הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אלה תולדות נוח
  • אלה תולדות נוח
    ידיעות ספרים | 2010 | פרוזה מקור, ביוגרפיה, שואה | 334 עמ' מודפסים
    "אילו חיים. איזה סיפור. ואיזה גורל! לקרוא את האוטוביוגרפיה של נח קליגר זה כמו לצלול אל תוך האירועים ההיסטוריים של המאה ה- 20. אירועים כואבים בהתחלה, נשגבים בהמשך, הנקראים בהתרגשות." כך כותב הסופר וחתן פרס נובל אלי ויזל בהקדמה לאוטוביוגרפיה של ידידו נח קליגר.
     
    לא רבים הם האנשים שגורלם מייצג באופן כה עקבי את גורלו של העם היהודי במאה השנים האחרונות כמו נח קליגר, שבאישותו ובסיפור חייו הוא עדות מהלכת לניצחונה של הרוח האנושית בכלל, ושל העם היהודי ושאיפתו לחיים ולעצמאות בפרט, על אושוויץ ועל משרפותיו.
     
    קליגר נולד ב- 1926 בצרפת, היה ציוני עוד בנעוריו, נשלח לאושוויץ וחזר ממנו, פעל להברחת יהודים מאירופה לארץ ישראל, היה מאנשי צוות האונייה אקסודוס במסעדה ההרואי לארץ, לחם במלחמת העצמאות, מילא במשך עשרות שנים תפקידים בכירים במוסדות הכדורסל בארץ ובעולם ועובד כעיתונאי ב"ידיעות אחרונות" במשך 53 שנים, עד עצם היום הזה.
     
    תולדות חייו של נח קליגר מייצגות את הדרך רבת הסבל והגבורה שעבר העם היהודי מגלות לשואה ולתקומה. הוא שרד כנער את זוועות השואה הודות לכוח הישרדות ועוצמה אישית יוצאי דופן, והחיים הארוכים, הציוניים, העשירים ומלאי העשייה שחי על אף הכול, ואישיותו החיונית ומלאת ההומור ואהבת החיים, הם בבחינת ניצחון אישי וסמלי על היטלר ועל הרשע הנאצי. מאוּד מוצל הפך קליגר לנושא לפיד – אש התמיד של זיכרון השואה – ופעילותו לשימור הזיכרון הזה מוכרת וזוכה לכבוד ולהוקרה בעולם כולו.
     
    סיפור חייו המרתק מובא כאן מתוך זיכרונו המדויק להפליא ובכישרון סיפור טבעי, שהיה לו גם למשלח יד ולשליחות חיים. זהו סיפור שלצד זוועות ומוראות שזורים בו מעשים הרואיים ונסים מופלאים, ולצד מפגשים נדירים וחוויות מפעימות – גם אנקדוטות וסיפורים מבדרים.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מעין הקדמה: ניצלתי, יש מלחמת עולם

    איך מתחילים אוטוביוגרפיה. מן הסתם בילדות המוקדמת, בבית ההורים. אני רוצה לפתוח דווקא בסיפור משנת 1940, אז כבר הייתי בן 14. גרתי בעיר אנטוורפן בבלגיה, והייתי תלמיד בבית הספר התיכוני-מקצועי קיפדורפווסט במגמת טיפוגרפיה, תורת הדפוס. עִמי בכיתה היה חנוך רוסק, חבר קרוב מתנועת "הנוער הציוני", שהיה מבוגר ממני בשנה וחצי. שנינו לא אהבנו מתמטיקה, ולכן גם לא נכחנו בשיעורים. יום הלימודים נמשך משמונה בבוקר עד 12 בצהריים, ואחר כך משתיים עד שש בערב. אם בשמונה בבוקר היה שיעור מתמטיקה, הגענו בעשר. אם השיעור התקיים בארבע אחר הצהריים, עזבנו לפני כן. לעומת זאת, אהבנו מאוד סרטים, ובכל פעם שיכולנו ויתרנו על מתמטיקה לטובת סרט באחד מבתי הקולנוע הרבים בעיר, שהציגו באותם הימים אותו הסרט שוב ושוב ברצף. יכולת להגיע לאולם בכל שעה ולהישאר בו כמה זמן שרצית. יכולת אפילו לראות את הסרט פעמיים, דבר שעשינו לעתים קרובות, בעיקר אם היה זה מערבון או סרט פעולה.
    באחד השבועות, כאשר בעיר הוקרנו סרטים רבים באופן זה, החלטנו לקחת פסק זמן כללי מבית הספר כדי להספיק לראות את כולם. זה לא היה החופש הראשון שלקחנו על דעת עצמנו. עשינו זאת פעמים רבות. בכל פעם הבאנו "פתק מאבא" שאישר כי היינו חולים, והשיטה פעלה ללא דופי.
    באחת הפעמים שבהן יצאנו ל"חופש" של שבוע, חזרנו בסופו לבית הספר כרגיל, ביום ב', לשיעור הצרפתית שהיה באותה שעה. התיישבנו במקומותינו הקבועים בשורה הראשונה וציפינו לבואו של מר ואוטרס, המורה לצרפתית. אלא שלכיתה נכנס גבר אחר, שלא הכרנו. "ואוטרס בטח חולה וזה המחליף", לחשתי לחנוך.
    ה"מחליף" התיישב מאחורי השולחן שעל הבמה הקטנה, הביט בכיתה ואמר: "אה, אני רואה שיש לנו שני תלמידים חדשים כאן בשורה הראשונה." מיד הבנתי שאנחנו בצרות. אם האיש חושב שאנחנו תלמידים חדשים, ברור שאינו מחליף אלא מורה מן השורה. רגע אחר כך התברר שהיה זה לא אחר מהמורה למתמטיקה בכבודו ובעצמו. התברר שבשבוע שבו היינו ב"חופש", שונתה מערכת השיעורים של הכיתה, והשיעור במתמטיקה הועבר ליום ב' בשמונה בבוקר. אנחנו חשבנו שהגענו לשיעור צרפתית, כרגיל, וכך זומן לנו מפגש ראשון, וגורלי, עם המורה למתמטיקה שמעולם לא הכרנו.
    הורחקנו מיד מהכיתה, ובהפסקה הוליך אותנו המורה לחדר המנהל. בסיומה של הפגישה הלא-נעימה הושעינו מבית הספר, והמנהל הורה לנו לשוב עם אבא לבירור. אני, שכבר כנער הייתי דברן לא רע, שכנעתי את אבי שהמורה והמנהל הם אנטישמים שנטפלו אל חנוך ואלי ללא סיבה מוצדקת. בתום שיחה ארוכה עם המנהל, שבמהלכה התברר שלא רק שאינו אנטישמי, אלא הוא אף אנטי-גרמני, התנצלתי והבטחתי שמעתה אהיה ממושמע. הוחזרתי לספסל הלימודים. אבי, מצִדו, הסביר לי בדרך לאו דווקא דיפלומטית מה דעתו על התנהגותי.
    בעוד אני חזרתי למוטב, חנוך היה סיפור אחר לגמרי. הוא פשוט לא חזר לבית הספר. "אבא שלי יהרוג אותי אם ישמע שזרקו אותי," אמר לי שוב ושוב, ולא הועילו כל ניסיונות השכנוע שלי. במשך שבועיים יצא חנוך מדי בוקר עם התיק כאילו פניו לבית הספר, ושב בצהריים או בערב, מבלי שכף רגלו דרכה שם. כששאלתי אותו שוב ושוב איך לדעתו תסתיים הפרשה העגומה, היה אומר בנימה של ייאוש: "רק מלחמת עולם טוטלית יכולה להציל אותי."
    באותם ימים כבר התחוללה מלחמה באירופה, אחרי פלישת הגרמנים לפולין ב-1 בספטמבר 1939 והכרזת המלחמה על ידי הבריטים והצרפתים. אלא שהיתה זו מלחמה מוזרה למדי. כך גם קראו לה. אחרי שהגרמנים השלימו תוך זמן קצר את כיבוש פולין, ישבו צבאות צרפת ובריטניה מאחורי קו מז'ינו, מולם ישבו הגרמנים מאחורי קו זיגפריד, ודבר לא קרה פרט לכמה יריות מדי פעם משני הצדדים.
    אבל ב-10 במאי 1940 תקפו הגרמנים את צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, ואת "המלחמה המוזרה" החליפה מלחמת הבזק, הבליצקריג. היה זה בדיוק באותם ימים שבהם "הלך" חנוך כל בוקר לבית הספר מבלי להגיע לשם. בבוקר שבו פלשו חיילי הצבא הגרמני, הוורמאכט, לבלגיה, באה לו הגאולה. חנוך טלפן אלי ואמר בקול צוהל: "איזה יופי, אין יותר בית ספר, יש מלחמת עולם." זו היתה המלחמה שהצילה את חנוך והרגה כ-70 מיליון קורבנות, בהם שישה מיליון יהודים.
    חנוך עצמו ניצל במהלכה ממוות, כאשר הצליח לקפוץ עם אביו ואחיו מהרכבת לאושוויץ והגיע לשווייץ הניטרלית. נותרנו ידידים קרוב ל-70 שנה. ימים ספורים לפני מותו בגיל 83 בישראל, כאשר ביקרתי אותו בבית החולים, שוחחנו ארוכות על ימי אנטוורפן העליזים. הרופאים בבית החולים אמרו לו שאם יקטעו את רגלו יש סיכוי כלשהו שימשיך לחיות. חנוך השיב: "נולדתי עם שתי רגליים ואמות עם שתי רגליים." הוא נפטר והותיר אחריו את אשתו, יהודית-אילזה, בנו גדעון, שגר היום בנתניה ועובד כשף, בתו איריס, מורה מחנכת באריאל, וארבעה נכדים.

    • נח קליגר
    • נח קליגר

      נח (נורברט) קליגר (נולד ב-31 ביולי 1926) הוא עיתונאי, איש ספורט וסופר ישראלי, ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, ומתמחה בנושא השואה.

      נורברט קליגר נולד בשנת 1926 בעיר שטרסבורג שבצרפת, בנם של ד"ר ברנארד קליגר, עיתונאי וסופר, ותקלה־אסתר לבית אייבשיץ. הוא גדל והתחנך בצרפת, לוקסמבורג ובלגיה. כנער עסק בספורט, בעיקר ריצות קצרות ושחייה למרחקים ארוכים.

      קליגר נשוי לז׳קלין ולה שתי בנות. הבת הגדולה חניתה, נשואה לשי קנטור ולהם שלושה ילדים. הבת הצעירה, איריס ליפשיץ-קליגר, עיתונאית בידיעות אחרונות, נשואה לאלי ליפשיץ ולהם שלושה ילדים. את איריס אימץ לבת ולכן היא נושאת את שמו. במשך השנים הוא פרסם שני ספרים, "12 לחמניות לארוחת בוקר" על שהותו במחנות הריכוז השונים, ו"כדורסל זה לא רק משחק", אוסף של סיפורים הנוגעים לתקופת עבודתו בכדורסל הישראלי והעולמי. בשנת 2010 פרסם אוטוביוגרפיה הנקראת "אלה תולדות נח". קליגר דובר שמונה שפות.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • מסעותי עם ורה
    • כוכבים יש רק בשמים
    • הבנות של אלה משם
    • נערה באושוויץ
    • עם ראול ולנברג בבודפשט
    • האיש שנרצח פעמיים
    • סוכן זיגזג
    • ההחלטה
    • החצוף הארצישראלי
    • טבע ואדם
    • אני לא מפה
    • חורט בזיכרון