקיטור עולה מכתפַי.
    הוא הניח את ידו על ידי, זאת שהסיגריה הכבויה התפוררה בתוכה, וחייך אלי חיוך נפלא. "תירגעי, ילדה, תירגעי. אני סתם מתגרה בך. שלא תחשבי שאני מתנגד. תחיי את הרגע, אני אומר. אל תגידי לא לחיים, גורס, את צעירה רק פעם אחת."
    קיוויל ואני פנינו זה לזה בשם המשפחה.
    "לדעתי הזקֵן המכובד שלך קשה לעיכול בדיוק כמו חוקר המדע שלך," אמרתי בנבזות הכי גדולה, ומשכתי את ידי בחזרה.
    "אני מחבב אותך, גורס," הוא אמר. "באמת. שמתי עלייך עין בקיץ ההוא. מלאת חיים." הוא צחק, אבל יחד עם זאת ידעתי, לפי הצתת המנוע שלו (באמת היה אפשר לראות את המנוע מטרטר בגופו) והאופן שבו הביט סביבו כמחפש מלצר, שהריאיון הסתיים. והוא הולך.
    "תזמין לי בבקשה עוד פרנו," אמרתי במהירות.
    גבות מורמות.
    "אוי, באמת, אני בסדר. ותשתה גם אתה כוסית. בבקשה. תרשה לי לשלם על הסיבוב הזה." הוא היה מסוג האנשים שאי־אפשר לנחש את מצבם הכספי, והמבט הציני הזריז שהפנה לעברי גרם לי להתחיל להתנצל, ומכיוון שהוא לא סירב, המשכתי. "בבקשה. אני חייבת לדבר איתך. אני בצרות צרורות," ונאנחתי וטמנתי את ראשי בידי, גונבת זמן.
    הוא סימן למלצר והזמין סיבוב נוסף.
    "אוקיי," אמר. "בואי נשמע. מה העניין?"
    "תן לי דקה," התחננתי נואשת. "אני לא מסוגלת לקפוץ סתם למים." מחשבותי רדפו זו את זו בבלבול, אבל שום דבר לא הסתדר. עצה, חשבתי. תשאלי בעצתו. על אהבה? כסף? קריירה? מוטב להישאר עם אהבה, החלטתי, בלאו הכי זה מה שמעסיק אותך.
    ובמחשבה זו נמחקו מחשבותי.
    רק אחת קטנה וחסרת חשיבות הופיעה פתאום. "למה כל התיירים שלך הם היא?" שאלתי לבסוף.
    "כי כל התיירים הם היא," הוא ענה מיד.
    "בלי שום זכרים? אל תהיה טיפש."
    "לא. בלי שום זכרים. התיירים הזכרים היחידים — למרות שהם כמובן מבקרים זכרים — את יודעת, גברים שמבקרים במדינות זרות," הוא הסביר באופן מטריף, "הזכרים היחידים הם אלה שמשתרכים אחרי נשותיהם. כן, תייר זה תמיד היא," אמר, וסיים בצחוק גדול אפוף זיכרונות.
    "אני רואה שעשית מחקר עליהן," רטנתי בבוז.
    "אני מסתובב, גורס, אני מסתובב."
    ואת, אמרתי לעצמי, רק אחת מהאספסוף.
    לא היה פשוט להיות מאוהבת בלארי, עכשיו אני מבינה זאת; קולטת את זה לראשונה. המלצר הביא לנו משקאות ומזג את המים על הפרנו שלי, ובדרך כלל היתה לזה השפעה מעודדת — הצבע המשתנה הזכיר לי בדרך כלל את ערכות הכימיה ושיקויי הקסם. אבל עכשיו הנוזל הירוק המעונן נראה רעיל והריח החריף של הליקריץ הזכיר לי סירופ נגד שיעול, תסתמי־את־האף־ומיד־אחר־כך־תאכלי־קוביית־שוקולד. גיליתי שהמשקאות הקודמים נעשו בקיבתי קרים וכבדים. הרגשתי פיכחת נורא, וטעם חמוץ עמד בפי. נאנחתי ולקחתי לידי את החשבון, 120 פרנק.
