הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אמת ולא יציב
  • אמת ולא יציב
    ידיעות ספרים | ינואר 2016 | עיון, יהדות | 390 עמ' מודפסים
    מדוע המערב, ומדינת ישראל בתוכו, נכשל שוב ושוב במאבק מול הפונדמנטליזם? * האם דתיות היא בהכרח פונדמנטליסטית? * מדוע פלורליזם ופונדמנטליזם הם שני צדדים של אותה מטבע היוצרים יחד את הניו-אייג'? * האם יש לפילוסופיה משמעויות אקטואליות? * למה באופן מובנה בשיטה הדמוקרטית שלנו יש מכפיל כוח למפלגות לא-דמוקרטיות? * מהו היחס בין אמת לוודאות? * למה סובלנות ופלורליזם הם שני הפכים שלא יכולים לחיות יחדיו?
     
    הפונדמנטליזם הוא הבעיה האקוטית ביותר שעמה מתמודד העולם המערבי כיום. אירופה מתמודדת עם גלי פונדמנטליזם אסלאמי ונותרת חסרת אונים מולם. המדינות שסביבנו והמזרח התיכון כולו סוערים גם הם מאז פרץ "האביב הערבי" שנהפך במהרה לחורף קודר. תגובות הנגד יוצרות לעתים פונדמנטליזם נגדי וטרור ליברלי, אך בכך שופכות את התינוק עם המים. מדוע כל זה קורה? והאם זה מחויב המציאות?
     
    אמת ולא יציב הוא מונוגרפיה לוגית-פילוסופית שעוסקת בשורשי המאבק הזה ומנסה להבין את הסיבות לכישלונו. הספר מציע הגדרה חדשה לפונדמנטליזם, המחדדת את העובדה שספקנות ופונדמנטליזם הם שני צדדים של אותה מטבע, שבסימביוזה מופלאה יוצרים יחד את הניו-אייג' הפוסט-מודרני. תרומתו החשובה של ספר זה היא ביצירת אופציה מחשבתית, המכונה "האופציה הסינתטית", שתוקפת את הבסיס המשותף לספקנות ולפונדמנטליזם. על פי המחבר, זוהי הדרך היחידה לנהל מאבק אפקטיבי נגד הפונדמנטליזם ולהציג לו אלטרנטיבה משמעותית וקוהרנטית.
     
    הרב מיכאל אברהם הוא ד"ר בפיזיקה עיונית. לאחר כמה שנות מחקר במכון ויצמן ובאוניברסיטת בר-אילן, שימש ר"מ בישיבת ההסדר בירוחם ולימד בבצלאל ובמכללת הקריה האקדמית אונו, וכיום הוא מלמד במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן. אברהם הוא ממקימי קבוצת הלוגיקה התלמודית באוניברסיטה. פרסם מאמרים רבים וכשלושים ספרים שעוסקים בפיזיקה, בלוגיקה ובלוגיקה תלמודית, בהלכה, בפילוסופיה כללית ובפילוסופיה של המדע, התלמוד, ההלכה והמשפט. ספריו הקודמים, "אלוהים משחק בקוביות" (ידיעות ספרים, 2011) ו"מדעי החופש" (ידיעות ספרים, 2013), זכו לתפוצה רחבה.
  • ספר דיגיטלי
     
    48
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא  - על פונדמנטליזם עכשווי
     
     
    בלי להיות או לא להיות
    אני פשוט ישנו
    בלי שום דבר אשר כדאי
    למות למענו
    (״אני שוכב לי על הגב״, יענקל'ה רוטבליט)
     
    הספר הזה לא עוסק באידיאולוגיה, לא בפוליטיקה וגם לא בתרבות ובחברה. הוא עוסק בעיקר בפילוסופיה. אבל תוך כדי הכתיבה הבנתי שבכל זאת יש לו קונטקסט אקטואלי שלתיאורו החלטתי להקדים את המבוא הזה.
    רוב הספר הזה נכתב בעיצומו של מבצע ״צוק איתן״ (יולי-אוגוסט 2014), שנוהל נגד הארגון האסלאמי הפונדמנטליסטי חמאס בעזה. שלושה מבנַי השתתפו בו בצורות שונות, מה שהביא אותי לחשוב ביתר שאת על היבטיה ומשמעויותיה של הסיטואציה שהיא חלק מהעימותים ההולכים ומתעצמים בין דמוקרטיוּת לבין פונדמנטליזם. מתוך כך הבנתי שהספר, שבמקורו נועד להציע אלטרנטיבה לספקנות הפוסט-מודרנית, פונה בה במידה גם נגד הפונדמנטליזם.
    עד אמצע המאה העשרים נראה היה שהמודרנה כובשת בבטחה את מקומה ומחליפה את הפונדמנטליזם לסוגיו. הישגי המדע, ערכי הדמוקרטיה, ההומניזם, הליברליזם ושאר ערכים מודרניים הלכו והשתלטו על מרכז הזירה. הדבר בא על חשבון המסורת והאמונה הדתית, הלאומנות ואולי גם הלאומיות, שהשפעתם הלכה ופחתה. ניתן לומר בהכללה שהערכים המסורתיים היו אז בתהליכי דעיכה. אבל החל מסוף המאה העשרים ועד היום נראה שהם שבים ומרימים את ראשם, ופעמים רבות בצורה פונדמנטליסטית למדי. יש לכך ביטויים פוליטיים וחברתיים ברחבי העולם כולו. הדברים בולטים בעיקר בהקשרים האסלאמיים, באזורנו ובעולם בכלל, אבל גם בהקשר היהודי והישראלי שלנו יש תופעות דומות, כמובן בעוצמה פחותה. חשוב להבין שביטוייו הקיצוניים והאלימים של הפונדמנטליזם לא הם שמגדירים את התופעה, והם גם לא עצם הבעיה. תופעות אלו הן לכל היותר סימפטום שלה. למיטב הבנתי, הגדרת הפונדמנטליזם, שהיא גם ההיבט הבעייתי העיקרי שבו, היא השעיית החשיבה הביקורתית. היעדר הביקורתיות הוא שגורם לאמץ תפיסות שונות, לפעמים חסרות בסיס וחסרות שחר, בנחרצות ובוודאות. בגלל אותו חוסר ביקורתיות באות התפיסות הללו לפעמים לידי ביטוי מעשי בפעולות קיצוניות ואכזריות.
    את הביטויים של הפונדמנטליזם רואים בהשתלטות או לפחות בבולטוּת של הזרמים הפונדמנטליסטיים בחברה המוסלמית בכל רחבי העולם, בתהליך ההתאסלמות הזוחל של אירופה, אבל גם במלחמות לאומניות באזור הבלקן ובבריה״מ לשעבר (רוסיה ואוקראינה) וגם באפריקה ובעולם הערבי. באזורנו הרותח מקבלים הדברים משנה תוקף ומופיעים בקיצוניות גדולה בהרבה. אציג כאן רשימה חלקית ממה שמתרחש בהקשר זה בשנים האחרונות. בצד השיעי, מהפכת חומייני באיראן, אשר ממשיכיו עומדים כעת על סף יכולת גרעינית, ותוך כדי כך משתלטים על מדינות לאום שונות ברחבי המזרח התיכון ומבצעים פיגועי טרור ברחבי העולם כולו. זה ממשיך בגרורה הלבנונית שלהם, חיזבאללה, שכבר הוציאה לא מעט פיגועים בלבנון ובסוריה אבל גם ברחבי העולם, ויחד עם סוריה יוצרת את מה שכינה נשיא ארה״ב לשעבר, ג'ורג' בוש (הבן), ״ציר הרשע״. אבל ההתייחסות לצד השיעי של המפה כבר קצת מיושנת בימים אלו, בעת שהתעוררותו של הצד הסוני תופסת את מרכז הזירה ובין היתר מפוררת לגמרי את סוריה. פעם נראה היה שהאחים המוסלמים הם ארגון סוני קיצוני, אבל החל מלפני כעשרים שנה האפילו עליהם אל קעידה ודומיו, אשר נתפסו כאיום על שלום העולם. לכן לא פלא שבעיניו של ברק אובמה, נשיא ארה״ב בימים אלו, האחים המוסלמים הם כיום הגורם האסלאמי המתון שיש לשתף עמו פעולה. בשנים האחרונות צומח ארגון אימתני בשם דאע״ש (ISIS באנגלית), או המדינה האסלאמית, שפועל נחרצות להקמת ח'ליפות אסלאמית במקום כל מדינות האזור, ובסופו של דבר בעולם כולו. הארגון הזה, בעזרת חימוש וציוד פרימיטיבי ודל למדי, אבל עם אלפי מתנדבים שמצטרפים אליו בכל חודש מרחבי אירופה (!), מצ'צ'ניה, מאפגניסטן ומשאר העולם, כבר השתלט בדרכי אימים אכזריות על חלקים גדולים מכמה מדינות באזורנו (כחצי סוריה וכחצי עיראק, בסך הכול שטח גדול מזה של בריטניה), ומהווה איום משמעותי על השלטון בירדן, בלבנון, בערב הסעודית ועוד. הארגון הזה טובח באופן אכזרי בנוצרים, בשיעים, בכורדים, ביזידים ואפילו בסונים מתונים; בקיצור, בכל מי שאינו כמוהם. הוא מציב דרישה בלתי-מתפשרת להתאסלמות בכפייה, מסמן בתים של ״כופרים״, נוקט דרך של גירושים והגליות המוניות, עושה טיהורים דתיים ועוסק בכריתת ראשים ושאר איברים, בהוצאות להורג המוניות, בשביית נשים ועוד. לא מעט מכל זה נעשה אל מול המצלמות. להזכיר את מעמד הנשים במקומות אלה נשמע קצת מנותק אם זוכרים שהארגון הזה ודומיו חוטפים ואונסים מאות ואלפי נשים באופן שיטתי, ואת השאר כולאים בבית. אנקדוטה שממחישה את כיוונו של התהליך: ארגון הטרור אל קעידה, זה שאחראי על הפיגוע במגדלי התאומים בארה״ב ב-9.11, התנער מדאע״ש בגלל קיצוניותו (!). בימים אלו מתפרסם חדשות לבקרים שאיראן משתפת פעולה עם ארה״ב, אויבתה המושבעת, נגד הקיצונים הסונים בעיראק. ועוד לא דיברנו על צ'צ'ניה, על טליבאן ועל פלגים אחרים באפגניסטן ובפקיסטן, על הסלאפים במצרים ובשאר העולם הערבי או על בוקו חראם וארגונים נוספים באפריקה. ״האביב הערבי״, שתלו בו תקוות כה רבות בשנים האחרונות, מתנפץ לנגד עינינו. התעצמות החמאס והמלחמות הבלתי-פוסקות של ישראל נגדו (ובכללן מבצע ״צוק איתן״) הן חלק בלתי-נפרד (אם כי מתון יחסית) מהתמונה הכוללת הזאת, ולכן ראוי לפרשן במסגרתה. המערב, וישראל בתוכו, עומדים מבולבלים וכמעט חסרי אונים אל מול התופעות הללו, שגולשות גם לאירופה ולשאר העולם.
    אף שאין כלל מקום להשוות, נעיר כאן שגם בחברה הישראלית עצמה יש תחושה שהפונדמנטליזם חודר למרכז הזירה, ואף הולך ומתעצם בשנים האחרונות. קבוצות חרדיות מיליטנטיות מפעילות אלימות ברחובות ובאוטובוסים נגד מי שאינם חרדים (וגם נגד חרדים מתונים). בשנים האחרונות מתחילות קבוצות נשים ללכת עטויות ברעלות ובכיסויי גוף מכף רגל ועד ראש, ולא שועות להוראות הרבנים החרדים, שרובם ככולם רואים בזה גם הם הקצנה בעייתית. כתות חרדיות (כמו ״לב טהור״ ואחרות) נוקטות דרכים קיצוניות של התייחסות לנשים ולילדים, ולחבריהן בכלל. רק בימים אלו, עם ירידת הספר לדפוס, ב-30.7.2015 רצח אברך חרדי בדקירות סכין נערה בת שש-עשרה, שירה בנקי ז״ל, שצעדה במצעד הגאווה בירושלים, ופצע כמה צועדים נוספים שם. שוב בימים אלו (31.7.2015) השליכו בקבוק תבערה ושרפו בית על המשפחה שבתוכו בכפר דומא; תינוק שהיה בבית נשרף חי, וחלק ממשפחתו עדיין מאושפזת. הוסיפו לזה את חטיפתו ושריפתו חיים של הנער מוחמד אבו חדיר (3.7.2014). הקבוצות המכונות ״נערי הגבעות״ ו״תג מחיר״ מגבירות מדי יום את רמת האלימות הפוליטית והדתית שלהן. וגם ללא הזוועות הללו, בשנים האחרונות הולכת וגוברת הנהייה של כל שכבות הציבור אחר ה״מקובלים״ ושאר יודעי ח״ן למיניהם. הבאים אליהם על מנת לקבל עצה ב״רוח הקודש״ משתייכים לכל גווני האוכלוסייה, ובשנים האחרונות מתברר שגם לזרועות השלטון. העובדה שבמקרים רבים מדובר במושחתים שנחקרים במשטרה ואף מורשעים, או במקרים אחרים (טובים יותר) בשרלטנים גרידא, לא ממש משפיעה על הפופולריות הגואה שלהם. כל אלו הן תופעות מתונות יותר של התעוררות פונדמנטליסטית. הן משקפות תפיסות הזויות שמלוות באמונה נחרצת בצדקת הדרך, ובעיקר בהיעדר ביקורתיות. פונדמנטליזם מעצם מהותו אינו רואה עצמו כפוף לחשיבה ביקורתית.
    הפונדמנטליזם אצלנו נראה לפעמים כתנועות שוליים, וזה נכון במידה רבה. אבל נלווה אליו קסם מסוים של אותנטיות, שפועל גם על אנשים המצויים מחוץ למעגל הזה (ראו להלן) וגם על אנשים שמעצם טיבם הם ביקורתיים יותר אבל מאמינים באותם ערכים (כמו דתיים מתונים) ולכן חשים רגשי נחיתות מול הדבקות של הפונדמנטליסטים ומוכנותם לשלם מחירים. לקבוצות הדתיות המתונות יותר, יהודיות כמו אסלאמיות, קשה למדי לצאת נגד אלו שמבטאים ומבצעים ביתר דבקות ומסירות את האידיאולוגיה שהן עצמן מאמינות בה כביכול. המאמין המתון אומר לעצמו שהפונדמנטליסטים הם אלו שמאמינים באמת ומוכנים ללכת איתה עד הסוף, ולכן הם ראויים להערכה. הם טובים וישרים יותר מפשרנים כמוני.
    מדוע לא מצליחה בדרך כלל החברה המודרנית הליברלית להתמודד עם התופעות הללו? למה לפעמים היא אפילו הולכת שבי אחריהן? מעבר לסתם חולשה, תחושתי היא שיש כאן כשל פילוסופי, ובספר הזה מטרתי בעצם לעסוק בעיקר בו. לא סוד הוא שהמודרניזם, שבתחילתו היה מלא בתחושות אופטימיות של הבאת גאולה רציונלית, תיקון וקִדמה לעולם, השאיר אחריו תחושה חזקה של ואקום ערכי. הרציונליות המדעית אמנם הביאה אותנו לירח, מצאנו בעזרתה את סודותיו המדעיים של היקום החומרי (תורת היחסות והקוונטים) ואת יסודות הגנטיקה והמוח, הרפואה והטכנולוגיה התקדמו מאוד, שיטות המשטר הדמוקרטיות פותחו והשתכללו - אבל אותה רציונליות מבטיחה הכזיבה בפתרון הבעיות האנושיות הבסיסיות ביותר. ערכי מוסר, דת ואמונה, ואפילו אמנות ואסתטיקה, נותרו עניין סובייקטיבי, ולדעת רבים כיום כל אלו הם סתם הרגלים חסרי משמעות שטבועים בנו (בעזרתה האדיבה של האבולוציה). אידיאולוגיות כלכליות וחברתיות, שבתחילת המאה העשרים נראה היה שהן משתלטות על העולם, נמצאות כעת במחלוקת ללא מוצא, והשוליים שעוד עוסקים באידיאולוגיות הללו נראים לפעמים קצת מנותקים. התרבות שלנו עומדת בפני שוקת שבורה; אין דרך רציונלית לגבש עמדה בשאלות החשובות ביותר (שביסודן אינן שאלות עובדתיות). מעבר לתחושת השבר והאכזבה מהמדע ומהרציונליות, שהתעצמה מאוד באמצע המאה הקודמת בעקבות שתי מלחמות העולם, הוסיפו לכך גם תגליות מדעיות שונות שתוקפות בעצמן את האתוסים שעליהם גדלנו, בבחינת ״מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו״. אתוס החירות והאוטונומיה שלנו מותקף חזיתית על ידי מדעי המוח, הגנטיקה והאבולוציה. אלו מספרים לנו שאנחנו איננו אלא סוג של בעל חיים, או בעצם דומם משוכלל, שאינו אלא תבנית נוף מולדתו.1 מכאן קצרה הדרך למסקנה שערכים ואידיאולוגיות הן תבניות שטבועות בנו ושולטות על חשיבתנו. הבחירות שלנו הן בעצם הבנָיות שלפעמים נוצרות מסיבות אינטרסנטיות ועל ידי מניפולציות שונות ולפעמים באופן תמים. בכל אופן, אין להתייחס אליהן, ואולי לאדם בכלל, ברצינות רבה מדי.
    1. מהאספקט הזה, הספר הנוכחי משלים את שני קודמיו (שיצאו שניהם בשנים האחרונות בהוצאת ידיעות ספרים). הראשון, אלוהים משחק בקוביות, עסק באבולוציה ובמשמעויותיה ואילו השני, מדעי החופש, עסק במדעי המוח ובחופש הרצון. חיוני להתמודד עם האיומים המדעיים הללו על ההומניזם, בד בבד עם הדיון הלוגי-פילוסופי שהספר הזה מוקדש לו.
    במישור התיאורטי, הספקנות והרלטיביזם כשלעצמם נראים לכאורה הגיוניים ומתבקשים. וכי יש אופציה ממשית להטיל ספק בממצאים של מדעי המוח? גם בלי להיות מדענים גדולים מדי, כולנו יודעים שיש קורלציה חזקה בין המקום שנולדנו וגדלנו בו והמבנה הגנטי והמוחי שלנו לבין תפיסות העולם שאנחנו מאמצים וצורת ההתנהלות שלנו. אז האם לא סביר להסיק שהאחרונים הם תולדה של הראשונים? יתר על כן, כולנו היום כבר יודעים שאין באמת דרך להוכיח שום טענה משמעותית. על כל דבר אנחנו מתווכחים, אבל לא באמת משכנעים או משתכנעים. אין לנו טיעונים מוחצים לטובת שום דעה או עמדה שהיא, אנחנו פשוט חושבים כך וזהו. ביסוד כל טיעון עומדות הנחות יסוד (שמושפעות מהסביבה, מהגנטיקה, מבית הגידול וכו'), ולכן אין שום טענה שניתן להציג כמשהו מוחלט ומחייב. כאנשים מודרניים שמודעים לעצמם ולמגבלותיהם, ובוודאי לאפשרות הטעות, אין מנוס כמעט מהטלת ספק בכל טענה או עמדה. הרי אם האחר חושב אחרת, האין זה אומר שכל העניין הוא מבנים מולדים או השפעות חברתיות, כלומר סוגי שיח שרירותיים והבניות שרירותיות? אם אין דרך להוכיח שום דבר אז מדוע שנקבל משהו כאמיתי? הספקנות היא מסקנה מתבקשת מאליה לאור כמה וכמה מתוצריו של העידן המודרני. גם שתי מלחמות העולם שנערכו במאה העשרים ופגעי הקומוניזם, שרצח מיליוני אנשים בשם האידיאולוגיה, הראו לנו לאן יכולים להגיע כאלה שבטוחים בדרכם, שלא מבינים את האחר, וכל זה הביא לנטישת המוכנות להאמין בערכים גדולים ומחייבים בכלל.
    אך על אף כל האמור לעיל, הספקנות כדרך חיים וכפילוסופיה אינה נותנת לנו מוצא נוח. מי יכול לחיות כשהוא מטיל ספק בכל ערך ובכל תובנה שנראים לו נכונים?! לדיסוננס הזה יש שני תוצרים נפוצים: מחד גיסא הספקנות הפרגמטית (שניתן לכנות אותה ״יציב ולא אמת״) ומאידך גיסא הפונדמנטליזם (שניתן לכנות אותו ״אמת ויציב״). מטרתו של הספר היא להציע אפשרות שלישית, שיש לנו נטייה להתעלם ממנה, שניתן לכנות אותה ״אמת ולא יציב״.
    הקבוצה הראשונה מוצאת לדילמה הזאת פתרון פרגמטי, שלפיו מאומצת דרך של ספקנות מודחקת, כלומר חיים בכפל מישורים. חייו של האדם ממשיכים להתנהל כפי שהוא רגיל וכפי שנראה לו סביר, בדיוק כמו שעשו אנשים מאז ומעולם, תוך התעלמות מהבעייתיות, מהקשיים ומהיעדר הבסיס הפילוסופי, שהוא מודע להם היטב. הוא ממשיך להתנהל באופן מודרניסטי, כלומר כמי שיש לו אמונות והשקפות, אבל בו בזמן מודע לכך שכל אלו הן הבניות ואין לקחת אותן ברצינות רבה מדי. אין פלא שכל אחד מאיתנו כיום מכיר, באופן מודע או לא מודע, בכך שהאחר גם הוא לגיטימי, שהרי אין אמת אחת אמיתית ולשום עמדה או קנה מידה אין בסיס פילוסופי של ממש. המודעות הזאת לא בהכרח משנה את דרך חייו של האדם ואת הערכים שבשמם הוא פועל, אבל זה כן מרוקן אותם מהוודאות שהתלוותה אליהם והופך אותם לנרטיב סובייקטיבי שיש להשלים עמו ולקבל אותו. לכן כיניתי את העמדה הזאת ״יציב ולא אמת״ - היא נותנת לנו יציבות בחיים, גם ללא מושג האמת במובנו הקלסי. למעשה, הפשרה הפרגמטית הזאת הפכה בעצמה כמעט לערך עליון, ובעצם יחיד, בעולמנו. הסבלנות והסובלנות הן האמצעים למנוע אלימות והשתלטות. הם אמורים ליצור התחשבות של אנשים וקבוצות אלו באלו.
    אנשים רבים יאמרו משהו מעין זה: מה שאני עושה לא נעשה מפני שאני צודק, או כי זה נכון, שהרי אין דבר כזה צודק ונכון. אני עושה כך מפני שזה מה שאני ומי שאני וזהו. אני לא חייב לאף אחד דין וחשבון על ערכי ועל אמונותי, ומאידך גיסא אין כמובן הצדקה לכפות אותם על אחרים שלא חושבים כך. זוהי הפנמה של התפיסות שתוארו קודם לכן, ולפיהן האדם וערכיו הם ביטוי למה שהוא (וסביבתו), ולא תוצאה של שיקול דעת ובחירה מודעת. בשפה פילוסופית ניתן לומר שהמצוי (is), ה״כזה אני״, מחליף כאן את הראוי (ought), ה״כך נראה לי נכון״. בפילוסופיה האמריקנית של סוף המאה התשע-עשרה (פירס, ג'יימס ודיואי) זה הפך לעמדה פילוסופית ואידיאולוגית שמכונה פרגמטיזם: המועיל והיעיל (היציב. ראה מוטו בתחילת הספר) מחליף שם את הנכון, האמיתי והצודק (האמת). בעצם המועיל גופו הוא הצודק והאמיתי, שהרי אין צודק ואמיתי אחר.
    אחרי כחצי מאה התפתחה התפיסה הזאת והקצינה, ומאז יש שמכנים אותה פוסט-מודרניות. במצב הפוסט-מודרני, הספקנות הפכה לערך שאנשים מתגאים בו. מי שאינו ספקן דיו מואשם בחוסר נאורות. אכן, גם בתוך המסגרת הפוסט-מודרנית ישנם סוגים שונים של ערכים, שניתן לחלק אותם לשניים עיקריים: ערכים פרטיקולריים סובייקטיביים שכל אחד מאמץ לעצמו (מימוש עצמי), והם לא מחייבים אף אחד אחר ולא מצדיקים שיפוט או גינוי של מי שמפר אותם; וערכים אוניברסליים שעדיין נתפסים אצל רבים כאובייקטיביים ומחייבים, אבל אלו כוללים אך ורק נורמות של התחשבות באחר והתייחסות אליו, כמו פלורליזם, פתיחות, סובלנות, הכלה, דמוקרטיה, מחילה, שלום, שוויון, הבנה וכדומה. ערכים אלו היו קיימים כמובן גם בעידן הקודם, המודרניסטי, אלא שאז הם היו מכשירים ליצירת עולם טוב יותר שבו ניתן יהיה לקדם ערכים ורעיונות אמיתיים. כלומר, בעידן המודרני היו אלו האמצעים שמאפשרים את הקִדמה, ואילו בעידן שאחריו הפכו הערכים הללו לקִדמה עצמה. יתר על כן, האימוץ שלהם עצמם גם הוא נטול בסיס של ממש, שהרי לשום דבר אין אפשרות להציג הצדקה מוחלטת. אבל עקרון הקוגיטו הפרגמטי הוא הקובע: אני מועיל (או יציב) משמע אני נכון.
    בחברה הפוסט-מודרנית אין ערכים שאנחנו מוכנים להקדיש להם את חיינו, פרט לרעיון הזה עצמו - שאין ערכים שראוי להקדיש להם את החיים. מה שנותר הוא רק הערכים הללו, ולכן אין פלא שהם לא יכולים לבנות עמוד שדרה במאבק שמתנהל נגד הפונדמנטליזם (שחולק על הערכים הללו עצמם). אין פלא שתפיסה ספקנית פוסט-מודרנית כזאת בדרך כלל ניגפת בפני יריבותיה הפונדמנטליסטיות. בהמשך נראה שבמקרים רבים, רגשי עליונות מחד גיסא ורחמים מאידך גיסא של אלו היודעים את האמת הספקנית הנאורה כלפי אלו החשוכים (הפונדמנטליסטים) שזו נעלמת מהם לעת עתה, מביאים להתחשבות ולוויתורים של הראשונים כלפי האחרונים.
    בתוך הוואקום הפוסט-מודרני אנחנו נותרים ״בלי שום דבר למות למענו״, ולמעשה בלי משהו ששווה לחיות בשבילו. לא פלא שהחברה שלנו בכללותה, כמו גם רבים מהפרטים שבתוכה, שואלים את עצמם בתקופה כזאת: מי אני? מה מניע אותי? האם הרציונליות שכה שאפנו אליה עד המאה העשרים אינה אלא אחיזת עיניים? האם אין דרך להגיע לוודאות הנכספת בכלים רציונליים או מדעיים? האם יש משמעות לערכים שבהם אני מאמין? האם אוכל לוודא שגם ילדַי ינהגו כך? התשובות לכל השאלות החשובות והמטרידות הללו הן בדרך כלל שליליות.
    בסיטואציה כזאת נוצרת באופן טבעי גם קבוצה שנייה, זו שהפתרון שהיא מאמצת לדיסוננס שתואר למעלה הוא הפונדמנטליזם. כפי שראינו, מחד גיסא הספקנות היא המסקנה המתבקשת מהתמונה שתוארה עד כאן, אבל קשה מאוד לחיות בעולם שבו דבר אינו ודאי - לא הערכים, לא הצדק, לא קני המידה של טוב ורע, אמת ושקר, יפה ומכוער וכדומה. לכן לא פלא שכדי להימלט מהמסקנות הספקניות הללו, יש אנשים וקבוצות שנוהים אחרי מקורות בלתי-רציונליים ועל-טבעיים ואחרי אמיתות מוחלטות. גם אנשים שגדלו בחברה ובחינוך מודרני כמהים לאותן אמיתות ישנות (״חוכמה עתיקה״ היא ממש מילת קסם בימינו), ולכן יש מהם שמוצאים את סיפוקם בתפיסות עולם פונדמנטליסטיות.
    כבר הזכרתי שלא מעט מתוצריו של החינוך האירופי מתנדבים ונעשים לוחמים של דאע״ש. בכתבות בטלוויזיה ניתן לראות כאלה שעדיין מתגעגעים למקדונלד'ס ויחד עם זה מחנכים את ילדיהם לערך העליון של טבח כל הכופרים האירופים שבקרבם גדלו.2 דרכם וערכיהם של הפונדמנטליסטים הם ״מעל לשכל״ ו״מעל לכל ביקורת״. זה עניין של אמונה (״איפה שנגמר השכל מתחילה האמונה״, כידוע), ושומה על כולנו לכבד אותה. מי יפקפק בצדקתו של המקור העל-טבעי (אלוהים) ונציגיו עלי אדמות? המדע, התצפית והשכל הישר בכלל הם סוגי חשיבה כפרניים תולדת היצר הרע. המהדרין שביניהם סוברים שככל שדרכם הגיונית פחות כך הם מאמינים (או לאומיים או דתיים) יותר, וכמובן צודקים יותר. כבר טרטוליאן, מאבות הכנסייה, קבע בקרתגו במאה השנייה או השלישית לספירה: ״Credo quia absurdum est״ (״אני מאמין משום שזה אבסורד״). השכל הביקורתי הוא אמצעי מאוס ונמוך שרק מבלבל אותנו, חוזרים ואומרים הפונדמנטליסטים. וכשהמכשיר הנלוז הזה בכל זאת מעז לבקר את דרכנו הנעלה מכל ספק, הוא כבר ממש בגדר יצר הרע שיש לבער אותו (ולהרוג את נושאיו). הרהורי כפירה (=ביקורתיות) הם כמובן אם כל חטאת, ככתוב ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״.
    2. בתאריך 28.8 דווח ב״קול ישראל״ וב״גלובס״ על כך ששירותי הביטחון האיטלקיים פרסמו הערכה ולפיה יש אלפי אירופים שהתאסלמו והצטרפו לארגון דאע״ש בסוריה ובעיראק, זאת מעבר לאירופים מוסלמים ולאמריקנים רבים. יש דאגה גדולה במערב בימים אלו מהחוזרים משם לאירופה, אלו המפיצים את האידיאולוגיה הפונדמנטליסטית והאלימה הזאת באירופה ובארה״ב, וקיים חשש שמוקמים שם גם תאים לגיוס מתנדבים ללחימה במסגרת דאע״ש ולפעילות טרור מקומית (בתאריך 24.5.2014 בוצע פיגוע טרור ליד המוזיאון היהודי בבריסל, ובו נרצחו אזרח בלגי שעבד במוזיאון, אזרחית צרפתייה שהתנדבה בו ושני ישראלים שביקרו בו. פורסם שהפיגוע הזה נעשה על ידי יוצא דאע״ש). עוד הובא שם סקר של מכון הסקרים האמריקני ICM, שגילה שהתמיכה בארגון דאע״ש בצרפת (16%) גדולה יותר מהתמיכה בו בעזה המוסלמית הפונדמנטליסטית (כ-15%). ראו כתבה בגלובס מתאריך 27.8.2014, תחת הכותרת: ״סקר: אחד מכל 6 צרפתים ו-7% מהבריטים תומכים בדאע״ש״. הסקר פורסם במגזין האמריקני ניוזוויק, ביום שבו ביצע הארגון הזה מול המצלמות טבח אכזרי בהמוני שבויים סורים עירומים. גם אם הנתונים הללו הם ראשוניים ולא לגמרי מבוססים (קשה להאמין לנתונים על צרפת, אלא אם מדובר רק על המוסלמים שם, וגם אז זה מדאיג מאוד), יש בהם כדי להעיד על מגמה. בכל אופן, ממש בימים שבהם נכתב הספר (2014) יש דאגה עמוקה במערב מהתופעות הללו, וימים יגידו אם היא מוצדקת.
    כדאי לעצור לרגע ולשים לב למה שראינו עד כאן. שתי התופעות המנוגדות לכאורה, הספקנות הפוסט-מודרנית והפונדמנטליזם, בעצם צומחות על אותה קרקע. אותו ספק או מתח עצמו, בין המסקנה הפילוסופית והמדעית הספקנית לבין הקשיים שהיא מעוררת וההשלכות ההרסניות והמתסכלות שלה, מוביל אנשים לעבר שני הקצוות: הפוסט-מודרניות או הפונדמנטליזם. העידן החדש (ניו-אייג') שצמח מתוך הפוסט-מודרניות הוא תוצר או ביטוי של התופעה הזאת, ויש לו עצמו שתי פנים, שוב הפוכות לכאורה: הספקנית והפונדמנטליסטית. על הקרקע הספקנית הזאת יש נהייה גדולה אחר התופעות שחורגות מעבר לרציונלי ולמדעי, מה שמוביל לפונדמנטליזם, בעוד שמאותה קרקע עצמה צומח גם היחס הנינוח והמכיל כלפי הפונדמנטליזם הזה. לפעמים ממש קשה להבחין בין שתי פניו המנוגדות הללו של הפוסט-מודרניזם. תופעת הבאבות שייכת באופן טבעי לגמרי לשתי הפנים ההפוכות הללו. מחד גיסא שומעים כל הזמן שאין דרך לבדוק אמונות ולכן יש לתת לגיטימציה לכל כת ולכל נהייה כזאת, ומאידך גיסא הנהייה הזאת אחריהם והאמונה בהם הולכת ומתגברת ללא שום ביקורתיות או אפילו צל של מוכנות לשמוע ביקורת.
    זו תמציתו של המצב שבו ״אין שום דבר למות למענו״. מחד גיסא, זו המסקנה הסבירה לאור הידע שבידינו וההיסטוריה שעברנו, ומאידך גיסא קשה מאוד לחיות כך. כך נוצרות שתי פנים ששתיהן צומחות מהמתח הזה, ובימינו נוצר ומעצים העימות בין שני הענפים הללו שצומחים שניהם בדיוק מאותה נקודה. מצדו האחד עומדים אלו שחיים בתחושה הספקנית שאין דבר למות למענו, ומן הצד השני ניצבים אלו שמבכים את העובדה שאין דבר למות למענו ולכן מאמצים לעצמם תחליפים פונדמנטליסטיים ובהחלט מוכנים ושמחים למות למענם. המסקנה היא שדווקא מאחר שהמאבק הזה מתנהל בין שני ענפים של אותו עץ, לא פלא שהוא לא ממש מצליח.
    מטרתי בספר הזה להציע אלטרנטיבה שלישית, מחוץ למגרש הבעייתי והבלתי-אפשרי שתואר עד כאן. זוהי האפשרות שכיניתי למעלה ״אמת ולא יציב״.
    כדי להבין טוב יותר את הכיוון המוצע, נפרט עוד קצת על הדיאגנוזה הבסיסית. אף שלכאורה נראה שהפונדמנטליזם והרלטיביזם הספקני הם הפכים קוטביים, יש ביניהם יחסים סימביוטיים מרתקים, וזאת בשלושה מישורים עיקריים שעליהם כבר עמדנו: ראשית, לשניהם יש תשתית פילוסופית ולוגית משותפת. שנית, כל אחד מהם בונה ומעצים את חברו. ושלישית, וכאן כבר נשברת הסימטריה, לרלטיביזם אין יכולת לעמוד מול הפונדמנטליזם.
    לגבי המישור הראשון, התשתית המשותפת היא הזיהוי בין אמת לוודאות. זהו הבסיס שמשותף לשני הצדדים. אם רק טענות ודאיות זכאיות להתקבל כאמיתיות, אזי עלינו לצאת מיד לחיפוש אחר הוודאות. משעה שהכלים הרציונליים (פילוסופיה ומדע) מכזיבים ולא נותנים לנו ודאות באף הקשר משמעותי, נפתחות בפנינו שתי דרכים: להכיר במציאות ולהפוך ספקנים, או לנסות לעקוף אותה ולהגיע לוודאות הנכספת באמצעות מקורות עילאיים שמעבר לחשיבה הרציונלית והביקורתית, וזהו הפונדמנטליזם. אם כן, במישור הפילוסופי הדיאגנוזה היסודית היא כי השורש המשותף לרלטיביזם ולפונדמנטליזם הוא ההנחה בדבר זהות בין אמת לוודאות.
    כיצד בונים שני אלו זה את זה? כפי שראינו, הספקנות היא שמוליכה לפונדמנטליזם. קשה לחיות במסגרת של אי-ודאות לגבי ערכים, אסתטיקה, אידיאולוגיה, דת ועוד. אבל הנהייה אחר כל אלו טבועה בנו עמוק מאוד, ולכן ודאי לא נעלמת גם בעידן הפוסט-מודרני. בעידן המודרניסטי אולי שדרגנו קצת את התוכנה שלנו, אבל החוֹמרה האנושית לא באמת השתנתה. אנחנו עדיין מחפשים ודאות, קני מידה ואמיתות גדולות ומוחלטות. האופציה היחידה שנותנת לנו ודאות היא הפונדמנטליזם. בעידן הניו-אייג' הפוסט-מודרני אין אפשרות ולכן גם אין צורך לנמק ולבסס דבר. אפשר לתקשר עם חייזרים ולנבא עתידות, לרפא בתרופות אליל, בלחשים ובקמעות (או במה שמכונה משום מה רפואה אלטרנטיבית), וכל זה בלי להביא בדל ראיה לכך שמשהו מכל זה באמת עובד. דווקא על מצע כזה יכול להיווצר פונדמנטליזם, ללא שום הצדקה או היגיון, וללא שום מוכנות לקבל ביקורת. אם כל הערכים והתרבויות אינם אלא צורות שיח סובייקטיביות (נרטיבים), אזי גם לפונדמנטליזם מגיע מעמד שווה. הוא לא יותר ולא פחות מבוסס מעמיתיו. האשליה המודרניסטית של רציונליות, התקדמות, נאורות וקני מידה מוחלטים כבר לא קיימת. הפונדמנטליזם מקבל מעמד ולגיטימציה דווקא בזכות הערכים והאטמוספרה הרלטיביסטיים. אבל בה במידה קיים גם יחס הפוך: הפונדמנטליזם בונה את הספקנות. כשרואים את התוצרים של הפונדמנטליזם וחושבים כיצד אפשר להתגונן מפניהם, המוצא המתבקש הוא חינוך והטפה לרלטיביזם. אם נחנך את ילדינו לכך שאין אמת, לרעיון שלכל אחד נרטיב משלו, אם נכיר בזכותו של כל אחר לחשוב אילו שטויות שהוא רוצה, כך ניעשה סובלניים ופלורליסטיים זה כלפי זה ונמנע את האלימות ואת השתלטנות, כלומר את הפונדמנטליזם. אם כן, הספקנות והפונדמנטליזם בונים זה את זה.
    כאן הגענו למישור השלישי, שבו נשברת הסימטריה בין הצדדים. במאבק בין שתי התמונות שתוארו עד כאן צפוי שיד הפונדמנטליזם תהיה על העליונה. ראשית, אף שאנחנו עובדים על כך קשה מאוד, כולנו מבינים שרלטיביזם אינו תפיסת עולם. קשה מאוד לבנות עמוד שדרה בחברה רלטיביסטית, כלומר להפוך את הרלטיביזם לאותו דבר שיש למות למענו. מי יהיה מוכן למות למען הרלטיביזם? חברה שהאתוס שלה הוא שאין משהו שראוי למות למענו לא באמת יכולה להתמודד עם חברה שמקדישה את חייה לערכים כלשהם ומוכנה אף למות ובוודאי להרוג למענם.
    אך זו לא התמונה כולה. הערכים של הכלת האחר, סובלנות ופלורליזם (בעצם, כפי שנראה בחלק השביעי של הספר, מדובר בקריקטורות של כל אלו) מאפשרים לפונדמנטליזם לדרוש לגיטימציה ושוויון זכויות. הערכים של הרלטיביזם הפוסט-מודרני הם גופם אלו שנותנים את הכוח ואת הכלים ליריב-אויב הפונדמנטליסטי. כיצד יכולה חברה אירופית ליברלית לצאת נגד הפונדמנטליזם האסלאמי שמתפתח בה ומיובא אליה מבחוץ, מבלי למעול בערכיה שלה עצמה? התופעה הזאת כמובן לא קיימת בצד הפונדמנטליסטי של המאבק הזה. כך הוא הופך למאבק רק מצד אחד, כפי ששמעון פרס כינה פעם את ה״משא ומתן״ שלנו (הישראלים) עם הפלסטינים ״מתן ומתן״.
    אבל יש כאן מרכיב נוסף חשוב מאוד, שגם הוא קשור לערכים ולאטמוספרה הזאת, והוא רגשות האשם. המערב המודרניסטי, בתקופה שבה עוד האמין בערכיו, נטה להפיץ אותם בעולם ולפעמים עשה זאת בכוח, מתוך התנשאות ובכלים לא ראויים. התהליכים הקולוניאליסטיים הללו לוו בתחושת עליונות וזלזול באחר האוריינטלי והלא מתקדם (הפרימיטיבי), וכמובן בניסיון להשליט עליו את התרבות ה״נאורה״ יותר. ההגמוניה של המערב הדמוקרטי והליברלי הושגה באמצעות העליונות (סליחה על השוביניזם) הטכנולוגית והתרבותית שלו. המבנה התרבותי של המערב אִפשר התקדמות מדעית ופיתוח טכנולוגי, שתרבויות אחרות לא יכלו לעמוד בפניהם. עם התנפצות המודרניזם באמצע המאה העשרים החלו לפעפע ולצוף רגשות אשם פוסט-קולוניאליסטיים חזקים עקב אותן התייחסויות כוחניות, לא ראויות בחלקן, והרגשות הללו לא מאפשרים למערב להתמודד ברצינות עם המקופחים והמדוכאים שלו מן העבר. בגלל רגשות האשם הללו, המערב זז לקוטב הנגדי. כעת כבר אין זה ראוי לדבר על מתקדם יותר ומתקדם פחות, נכון ולא נכון, גבוה ונמוך. כולנו רוקדים במעגל השונויות (ביטוי של הרב שג״ר), וכדרכו של מעגל כולנו נמצאים במרחק שווה מהמרכז (=האמת). רגשות הרחמים וההתנשאות של המערב השבע כלפי האוריינט המדוכא וה״מוחלש״ (בשיח הפוסט-מודרני אין חלש אלא רק מוחלש), שניזונים מרגשות אשם פוסט-קולוניאליסטיים (מוצדקים בחלקם), מסרסים את יכולתו להתמודד מול הטרור האלים והפונדמנטליסטי של ה״מוחלשים״. היום אי-אפשר לומר שהתרבות שלך גבוהה יותר, שהאמנות שלך יפה וראויה יותר, שהאחר חלש יותר. אמור מעתה: מוחלש, מדוכא, נרדף, מקופח; ביטויים שכמובן מייצרים מחויבות לתיקון ולפיצוי, להתחשבות ולהכלה. אין עוד בעולמנו מצבים, אנשים וחברות טובים יותר או פחות, מוצדקים יותר או פחות, שהרי אין טיעונים נכונים ולא נכונים. מה שבא במקום טיעונים ונימוקים הוא כוחות, מזימות ודמונים שגרמו אותם (קולוניאליזם). אין אפשרות לשפוט תרבויות ומצבים, ואנחנו עוברים לדון בדמונים שמחוללים אותם, בזרמי העומק ובאינטרסים, הדמיוניים לעתים, שעומדים מאחוריהם. חשוב להבין שרגשות האשם הללו גם הם תוצר של התפיסות ושל האטמוספרה הפוסט-מודרנית הרלטיביסטית. אם האחר צודק באותה מידה כמוני אז אין שום הצדקה להתנשא כלפיו ובוודאי לא לכבוש אותו או לכפות עליו את התרבות שלי. השיח של הקיפוח אופנתי כל כך היום בין המיעוטים המדוכאים והמדוכאים לכאורה מהעבר, עד שאנשים כמו אדוארד סעיד (שידוע בעיקר בזכות ספרו אוריינטליזם), פמיניסטיות קיצוניות למיניהן, כמו גם הוגים מזרחיים בישראל או שחורים בארה״ב בנו קריירה מפוארת שכולה מבוססת על רגשות הקיפוח של עצמם, שמלווים ברגשות אשם של התרבות ההגמונית.
    לקראת הבחירות לכנסת העשרים (מרץ 2015) נשא הצייר יאיר גרבוז נאום בהפגנת השמאל בכיכר רבין ובו תקף את ״מנשקי הקמעות והמשתטחים על קברים״ שמשתלטים על ישראל. הוא הואשם מיד בגזענות, ובדיעבד רבים תלו בדבריו את ניצחון הימין בבחירות (שכמובן היה צפוי לגמרי מראש, ולא היה לו שום בדל של קשר לדבריו של גרבוז). אין פוליטיקאי ואיש תקשורת בישראל שלא גינה והסתייג מדבריו ה״חמורים״. ההתלהמות בעקבות דבריו הזכירה ציד מכשפות מימי הביניים, ועוד מעט קט היו מעלים אותו על המוקד בכיכר העיר. כדאי לשים לב שה״מוחלשים״ (כלומר המזרחים הפונדמנטליסטיים בראשות תנועת ש״ס) חברו ל״נאורים״ (אנשי השמאל הפוסט-מודרני), וכולם יחד במקהלה מתוזמרת היטב תקפו אותו עד חורמה והאשימו אותו בגזענות. ובכן, הבה נחשוב לרגע על מה שהוא אמר. גרבוז בסך הכול תיאר מצב עובדתי (נכון לדעתי) והביע עמדה ביקורתית (נכונה לגמרי לדעתי) לגביו. כיצד ניתן לקשור דברים אלו לגזענות? חשוב לי לציין שאני אומר כל זאת כאדם דתי שמחויב להלכה ולאמונה, ונוטה פוליטית לימין. האם כל ביקורת על תרבות ועל תפיסה אחרת היא גזענות? הוא חושב שהשתטחות על קברים היא איוולת ושנישוק קמעות לא מועיל במאומה. האם אסור לחשוב כך? האם אסור להביע דאגה מכוחה ומהשפעתה של התרבות הזאת בחברה שלנו? וגם אם מישהו חושב שהוא אינו צודק, האם זה אומר שהדברים אינם לגיטימיים? האם הם בהכרח מבטאים גזענות?
    במאמר קצר שכתבתי על העניין3 הסברתי שבמקום שבו אין צודק ולא צודק, לא נותר אלא לחפש את המניעים האפלים והלא מודעים. במקום כזה כל ביקורת היא מעצם הגדרתה לא מוצדקת ולא שייכת למישור הרציונלי. גזענות. בעולמנו הפוסט-מודרני כל מי שמעלה ביקורת כלשהי, או מעז לטעון שיש אחר כלשהו שאינו צודק או שהוא פרימיטיבי, הוא פשוט גזען. ואת זה אומרים בלי למצמץ מי שמשתייכים לתנועות פונדמנטליסטיות נוסח ש״ס, שמנהיגיה קוראים לאחרים עמלקים, מקללים ומנדים אותם, משתמשים בקמעות ובכישופים ולפעמים גם באלימות, ופונים לרגשות הקמאיים ביותר של הבוחר המסורתי. מעניין לשים לב שלקראת הבחירות הללו הצטרפו רבים מאנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית (אינטלקטואלים ממוצא מזרחי, מקופחים מקצועיים, שרובם מעידים על עצמם שהם מנותקים מהאמונה הדתית ודוגלים בתפיסות ליברליות ואוניברסליסטיות, ומצדדים בשוויוניות רדיקלית כלפי כל היקום ואשתו) לתמוך בתנועת ש״ס, שהיא דתית פונדמנטליסטית, מדירה נשים ומונעת בכל כוחה כל התקדמות ושיפור במעמדה של האוכלוסייה שאותה היא מתיימרת לייצג. זהו עוד פן של חיבור בין הפונדמנטליזם לפוסט-מודרניזם. המחאה והגינוי כלפי דבריו של גרבוז אינם אלא ביטוי חד לחוסר האונים הליברלי כלפי הפונדמנטליזם כפי שתואר למעלה.
    3. מיכאל אברהם, ״על שיטיון אנטי גזעני שפושה אצלנו״, פסיפס 7, מאי 2015.
    אם נשוב למתרחש על פני הגלובוס, זה נראה דומה למדי. ה״מקופחים״ (או ה״מוחלשים״) יכולים לתמוך באלימות, בטרור וברצח, בדיכוי נשים ומיעוטים, ברדיפה דתית ובוודאי בהשתקה של כל מי שלא חושב כמותם, ומעל הכול בתפיסות עולם הזויות ומגוחכות. כל עוד אלו מבוצעים על ידי מקופחים ו״מוחלשים״ זה לגיטימי. תופעות אלו לא יכולות שלא לזכות באהדת האינטלקטואלים של המערב הפוסט-קולוניאליסטי אכולי רגשות האשם. הרי הם מוחלשים על ידי הקולוניאליזם האכזרי שלנו, הם אומרים לעצמם, ולכן הם נוהגים כך. זוהי בעצם אשמתנו ועלינו לשאת במחיר כדי לנקות את מצפוננו הלא טהור. חובה על המערב לנקות ולסייע בתיקון כל העוולות שנוצרו בתרבויות המוחלשות הללו. העוני, הרצח והמצוקות בארצות האסלאם יוצרים הגירה בממדים מפלצתיים למערב, שעומד מולם חסר אונים ומנסה ככל יכולתו להכיל ולקבל את כל מבקשי העזרה, כמו גם לסייע למדינות שהשלטון, התרבות והחברה שלהן עצמן יצרו את כל זה.
    ישראל, שנתפסת כחלק מהמערב (כמובן גם היא בעלת מאפיינים ״קולוניאליסטיים״ מובהקים, שהרי גם היא ״דרסה ללא כל הצדקה״ כל מיני ״מקופחים״ מקומיים ובכך הקימה כמעט יש מאין את מי שמכנים עצמם כיום ״העם הפלסטיני״), מוצאת את עצמה נלחמת נגד ארגוני טרור ומדינות טוטליטריות שהפעילו ומפעילות טרור ברחבי העולם, ומשום מה דווקא הם זוכים באופן שיטתי ועקבי לאהדת העולם (שבעצמו סובל מהם לא מעט). זה מתמקד כדרכו בגינוי של ישראל על פגיעה לא מידתית באזרחים חפים מפשע בעזה ועל הפרות חמורות של זכויות אדם. זה נראה ממש קפקאי, וללא הרקע שתואר לעיל ממש בלתי-נתפס. שיתוף הפעולה מצד השמאל הקיצוני בארץ עם המגמות הללו שייך כבר למחלקה הפסיכיאטרית, ולא אעסוק בו כאן. החלטת החלוקה של האו״ם משנת 1947 בין ישראל לפלסטין התקבלה מיד על ידי ישראל ונדחתה בבוז על ידי הערבים, שפתחו מיד במלחמה בסיוע צבאות ערביים של כל שכנותינו במטרה מוצהרת לגמרי להשמיד אותנו פיזית. הם נוצחו במלחמה, וכך הפכנו להוותנו לקולוניאליסטים. כך נוצרה ה״נכבה״ הפלסטינית נשואת רגשות האשם המרכזי בישראל ובעולם המערבי כולו. בעידן שלנו אין משמעות לצודק ולא צודק, לטיעונים ולעובדות. מה שחשוב הוא הנרטיבים. סכומי עתק שנתרמים לפלסטינים מכל רחבי העולם, תוצר של תשלום מס מבעלי רגש אשם לבעלי תחושות קיפוח (גם אם בדויות ברובן), עוברים לבנייה של תשתיות טרור ולכיסיה של מנהיגות מושחתת, וכמובן גם להנצחת הפליטוּת. זה אינטרס מובהק של הפוסט-מודרניות המערבית, שהרי לפוסט-קולוניאליסט המתוסכל נדרש קורבן מול העיניים כדי לאפשר קתרזיס לרגשות האשם שלו. רגשות האשם ימשיכו להזרים כספים לאומללים המדוכאים, ואלו ימשיכו לנצל אותם בצורה מיטבית כדי לפגוע באלו שנתנו אותם וכדי להנציח ולנטרל כל ניסיון לפתור את בעייתם שלהם. על כך כתב קישון את מאמרו ״איך איבדנו את אהדת העולם״ (פשוט כי ניצחנו. לוּ היינו משכילים להפסיד במלחמות ולהיזרק לים יכולנו להיות אהודים לנצח).
    אז מה עושים? בתהליך של הפוך על הפוך, כשחברה לא פונדמנטליסטית מאוימת על ידי אויב פונדמנטליסטי, וכשאידיאות ספקניות ניגפות כל הזמן בפני הפונדמנטליזם, אין פלא שנוצרת תחושה שהדרך היחידה להתמודד היא לייצר פונדמנטליזם נגדי. כמה דוגמאות קיצוניות כאלו הוזכרו כבר למעלה. במהלך מבצע ״צוק איתן״ ראינו ביתר שאת שקשה מאוד לפתח יכולת עמידה נגד פונדמנטליסטים שלא בעזרת פונדמנטליזם נגדי. היו לכך ביטויים מטרידים למדי של לאומנות ישראלית, שהוליכה להשתקה של השמאל הישראלי ולפגיעות באזרחים ערבים על לא עוול בכפם. אבל אלו אינם אלא תגובה צפויה לרפיסות שתוארה לעיל. אנשים מבינים שהדרך היחידה להילחם ולנצח את הפונדמנטליזם היא ליצור פונדמנטליזם נגדי. הדמוקרטיה הליברלית הפלורליסטית והרופסת לא מצליחה בכך.
    תופעה אחרת שמבטאת את אותו העניין היא השיח הצבאי. תעצומות הנפש שמנסים להעביר לחיילי צה״ל היוצאים למערכה יונקות לפעמים ממקורות ומערכים דתיים, ופעמים שהדבר מקבל צורה פונדמנטליסטית למדי. מכתבו של אל״מ עופר וינטר, המח״ט הדתי של חטיבת גבעתי, לחייליו ערב המבצע, הוא דוגמה טובה לכך. וינטר השתמש בשיח דתי כדי להפיח בהם מוטיבציה (האויב ״מנאץ את אלוקי מערכות ישראל״ וכדומה), ובכך עורר ויכוח ציבורי סוער.4 בלי להיכנס לשאלת הלגיטימיות של המכתב, קשה להבין מדוע לא ניתן לצאת למלחמה כזאת בלי לחשוב שהאויב ״מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל״? ואם האויב סתם רוצה להרוג אותנו ולהשליט עלינו טרור ואלימות (וגם על אנשיו שלו), כבר לא די לנו בזה? אני מוצא את עצמי תוהה אם צרפת או אוסטרליה, שלא עובדות אצל ה' אלוקי מערכות ישראל ו/או בשמו, לא יכולות להילחם בארגון טרור שמאיים עליהן? אנשים רבים חשים, ובמידה רבה של צדק, שלא. למעלה תיארתי זאת היטב. גם האטמוספרה והתופעות הללו הן ביטוי פוליטי אקטואלי מאוד שמשקף את חסרונה של עמדה שיכולה להילחם בפונדמנטליזם מתוך נקודת מוצא איתנה ולא ספקנית. במסגרת הוואקום הפוסט-מודרני נראה לפעמים שאפילו אינסטינקט השרידות הפשוט כבר אבד.
    4. בכתב העת העין השביעית בתאריך 19.7, תחת הכותרת ״התרחיש האלוהי״, התפרסמה ביקורת של העורך, חנוך מרמרי, על התופעה הזאת. באופן פרדוקסלי, בתוך מאמר הביקורת מוצגת תמונה של חייל המניף דגל כאילוסטרציה למסורתיות של החיילים ולנטייתם הדתית. יתר על כן, בתוך דבריו מונה מרמרי תופעות מסורתיות רבות שרווחות בציבור הרחב, וביניהן קידוש, כשרות ו... הנפת דגל ביום העצמאות. בתגובה שלי שם הערתי שכמשיח לפי תומו, מרמרי מוכיח בעצם את התזה של וינטר. הרי גם הוא רואה את הלאומיות (הנפת דגל) כביטוי של מסורתיות דתית. אז מה לו כי ילין על וינטר, שמגביר מוטיבציות לחימה על ידי שימוש בשיח דתי. עובדה היא שעבור החיילים בשטח זהו כנראה השיח הנכון. נראה שליברלים מסוגו של מרמרי לא כל כך משפיעים שם, ואולי בעצם לא כל כך נמצאים שם.
    האם יש דרך אחרת ליצור בסיס עם עמוד שדרה נגד הפונדמנטליזם, שלא במסגרת ספקנית רופסת מחד גיסא, ומבלי להידחק לפונדמנטליזם נגדי מאידך גיסא? אלו שוב אותן שתי אופציות שנוצרות כמעט אוטומטית מתוך המתח הספקני-פרגמטי, הספקנות הפרקטית מול הפונדמנטליזם. דומני שכעת, לאור מה שתיארתי, ברורות מאוד החשיבות והרלוונטיות של השאלה אם ישנה דרך נוספת, מוצלחת יותר. אבל גם בלי לשאול את השאלות של השרידות (מי ינצח בסוף), אפילו במישור העיוני גרידא המצב הזה מדאיג. חסרה על המפה הפילוסופית אותה בריאות מודרניסטית, לא פנאטית-פונדמנטליסטית, שפועלת לפי קני מידה (לא מוחלטים) של אמת ושקר, צודק ולא צודק, יפה ולא יפה, מתקדם ופחות מתקדם, חלש (לא ״מוחלש״) וחזק, מתוך מוכנות לביקורת עצמית ולשינויים שמתחייבים ממנה וליחס נאות לאחר, אבל כמובן גם בלי הרפיסות והוואקום הרעיוני שמתלווים כיום לתפיסות פלורליסטיות לא פונדמנטליסטיות; תפיסה שמוכנה להכיר באחר (החלש, אבל לא בהכרח המוחלש) ולהתייחס אליו בסובלנות. שמוכנה לתת לו מקום אבל בלי להתרפס כלפיו ובלי להגיש לו את הלחי השנייה, ובעיקר בלי להתעלם מהעוולות, מהאשמה ומהפעולות הפסולות שלו. תפיסה שלא מוּנעת על ידי רגשות אשם, ולא מתפעלת מרגשות קיפוח שמלובים באופן מלאכותי, ובוודאי לא מאבדת את הפרופורציות מול טיעוני קיפוח, גם אם הם מוצדקים בחלקם.
    טוב, אז הנה האמת המבוקשת במלוא הדרה. לכאורה תיארתי אותה היטב בפסקה הקודמת, אז מה עוד נשאר לעשות? הבנו שמה שדרוש הוא להיות נאמנים לדרכנו בסובלנות אבל בלי התרפסות. להחזיק בערכינו בענווה אך בלי הכנעה. השאלה היא למה כל אלו נשמעות כמו סיסמאות נבובות. במילים אחרות, למה העמדה המתבקשת הזאת לא ממש נוצרת, או לפחות לא מופיעה בעוצמה, בפועל? אני נמנה עם החושבים שרוב ככל התופעות בעולם שלנו, חברתיות, פוליטיות, פסיכולוגיות ואחרות, הן נגזרות של תהליכי עומק פילוסופיים. לכן בעיני, שורש הבעיה של הקיטוב בין פונדמנטליזם לספקנות רופסת הוא החולשה הפילוסופית של דרך האמצע, שבגללה רבים חושבים שהיא כלל לא קיימת. ברצוני למקם כעת את השאלה בספֶרה הפילוסופית: האם באמת יש בסיס פילוסופי לתפיסה אחרת? האם בעולמנו הפוסט-מודרני ניתן להגדיר בסיס רציונלי סביר לתמונת עולם שמדברת על אמת ושקר, כלומר תמונה לא ספקנית, אך ללא ודאות פונדמנטליסטית? מין דרך שלישית אל מול שתי האלטרנטיבות הגרועות שתיארתי. זוהי בעצם מטרתו העיקרית של הספר הזה.
    למיטב שיפוטי התשובה לשאלה הזאת היא חיובית. יש דרך שלישית כזאת. אבל כפי שאנסה להראות, למרבה האירוניה ניתן להשיג זאת רק במחיר של ויתור על ודאות. לכן כיניתי את הדרך הזאת ״אמת ולא יציב״. במבט שטחי זה עשוי להישמע מוזר. לטעון שהיכולת לעמוד בעוצמה מול פונדמנטליזם כרוכה בוויתור פילוסופי על ודאות במקביל לטענה שאי-היכולת לעמוד מולו נובעת מזיהוי פילוסופי של אמת עם ודאות, זה כמעט אוקסימורון ברובד התוכני, ולאור התיאורים לעיל טענה מנותקת ברובד הפרקטי. מעבר לזה, מה לפילוסופיה הזאת ולאקטואליה שתיארתי עד כאן? יתר על כן, האין זו בעצם האופציה הספקנית-רלטיביסטית בכבודה ובעצמה?
    ההסבר לכל זה פשוט למדי, ויסודותיו נעוצים במה שכבר ראינו, שגם הספקנות וגם הפונדמנטליזם יושבים על אותה פלטפורמה לוגית-פילוסופית. דווקא על בסיס הציפייה לוודאות, והזיהוי בין אמת לוודאות, כאשר אנחנו נוכחים כי דרכי חשיבה רציונליות לא מוליכות אותנו לוודאות, מתבקשת מסקנה ספקנית (יציב ולא אמת) או לחלופין פנייה לדרכים לא רציונליות, כלומר לפונדמנטליזם שייתן לנו את הוודאות המקוּוָה (אמת ויציב). הצד השווה לשתי הדרכים הללו הוא כאמור הזיהוי בין אמת לוודאות.
    ניתן להציג את התמונה שתוארה עד כאן בסכמה הפשוטה הבאה:
     
    החשיבה הרציונלית, שלכאורה מובילה לזהות בין אמת לוודאות, מגיעה למשבר. המשבר יוצר שתי עמדות אלטרנטיביות, שחוזרות ותוקפות בתנועת מלקחיים משני כיוונים בו-זמנית את הרציונליות עצמה. חץ מרוסק מסמן היווצרות וחץ רצוף מסמן מתקפה. הגישה שמיוצגת בביטוי ״אמת ולא יציב״ תוקפת את החץ המרוסק שבמרכז.
    מהתיאור הפשוט הזה ניתן לראות מיד את הדרך שבה אפשר להציל את הרציונליות מהמתקפה הזאת. יש לתקוף את הבסיס המשותף לשתי זרועות המלקחיים, כלומר לערער על הזהות בין אמת לוודאות (זוהי המחיקה על החץ המקווקו והעבה שבמרכז הציור). משמעות הדבר היא שעלינו לפתח פילוסופיה שבה אין זהוּת בין אמת לוודאות.
    ההבחנה בין אמת לוודאות נשמעת אולי מובנת מאליה, אבל היא ממש לא טריוויאלית. כדי לבנות תשתית חשיבתית כזאת (כלומר לבטל את החץ המקווקו בציור), עלינו ללכת כברת דרך פילוסופית ולוגית לא פשוטה. החשיבות הפילוסופית של הסוגיה הזאת מובנת מאליה, ולאור כל מה שתיארתי עד כאן דומני שהחשיבות הפרקטית שלה לחיינו ולעתיד העולם שלנו ברורה לא פחות. לכן יש בהחלט טעם להשקיע את המאמץ הכרוך בדרך הזאת.
    לסיום המבוא רק אציין שהספר הזה מבוסס על הקוורטט הפילוסופי שלי, שהחל לצאת לאור בתחילת שנות האלפיים. הקוורטט הוקדש במקורו לעימות מול תפיסות פוסט-מודרניות וביטוייהן השונים, במדע, במשפט ובתפיסת האדם. ניסיתי שם להציג אלטרנטיבה לספקנות ולרלטיביזם שהלכו והתפשטו בעולמנו, ונראו מאיימים על תפיסת העולם המודרנית. בעקבות המינוח הקאנטיאני כיניתי את העמדה שהצעתי שם סינתטיות. כיום תחושתי היא שאותו מהלך עצמו עדיין בתוקף, אבל כעת יש להבין אותו ולשים אותו בהקשר רחב יותר. המהלך הסינתטי ממשיך לפנות כלפי הספקנות, אבל בו בזמן הוא פונה גם כלפי הפונדמנטליזם (שהאיום מכיוונו לא היה מורגש כל כך לפני כמה עשרות שנים). הדרך הסינתטית שמציע הספר הזה היא דרך אמצע שמטרתה להוות אלטרנטיבה לשני הצדדים הללו. חשוב לי להדגיש שאני כותב את הדברים כאדם דתי שמאמין בתורה, בנותן התורה ובעם ישראל, ודווקא מתוך אמונתו רואה בדאגה גדולה את שני האיומים המנוגדים הללו, הן הספקני והן הפונדמנטליסטי. כאמור, לשניהם יש שורש פילוסופי משותף: הזיהוי בין אמת לוודאות. הספר הזה מוקדש לערעור חזיתי של השורש הפילוסופי הזה, כלומר לביסוסה של הבחנה פילוסופית בין שני אלו, שמאפשרת לאחוז במושגי אמת ובערכים (כלומר לא להיות ספקן) מבלי להזדקק לפונדמנטליזם, כלומר למשהו שמעל או מעבר לרציונליות ולחשיבה הביקורתית. השלב הבא בתוכנית הוא יצירת תיאולוגיה יהודית עדכנית, המבוססת על חשיבה רציונלית וביקורתית ודוחה את הפונדמנטליזם. בימים אלו אני כבר בעיצומו של תהליך כתיבת הספר.
    כאמור למעלה, המבוא הזה הציב את מהלך הדיון בספר בקונטקסט אקטואלי. אנו נשוב להיבטים הללו לקראת סוף הספר, אבל בינתיים אנחנו מתחילים במהלך לוגי-פילוסופי שעוסק במושגים של ספקנות, אמת וודאות.
    • מיכאל אברהם
    • מיכאל אברהם

      הרב ד"ר מיכאל דוד (מיכי) אברהם (נולד ב-15 בינואר 1960) הוא ד"ר לפיזיקה, עוסק בפילוסופיה כללית, לוגיקה ופילוסופיה יהודית. כתב כמה ספרים בנושאים אלו.

      אברהם נולד בחיפה ולמד במדרשיית נועם שבפרדס חנה. עם משפחתו היה מראשוני התושבים באלקנה. לאחר מכן למד בישיבת הר עציון באלון שבות, ובצה"ל שימש כמדריך מפקדי טנקים. אחרי השירות הצבאי התקרב לדעות חילוניות (על אף שלדבריו מעולם לא הרגיש עצמו כשייך לסקטור זה סוציולוגית, אלא רק בחלק מדעותיו), אולם בהמשך חזר לדת ואף החל ללמוד בישיבת נתיבות עולם בבני ברק, בכולל של ישיבת פוניבז' ובכולל חזון איש (במקביל ללימודיו האקדמיים). אברהם בעל תואר מהנדס חשמל ואלקטרוניקה מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני בהצטיינות בפיזיקה עיונית באוניברסיטת בר-אילן בהדרכת פרופסור חיים הלפרן, ותואר שלישי בהצטיינות באותו התחום בהדרכת פרופ' משה קוה. על עבודה זו זכה בשנת 1996 בפרס לנדאו למדעים ולמחקר של מפעל הפיס. בהמשך עשה אברהם פוסט-דוקטורט במחלקה לפיזיקה כימית במכון ויצמן למדע אצל פרופ' איתמר פרוקצ'יה ובמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן אצל פרופ' משה גיטרמן. הוא התגורר מספר שנים בירוחם ושימש כר"מ בישיבת ההסדר ירוחם. נכון ל-2012 הוא מתגורר בלוד ומלמד בבית המדרש של המכון הגבוה לתורה שבאוניברסיטת בר-אילן, וכן מוסר שיעורים והרצאות במכללת קריית אונו, בבצלאל, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ובמקומות נוספים. בעבר היה אחד מראשי המדברים בפורום האינטרנט הדתי "עצור כאן חושבים". אברהם נשוי ואב לשישה. אברהם מבחין במאמריו ובהרצאותיו בין הזהות הדתית של ציבור שומרי המצוות האורתודוקסי עמו הוא מזוהה, לבין המעמד הסוציולוגי "חרדים", שלדבריו מזוהה בטעות עם המעמד הדתי החרדי.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • המסכת הראשונה על הממשל המדיני
    • קהלת — הפילוסוף המקראי
    • האם אנו נאבקים למען הצדק?
    • הגן של אפיקורוס
    • תנועת המוסר הליטאית - אישים ורעיונות
      מודפס 3 ב-120
       
    • על חבל דק
    • ליבוביץ ולוינס
    • מחשבות על המוות
    • דרך ליבוביץ
    • הספרון על השכל הבריא והשכל החולה
    • מעשה זיכרון
    • באין רועה