הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בלגרביה
    ספר מוגן
     
  • בלגרביה
    ג'וליאן פלוז | תרגום: אילן פן
    ידיעות ספרים, פן | 2016 | פרוזה תרגום | 274 עמ'
    סיפור על שקרים וסקנדלים בלונדון של המאה ה־ 19 , מאת יוצר הסדרה "אחוזת דאונטון"
     
    בערב 15 ביוני 1815 , התאספו כל הסולתה ושמנה של החברה הבריטית בבריסל במה שנהפכה להיות אחת המסיבות הטרגיות
    בהיסטוריה - הנשף של הדוכסית מריצ'מונד. זהו ערב קרב ווטרלו, ורבים מהגברים הנאים שהשתתפו בנשף ימצאו את עצמם למחרת בשדה הקרב נלחמים בכוחותיו של נפוליאון.
     
    עבור סופיה טרנצ'ארד, בתו הצעירה והיפה של אחראי האספקה של מפקד הכוחות הבריטי, הדוכס מוולינגטון, הלילה הזה ישנה את הכול. אך רק כעבור 25 שנה, כשבני משפחת טרנצ'ארד ישתדרגו ויעברו לאזור האופנתי החדש של לונדון, בלגרביה, יבואו לידי ביטוי ההשלכות האמיתיות של הרגע הזה. משום שבעולם החדש, עולם שבו האצולה מוצאת עצמה מתחככת במתעשרים החדשים, ישנם כאלה שמעדיפים שהסודות מן העבר יישארו קבורים...
     
    "קלאסיקה מודרנית שממלאת בצורה מושלמת את הריק שהותירה אחריה הסדרה ׳אחוזת דאונטון׳."- Daily Express
     
    "העלילה מרובת הפתעות והדיאלוג צלול."- New York Times
     
    "סיפור חדש נפלא."- Mail on Sunda
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • העבר, כפי שנאמר לנו פעמים רבות מספור, הוא ארץ זרה, שבה הדברים נעשים אחרת. זה אולי נכון — למעשה זאת האמת כשמדובר באמות מוסר או מנהגים, ובתפקידם של נשים, שלטון האצולה ומיליוני מרכיבים אחרים בחיי היומיום שלנו. אבל קיימות גם נקודות דמיון. שאפתנות, קנאה, זעם, חמדנות, טוב לב, חוסר אנוכיות, ומעל לכול, אהבה — כל אלה מילאו תמיד תפקיד מפתח בקבלת החלטות, אז כהיום. זהו סיפורם של אנשים שחיו לפני מאתיים שנה, אולם רבים מהדברים שבהם חשקו, מהדברים שקוממו אותם או שעוררו להט בלבם, מזכירים מאוד את הדרמות המתרחשות בעולמנו, בימינו אלה...
    העיר לא נראתה על סף מלחמה, ופחות מכך כמו עיר שרק שלושה חודשים קודם לכן נקרעה מממלכה אחת וסופחה לאחרת. בריסל, ביוני 1815, נראתה כאילו לבשה חג, עם דוכני השוק הצבעוניים שהמו אדם, וכרכרות פתוחות ששעטו לאורך שדירות רחבות ומיהרו להוביל את מטענן — גבירות אצילות ובנותיהן — לאירועים חברתיים דחופים. איש לא היה מנחש שהקיסר נפוליאון צועד לעבר העיר ועלול, בכל רגע, להקים בפאתיה את מחנהו.
    כל זה לא עניין במיוחד את סופיה טְרֶנְצ'ארד בשעה שפילסה את דרכה בקהל, תוך הפגנת נחישות שלא הסגירה את שמונה־עשרה שנותיה. כמו לכל אישה צעירה מבית טוב, במיוחד אם היא נמצאת בארץ זרה, נלוותה אליה המשרתת שלה, ג'יין קרופט, בת העשרים ושתיים — מבוגרת מגברתה בארבע שנים. הגם שאילו אחת מהן היתה אמורה להגן על חברתה מהיתקלות פוגענית בהולך רגל, סופיה היא זאת שנראתה נכונה לכל אתגר. היא היתה יפה, יפה מאוד אפילו, בסגנון האנגלי הקלאסי, שיער בלונדיני וזוג עיניים כחולות, אבל המנח הנחוש של פיה לא הותיר מקום לספק: הנערה הזאת לא תזדקק לאישור של אמא אם תחליט לצאת להרפתקה. ״תזדרזי, אחרת נגיע אחרי שהוא כבר יצא לסעודת צהריים וכל מסענו יהיה לשווא.״ היא נמצאה באותו שלב בחיים שכמעט כולם חייבים לעבור, ובו הנעורים תמו והוחלפו בבגרות מדומה שטרם עוצבה על ידי הניסיון, המעניקה לבעליה תחושה שהכול אפשרי, עד שמגיעה הבגרות האמיתית ומוכיחה באופן חד־משמעי שלא כן.
    ״אני מזדרזת ככל יכולתי, עלמתי,״ מלמלה ג'יין, וכאילו כדי להוכיח את צדקת דבריה, דחף אותה פרש חולף אחורה בלי להתעכב ולו לרגע כדי לבדוק אם נפגעה. ״זה כמו שדה קרב כאן.״ ג'יין לא היתה יפהפייה כמו גברתה, אבל פניה ניחנו באופי והיו חזקות ואדמדמות, גם אם התאימו לשבילי הכפר יותר מאשר לרחובות הכרך.
    בדרכה, היא היתה נחושה למדי, וגברתה אהבה אותה בזכות זאת. ״אל תהיי כל כך חלשה.״ סופיה כמעט הגיעה ליעדה, היא פנתה מהרחוב הראשי לתוך חצר שבעבר אולי שימשה שוק בקר, אבל הופקעה על ידי הצבא וכיום שימשה כנראה כמחסן אספקה. עגלות רחבות פרקו תיבות ושקים וארגזים שהובלו למחסנים סמוכים, וקצינים מכל הגדודים, בזרם בלתי־פוסק, נראו נעים בקבוצות, ותוך כדי כך מתייעצים ולעתים מתווכחים. הגעתן של אישה צעירה מרשימה והמשרתת שלה משכה באופן טבעי תשומת לבם, והשיחה שככה לרגע, ואז כמעט פסקה לחלוטין. ״בבקשה, אל תפריעו לעצמכם,״ אמרה סופיה, והתבוננה סביבה בשלווה. ״באתי לראות את אבי, אדון טרנצ'ארד.״
    גבר צעיר פסע קדימה. ״האם את מכירה את הדרך, העלמה טרנצ'ארד?״
    ״כן, אני מכירה אותה. תודה לך.״ היא צעדה בכיוון כניסה מרשימה יותר למבנה המרכזי, וכשג'יין הרועדת בעקבותיה, טיפסה במדרגות המובילות לקומה הראשונה. שם פגשה קצינים נוספים שנראו כממתינים לזימון להיכנס, אבל זה היה כנראה כלל שסופיה לא היתה מוכנה לציית לו. היא דחפה את הדלת לרווחה. ״חכי כאן,״ אמרה. ג'יין נסוגה אחורה, נהנית למדי מסקרנותם של הגברים.
    החדר שאליו נכנסה סופיה היה גדל מידות, מואר ומרוהט בטוב טעם, וניצבו בו שולחן כתיבה עשוי עץ תולענה חלק ורהיטים נוספים בסגנון תואם; אבל הוא שימש לצורכי מסחר ולא למטרות חברתיות — מקום לעבודה ולא לשעשועים. באחת הפינות עמד אדם כבד גוף בתחילת שנות הארבעים לחייו והרצה בפני קצין לבוש מדים בוהקים. ״מי לעזאזל הגיע להפריע לי!״ הוא הסתובב אחורה, ולמראה בתו השתנה מצב רוחו, ואת פניו האדומות והזועפות האיר חיוך כובש. ״כן?״ אמר. אבל היא הביטה בקצין. אביה הנהן. ״קפטן קופר, אתה חייב לסלוח לי.״
    ״זה טוב ויפה, טרנצ'ארד —״
    ״טרנצ'ארד?״
    ״אדון טרנצ'ארד. אבל אנחנו חייבים לקבל את הקמח עוד הערב. המפקד שלי השביע אותי שלא אחזור בלעדיו.״
    ״ואני מבטיח לעשות כמיטב יכולתי, קפטן.״ היה ברור שהקצין אינו שבע רצון, אבל הוא נאלץ להסתפק בכך מחוסר ברירה. הוא הנהן לשלום ויצא מהחדר, והאב נשאר לבד עם ילדתו. ״השגת את זה?״ ההתרגשות שלו היתה גלויה לעין. בהתלהבותו היה קסם מסוים: איש העסקים המנוסה, העגלגל והמקריח התרגש כמו ילד בערב חג המולד.