    "בלאו הכי זה זול," אמרתי, ונתתי לו את הכסף. ישבתי והתבוננתי במשקה, וניסיתי לאזור אומץ לשתות אותו.
    "מה אוכל אותך, גורס? קדימה, בואי נשמע."
    מילותיו הצטלצלו כמו מטבעות ברִיק ופתאום הבחנתי איזו דממה השתררה סביבנו. הסטודנטים הפסיקו להסתער על המקום והלכו לאכול צהריים; הרוכלים הערבים ישנו בשמש; והמלצרים, אפילו בזמן שהסתכלנו, הפסיקו למלצר והחלו להיסחף בחזרה לעמדותיהם וניצבו שם בדום — או הכי קרוב לדום — כשהם ממשיכים להתנדנד על עקביהם בעדינות קדימה־אחורה: הלמות לב של תנועה קבועה, נדנוד עדין קדימה־אחורה, מפיותיהם מתנפנפות ברוח.
    השמש זרחה מעל: צל צלו של הסוכך נעלם בשעת הצהריים החמה, הלבנה, נטולת הצל. במשב החום הזה אהבתי את פריז כמו שלא אהבתי אותה קודם.
    ושם, מולי, מתמתח ברוב פאר בשמש, עיניו בוחנות בעצלות את כוסו החצי מלאה, ישב לארי, זה שאהבתי מכולם... אדיש באופן סנסציוני.
    בבת־אחת הזדקפתי ופלטתי יבבה.
    נזכרתי פתאום מה אני עושה ברובע הזה מלכתחילה. למעשה הייתי בדרכי לסורבון לפגוש את המאהב שלי, שהשתתף בוועידת סטודנטים בינלאומית מטעם השגרירות שלו. ובאותו רגע ממש, כאילו אני עצמי זימנתי אותו (למרות שאני מניחה שכנראה באופן בלתי־מודע הבחנתי בו מזווית העין) הוא עצמו, בשר ודם, התקרב בצעידה לאורך השדירה: טדי — אלפרדו אוּרסֶלי ויסקונטי, שנראה מכובד ולטיני וזועף.
    הבטתי בשעוני. וואו! איחרתי בשעה. ואז, בטיפשותי, ניסיתי להסתיר את ראשי בידי. מאוחר מדי, כמובן, והכי גרוע שהוא כמעט תפס אותי מנסה להסתתר. בהיותו לטיני, כשראה אותי שם עם גבר צעיר ונאה, הוא כמובן חיבר אחת ועוד אחת ולראשונה בחייו הגיע למסקנה הנכונה בקשר אלי.
    מתוך בהלה ידעתי שאסור שישב איתנו; אחרת, הוא יישאר ולארי ילך. וזה יהיה הסוף. אסור לאבד רגע. ללא הסבר, רצתי אל פינת הרחוב לעצור אותו.
    "סוף־סוף תפסתי אותך, נכון?" הוא אמר, בקול החצי־רציני־חצי־מתגרה של איש העולם הגדול שתמיד שמר לעניינים שבלב. כל האשמה שחשתי נעלמה בכעס שלי.
    "לא כולנו יכולים לנהל חיים משולשים בהצלחה כמו שאתה עושה," עניתי בקרירות, וראיתי כיצד מתפשטת על פניו הבעה ממש נואשת, מותשת. "הוא חבר ותיק מאוד," הוספתי בחיפזון. "הוא הביא לי חדשות מהבית. חדשות מאוד חשובות."
    "אני מבין," הוא אמר בנוקשות. "טוב מאוד. אנחנו חייבים לדבר על זה הערב. בריץ?"
    "כן." הוא תמיד עורר את התמציתיות שבי.
    "באחת־עשרה, כרגיל?"
    "לא מאוחר יותר?" הוא תמיד היה מוכן לחצי שעה מאוחר יותר.
    "יכול להיות שיהיה לי קשה להשתחרר," הוא אמר, "אבל אני כמובן אשתדל להגיע בזמן."
    הוא נראה כל כך מרוצה, שיכולתי להרוג אותו.
    אילולא הייתי לחוצה לחזור אל לארי, הייתי אומרת לו אז, כפי שתכננתי פחות או יותר במשך שבוע, שאני משועממת עד מוות מכל התמרונים המתוחכמים שלו. מובן שבחלקו זה נעשה מתוך צורך, מכיוון שיש לו אישה ופילגש ואותי, והוא דחס את ימיו ולילותיו ולִהטט בינינו עם קביעת פגישות וקביעתן מחדש. אבל לא זו היתה הסיבה לכך שהוא תמיד הופיע באיחור כה גדול. היתה סיבה אחרת, כפי שחשדתי כשפיתח הרגל לפגוש אותי בסביבות אחת־עשרה בבר של הריץ: זה מפני שהוא פשוט סירב לעשות משהו פשוט. הוא הרגיש שחוסר הדיוק שלו הגביר את המסתורין שלו ואת היותו נחשק.
    מה שהיה מצער זה שהוא לא הביא בחשבון את התמימות שלי. מלכתחילה התרגשתי כל כך להיות בריץ שלא היה לי אכפת כמה זמן אני מחכה. היו שם כל כך הרבה דברים נפלאים וחדשים להביט בהם וכל כך הרבה משקאות חדשים לנסות; סזראק וסלינג ואלוהים יודע מה עוד, כך שבהתחלה אפילו לא הבחנתי בזמן החולף. אבל אז, כשהחידוש שבדבר התפוגג והתחלתי להביא איתי מגזינים וספרים, הבחנתי כמה הוא התאכזב שבמקום למצוא אותי מחפשת אותו בעיני, מצא אותי שקועה עמוק ב"פָּרי־מאץ'".
    אמרתי שלום חפוז לטדי, בקושי התנצלתי על שלא פגשתי אותו בסורבון והבטחתי לפגוש אותו בריץ בערב. היתה לי תחושה מוקדמת מאיימת כמה מביך יכול להיות הוֺם פטאל כשקסמו כבר אינו פטאלי לגבייך.
    פניתי לאחור וראיתי את לארי מתבונן בנעשה בשקט. כשעינינו נפגשו, הוא החל לחייך מאוזן לאוזן. רגלי כשלו.
    "תיזהרי," הוא צעק כשפסעתי לקראתו, "את הולכת להפיל את הכיסא!"
    אבל מובן שכבר היה מאוחר מדי.
    לארי נהנה מאוד עכשיו. כשחזרתי הוא צחק וצחק. "גורס, אוי, גורס," הוא צחק בקול, כמו חצר משק במהומה, "אם את הפילגש שלו, ואני חושב שאת כן, קפצת כיתה, מותק." נענוע אצבעו המורה. "זה לא מתאים לתיירת שנה ראשונה, זה לשנה שנייה."
    בשלב הזה, עכשיו אני מבינה, היו כמה דברים שיכולתי לעשות. למשל, יכולתי להנהן במבוכה או במזג טוב, או מה שלא עושים "ברוב חן". יכולתי להגיד, "תפסת אותי, אני חושבת," והוא היה אומר, "לא חשוב, ומה רצית לספר לי?" ואני הייתי אומרת, "שום דבר, שכח מזה," והוא היה עונה, "תתעודדי, נתראה מתישהו," וזה היה קורה, אני מניחה — מתישהו. ככלות הכול, פריז שלנו היתה באמת מאוד קטנה. ולפחות היה נחסך ממני אחד הרגעים המביכים ביותר בחיי. בכנות, אני לא חושבת שעוד משהו הביך אותי כל כך מאז.