    סופיה סחטה את המעמד עד לטיפה האחרונה. באטיות רבה פתחה את תיקה הרקום והוציאה בזהירות כמה ריבועי נייר לבן עבה. ״יש לי שלוש,״ אמרה, מתענגת על ניצחונה, ״אחת בשבילך, אחת בשביל אמא ואחת בשבילי.״
    הוא כמעט תלש אותן מידיה. השתוקקותו לא היתה גדולה יותר גם לו חי חודש ימים ללא מזון ומים. ההדפסה היתה נקייה ואלגנטית.
     
    הוא בהה בהזמנות. ״אני מניח שהלורד בלאסיס יסעד שם?״
    ״היא דודתו.״
    ״ברור.״
    ״לא תהיה סעודת ערב. לא ארוחה של ממש. רק המשפחה וכמה אנשים ששוהים אצלם.״
    ״הם תמיד אומרים שלא תהיה ארוחת ערב, אבל בדרך כלל יש.״
    ״לא ציפית להיות מוזמן?״
    הוא חלם על זה, אבל לא ציפה לכך. ״לא, לא. אני מרוצה.״
    ״אדמונד אומר שתהיה סעודת לילה, אחרי חצות.״
    ״אל תקראי לו אדמוּנד בפני אף אחד חוץ ממני.״ אבל מצב רוחו הטוב חזר אליו, והמחשבות על הצפוי להם טיאטאו הצדה את אכזבתו הרגעית. ״את צריכה לשוב לאמא שלך. היא תזדקק לכל דקה כדי להתכונן.״
    סופיה היתה צעירה וחסרת ביטחון מכדי להיות מודעת באמת לגודל הישגה. מעבר לכך, היא היתה מעשית יותר בדברים האלה מאביה הנרגש. ״מאוחר מדי בשביל לתפור משהו חדש.״
    ״אבל לא מאוחר מדי בשביל ליטוש אחרון.״
    ״היא לא תרצה ללכת.״
    ״היא תרצה, כי היא חייבת.״
    סופיה כבר פנתה לעבר הדלת, כשמחשבה נוספת חלפה בראשה. ״מתי נספר לה?״ אמרה, והביטה באביה. השאלה תפסה אותו בלתי־מוכן, והוא החל להתעסק בשרשרת הזהב של שעון הכיס שלו. זה היה רגע מוזר. המצב נותר בדיוק כפי שהיה רגע לפני כן, אבל איכשהו האווירה והמהות השתנו. כל משקיף מן הצד היה מבין שהנושא שעליו שוחחו היה חשוב מבחירת הבגדים לנשף הדוכסית.
    טרנצ'ארד היה החלטי מאוד בתשובתו. ״עדיין לא. צריך לטפל בכול באופן ראוי. נחכה לראות מה הוא יעשה. עכשיו לכי. ותגידי לקשקשן הטיפש להיכנס בחזרה.״ בתו עשתה כמצוותו והסתלקה מהחדר, אבל משהו המשיך להטריד את ג'יימס טרנצ'ארד משום־מה גם בהיעדרה. צעקות נשמעו מהרחוב למטה, והוא ניגש לחלון וצפה בקצין ובסוחר המתווכחים ביניהם.
    הדלת נפתחה, וקפטן קופר נכנס פנימה. טרנצ'ארד סימן לו בראשו. הגיע הזמן לחזור לעסקים.
    סופיה צדקה. אמא שלה לא רצתה ללכת לנשף. ״הזמינו אותנו רק כי מוזמנים אחרים השיבו בשלילה.״
    ״מה זה משנה?״
    ״זה כל כך מטופש.״ אמרה גברת טרנצ'ארד. ״לא נכיר שם נפש חיה.״
    ״אבא יכיר אנשים.״
    לעתים ילדיה של אן טרנצ'ארד הרגיזו אותה. הם ידעו מעט על החיים, למרות כל התנשאותם. אביהם פינק אותם מאז ילדותם, והם התייחסו למזלם הטוב כאל מובן מאליו ולא הקדישו לו מחשבה. הם לא ידעו דבר על הדרך הארוכה שעשו הוריהם עד שהגיעו למעמדם הנוכחי, ואילו אמם זכרה היטב כל צעד וכל מכשול. ״הוא יכיר חלק מהקצינים שמגיעים אליו למשרד כדי לתת לו הזמנות. והם יופתעו לגלות ביניהם באולם הנשפים את מי שמספק לאנשיהם לחם ובירה.״
    ״אני מקוה שלא תדברי כך אל הלורד בלאסיס.״
    פניה של גברת טרנצ'ארד התרככו קלות. ״יקירתי,״ היא לקחה את ידה של בתה בידיה. ״הישמרי מפני ארמונות פורחים באוויר.״
    סופיה משכה את אצבעותיה בחזרה. ״ברור שאת לא מוכנה להאמין שיש לו כוונות מכובדות.״
    ״נהפוך הוא, אני בטוחה שהלורד בלאסיס אדם מכובד. אין ספק שהוא גבר נעים הליכות.״
    ״אם כך, הכול בסדר.״
    ״אבל הוא הבן הבכור של רוזן, עם כל החובות הנלוות למעמדו. הוא אינו חופשי לבחור אישה אך ורק על פי רחשי לבו. שניכם צעירים ויפים למראה, והשתעשעתם קצת בחיזורים שלא פגעו באף אחד מכם. עד כה.״
    האופן שבו הדגישה את שתי המילים האחרונות הבהיר ללא צל של ספק לאן היא חותרת. ״אבל זה חייב להסתיים לפני שיתחילו רינונים מזיקים, סופיה, אחרת את תהיי זאת שתסבול, לא הוא.״
    ״וזה לא אומר לך שום דבר? זה שהוא דאג לנו להזמנות לנשף של דודתו?״
    ״זה אומר לי שאת נערה מקסימה והוא רוצה לרַצות אותך. זה לא היה עולה בידו בלונדון, אבל בבריסל הכול מושפע מהמלחמה, והכללים הרגילים אינם חלים.״
    דבריה האחרונים עוררו את כעסה של סופיה יותר מכול. ״את מתכוונת שעל פי הכללים הרגילים אנחנו לא ראויים לחבריה של הדוכסית?״
    גברת טרנצ'ארד היתה, בדרכה, חזקה לא פחות מבתה. ״אני מתכוונת בדיוק לכך, ואת יודעת שזאת האמת.״
    ״אבא לא היה מסכים.״
    ״אבא שלך עשה דרך ארוכה, ארוכה מכפי שרוב האנשים יכולים לדמיין לעצמם, ולכן הוא אינו מסוגל לראות את המכשולים שימנעו ממנו להתקדם עוד. הסתפקי במי שאת. אביך הצליח מאוד. זה משהו שאת יכולה להתגאות בו.״
    הדלת נפתחה, והמשרתת של גברת טרנצ'ארד נכנסה ובידיה שמלת ערב. ״האם הקדמתי, גברתי?״
    ״לא, לא, אֶליס. היכנסי. אנחנו סיימנו, נכון?״
    ״אם את אומרת, אמא.״ סופיה יצאה מהחדר, אבל זווית סנטרה רימזה שהיא אינה נמנית עם המובסים.
    הדממה המודגשת שבה מילאה אליס את מטלותיה הסגירה את סקרנותה הבוערת באשר לסיבת המריבה, אבל אן בחרה לחכות כמה דקות בטרם התחילה לדבר. היא חיכתה שאליס תפתח את כפתורי שמלת אחר הצהריים שלה ותחליק אותה מעל כתפיה.