    זה מטורף, אבל אני תוהה אם כל היתר — ואני מתכוונת לכל היתר — היה קורה אילו פגישתנו היתה מסתיימת אז ושם ובדרך זו. מי יודע? אבל, איך שלא יהיה, פתאום לראות את עצמי ברומן עם טדי דרך עיניו של לארי, ולהבין שמה שלא עשיתי, ועד כמה שחשבתי קודם שזה מקורי, נשארתי בתוך תבנית התיירת, ושלארי יֵדע על כך — בזמנו, זה היה בלתי־נסבל.
    לנהל רומן עם גבר, ועוד רומן ראשון, רק מפני שהוא אוסף אותך, בנסיבות רומנטיות למדי, בשאנז אליזה, לוקח אותך לריץ ודברים מן הסוג הזה, ומעל לכול, מפני שאת מתרשמת מהעובדה שיש לו כבר אישה ופילגש — מה יכול להיות צפוי יותר? תיירת "לא מאורגנת" שנה שנייה.
    לא, לעזאזל, אני לא הסכמתי להידחס לקטגוריה הזאת ולא משנה מה יקרה. לא בראשו של לארי, מכל מקום.
    "זאת העצה שלי, ואת מספיק בוגרת לקבל אותה," אמר לארי בחוכמה. "תתרחקי מגברים נשואים. באמת, תתרחקי מהם."
    "איך אתה יכול לחשוב עלי דברים כאלה? זה בכלל לא ככה," נאנחתי. "אנחנו אוהבים זה את זה. בכלל לא מדובר באישה. איך יכולת לחשוב עלי כזה דבר? יש משהו הרבה יותר גרוע. יש איזה תימהוני בשגרירות האיטלקית שתמיד שנא את טדי. אתה יודע מה הוא עשה? הוא פרץ לדירה של טדי ושרף כמה מסמכים חשובים כך שטדי הסתבך בבעיה נוראית, הוא נקרא לחזור! הוא צריך לעזוב בימים הקרובים. אלוהים יודע אם הוא יצליח אי־פעם ליישב את זה. זה עינוי. אנחנו לא יכולים להיפגש אלא לזמן קצר כפי שראית עכשיו, ובמקום פתוח, כאילו זה שום דבר, מחשש שהאיש הזה יעלה על עקבותי. אלוהים יודע איך הוא השתמש בי נגד טדי! כל מה שאני יודעת זה שטדי חוזר לאיטליה ושאני כנראה לא אראה אותו שוב לעולם." בינתיים כבר התחממתי. "ואני אוהבת אותו כל כך, לארי, באמת. מה אני אעשה?" שקרים, מההתחלה עד הסוף.
    "מסכנונת," אמר לארי. הוא אמר את זה כל כך יפה, בכזאת כנות. הייתי המומה לחלוטין מהשינוי בטון שלו. בשלב ההוא כבר ריחמתי על עצמי, אבל גם חשתי התרוממות רוח מהאופן שבו ניקיתי את עצמי מאשמת התיירת המאיימת, ויחד עם זאת נפטרתי מטדי בצורה נקייה כל כך, או לפחות נפטרתי ממנו למשך העתיד הקרוב.
    "בחודשים האחרונים היינו נואשים. אנחנו מנסים לא להתראות, אבל זה חסר טעם. אני... אני אמות כשהוא ייסע." כבר הייתי לגמרי נסערת. עפעפי צרבו ודמעותי זלגו על לחיי.
    "ילדה מסכנה, ילדה מסכנה," הוא חזר ואמר. כמה שלארי היה נחמד עכשיו. לא לעג, לא השתעמם, לא היה חסר מנוחה. הבטתי לתוך עיניו בעניין ובאהדה. הוא צחק צחוק עידוד קטן. זה ריגש אותי עד העצם. לקחתי לגימה ארוכה מהפרנו בשמש החמה המותכת, וזה היה הסוף שלי.
    "תירגעי, תירגעי," הוא אמר. "הכול יהיה בסדר." הוא הרחיק את ידי מהמשקה והחזיק אותה בעדינות בידו. עכשיו אולי הייתי כבר שיכורה, אני לא יודעת, אבל בכזה מצב של תשוקה בלתי־נשלטת שמגע ידו בלבד הטעין את גופי כמו באלף וולט.
    אתם יודעים איך זה. ישנם אנשים שמתעסקים ומתעסקים איתך ושום דבר לא קורה, ואז מישהו אחר רק נוגע קלות בזרועך וזה קורה... כן, אני מתכוונת שגמרתי. זה מה שקרה.
    אני זוכרת שהבטתי מטה על השולחן וראיתי את אצבעותי נצמדות ומתעקלות סביב אצבעותיו. אני זוכרת שהייתי די מודעת לכך אבל גם לא יכולתי לעצור את עצמי. ואז הנחתי את ידו על לחיי וליטפתי את פרקי אצבעותיו בפי. שביב שנייה שהה באוויר לנצח בעוד לבי הולם בפראות ולא הפסקתי לנשק את פרקי אצבעותיו. ואז זה נגמר.
    בבת־אחת משכתי את ראשי לאחור. ניסיתי למשוך את ידי מידו. הוא המשיך להחזיקה חזק. קולו היה קרוב אלי מאוד, לגלגני ויציב. "רמאית קטנה," ברכות רבה, בצלילות רבה. "רמאית קטנה ועלובה. תמותי כשהוא ייסע, אה? ואיך אני יודע ששיקרת?" הוא עינה אותי, פשוט ככה.
    עיני קדחו חור בשולחן, אבל למרבה הצער הוא לא היה גדול מספיק בשביל לזחול לתוכו. "אתה לא יודע..." התחלתי להגיד אבל כל העניין היה יותר מדי בשבילי. רגע אחד ספרתי את השניות ואז פרשתי. נאנחתי ואילצתי את עצמי להביט בו והוא נעץ בי מבט נוקב וללא היסוס גיליתי את סודי הלא כמוס.
    "נכון שזה נורא?" אמרתי, וקולי מעד לצחקוק צבוע.
    הוא הִטה את ראשו הצדה. ראיתי שהוא מבולבל להדהים. וכך גם הייתי אני. האם לאחר ששיחקתי באש משך תקופה כה ארוכה מבלי להישרף הייתי כבר מוכנה להתלקחות הספונטנית הזאת? למה, למה, למה, היתה השאלה שבערה על פניו. מכיוון שלא יכולתי למצוא סיבה, הוא לא עמד לקבל תשובה. ואולי הוא בכלל לא רצה לקבל תשובה. מה שלא יהיה, הוא שמט את ידי. והמנוע שלו התניע שוב. המשמעויות של המעשים האלה היו אמורות לגרום לי להרגיש רע יותר אבל הן ציננו אותי איכשהו, והושטתי את ידי לעבר גלימת אי־הזהירות המרופטת שלי. אמרתי כבדרך אגב, "ראיתי איזה סרט אמנותי מסריח אתמול בערב. הכול על החיים הפשוטים על גבי דוברה ששטה במעלה ובמורד נהר הסֵן. מה אתה אומר? רעיון לא רע." למעשה דיברתי אל עצמי. בתקופות של לחץ, כשההסתבכויות שלי אינן מסתיימות היטב, אני נמשכת מאוד לחיים הפשוטים. קטיף תותים במקום נטוש בקרבת חוף סחוף רוחות של האוקיינוס האטלנטי כשהייתי בת שבע, זוהי תמונה שלעתים קרובות אני שבה אליה בערגה.
    התחלנו לדבר על דברים אחרים. למרות שאני הייתי זאת שעשתה צחוק מעצמה, הייתי רגועה יותר. היה זה לארי שהתפתל וחיפש נושא לשיחה.