    ״הוזמנו לנשף של הדוכסית מריצ'מונד בחמישה־עשר בחודש.״
    ״אנ'לא מאמינה!״ מרי אליס היתה בדרך כלל מיומנת למדי בהסתרת רגשותיה, אבל המידע המדהים הזה תפס אותה בהפתעה. היא התאוששה חיש מהר. ״כלומר, עלינו לבחור את השמלה שלך, גברתי. אני אזדקק לזמן כדי להכין אותה כך שתיראה מושלמת.״
    ״מה עם השמלה ממשי כחול כהה? לבשתי אותה מעט פעמים העונה. אולי תצליחי להוסיף קצת תחרה שחורה לצווארון ולשרוולים כדי ליפות אותה מעט.״ אן טרנצ'ארד היתה אישה מעשית, אבל לא לגמרי חפה מגנדרנות. היא הצליחה לשמור על גזרתה, ובזכות צדודיתה הנאה ושערה החום־זהוב נחשבה ליפה. היא רק לא הניחה לכך להפוך אותה לטיפשה.
    אליס כרעה ברך והחזיקה לפניה שמלת ערב עשויה טפטה בגון קש, כדי שגברתה תיכנס לתוכה. ״מה עם תכשיטים, גברתי?״
    ״עוד לא חשבתי על זה. אענוד את מה שיש לי, אני מניחה.״ היא הסתובבה כדי לאפשר למשרתת לרכוס את השמלה בגב בסיכות מוזהבות. היא נהגה בתקיפות עם סופיה, אבל לא התחרטה על כך. סופיה חיה בחלום, כמו אביה, וחלומות עלולים לסבך אדם אם אינו נזהר. כמעט בעל כורחה אן חייכה. היא אמנם אמרה לבתה שג'יימס עשה כברת דרך ארוכה, אבל לעתים פקפקה אם סופיה מבינה עד כמה.
    ״אני מניחה שהלורד בלאסיס ארגן את ההזמנות לנשף?״ אליס הרימה את מבטה מעל רגליה של אן טרנצ'ארד, בזמן שהחליפה את נעלי הבית שלה.
    השאלה הרגיזה את גברתה. מדוע זה משרתת תתהה בקול כיצד עלה בידם להיכלל ברשימת מוזמנים כה נשגבת? או, בכלל, מדוע הם מוזמנים למקום זה או אחר. היא בחרה לא להגיב והתעלמה מהשאלה. אבל השאלה גרמה לה להרהר בחייהם המוזרים בבריסל, וכיצד הדברים קיבלו תפנית מבחינתם מאז שג'יימס לכד את תשומת לבו של הדוכס מוולינגטון. אמת, ג'יימס תמיד מצא דרך לארגן אספקה למרות כל מחסור, גם בזמן קרבות קשים, כשהשדות עמדו שוממים. הדוכס כינה אותו ״הקוסם״, וכזה היה, או לפחות, ככזה נתפס. אבל ההצלחה שלו רק הבעירה את שאיפתו לטפס לגבהים חברתיים בלתי־ניתנים להשגה, והטיפוס החברתי הזה הלך והחמיר. ג'יימס טרנצ'ארד, בנו של סוחר בשוק, שאביה של אן אסר עליה להתחתן איתו, חשב שאין טבעי מכך שהם יבלו במחיצת דוכסית. היא שקלה לכנות את שאיפותיו מגוחכות, אלא שהיה להן הרגל משונה להתממש.
    אן היתה משכילה בהרבה מבעלה — זה היה אך טבעי לבתו של מורה — וכשהכירו, היתה בעלת מעמד גבוה בהרבה משלו, אבל היא ידעה היטב שעכשיו כבר הדביק אותה וחלף על פניה. למעשה, חלפה בראשה השאלה עד מתי תוכל להתמודד עם קצב הטיפוס המסחרר שלו; או האם, לאחר שהילדים יגדלו, היא תפרוש לבית פשוט בכפר ותותיר אותו להמשיך לטפס על ההר לבדו? אליס הבינה, כמובן, ששתיקת גברתה מרמזת שדבריה חרגו מן המותר. היא שקלה לומר משהו מחניף במטרה לשפר את האווירה, אבל החליטה לשתוק ולתת לסערה לחלוף מאליה.
    הדלת נפתחה, וג'יימס הציץ פנימה. ״אז היא סיפרה לך, כן? הוא עשה את זה.״
    אן הביטה במשרתת שלה. ״תודה, אליס. תחזרי עוד מעט.״
    אליס נסוגה. ג'יימס לא הצליח לכבוש את החיוך שעל פניו. ״את נוזפת בי על כך שלי יש רעיונות שחורגים ממעמדי, אבל הדרך שבה את משחררת את המשרתת מזכירה לי את הדוכסית עצמה.״
    אן לא אהבה את מה ששמעה. ״אני מקוה שלא.״
    ״למה? מה יש לך נגדה?״
    ״אין לי דבר נגדה, מהסיבה הפשוטה שאני לא מכירה אותה וגם אתה לא.״ אן היתה נחושה לצקת קורטוב מציאות לתוך השטויות ההזויות והמסוכנות האלה. ״וזאת הסיבה לכך שאנחנו לא צריכים לכפות את עצמנו על האישה האומללה ולתפוס את מקומם של מכריה באולם הנשפים הצפוף שלה.״
    אבל ג'יימס היה נרגש מכדי להשתכנע. ״את לא מתכוונת לזה.״
    ״דווקא כן, אבל אני יודעת שלא תקשיב.״
    היא צדקה. היא לא האמינה שתצליח להעכיר את שמחתו. ״זאת הזדמנות נדירה, אנני. את יודעת שהדוכס יהיה שם? למעשה, שני דוכסים. המפקד שלי ובעלה של המארחת שלנו.״
    ״אני מניחה שכן.״
    ״וגם נסיכים שולטים.״ הוא עצר, על סף התפרצות מעוצמת ההתרגשות. ״ג'יימס טרנצ'ארד, שהחל את דרכו בדוכן בשוק קובנט גארדן, צריך להכין את עצמו לריקוד עם נסיכה.״
    ״אתה לא תזמין אף אחת מהן לריקוד. אתה רק תביך אותנו.״
    ״עוד נראה.״
    ״אני מתכוונת לזה. די בכך שאתה מעודד את סופיה.״
    ג'יימס כיווץ את גביניו. ״את לא מוכנה להאמין, אבל לבחור יש כוונות כנות. אני משוכנע בכך.״
    אן נענעה בראשה בחוסר סבלנות. ״לא ייתכן שאתה משוכנע בכך. הלורד בלאסיס אולי אפילו מאמין בכנותו, אבל הוא נמצא מחוץ להישג ידה. הוא לא קובע את עתידו, ושום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה.״
    היא שמעה רעש מכיוון הרחוב וניגשה לבדוק מהו. חלונות חדר השינה שלה השקיפו על שדירה רחבה ושוקקת חיים. למטה צעדו בסך חיילים לבושי מדים אדומים, והשמש השתקפה בדרגותיהם המוזהבות. כמה מוזר, חשבה לעצמה, שאנחנו מתעסקים בנשף, וסביבנו הראיות לכך שאנו נמצאים על סף מלחמה.
    ״אני לא יודע את זה.״ ג'יימס לא היה מוכן לוותר בקלות על חלומותיו.
    אן נפנתה שוב אל החדר. על פניו של בעלה היתה נסוכה הבעה של ילד עיקש בן ארבע. ״טוב, אני כן יודעת. ואם היא תיפגע מכל השטויות האלה, אני אראה בך את האחראי לכך.״
    ״בסדר גמור.״
    ״וזה שאילצתם את הבחור להתחנן בפני דודתו בשביל לסחוט הזמנות, משפיל אפילו מכדי לדבר על כך.״
    העניין נמאס על ג'יימס. ״את לא תקלקלי את זה. אני לא ארשה לך.״
    ״אני לא צריכה לקלקל את זה. זה יתקלקל מאליו.״
    זה היה הסוף. הוא יצא בסערה כדי להחליף לבגדי ערב, והיא צלצלה בפעמון, סימן לאליס לחזור.
    אן לא היתה מרוצה מעצמה. היא לא אהבה לריב, אבל הרגישה שמשהו בפרשה כולה חותר תחתיה. היא אהבה את חייה. הם היו עשירים, מצליחים, מחוזרים על ידי קהילת הסוחרים של לונדון, אבל ג'יימס התעקש להרוס את הקיים בכך שתמיד שאף ליותר. היא תיאלץ להידחק לאינסוף חדרים שבהם לא יחבבו או יעריכו אותם. היא תהיה חייבת לנהל שיחות עם גברים ונשים, שבסתר — או לא כל כך בסתר — מתעבים אותם. וכל זה בשעה שיכלו לחיות באווירה של נוחות וכבוד, לו רק ג'יימס היה מאפשר זאת. אבל גם בשעה שהמחשבות האלה חלפו בראשה, היא ידעה שאין בכוחה לבלום את בעלה. איש לא היה מסוגל לכך. זה היה טבעו של האיש.
    כל כך הרבה מילים נכתבו על הנשף של הדוכסית מריצ'מונד, עד כי במרוצת השנים תפחו ממדי הפאר שלו לאלה של טקס הכתרת מלכה בימי הביניים. הנשף הוזכר בכל סוגי הסיפורת, וכל תיאור של אירועי אותו הערב עלה בתפארתו על קודמו. הנרי אוניל, בציורו מ־1868, מיקם את הנשף בארמון רחב מידות והומה אדם, הנתמך בעמודי שיש עצומים, שמאות אורחים, בעלי הופעה הדורה מזו של שחקנים בהצגת תיאטרון בדרוּרי ליין, מתייפחים בו, אחוזי אימה. אבל כמו בכל כך הרבה רגעים מכוננים בהיסטוריה, המציאות היתה שונה למדי.
    אחת ממטרותיהם של בני הזוג ריצ'מונד במעבר לבריסל היתה חיסכון כספי — תקוותם היתה שהחיים מעבר לים יאפשרו להם לקצץ בהוצאות. מטרה נוספת היתה להפגין הזדהות עם חברם הקרוב הדוכס מוולינגטון, שקבע בעיר את מטהו. על ריצ'מונד עצמו, איש צבא בדימוס, הוטל לארגן את ההגנה על בריסל, למקרה שהרע מכול יתרחש והאויב יפלוש. הוא קיבל על עצמו את התפקיד. הוא ידע שהעבודה תהיה מנהלתית בעיקר, אבל היא היתה חייבת להיעשות, והמחשבה שהוא חלק מהמאמץ המלחמתי ולא רק צופה מן הצד, גרמה לו סיפוק. בעיר לא חסרו צופים מן הצד, את זה ידע היטב.
    היצע הארמונות בבריסל היה מוגבל, והיו שהקדימו את בני הזוג ריצ'מונד והשתלטו על רובם, כך שבסופו של דבר הם התמקמו בביתו של בונה כרכרות אופנתי. הבית ניצב ברחוב דה לה בלאנשיסֶרי, ״רחוב הכביסה״, מילולית, והדוכס מוולינגטון כינה אותו משום כך ״בית הכיבוס״, בדיחה שהדוכסית אהבה קצת פחות מבעלה. החלל ששימש את בונה הכרכרות כאולם תצוגה היה מבנה דמוי אסם, שנמצא משמאל לכניסה הראשית, והגישה אליו היתה דרך משרד קטן שבו הלקוחות נהגו בעבר לדון בבדי ריפוד ובחלופות אחרות, אבל זה הפך באורח פלא ל״חדר המתנה״, בספר זיכרונותיה של בתם השלישית של בני הזוג ריצ'מונד, ליידי ג'ורג'יאנה לנוקס. החלל היה מצופה טפטים של ורדים המטפסים על סככות, והוחלט שהוא מתאים לאירוח נשף.
    הדוכסית מריצ'מונד הגיעה ל״יבשת״ עם כל בני משפחתה, והבנות, במיוחד, השתוקקו לקצת ריגושים. כך נולד רעיון הנשף. ואז, בתחילת חודש יוני, נפוליאון, שברח ממקום גלותו באלבה כמה חודשים קודם לכן, עזב את פריז ובא לחפש את כוחות הקואליציה האנטי־צרפתית. הדוכסית נועצה עם ולינגטון אם ראוי להמשיך בהכנות לנשף, וקיבלה ממנו הבטחה שאין כל מניעה לכך. נהפוך הוא, רצונו של הדוכס היה שהנשף יתקיים כמתוכנן, כי זה יהיה צעד שיפגין את קור הרוח האנגלי, ויראה לכול שאפילו הגברות אינן מוטרדות במיוחד מהתקרבותו של הקיסר הצרפתי, ומסרבות לבטל את האירוע הנוצץ. אך, כמובן, כל זה טוב ויפה...
    ״אני מקוה שזה לא יתברר כטעות,״ אמרה הדוכסית בפעם העשרים בשעה האחרונה, בעודה שולחת מבט בוחן במראה. היא היתה די מרוצה ממראה עיניה: אישה נאה בתחילת גיל העמידה, לבושה במשי לבנבן, שעדיין מסובבת ראשים. היהלומים שלה היו מרהיבים, גם אם חברותיה שאלו את עצמן שמא האבנים המקוריות הוחלפו בחיקויים מלאכותיים כחלק מצעדי החיסכון.
    ״מאוחר מדי לדיבורים כאלה.״ הדוכס מריצ'מונד היה משועשע קמעה מהמצב שאליו נקלע. הם ראו בבריסל מעין בריחה מהעולם, אבל להפתעתם הרבה העולם הצטרף אליהם. ועכשיו אשתו ארגנה נשף עם רשימת מוזמנים שלא היתה מביישת אירוע מקביל בלונדון, בשעה שהעיר נדרכה לקראת רעמם של תותחים צרפתיים. ״זאת היתה ארוחת ערב מצוינת. לא אהיה מסוגל לאכול את ארוחת הלילה כשזאת תגיע.״
    ״אתה תהיה מסוגל.״
    ״אני שומע רעש כרכרה. אנחנו חייבים לרדת למטה.״ הדוכס היה איש נעים הליכות, הורה חם ואוהב, נערץ על ילדיו ובעל אופי חזק שאִפשר לו להינשא לאחת מבנותיה של הדוכסית מגורדון, אשר תעלוליה העסיקו את רכילאי סקוטלנד שנים רבות. הוא ידע שרבים חשבו בשעתם שהיה יכול לבחור בחלופה קלה יותר, ולחיות חיים נוחים יותר. אבל הוא לא הצטער, בסיכומו של דבר. אשתו היתה ראוותנית — על כך אין עוררין — אבל בעלת מזג טוב, נאה וחכמה. הוא שמח שבחר בה.
    כמה אורחים שהקדימו לבוא המתינו להם בטרקלין, ״חדר ההמתנה״ של ג'ורג'יאנה, שדרכו היו חייבים לעבור בדרכם לאולם הנשפים. האחראים לסידורי הפרחים עשו את מלאכתם נאמנה, וזרים עצומים של ורדים ורודים בהירים ושל חבצלות לבנות, שאבקניהם של אלה כמו אלה נקטמו כדי להגן על הנשים מפני כתמי אבקה, ומאחוריהם עלווה גבוהה בגוני ירוק, העניקו לחדרי ביתו של בונה הכרכרות יוקרה שחסרו באור יום. אור היקרות שריצד ממנורות הקנים הרבות, עטף את החלל בנוגה מתוחכם ומחמיא.
    אחיינה של הדוכסית, אדמונד, הוויקונט בלאסיס, שוחח עם ג'ורג'יאנה. הם ניגשו להוריה. ״מי האנשים שאדמונד הכריח אותך להזמין? למה אנחנו לא מכירים אותם?״
    הלורד בלאסיס התערב בשיחה. ״אתם תכירו אותם הערב.״
    ״אתה לא מגלה הרבה,״ אמרה ג'ורג'יאנה.
    לדוכסית היו חשדות משלה, והיא התחילה להתחרט על נדיבות לבה. ״אני מקוה שאמא שלך לא תכעס עלי.״ היא נתנה לו את ההזמנות בלי להקדיש לכך מחשבה, אבל אחרי שהרהרה בנושא רגע, השתכנעה שאין ספק שחמתה של אחותה תבער.
    כמו על פי סימן, הצטלצל עכשיו קולו של הכרוז: ״אדון וגברת ג'יימס טרנצ'ארד. העלמה סופיה טרנצ'ארד.״
    הדוכס הביט אל הדלת. ״את הזמנת את הקוסם?״ אשתו נראתה המומה. ״הספק הראשי של ולינגטון. מה הוא עושה כאן?״
    הדוכסית פנתה לאחיינה במבט חמור סבר. ״ספק המצרכים של הדוכס מוולינגטון? הזמנת לנשף שלי סוחר?״
    הלורד בלאסיס לא היה מן המובסים בקלות. ״דודתי היקרה, את הזמנת את אחד מעוזריו הנאמנים והיעילים ביותר של הדוכס במלחמתו לניצחון. אין לי ספק שכל בריטי נאמן היה גאה לקבל בביתו את פניו של אדון טרנצ'ארד.״
    ״סידרת אותי, אדמונד. ואני לא אוהבת שעושים ממני חוּכָא ואִטלוּלָא.״ אבל הגבר הצעיר כבר ניגש לברך את האורחים החדשים. היא התבוננה בבעלה.
    הוא היה די משועשע מזעמה. ״אל תסתכלי עלי ככה, יקירתי. לא אני הזמנתי אותם, כי אם את. ואת חייבת להודות שהיא נראית מקסימה.״
    זה, לפחות, היה נכון. סופיה נראתה יפה מתמיד.
    לא היה סיפק בידם להמשיך בשיחה, כי בני הזוג טרנצ'ארד ניגשו אליהם. אן דיברה ראשונה. ״אנו מודים לך, דוכסית.״
    ״על לא דבר, גברת טרנצ'ארד. אני מבינה שהתייחסתם יפה לאחייני.״
    ״תמיד נעים לפגוש את הלורד בלאסיס.״ בחירתה של אן היתה מוצלחת. היא נראתה הדורה במשי הכחול, שאותו עיטרה אליס בתחרה שחורה עדינה. היהלומים שלה לא השתוו לרבים מאחרים שנראו בחדר, אבל היו מכובדים למדי.
    הדוכסית הרגישה שהיא מתרככת מעט. ״קשה לגברים הצעירים, הם כל כך רחוקים מהבית,״ אמרה בנועם.
    ג'יימס התחבט בשאלה אם נכון לפנות לדוכסית בתואר ״הוד מעלתך״. הוא לא היה לגמרי בטוח, אם כי נראה שאיש לא נפגע מאופן הפנייה של אשתו. הוא פתח את פיו —
    ״מי זה אם לא הקוסם.״ ריצ'מונד חייך בחביבות. גם אם הופתע מנוכחותו של הסוחר בטרקלין שלו, דבר לא הסגיר זאת. ״אתה זוכר שהכנו כל מיני תוכניות למקרה של גיוס מילואים?״
    ״אני זוכר היטב, הוד... את התוכניות, אני מתכוון. דוכס.״ את המילה האחרונה אמר כאילו היא ישות נפרדת, שאין לה כל קשר לחלקים האחרים של שיחתם. לג'יימס זה נשמע כמו צליל של חלוק אבן שהושלך לבריכת מים עומדים. לרגע קצר היה נדמה שאדוותאי־הנעימות תציף אותו. אבל הנהון ראש וחיוך עדין של אן השיבו לו את ביטחונו, ואיש מלבדו לא התרגש מכך, כנראה. הוא חש הקלה.
    אן לקחה את העניינים לידיה. ״הרשי לי להציג את בתי, סופיה.״ סופיה השתחוותה בפני הדוכסית, וזו בחנה אותה מכף רגל ועד ראש כקונה ירך צבי לארוחת הערב, דבר שכמובן מעולם לא עשתה. היא ראתה שהנערה יפה, נעימת הליכות בדרכה, אבל די היה במבט אחד באביה כדי להזכיר לה שהעניין אינו בא בחשבון. היא חרדה שהדבר ייוודע לאחותה, והיא תאשים אותה בכך שעודדה זאת. הרי אין ספק שאדמונד אינו רציני בכוונותיו. הוא נער אחראי, ומעולם לא עורר בעיות.
    ״העלמה טרנצ'ארד, האם תיאותי להתלוות אלי לאולם הנשפים?״ אדמונד התאמץ להפגין קור רוח כשהזמין את סופיה, אבל לא הצליח להטעות את דודתו. היא היתה מנוסה בדרכי העולם ומפגן האדישות המגושם שלו לא בלבל אותה. למעשה, לבה של הדוכסית נפל כשראתה כיצד הנערה שילבה את זרועה בזרועו והם פסעו יחד, מתלחששים כאילו הם כבר שייכים זה לזה.
    ״מייג'ור תומס האריס.״ גבר צעיר ונאה למדי הרכין את ראשו קלות בפני מארחיו כשאדמונד הכריז את שמו.
    ״האריס! לא ציפיתי לפגוש אותך כאן.״
    ״אני חייב להשתעשע קצת, אתה יודע,״ אמר הקצין הצעיר, וחייך אל סופיה. היא צחקה, כאילו כולם חשים בנוח ומשתייכים לאותו מעגל חברתי. היא ואדמונד צעדו לעבר אולם הנשפים, תחת מבטה המודאג של דודתו. הם נראו זוג יפה, היא היתה חייבת להודות בכך: תלתליו השחורים ופניו החטובות של אדמונד ופיו הקשוח המחייך מעל סנטרו המחורץ, הדגישו באופן כלשהו את יופייה הבלונדיני של סופיה, שניהם ידעו שהמצב על סף איבוד שליטה. ואולי, למעשה, השליטה כבר אבדה.
    ״אדון ג'יימס וליידי פרנסס וֶדֶרבֶּרן־וֶבסטר,״ נשמע הכרוז, והדוכס ניגש לקבל את פני האורחים החדשים.
    ״ליידי פרנסס, את נראית נפלא.״ הוא קלט את מבטה המודאג של אשתו, שליווה את האוהבים הצעירים. האין זה ברור שהוא ורעייתו אינם יכולים לעשות עוד בעניין הזה? אבל הוא ראה את הדאגה על פניה של אשתו ורכן אליה. ״אני אדבר איתו אחר כך. הוא יחשוב בהיגיון. כך עשה תמיד בעבר.״ היה הנהנה. זה יהיה המעשה הנכון. להתיר את הסבך אחר כך, עם סיום הנשף ולאחר שהבחורה תעזוב. רחש נשמע ליד הדלת. וקולו של הכרוז הדהד: ״הוד מלכותו, הנסיך מאורנז'.״ גבר צעיר נעים למראה ניגש למארחים, והדוכסית קדה קידה עמוקה, בגב ישר כמו חוטר.
    הדוכס מוולניגטון הגיע קרוב לשעת חצות, ונראה נינוח למדי. לשמחתו הרבה של ג'יימס טרנצ'ארד, הדוכס סקר את אולם הנשפים וכשראה אותו, ניגש אליו. ״מה מביא את הקוסם לכאן הלילה?״
    ״הוד מעלתה הזמינה אותנו.״
    ״האומנם? אני שמח בשבילכם. האם נהניתם מהערב עד עכשיו?״
    ג'יימס הנהן. ״כן, ודאי, הוד מעלתך. אבל יש הרבה דיבורים על ההתקדמות של נפוליאון.״
    ״מה אתה אומר, האומנם? האם עלי להבין שהאישה המקסימה הזאת היא גברת טרנצ'ארד?״ הוא היה קר רוח לגמרי, לא היה ספק בכך.
    אפילו עצביה של אן בגדו בה: היא עמדה לפנות אליו כאל ״דוכס״. ״הוד מעלתך, הביטחון שהנך מקרין מרגיע מאוד.״
    ״זאת הרי המטרה.״ הוא צחק קלות, ואז פנה לקצין שעמד בקרבתו. ״פּוֹנסוֹנבּי, האם אתה מכיר את הקוסם?״
    ״בוודאי, דוכס. אני מבלה לא מעט זמן מחוץ למשרדו של אדון טרנצ'ארד, בהמתנה לשטוח בפניו את הצרכים של אנשי.״ אבל הוא אמר זאת בחיוך.
    ״גברת טרנצ'ארד, הרשי לי להציג בפניך את סר ויליאם פונסונבי. פונסונבי, זוהי רעייתו של הקוסם.״
    פונסונבי קד קלות. ״אני מקווה שהוא מתייחס אלייך יפה יותר מאשר אלי.״
    גם היא חייכה, אבל בטרם הספיקה להשיב הצטרפה אליהם בתם של בני הזוג ריצ'מונד, ג'ורג'יאנה. ״האולם רוחש שמועות.״
    ולינגטון הנהן בכובד ראש. ״כך אני מבין.״
    ״אבל האם יש בהן אמת?״ ג'ורג'יאנה לנוקס היתה נערה יפת מראה, בעלת פנים חלקות ונעימות, וחרדתה רק הדגישה את כנות שאלתה ואת האיום שריחף מעל ראשיהם.
    לראשונה נראה הדוכס חמור סבר כמעט כמוה. ״אני חושש שכן, ליידי ג'ורג'יאנה. כנראה מחר נצא לדרך.״
    ״כמה נורא.״ היא הסתובבה כדי להתבונן בזוגות שהסתחררו על רחבת הריקודים. רוב הגברים הצעירים לבשו מדי שרד ופטפטו וצחקו עם בנות זוגם. כמה מהם ישרדו אחרי הקרב שבפתח?
    ״אתה ודאי נושא על כתפיך משא כבד.״ אן טרנצ'ארד התבוננה גם היא בגברים. היא נאנחה. ״כמה מהגברים הצעירים האלה ימותו בימים הקרובים, וגם אתה לא תוכל למנוע זאת, אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה. איני מקנאה בך.״
    ולינגטון הופתע לטובה למשמע הדברים האלה מפי אשת הספק שלו, אישה שבקושי ידע על קיומה עד אותו ערב. לא כל אחד היה מבין שאין מדובר אך ורק בתהילה. ״תודה על הדברים האלה גברתי.״
    באותו הרגע קטעה את שיחתם תרועה של תזמורת חמתות חלילים, והרוקדים נמלטו מרחבת הריקודים ופינו אותה לחיילי יחידת הגורדון היילנדרס הסקוטים. זאת היתה ״מכת המחץ״ של הדוכסית, ואותה השיגה בזכות תחנוניה בפני מפקדם ואזכור דם גורדון הזורם בעורקיה. מכיוון שאביה המנוח ייסד את יחידת ההיילנדרס עשרים שנה קודם לכן, לא היה למפקד סיכוי רב לסרב לבקשתה, והוא נעתר לה ברצון. דפי ההיסטוריה לא תיעדו מה באמת חשב על כך שנאלץ לשלוח את אנשיו למלא תפקיד מרכזי בנשף שהתקיים ערב קרב העתיד להכריע את גורל אירופה. בכל מקרה, הופעתם חיממה את לבותיהם של הסקוטים ושל שכניהם האנגלים שנכחו בנשף, ואילו הזרים לא הסתירו את תדהמתם. אן טרנצ'ארד ראתה כיצד הנסיך מאורנז' שולח מבט משתאה אל עוזרו ומגלגל עיניים למשמע הרעש. אבל הגברים החלו נעים במעגל, והלהט והעוצמה של ריקודם סחפו תוך זמן קצר גם את הספקנים והלהיבו את הנוכחים, עד שאפילו הנסיכים הגרמנים ההמומים החלו לשתף פעולה, ועודדו ומחאו כפיים.
    אן פנתה לבעלה. ״נורא שעוד החודש הם יתכתשו עם האויב.״
    ״עוד החודש?״ ג'יימס צחק צחוק מריר. ״סביר יותר שעוד השבוע.״
    בעודו מדבר, נפתחה דלת הכניסה בבת אחת, וקצין צעיר שעדיין לא הספיק לגרד את הבוץ מעל מגפיו פרץ לאולם הנשפים, הסתכל סביב ואיתר את מפקדו, הנסיך מאורנז'. הוא קד קידה ושלף מעטפה שמיד משכה את תשומת לבם של הנוכחים. הנסיך הנהן, קם על רגליו וצעד לעבר הדוכס. הוא הגיש לו את המעטפה, אך הדוכס החליק אותה לכיס המותנייה שלו בלי לפתוח אותה. הכרוז הודיע שהגיעה שעת סעודת הלילה.
    אן חייכה על אף תחושת הבטן שלה. ״חייבים להעריך את השליטה העצמית שלו. אולי מדובר בגזר דין מוות לצבא שלו, אבל הוא מעדיף לא לדעת, מאשר להפגין סימן כלשהו של דאגה.״
    ג'יימס הנהן. ״אין ספק, קשה לזעזע אותו.״ אבל הוא שם לב שמצחה של אשתו מכווץ. סופיה והוויקונט בלאסיס צעדו יחד בתוך הקהל שנהר לחדר האוכל.
    אן השתדלה להסתיר את קוצר רוחה. ״תגיד לה לאכול את סעודת הלילה איתנו, או לכל הפחות עם מישהו אחר.״
    ג'יימס נענע בראשו לשלילה. ״תגידי לה את. אני לא מתכוון להגיד לה.״
    אן הנהנה וניגשה אל הזוג הצעיר. ״הלורד בלאסיס, אל לך לתת לסופיה להשתלט עליך לחלוטין. ודאי יש לך כאן באולם הרבה חברים שישמחו לשמוע על המתרחש אצלך.״
    אבל הגבר הצעיר חייך. ״אל דאגה, גברת טרנצ'ארד, אני נמצא במקום שבו אני רוצה להיות.״
    קולה של אן הפך נחוש קצת יותר. היא הכתה בכף ידה השמאלית עם המניפה המקופלת שלה. ״כל זה טוב ויפה, אדוני הלורד. אבל לסופיה יש שם שעליה לשמור עליו, ותשומת הלב שאתה מעתיר עליה ברוב נדיבותך עלולה לסכן אותו.״
    היתה זאת תמימות מצדה לחשוב שסופיה לא תתערב בשיחה. ״אמא, אל תדאגי. הייתי שמחה לו היית בוטחת בשכל הישר שלי.״
    ״הלוואי שיכולתי.״ אן איבדה את סבלנותה כלפי בתה הטיפשה, מוכת האהבה והשאפתנית. אבל היא הרגישה שכמה זוגות עיניים מופנים אליהם, והעדיפה לוותר מאשר לריב עם בתה בפרהסיה.
    בניגוד מסוים לרצון בעלה, בחרה שולחן צדדי שקט והתיישבה בחברת כמה קצינים ונשותיהם שצפו באורחים היותר־נוצצים שבמרכז האולם. ולינגטון היה ישוב בין ליידי ג'ורג'יאנה לנוקס לבין יצור מהמם בשמלת ערב כחולה, רקומה בחוט כסף ובעלת מחשוף נדיב. הגברת ענדה, כמובן, יהלומים מרהיבים. היא חייכה בזהירות וחשפה שיניים צחורות מבהיקות, ואז הביטה בדוכס במבט צדי מבעד לריסיה הכהים. היה ברור שליידי ג'ורג'יאנה חשבה שהמתחרה די מייגעת. ״מי האישה שיושבת לימינו של הדוכס?״ שאלה אן את בעלה.
    ״ליידי פרנסס ודרברן־ובסטר.״
    ״כמובן. היא הגיעה ממש אחרינו. היא נראית נינוחה למדי, על אף העניין שמגלה בה הדוכס.״
    ״יש לה סיבות טובות לכך.״ ג'יימס קרץ לה קלות, ואן התבוננה ביפהפייה ביתר סקרנות. לא היתה זאת הפעם הראשונה שבה חלפה בראשה המחשבה, כיצד איום המלחמה וקרבתו של המוות מגדילים את האפשרויות שמציעים החיים. זוגות רבים שנכחו באולם סיכנו את שמם הטובם ואף את אושרם העתידי כדי לזכות בסיפוק בטרם הקריאה לדגל תתלוש אותם זה מזרועות זה.
    רחש נשמע מכיוון הדלת, והיא הפנתה את מבטה לקצה החדר. היה זה שוב השליח שהם ראו קודם לכן, עדיין במגפי הרכיבה מכוסי הבוץ שלו, וגם הפעם הוא ניגש היישר אל הנסיך מאורנז'. הם שוחחו קצרות, ואז הנסיך קם וניגש לוולינגטון, רכן ולחש באוזנו. בשלב הזה ריתקה ההתרחשות את תשומת לב הקהל, ושיחות החולין הלכו וגוועו. ולינגטון קם. הוא שוחח רגע אחד עם הדוכס מריצ'מונד ושניהם שמו את פעמיהם החוצה. אך לפתע נעצר הדוכס מוולינגטון במקומו. לתדהמתם הרבה של בני הזוג טרנצ'ארד, הסתכל סביב ואז ניגש לשולחנם, למרבה התרגשותם של הישובים סביבו.
    ״אתה. קוסם. תוכל להצטרף אלינו?״
    ג'יימס קפץ על רגליו, ובו ברגע נטש את סעודתו. שני הגברים האחרים היו גבוהי קומה, והוא דמה לליצן קטן ועגלגל בין שני מלכים — כפי שבאמת היה, אן נאלצה להודות.
    הגבר שישב מולה לא הצליח להסתיר את הערצתו. ״ניכר לעין שבעלך הוא איש אמונו של הדוכס, גברתי.״
    ״כך זה נראה.״ אבל לשם שינוי היתה גאה בו עכשיו, וזאת היתה הרגשה נעימה.
    כשפתחו את הדלת לטרקלין, פגשו במשרת מבוהל שהיה עסוק בפרישת כתונת לילה. הוא הרים את מבטו ובהה בפניו של המפקד העליון. ״אנחנו יכולים לקבל את החדר לעצמנו לרגע?״ אמר ולינגטון, והמשרת כמעט השתנק בעודו נמלט החוצה. ״יש לך מפה טובה של האזור?״
    ריצ'מונד מלמל שיש לו, ושלף כרך עבה מאחד המדפים. הוא פתח אותו במפה של בריסל וסביבתה הכפרית. ולינגטון החל להפגין את הזעם שאותו כבש בהצלחה רבה במהלך סעודת הערב. ״נפוליאון רימה אותי, לעזאזל. אורנז' קיבל הודעה שנייה, הפעם מהברון רֶבֶּק. בונפרטה מתקדם על הכביש שמוביל משַרלרוּאה לבריסל, והוא הולך וקרב.״ הוא רכן מעל לדף. ״נתתי לצבא פקודות לרכז את הכוחות בקאטְר־בְּרָה, אבל לא נעצור אותו שם.״
    ״אתה יכול לעצור אותו שם. נותרו עוד כמה שעות עד שהשחר יעלה.״ ריצ'מונד לא האמין לדברי עצמו יותר מהדוכס הגדול.
    ״אם לא אצליח, אצטרך להילחם בו כאן.״
    ג'יימס רכן מעל המפה. ציפורן אגודלו של הדוכס נחה על כפר קטן בשם ווטרלו. היה זה מוזר ולא מציאותי, שרגע אחרי שהתיישב לסעודת הערב בפינה זניחה, מצא את עצמו עומד בטרקלין של הדוכס מריצ'מונד, לבדו עם הדוכס ועם המפקד העליון, בלב האירועים שישנו את חייהם.
    לראשונה מאז נכנסו לחדר, ולינגטון הכיר בקיומו. ״אני אזדקק לסיוע שלך, קוסם. אתה מבין? נהיה תחילה בקאטר־ברה ולאחר מכן, כמעט בוודאות, ב...״ הוא השתהה על מנת לוודא את השם על המפה. ״ווטרלו. שם מוזר מכדי להיכנס לדפי ההיסטוריה.״
    ״אם יש מישהו שיכול להכניס את המקום הזה אל דפי ההיסטוריה, זה אתה, הוד מעלתך.״ בעולם המושגים הפשוט של ג'יימס, קצת חנופה על פי רוב לא הזיקה.
    ״אבל האם יש לך מספיק מידע?״ ולינגטון היה חייל מקצועי, לא חובבן הסומך על אילתורים, וג'יימס העריץ אותו על כך.
    ״יש לי. אל דאגה. לא ניכשל בגלל מחסור באספקה.״
    ולינגטון הביט בו. הוא כמעט חייך. ״אתה אדם מבריק, טרנצ'ארד. עליך לנצל את כישוריך בתבונה לאחר סיום המלחמות. אני מאמין שטמונה בך היכולת להגיע רחוק.״
    ״הוד מעלתך נדיב ביותר.״
    ״אבל אל תיתן להבלי החברה להסיח את דעתך. אתה חכם מדי לכך — או לפחות צריך להיות — ושווה הרבה יותר מרוב הטווסים ההם באולם הנשפים. אל תשכח את זה.״ הוא נראה כמעט כאילו שמע קול שאומר לו כי הגיעה השעה. ״אבל די. אנחנו חייבים להתכונן.״
    כשהגיחו מהחדר, הקהל היה נסער, והיה ברור מיד שהמידע נפוץ ברבים. החדרים שקושטו בפרחים, ובתחילת הערב היו ריחניים ואלגנטיים, התמלאו במחזות פרידה קורעי לב. אמהות ונערות צעירות בכו בגלוי, נאחזו בבניהן ובאחיהן, בבעליהן ובאהוביהן, וויתרו על כל ניסיון להעמיד פנים שלוות. להפתעתו של ג'יימס, התזמורת המשיכה לנגן, ולמרבה הפלא חלק מהזוגות המשיכו לרקוד, אף כי קשה היה להבין כיצד עשו זאת, מוקפים הלם ויגון.
    אן הגיעה אליו בטרם הספיק לאתר אותה בהמולה. ״אנחנו צריכים ללכת,״ הוא אמר. ״אני חייב לגשת ישר למחסן. אלווה אותך ואת סופיה לכרכרה ואמשיך משם ברגל.״
    היא הנהנה. ״זה הקרב הסופי?״
    ״מי יודע? אני חושב שכן. שנים אנחנו מבטיחים לעצמנו שכל התכתשות היא הקרב האחרון, אבל הפעם אני באמת מאמין בכך. איפה סופיה?״
    הם מצאו אותה באולם, מתייפחת בזרועותיו של הלורד בלאסיס. אן היתה אסירת תודה על כך שהמהומה והמנוסה שהקיפו אותם הסתירו את האיוולת וחוסר הזהירות שלהם. בלאסיס לחש משהו באוזנה של סופיה ואז מסר אותה לאמה. ״שמרי עליה.״
    ״כך אני עושה בדרך כלל,״ אמרה אן, מרוגזת קמעה על חוצפתו. אבל צערו על הפרידה הגן עליו מפני טון דיבורה. הוא שלח מבט אחרון במושא רחשי לבו, ומיהר החוצה עם קבוצת קצינים. ג'יימס כבר אסף את הסודרים והצעיפים ועכשיו מצאו את עצמם בלב הקהל שפילס את דרכו החוצה. הדוכסית לא נראתה בשום מקום. אן ויתרה על הניסיון לאתרה והחליטה לכתוב לה בבוקר, אם כי הניחה שברגע כזה היא לא תטריד עצמה בנימוסים חברתיים.
    לבסוף הגיעו לאולם החיצוני, ומשם, מבעד לדלת הפתוחה, יצאו החוצה לרחוב. גם שם הצפיפות היתה רבה, אם כי פחותה מאשר בתוך הבית. חלק מהקצינים כבר היו רכובים על סוסיהם. אן זיהתה את בלאסיס בתוך המהומה. המשרת שלו הביא לו את סוסו והוא עמד לעלות עליו. אן התבוננה לרגע במחזה. בלאסיס נראה כסורק את ההמון בחיפוש אחר מישהו, אבל אם היתה זאת סופיה, היא לא לכדה את עינו. בדיוק באותו הרגע שמעה אן נשיפה מאחוריה. בתה התבוננה בקבוצת חיילים שעמדה מתחתם. ״מה קרה?״ אן לא זיהתה אף אחד מהגברים. אבל סופיה הצליחה רק לטלטל את ראשה, וקשה היה לדעת אם הסיבה לכך היא יגון או אימה. ״ידעת שהוא חייב ללכת.״ אן הקיפה בזרועה את כתפי בתה.
    ״לא בזה העניין.״ סופיה לא יכלה להתיק את מבטה מקבוצה אחת ויחידה של גברים במדים. הם החלו לנוע. היא נרעדה ושחררה יבבה שנשמעה כאילו בקעה משורשי נשמתה.
    ״יקירתי, את חייבת לשלוט בעצמך.״ אן הסתכלה סביבה וניסתה לוודא שאין עדים למחזה. השליטה על בתה אבדה לה. היא רעדה כמו מישהי שסובלת מקדחת, רטטה והזיעה, ודמעות זלגו על לחייה. אן נטלה פיקוד. ״בואי איתי. מהר. אנחנו חייבות לחזור לפני שיזהו אותך.״
    יחד גררו היא ובעלה את הילדה הרועדת לאורך טור הכרכרות הממתינות, עד אשר מצאו את הכרכרה שלהם ודחפו אותה פנימה. ג'יימס מיהר לדרכו, אבל שעה עברה עד שאן וסופיה הצליחו להיחלץ מסבך הכרכרות ועשו את דרכן הביתה.
    סופיה לא יצאה מחדרה למחרת היום, אבל לא היתה לכך משמעות, כי כל בריסל נמצאה במתח ואיש לא הבחין בחסרונה. האם הפולשים ישטפו את העיר? האם כל אישה צעירה נתונה בסכנה? התושבים נקרעו בין שתי מגמות: האם לקוות לנצחון ולהחביא את החפצים יקרי הערך מפני החיילים שישובו משדה הקרב, או שמא תבוסה צפויה, ועליהם למלט את נפשם? אן הקדישה את רוב היום להרהורים ולתפילה. ג'יימס לא חזר הביתה. המשרת שלו הלך למחסן כדי להביא לו בגדים נקיים וסלסילת מזון, ועצם המחשבה שהיא שולחת אספקה לספק הראשי, עוררה בה חיוך.
    ואז החלו לטפטף הידיעות על הקרב בקאטר־ברה. הדוכס מבראנסוויק נהרג מפגיעת כדור בלב. אן חשבה על הגבר הכהה, בעל היופי המחוספס, שאותו ראתה רק אמש רוקד ואלס עם הדוכסית. יהיו עוד חדשות כאלה בטרם זה יסתיים. היא הסתכלה סביבה בטרקלין שבביתם השכור. הוא היה נחמד למדי, קצת מפואר לטעמה ולא מפואר דיו לטעמו של ג'יימס; רהיטיו היו כהים והווילונות הלבנים עשויים משי. היא לקחה לידיה את הרקמה שלה ואז הניחה אותה בחזרה במקומה. איך היא יכולה לרקום בשעה שבמרחק קילומטרים ספורים נלחמים על חייהם גברים שהיא מכירה? היא ניסתה לקרוא ספר, אבל לא הצליחה אפילו להעמיד פנים שהיא מתרכזת במעשייה דמיונית בעוד סיפור אכזרי כל כך נפרש בטווח רעם תותחים מהם. בנה אוליבר נכנס והתיישב בסערה בכורסה. ״מדוע אתה לא בבית הספר?״
    ״שלחו אותנו הביתה.״ היא הנהנה. ברור שישלחו אותם הביתה. המורים ודאי עסוקים בטוויית תוכניות המילוט שלהם. ״יש חדשות מאבא?״
    ״לא, אבל הוא לא נמצא בסכנה.״
    ״למה סופיה במיטה?״
    ״היא לא מרגישה טוב.״
    ״זה בגלל הלורד בלאסיס?״
    אן הסתכלה בו. איך הצעירים יודעים את הדברים האלה? הוא היה בן שש־עשרה, אך מעולם לא השתייך למשהו שניתן לכנות, ולו בדוחק, חוג חברתי. ״ברור שלא,״ אמרה. אבל הילד רק חייך.
    הפעם הבאה שאן פגשה את בעלה היתה ביום שלישי. היא אכלה ארוחת בוקר בחדרה — לאחר שקמה והתלבשה — כשפתח את דלתה, ונראה כאילו הוא עצמו התפלש בבוץ ובאבק של שדה קרב. היא קידמה את פניו במשפט קצר. ״תודה לאל,״ אמרה.
    ״עשינו את זה. בונפרטה בנסיגה. אבל לא כולם בריאים ושלמים.״
    ״אני מתארת לעצמי, נשמות מסכנות.״
    ״הדוכס מבראנסוויק נהרג.״
    ״שמעתי.״
    ״הלורד הֵיי, סר ויליאם פונסונבי —״
    ״אוי.״ היא נזכרה בגבר העדין והחייכן שהקניט אותה בדבר עקשנותו של בעלה. ״כמה עצוב. שמעתי שכמה מהם עדיין היו בבגדי הנשף בשעה שנהרגו.״
    ״זה נכון.״
    ״עלינו להתפלל למענם. אני מרגישה שהנוכחות שלנו שם באותו הלילה יצרה קשר מסוים בינינו לבינם, בחורים מסכנים.״
    ״בהחלט. אבל יש הרוג נוסף, שאת הקשר שלך אליו לא תצטרכי לדמיין.״ היא הסתכלה בו בדריכות. ״הוויקונט בלאסיס נהרג.״
    ״אוי, לא.״ היא כיסתה במהירות את פניה בידה. ״הם בטוחים?״ בטנה התהפכה. מאיזו סיבה, בדיוק? היה קשה לומר. האם חשבה שאולי סופיה צדקה, ועכשיו ההזדמנות הגדולה של הנערה אבדה לעד? לא. היא ידעה שזאת היתה פנטזיה, ובכל זאת... כמה נורא.
    ״הלכתי לשם אתמול. לשדה הקרב. וזה היה מחזה איום ונורא.״
    ״למה הלכת?״
    ״מהסיבה שאני עושה כל דבר. עסקים.״ הוא הצטער על נימת קולו החותכת. ״שמעתי שבלאסיס ברשימת ההרוגים וביקשתי לראות את גופתו. זה היה הוא, כך שכן, אני בטוח. מה שלום סופיה?״
    ״צל של עצמה מאז הנשף, חרֵדה ודאי מפני אותה הבשורה שאנחנו צריכים להביא לה עכשיו.״ אן נאנחה. ״אני מתארת לעצמי שהיא חייבת לדעת על כך בטרם תשמע את זה ממישהו אחר.״
    ״אני אספר לה.״ היא היתה מופתעת. ג'יימס לא נהג להתנדב למטלות ממין זה.
    ״אני חושבת שזאת חייבת להיות אני. אני אמא שלה.״
    ״לא. אני אספר לה. את תוכלי ללכת אליה אחר כך. איפה היא?״
    ״בגינה.״
    הוא יצא החוצה, ואן הרהרה בחילופי הדברים ביניהם. אם כן, כך יגיע לסיומו הטירוף של סופיה: לא בשערורייה, תודה לאל, כי אם ביגון. הנערה חלמה את חלומותיה בעידודו של ג'יימס, אבל עכשיו נגזר עליהם להיהפך לעפר. הם לעולם לא יֵדעו אם סופיה צדקה ולבלאסיס היו תוכניות מהוגנות ביחס אליה, או אם היא, אן, היתה קרובה יותר לאמת, וסופיה היתה עבורו רק בובה מקסימה להשתעשע בה בעת שהוא מוצב בבריסל. היא עברה לשבת ליד החלון. הגינה למטה היתה מסודרת בסגנון הרשמי שעדיין רווח בארצות השפלה, אף כי נזנח באנגליה. סופיה ישבה על ספסל לצד שביל חצץ, ספר סגור על ברכיה, כשאביה יצא מן הבית. ג'יימס דיבר, ובה בשעה התקרב והתיישב ליד בתו ואחז בידה. אן תהתה אילו מילים בחר. נראה לה שאינו נחפז. הוא דיבר ארוכות זמן־מה, בעדינות, עד שלפתע סופיה נרתעה כאילו ספגה מהלומה. אחר כך אסף אותה ג'יימס בזרועותיו, והיא החלה להתייפח. אן התנחמה בכך שבעלה היה עדין ככל שידע להיות, בהביאו את הבשורה הנוראה.
    יבוא יום ובו אן תשאל את עצמה מדוע היתה בטוחה כל כך שבכך הגיע סיפורה של סופיה לכלל סיום. אבל, כך תאמר לעצמה, מי כמוה יודעת שחוכמה שלאחר מעשה היא פריזמה שמעוותת את הכול? היא קמה על רגליה. הגיעה השעה לרדת ולנחם את בתה, שהתעוררה מחלום קסום אל תוך עולם אכזר.
    • ג'וליאן פלוז
    • ג'וליאן פלוז
     
  • המלצות נוספות
    • ספר לבן- נובמבר 2016
    • אשתו של מגדל התה
    • מה שאליס שכחה
    • זאב בשטאזי
    • הצל של אמי
    • נקודה רגישה
    • וידוי
    • ספינת הכלות
    • אל תגיד כלום
    • עמוד האש
    • סקסי בטירוף
    • עיר בלתי-נראית