    בשלב מסוים הבחנתי שעיניו מצאו את דרכן בחזרה אל החזה שלי. "את יודעת, אני חושב שהשמלה הזאת דורשת איזה משהו סביב הצוואר," הוא אמר בטון של מישהו שנחלץ לעזרה. "אין לך משהו?"
    "היתה לי מחרוזת פנינים," עניתי, כבר רציתי שילך. "איבדתי אותה או משהו. בכל מקרה היא נעלמה. לעזאזל."
    "כמה חבל. אני מקווה שהיא לא היתה אמיתית?" הוא שאל באהדה שלא היה מסוגל לחוש.
    "למען האמת היא כן היתה. למי אכפת? שתלך לעזאזל," אמרתי. באמת הוטרדתי מהתפנית הטריוויאלית בשיחה.
    "אוי, בחייך," הוא התעקש. "את לא מאבדת דברים לעתים קרובות, נכון?"
    "כל הזמן," אמרתי בהתרסה, ותהיתי כמה זמן עוד נגלגל את זה. "אני לא אוהבת רכוש. אני נוסעת עם מעט חפצים כדי שאוכל לברוח." חשבתי במרירות שהוא עומד להכניס גם את זה לחקר התיירות שלו. אוקיי. אוקיי. אני הייתי זאת. אני הייתי למעשה האב־טיפוס. משתכרת, מנהלת רומנים, מפסידה כסף, מאבדת תכשיטים, מאבדת אלוהים יודע מה.
    "בכלל לא אכפת לך, אה?" הוא אמר לבסוף.
    "לא."
    הפסקה ארוכה. "גורס, אני אגיד לך משהו. את יודעת מה? את חייבת להפסיק עם כל ההיסחפויות האלה. יש לך שכל והופעה וכישרון. דברים טובים יכולים לקרות לך. מה קרה למשחק שלך? לא היית רעה. את יכולה להיות מדהימה אילו היית מקרינה את הדבר החריג הזה שהוא את — באמת את. ומה את עושה? מבזבזת את הזמן שלך בבטלה עם קזנובה מלכודת תיירים!"
    "כן, אבל חיה..." אמרתי בדאגה, ויחד עם זאת ניסיתי להפגין את החריגות הזאת, או מה שזה לא היה.
    "אוי, לא. אל תתחילי עם זה," הוא הפסיק אותי במהירות. "תראי, אני אגיד לך מה. אני הולך לביים תוכנית של הצגות בנות מערכה אחת בתיאטרון האמריקאי. את יודעת, המקום הקטן הזה בסביבות כיכר דֶנפֵר־רוֺשֶרוֺ שהם כל הזמן מנסים להקים. יכול להיות שתתאימי למשהו. אולי תתאימי למחזה של סרויאן. אנחנו מתקדמים בזהירות ומתחילים עם החומרים הרגילים: סרויאן, ג'ורג' ברנרד שו, טנסי ויליאמס..."
    "איזה מחזות?" שאלתי בנשימה עצורה.
    "עוד לא החלטנו. בכל אופן, תבואי פעם. בקרוב נתחיל ללהק."
    ואז, לאחר שקיבל החלטה ולאחר שבזבז די מזמנו היקר, שללא ספק היה צריך להתבזבז על מעשי גאונות, הוא קפץ על רגליו ופנה אל קבוצת המלצרים במחוות עזיבה מופגנת כל כך עד ששני מלצרים הגיעו בריצה.
    אבל כבר לא היה לי אכפת. כל העדר שלהם היה יכול להגיע. הפרנו נמס בקיבתי בוויש מפואר והכול היה עליזות ושיר וריקוד.
    לארי שילם את החשבון ונעמד, והביט בי מחייך.
    "הייתי רוצה לשחק שוב," אמרתי. "באמת. אני מתה לשחק — אבל מתי?"
    "ברגע שתקבלי את הכביסה שלך בחזרה," הוא אמר והלך.
    • איליין דנדי
    • איליין דנדי
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות