הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אין מקום לחלומות קטנים
    ספר מוגן
     
  • אין מקום לחלומות קטנים
    ידיעות ספרים | מרץ 2018 | ביוגרפיה, היסטוריה ופוליטיקה | 232 עמ' מודפסים

    בשנת 1934 עלה שמעון פרס בן האחת־עשרה לארץ ישראל. בני משפחתו שנשארו בפולין נרצחו בשואה שנים ספורות לאחר מכן. הנער הצעיר שלמד בבן שמן יהפוך ברבות הימים לאחד מהאבות המייסדים של מדינת ישראל, יזכה בפרס נובל לשלום, ויהיה למנהיג בולט ומוערך בעולם.

    פרס שירת את מדינת ישראל עוד בטרם היווסדה וכיהן למעלה מ־70 שנה בשורת תפקידים בכירים ובראשם — נשיא, ראש ממשלה, שר ביטחון, שר חוץ ושר אוצר. הוא מילא תפקיד מרכזי בבניית הביטחון וההרתעה הצבאית של מדינת ישראל. הוא הוביל את הפרויקט השאפתני והחשוב ביותר — הקמת הכור הגרעיני בדימונה. פרס היה גם ממייסדי התעשייה האווירית, ורפא"ל (לימים מערכות לחימה מתקדמות בע"מ) אשר הבטיחו למדינה הצעירה את עוצמת הביטחון הייחודית לה עד היום.

    כישוריו המדיניים והתעוזה שנודע בה כמנהיג הביאו להצלחת "מבצע קדש" והולידו את "מבצע אנטבה".

    אומץ לבו וחשיבתו היצירתית סייעו לו להציל את המשק הישראלי, כשהיה במשבר האינפלציה החמור בתולדותיו.

    פרס שהיה איש ספר ונודע בזכות הישגיו ואמונתו בכוח המופלא של המוח האנושי והמדע פעל לקידום ישראל כאומת החדשנות המושכת מתעניינים מכל קצוות תבל.

    אחרי ביצור מעמדה של ישראל כאומה חזקה ומתחדשת הפנה פרס את מוקד מאמציו לקידום השלום עם שכניה. הוא לא הרים ידיים והביא לחתימת הסכם שלום עם ירדן. השלב הבא היה החתימה על הסכמי אוסלו ששינו את התודעה הציבורית בישראל ובמדינות ערב. הוא היה מזוהה ונערץ בכל מקום כאופטימיסט שחותר לשלום.

    בספרו האחרון המונח לפניכם, שאותו השלים שבועות בודדים לפני מותו, שוטח פרס את סיפור חייו דרך צמתים של הכרעות גורליות ורגעים גדולים בהיסטוריה של מדינת ישראל. זאת באהבה ובכנות מרגשת של אדם המגיש את צוואתו הרוחנית לדורות הבאים — לא לפחד מכישלון, ולקבל החלטות קשות גם בסביבה של אי ודאות וסכנה. לאורך כל הדרך הוא שם דגש על ערכה של יוזמה, על כוחה של חשיבה מחוץ לקופסא, ועל דבקות במטרה ללא לאות.

     

    "אין מקום לחלומות קטנים" מתווה את הדרך למנהיגים צעירים בגילם או ברוחם המבקשים להמשיך לחלום, להשאיר חותם, ולהפוך את עולמנו למקום בטוח וטוב יותר. שמעון פרס הלך לעולמו בספטמבר 2016 , בן תשעים ושלוש במותו.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    52
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1. ייעוד
    ההחלטה להיות מנהיג - שליח ציבור
     
    הייתי בן 11 כשראיתי בפעם הראשונה את המבנה הפשוט מוסתר ומוקף עצים. זה היה ביתם של דודתי ודודי, אותו בנו במו ידיהם כשהתיישבו בארץ ישראל־פלשתינה. השנה היתה 1934, בתל אביב התגוררו אז כמה עשרות אלפי יהודים; הדרכים היו לא סלולות, ברובה היתה זאת ארץ לא נושבה.
    כשהתקרבנו לבית, גיליתי שהיו אלו עצים שכמותם לא ראיתי מעודי - עצי תפוז. אחי הצעיר גרשון (גיגי) ואני התרוצצנו בין העצים, שיכורים מחופש. על כל עץ תלו להם עשרות תפוחי זהב. הפרחים הלבנים שנותרו עדיין על ענפי העצים מילאו את האוויר בניחוח שלא הכרנו.
    ריח ההדרים החזיר אותי באחת לווישנייבה, השטעטל הקטן שבו נולדתי, לרגע שבו ראיתי תפוז בפעם הראשונה בחיי. העיירה נראתה לי כעת רחוקה כל כך.
    וישנייבה קיבלה את שמה מעצי הדובדבן שהקיפו אותה. היא היתה סמוכה לגבול שבין פולין לרוסיה, שרויה בין יערות, עטופה במה שנראה כחורף תמידי. לעתים קרובות היו שבועות רצופים שבהם רוחות קפואות כקרח הצליפו בעצי הלבנה הדקים, דוחקות באכזריות בגופם של הקונים בשוק. אפילו בימי הקיץ הרגשנו שהשמש נגלית לעינינו לעתים נדירות בלבד. אבל למרות הקור והבידוד היתה חמימות בעיירה, והיה בה קסם, קסמו של השטעטל שלנו, קסמה של קהילה לבבית שחבריה קרובים אלה לאלה.
    חיינו היו פשוטים: היו שלושה רחובות בלבד, ולאורכו של כל אחד מהם בתי עץ דלים. לא היו מים זורמים ולא חשמל, אבל היתה תחנת רכבת במרחק חמישה קילומטרים בלבד, ובזכות הנוסעים והמטענים שהובילה יכולנו להציץ, ולו להרף עין, אל העולם שמעבר ליער - ולטעום מעט ממנו.
    עודני זוכר את הרגע המכונן ההוא, את התפוז הראשון שלי. הורי לקחו אותי לבית חבריהם, גאולה ויהושע רבינוביץ', שם כבר היתה מכונסת חבורה גדולה. איש צעיר הגיע; שליח, זה לא מכבר שב מפלשתינה. הוא שעשע את הקהל בסיפורים מופלאים על ארץ ישראל הרחוקה. הוא סיפר על שמש קופחת ועל תרבות אקזוטית, על שטחים צחיחים שבהם גדלים עצי פרי, על יהודים קשוחים ושזופי עור שעובדים עבודת כפיים, ובאותן ידיים ממש גם נלחמים. כשסיים את דבריו, נפנה אל תיבה שהיתה מונחת מאחורי גבו והניף אותה לעיני המכונסים. נשימתם של הנוכחים נעתקה. בדרך ההצגה היתה טקסיות, שרמזה על כך שהדובר מכיר בכוח הטמון בתיבה. בזה אחר זה תחב כל אחד מהנוכחים את ידו לתוכה. עד היום אני שומע את רשרוש הנייר הדק שבו נעטף כל תפוז ותפוז בנפרד. תפוזי ״ג'אפה״ מארץ ישראל. כשהגיע תורי פעלתי בתנועה אִטית ומכוונת, חששתי לשגות במעשי. קירבתי את התפוז לאפי, ונשמתי את ריחו של פרי ההדר הראשון שלי. הוא אכן היה יוצא מגדר הרגיל - בצבעו ובניחוחו. קילפתי אותו, וגם טעמו בפי היה מיוחד במינו - ילד כמוני לא יכול היה להעלות על דעתו טעם חדש וזר יותר. הוא היה הרבה יותר מפרי; הוא היה סמל לתקוותי ולשאיפותי.
    ***
    בבלארוס חיו יהודים מאמצע המאה התשע־עשרה. למרות יופייה הפשוט של וישנייבה, אף אחד מהורי לא ראה בה משכן קבע. היא היתה מעין תחנה, אחת מיני רבות במהלך מסע של אלפיים שנות גלות בחזרה למולדת. ארץ ישראל לא היתה חלומם של הורי בלבד; היא היתה הכוח המניע של רבים מאוד ממכרינו. נראה היה שבכל התכנסות הגיע רגע שבו עסקה השיחה בעלייה, בבחירה לעזוב את העיירה האהובה ולהצטרף לחלוצים, אלה שנסעו לממש את זכותנו על הארץ. פעמים רבות דיברנו על הרצל, אבי הציונות, שטען כי עתידו של העם היהודי תלוי בקיומה של מדינה יהודית ריבונית, המושתתת על טריטוריה, לאום ושפה, ולא רק על דת. ככתוב ב״מדינת היהודים״, ״יותן לנו השלטון בחלקת־ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו״.
    חלומו של הרצל הפך להיות חלומי שלי. משפחתי חייתה אמנם בנוחות, אך בגלות. דיברנו עברית, חשבנו בעברית, וקראנו בלהיטות את החדשות שהגיעו מן המולדת, מפלשתינה, שהיתה תחת מנדט בריטי. בכולנו היתה כמיהה לשוב לארצנו והיא לפתה אותנו בכוח עז. לעתים הרגשתי כאילו אני מצוי בין המצרים, בין עבר מרוחק לעתיד הממשמש ובא. ככל שהתקרבנו יותר אל אותו עתיד מיוחל, כך הפך כל עיכוב יותר בלתי נסבל.
    זיכרונות ילדותי רבים וטובים. אִמי, שרה, היתה אישה חכמה ואוהבת, ספרנית על פי מקצועה, שוחרת ספרות רוסית. מעטים הדברים בחייה שהסבו לה אושר רב יותר מקריאה, ואת אושרה זה חלקה איתי. גדלתי להיות איש ספר, וראשיתה של אהבת הספר נולדה כשישבתי וקראתי לצד אִמי. השתדלתי לעמוד בקצב שקבעה - ולו רק למען הדיון שבא בעקבות הקריאה. אבי, יצחק (געצל), היה איש חם ונדיב, סוחר עצים כאביו לפניו. הוא היה אדם נמרץ וחרוץ, מסור למשפחתו ולעבודתו ולי היה אב גאה, שרווה נחת מבנו ושמח בהישגיו. אהבתו העניקה לי ביטחון עצמי, וביטחון זה הקנה לי את היכולת להגביה עוף. הרגשתי בר מזל עד מאוד.
    הורי גידלו אותי כמעט בלי להשית עלי גבולות או מגבלות כלשהן. מעולם לא אמרו לי מה לעשות. תמיד היו סמוכים ובטוחים שסקרנותי תוביל אותי בדרך הישר. בילדותי, כשהחלטתי לעשות הצגות ולשאת נאומים בפני הורי וחוג הידידים שלהם, זכיתי רק לעידוד. לפעמים הייתי מחקה אנשים מהעיירה (היו כאלה שאת קולם ואת שפת הגוף שלהם שכללתי לכדי שלמות). פעמים הייתי נושא נאומים שלמים על טבע הציונות או על מעלותיהם היחסיות של הסופרים האהובים עלי. בעיני המבוגרים נחשבתי משום כך לילד מפותח - א גרויסען קופ - שצפוי לו עתיד מזהיר. בעיני נדמה היה שזאת התחלה של דבר מה גדול יותר. אבל בקרב בני גילי וחברי ללימודים הייתי יוצא דופן, שונה מהאחרים ושקוע בעולמי. כך הייתי, וכך למעשה נשארתי: גם בגיל 93 עודני הילד הסקרן, המאוהב בשאלות קשות, להוט לחלום, לא נסוג לנוכח ספקותיהם של אחרים.
    הורי סייעו בעיצובו של האדם אשר הפכתי להיות אבל את סבי, רב הירש צבי מלצר הערצתי הערצה עמוקה, ואיתו יצרתי קשר מיוחד שליווה אותי כל חיי. הוא היה בעל גוף מוצק, ומשום מה נראה תמיד גבה קומה. זקנו הלבן שיווה לו הדר מיוחד. אחרי שלמד בוולוז'ין, ב״אם הישיבות״, חזר לעיירה והיה חבר בוועד המנהל של בית ספר ״תרבות״ - בית ספר עברי וציוני, שנוסד בווישנייבה שנתיים טרם צאתי לאוויר העולם. בעיירה הקטנה שלנו היו שלושה בתי כנסת ושתי ספריות - אחת עברית והשנייה יידית. הציונות היתה מרכז חיינו האזרחיים, ואילו היהדות היתה מוקד חיינו הרוחניים והמוסריים. סבא היה מקור הסמכות שממנו שאבה המשפחה כולה. בזכות בקיאותו בתלמוד ושכלו היוצא מגדר הרגיל, הוא נהנה ממעמד מיוחד, ורבים מבני הקהילה שיחרו לפתחו.
    הרגשתי בר מזל במיוחד, לא רק משום שדמות רבת השפעה כל כך נמצאת במשפחתי, אלא כיוון שהקדיש לי תשומת לב מיוחדת. הוא שלימד אותי לקרוא בתורה; הוא הפך אותי לשותף בהיסטוריה של העם היהודי; והוא לימד אותי דף גמרא. נהגתי להצטרף אליו לבית הכנסת מדי שבת, ולעקוב בריכוז אחרי הקריאה בפרשת השבוע. כמו בעיני יהודים אחרים גם בעיניו היה יום כיפור החג החשוב ביותר, וחג זה נשאר צרוב בזיכרוני לא רק בשל חשיבותו, אלא משום שבו זכיתי לשמוע את סבי שר. רק ביום הזה הוא היה עובר לפני התיבה, וקולו הערב הדהד בתפילת כל נדרי היפהפייה. התפילה הרטיטה את נימי נפשי וחדרה לעמקי נשמתי. הצטנפתי בשולי הטלית החמה שלו, במקום היחיד שבו הרגשתי בטוח ביום כה נורא. מאפלת מחבואי ביקשתי מאלוהים שימחל לחוטאים, ושיפרוש רחמיו על כל אדם, שהרי הוא עצמו יצר אותו כחרס הנשבר וזרע בו זרעי חולשה.
    ברוחו של סבא, הקפדתי על קלה כחמורה, הרבה יותר מהורי. הגעתי לאמונה כי עלי לשרת את אלוהים על ידי קיום תרי״ג מצוות. הורי לא הבחינו באדיקותי במלואה עד ליום שבו אבא הביא הביתה מכשיר רדיו, הראשון שהיה בווישנייבה. הוא התלהב כל כך ורצה להדגים לאמא איך המכשיר פועל, על כן הדליק אותו בשבת. ואני רתחתי מזעם. בפרץ של צדקנות קנאית הדפתי את המכשיר הכבד שנפל לרצפה ונשבר לרסיסים, כאילו היה גורל האנושות תלוי במעשי. אני אסיר תודה להם על סלחנותם.
    כשלא ביליתי בבית או בבית הכנסת, הייתי מתגנב מפעם לפעם לאחת העגלות שנסעו לתחנת הרכבת, שממנה היו בני העיירה יוצאים למסע הארוך אל מולדתנו העתיקה. השכנים והמכרים היו מתכנסים להיפרד לשלום מהם בחגיגה גדולה, ובשמחה מהולה בעצב. הייתי צופה בהם בהערצה, מצטרף לתרועות ולשמחה, אבל תמיד חזרתי הביתה עם צביטה בלב, תוהה אם אי פעם יגיע גם תורי.
    עם הזמן אילצו אותנו הנסיבות לעזוב. בשל מִסים אנטישמיים שהושתו על עסקים של יהודים בתחילת שנות השלושים, כשל מצבנו הכלכלי, ומשראה אבי שלא נותר לו עוד דבר לעשות, החליט שהגיע הזמן לעזוב. בשנת 1932 יצא בגפו לפלשתינה, חלוץ בזכות עצמו, מתוך רצון נחוש להתיישב שם ולהכין את הקרקע לבואנו. שנתיים ארוכות חלפו - תקופת חיים שלמה בעיני ילד קצר רוח - עד שהודיע לנו שהוא מוכן לקבל את פנינו. הייתי בן 11 כשאמא באה אל גיגי ואלי ובישרה לנו על הנסיעה הצפויה לפלשתינה.
    העמסנו את המיטלטלים שלנו על עגלה רתומה לסוס, ויצאנו בדרך לתחנת הרכבת. העגלה חרקה עת ניגפה באבנים הרבות שבדרך. אמא סבלה, אבל לאחי ולי היתה כל טלטלה סימן נוסף, תזכורת לכך שההרפתקה הגדולה החלה. היינו לבושים מעילי צמר עבים, ולרגלינו נעלי חורף כבדות שבקרוב כבר לא נזדקק להן.
    כשהגענו לתחנה מצאנו עשרות אנשים, שחיכו להיפרד מעלינו באיחולים ובתפילות. סבא היה אחד מהם. בשל גילו המתקדם ומעמדו המרכזי בקהילה הוא בחר להישאר בווישנייבה. ידעתי שהוא יהיה הדבר היחיד שיחסר לי מעיר הולדתי. הבטתי בו כשנפרד לשלום מאמא ומאחי על הרציף, וחיכיתי שיגיע אלי. לא ידעתי מה לומר. דמותו הגדולה התנשאה מעלי כשהרמתי מבט אל עיניו דרך הזקן העבות המכסיף. הן היו מלאות דמעות. הוא הניח יד על כתפי ואז התכופף אלי והיישיר את עיניו אל עיני במבט עמוק.
    ״תבטיח לי דבר אחד,״ אמר בקולו הסמכותי, שאותו היטבתי להכיר ולאהוב.
    ״מה שתרצה, זיידע.״
    ״ילדי, תמיד תישאר יהודי.״
    חייו של סבי הגיעו לקִצם המר בווישנייבה שנים מעטות בלבד אחרי שעזבנו. הנאצים שצעדו מן היערות לכיכר הכפר ריכזו את היהודים ושילחו אותם לסופם המחריד. גורל מזעזע ומקומם. רוב בני הקהילה בראשות סבי הובלו לבית הכנסת הצנוע, שהיה בנוי מקורות עץ, והנאצים חסמו את הדלתות. את האימה שחוו אינני מסוגל לתפוס - את הרגע הראשון שבו חודר העשן המחניק דרך סדקי הדלת; את קולות הפיצוח של העץ, את הזוועה כשהתברר להם כי המבנה שהיה תמיד מקום מחסה עבורם, הוצת מבחוץ. שני הניצולים היחידים שהסתתרו ושרדו סיפרו כי בעת שהלהבות השתוללו התעטף סבי בטלית - אותה טלית שתחת כנפיה חסיתי ביום כיפור, ונשא בקול תפילה אחרונה. רגע של קבלת הדין, בטרם גזלה האש המאכלת את המילים ואת החיים של קהילת וישנייבה.
    את היהודים הנותרים קיבצו מבית לבית, תלשו ממקומות מסתור ועקרו מחייהם. כפו עליהם לצפות בעיירה הבוערת והצעידו אותם אל תחנת הרכבת דרך המון אכזר; מאחוריהם היתמר עשן שחור מבית הכנסת שהפך לקבר אחים. אותם פסי רכבת שהיו עבורנו - אבי, אמי אחי ואני - ראשית מסענו אל המולדת, הובילו את האחרונים בבני הקהילה לתחנת חייהם הסופית - אל מחנות המוות.
    לא שיערתי בנפשי, עת עלינו לרכבת המיטלטלת בתחילת דרכנו לפלשתינה, בעודי מנופף לשלום מבעד לחלון, שלא אשוב עוד לראות את סבי לעולם. אני עדיין שומע את קולו המרטיט בכל פעם שחזן משמיע את תפילת ״כל נדרי״. גם כיום אני מרגיש את רוחו המרחפת מעלי בכל פעם שאני עומד בפני החלטה קשה.
    ***
    המסע לפלשתינה בשנת 1934 הביא אותנו לים התיכון. כשראיתי לראשונה את הים, היה נדמה לי שאין לו סוף. עלינו על סיפונה של ספינת קיטור ויצאנו להפלגה בת כמה ימים, שהיתה ברובה רגועה. הייתי משוכנע שהיעדר הרוחות העזות והסערות הוא אות משמים. על סיפון האונייה, אפוף מכל עבר בשמים הכחולים החדשים לי, חשתי בחומה העדין של השמש שלא נחסמה על ידי מסך עננים. נדמה היה כאילו עולמי זכה בשכבת צבע חדשה ובמעטפת אוויר חם, ואלה השרו חיות על חלומותי.
    ביום האחרון של ההפלגה, התעוררתי לקול צופר האונייה. הקברניט הכריז על בואנו לספינות החולפות, ובישר לנוסעים על הגעתנו. גיגי ואני זינקנו מהמיטה ועלינו בריצה במדרגות לסיפון העליון, שם קיווינו לראות לראשונה משהו מחיינו החדשים. קבוצת נוסעים כבר הצטופפה שם, וקריאות שמחה ושירה נלהבת נשמעו מכל פינה. פילסתי דרך בקהל עד שנצמדתי למעקה - איש לא הפריע לי לראות, דבר לא חסם את מבטי.
    לפני נפרש חוף ימה המרהיב של יפו. המים נצצו בשלל גוני הכחול - צבע הספיר העז של המעמקים ריקד עם הטורקיז הססגוני של המים הרדודים, וקצף הגלים הרכים ליחך את החול הלבן על החוף. מעבר למפרץ התנוססה גבעה - לבה של עיר עתיקת יומין. אוסף מבני אבן שהקיפו את הצוק כאילו נעמד דום, ניצב על המשמר. מאחוריהם הזדקר השמימה מגדל שעון צר.
    לא ידעתי הרבה על יפו לפני בואי, פרט להיותה עיר קדומה ששמה נזכר בתנ״ך. עכשיו, כשהתגלתה לעיני, ראיתי מרקם וחיוניות שבהם אתה יכול להבחין רק מקרוב, רק במו עיניך. המוני אדם חבושים בתרבושים אדומים ובכאפיות משובצות. היו שהתכנסו יחדיו כדי ליהנות מהבוקר הבהיר; נשים בשמלות מתנפנפות ברוח הים שיחקו עם ילדיהן על החוף, וגברים בבגדים רפויים הניחו לרוח להפיח בהם אוויר לח. אחרים עלו לסירות כדי לפגוש אותנו במפרץ. רוב הסירות היו מלאות באנשים שהציעו לנוסעים מיני דברים שלא טעמנו מעולם. הם הושיטו לעברנו קנקני לימונדה עם קרח גרוס, ותמרים שנגדדו מעצי דקל שהכרתי רק מתמונות ששלחה לנו דודתי. חלק מהסירות נשכרו בידי יהודים, כדי לאסוף נוסעים מן המקום שבו עגנו.
    בזמן שבחנתי את הסירות וחיפשתי את אבא, ראיתי המוני יהודים מקומיים. ביני ובינם כמעט שלא היה כל דמיון. בווישנייבה האפורה־תמיד היו כל היהודים שהכרתי חיוורים נורא. בחברתם של האנשים האלה, שזופי שמש ומחושלים מעבודה קשה, הרגשתי בין גיבורים. רציתי בכל מאודי להצטרף אליהם, להיות לאחד מהם.
    בסופו של דבר הבחנתי באבא, עומד בחרטומה של סירת דיג ערבית קטנה, מנופף בהתלהבות אל אחי ואלי, שזוף בהרבה משהיה בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו. לצִדו עמד קברניט הסירה, ערבי גבוה לבוש מכנסיים רחבים ורכים, בעלי קפלים כמו של אקורדיון. קפצנו לסירה וקידמנו את פניו של אבא באהבה שחיכתה ליום זה שנתיים. והוא הרעיף עלינו לא פחות אהבה. בדרך לחוף הרגשתי את קרני השמש החמימות שחדרו מבעד למקטורן החורף העבה שאיתו הגעתי. עצמתי עיניים ודמיינתי שהחמימות הרכה היא ברכת שלום אישית אלי, ברכת שלום מהשמש שהמתינה לבואי. ברגע רדתי מהסירה לחוף, ידעתי שהגעתי הביתה.
    ארץ ישראל התאימה לי מאוד. במשך הזמן הרגשתי כאילו אני משיל את חיי הקודמים מעלי. כאילו וישנייבה היתה מעין פקעת של גולם, ועכשיו כבר הצמחתי כנפיים. הפסקתי ללבוש מקטורנים ועניבות, ואת מקומם תפסו חולצות קצרות שרוולים. ראיתי איך עורי הולך ונשזף מתחת לשמים הכחולים והצלולים כל כך. מעולם לא הרגשתי בן הארץ יותר מאשר באותן פעמים שבהן חזרתי הביתה ועורי צרוב, לוהט מחום השמש. תמיד אהבתי ספרים ובלעתי אותם בעניין ובלהיטות אבל עכשיו יכולתי לקרוא בהם תחת עץ שקמה בגן, או על החול אשר בחוף הים.
    ***
    ב־15 ביוני 2007 הושבעתי לתפקיד נשיאה התשיעי של מדינת ישראל. הייתי אז בן 83. זה היה רגע שיא בקריירה ארוכה שנמשכה כמניין ימי המדינה עצמה. הזדמנות אחרונה לשרת את העם בתפקיד ממלכתי. כשעמדתי על הבמה, ונשבעתי אמונים קבל כנסת ועם, עלתה וישנייבה לנגד עיני, תזכורת למקום בו התחלתי את מסע חיי. כילד בן 11 לא היה גבול לדמיוני, אבל אפילו בחלומותי השאפתניים ביותר, לא שיערתי מעולם שיום יבוא ואמצא את עצמי ברגע מרגש כל כך ובמעמד נשגב כזה.
    בחגיגות ערב ההשבעה לנשיאות ישראל ניגש אלי צעיר שלא פגשתי מעולם קודם לכן. הוא פתח בשיחה ישירה, בגילוי לב ישראלי שלא יכולתי שלא להתפעל ממנו.
    ״אדוני הנשיא, עם כל הכבוד, אחרי קריירה ארוכה כל כך, למה לך להמשיך לעבוד בגילך?״
    ״מדוע אני ממשיך לשרת את המדינה?״ שאלתי. ״אני חושב שמעולם לא העליתי על דעתי אפשרות אחרת.״
    זאת היתה האמת בפשטותה. הציונות היתה מרכז ההוויה והזהות שלי מאז שאני זוכר את עצמי, ולשרת אותה היה בעיני דרך להבטיח את הצלחתה. בשנות השמונים לחיי, אחרי שישה עשורים בזירת העשייה הפוליטית בישראל, הוביל אותי הרצון לשרת אותה למשכן הנשיא. אבל כשהגעתי לפרקי כאדם צעיר, בפלשתינה, לא דמיינתי לעצמי שירות בממשלה; בעיני דמיוני היתה העבודה החשובה והנדרשת - בשדות, ביישוב הקרקע, בשאיפה ליצור קהילה שוויונית וסולידרית מסוג חדש. רציתי בכל מאודי להיות קיבוצניק.
    ***
    הקיבוץ הראשון, דגניה, הוקם בעמק הירדן בשנת 1910 בידי קבוצת חלוצים שנמלטו מאירופה. הם באו מלאי תוכניות גדולות, לא רק לבנות יישובים, אלא אף להגשים את החלום הציוני החברתי. הקיבוצים היו בראש ובראשונה יישובים חקלאיים, מקום שבו עובדים עד כלות הכוח, חורשים אדמות טרשים ומייבשים ביצות. החלוצים כבשו את האדמה והפריחו את השממה. במשך הזמן עוררה דגניה השראה אצל אחרים, ובאדמות החרבות של עמק יזרעאל ושל עמק הירדן צצו יישובים משגשגים. כשעליתי לארץ היו כ־30 קיבוצים, ועוד רבים הוקמו לאחר מכן. הם עיצבו מחדש את הנוף בתנאים קשים ביותר. עם הזמן הוסיפו דקלים, גידולי שדה, מטעים, פרדסים ומשק חי. יבולי השדות ותנובתם שכנעו אותנו שאנחנו מסוגלים להפיק מעצמנו ובקרבנו פוטנציאל אינסופי. בשנים טרם קום המדינה היתה לנו מנהיגות חזקה שהניחה את התשתיות להקמת מוסדות ממלכתיים ולממשל שעתיד לקום. בתקופה ההיא - מתוך הכרח - הקיבוצים הם שהפכו להיות המוסדות המרכזיים ביותר, לא רק בשל היבולים המרגשים או האידיאולוגיה האוטופית פורצת הדרך, אלא משום שלקחו על עצמם את האחריות הכבדה למלא את המשימה המרכזית: הסדרת ההתיישבות והעלייה וניהול ההגנה על היישובים. אמנם לכל קיבוץ היו מאפיינים ייחודיים, אבל כולם היו מאורגנים סביב חזון מרכזי אחד. כחלק מהותי של הגשמת החלום הציוני ראו החלוצים בעיני רוחם גם חברה מסוג חדש. חברה המושתתת על שוויון ושיתוף פעולה, על צדק והוגנות, קהילה שיתופית ברוח נביאי ישראל.
    ***
    כנער צעיר נהניתי מהחיים בתל אביב, שנדמתה בעיני כ״פריז קטנה״. בשעות אחר הצהריים רכבתי על אופני ברחובות; ספרתי את המבנים החדשים ובחנתי את התקדמות הבנייה מדי יום ביומו. אבל הקיבוצים במרחק הם ששבו את לבי. בבית הספר התיכון הצטרפתי לתנועת הנוער העובד, ושם פגשתי את אלה שהנהיגו את חיי העם היהודי בארץ ולמדתי מהם. בבית הספר למדנו - אבל בתנועת הנוער חלמנו. לאחר שבילדותי רחשתי הערצה כה רבה לחלוצים, השתכנעתי שאין משימה חיונית יותר, אין ייעוד נעלה יותר, מאשר ההצטרפות אליהם. את המולת העיר רציתי להמיר בשקט ששרר בשדות - להיות חלק מהחותרים לשינוי פני הארץ. המדריך שלנו, אלחנן ישי, הבחין בי וברצונותי, ובטוב לבו החליט לסייע לי לממש את שאיפותי.
    ״לדעתי עליך לחשוב על כפר הנוער בן שמן,״ אמר לי בשיחה שעתידה היתה לשנות את מהלך חיי. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את שם המקום.
    כפר הנוער בן שמן היה עבור רבים בית, מוסד, דוגמה ומופת לחיי קהילה של בני נוער. ד״ר זיגפריד להמן, רופא ואיש חינוך גרמני, ייסד אותו בשנת 1927, והוא היה ועודנו המקום הנפלא ביותר שהכרתי מעודי.
    בראש ובראשונה הוא היה בית - בית לילדים שהורים באירופה שלחו ארצה מפני שחשו שהקרקע בוערת, בית לילדים חבולים ואמיצים שהתייתמו באירופה והצליחו בדרך־לא־דרך להגיע לפלשתינה לבדם. אבל בנוסף להיותו בית הוא היה מרכז אינטלקטואלי של ציונות, ומקום שבו נלמדים היישומים המעשיים ביותר של עיקריה. הוא היה מקום שבו בנים ובנות יכלו לרכוש את הכישורים הדרושים ליישוב הארץ הצחיחה: לרעות כבשים ולחלוב עִזים ופרות; להטמין זרעים באדמה הקשה והמלוחה כך שיספקו להם מזון; לדעת איך להשחיז חרמש וכיצד להניפו. הוא היה גם מקום שבו בנים ובנות הוכשרו להיות חיילים, מתוך ידיעה שמימוש הציונות יהיה כרוך ללא ספק במאבק. תלמידים למדו לירות, להילחם, לנווט ביום ובליל, באור הירח ולאור הכוכבים. אבל יותר מכול, הם למדו את הערכים שייצגו חיי הקיבוץ: איך לעבוד יחדיו כשווים, איך לבנות קהילה ולקיימה לאורך זמן. הוא היה מקום שהפך ילדים למנהיגים. זמן קצר לפני שהגעתי, קלט בן שמן גל גדול של ילדים מאירופה. ראשי הכפר קיוו לצרף אליהם אחרים שעלו מאירופה גם הם, כדי שיסייעו בידי העולים החדשים להסתגל לחיים החדשים, השונים מכל מה שהכירו עד כה.
    לפני שהספקתי לענות, אלחנן הוסיף עוד משפט אחרון. ״אתה לא חייב ללכת לשם,״ אמר. ״אבל אני רוצה שתדע שכבר המלצתי עליך, ומאחר שאני מכיר את המצב הכלכלי של משפחתך, הגשתי גם בקשה למלגה בשמך.״ ודאי נראיתי המום לחלוטין.
    ״הם רוצים אותך, שמעון,״ אמר בחיוך, ״והם דואגים לשכר הלימוד. אז אם תרצה בכך... ההחלטה בידיך.״
    קפצתי מהכיסא ורצתי ישר הביתה לספר לאמא ולאבא. אפילו לא ביקשתי מהם רשות. פשוט אמרתי להם במלוא הלהט וקוצר הרוח של בן 15 מה התוכנית שלי ולמה אני מקווה. הייתי בטוח שלכך נועדתי. אני מאמין שגם הם חשבו כך.
    ***
    בשנת 1938 הגעתי לבן שמן, מלא וגדוש ברעיונות, ולהוט ללמוד. אני זוכר את כניסתי בפעם הראשונה בשערי הכפר ואל תוך החצר הרבועה, שהיתה מוקפת מבנים צנועים בני קומה אחת. בלב החצר עמדו שני עצי אלון עתיקים יפהפיים, שבוודאי היו עדים למאות שנות היסטוריה. בצִלם התקבצה חבורת ילדים קטנה סביב מי שנראתה כמורה. הילדים הקשיבו לדבריה בדריכות.
    שוכנתי בצריף עץ חשוף בקצה שביל עפר צר, שבו התגוררתי עם שני תלמידים אחרים. במבט ראשון, כפר הנוער נראה אולי כמו מחנה קיץ. סיפרנו בדיחות, השתעשענו בתעלולים ושרנו שירים מסביב למדורה. יצאנו לטיולים רגליים ארוכים בגבעות הסמוכות, ושיחקנו בכל מיני משחקים במקביל למילוי המטלות שניתנו לנו. זאת היתה הפעם הראשונה שקניתי לי חברי אמת. בתל אביב הייתי זר. בן שמן היה המקום הראשון שבו הרגשתי מקובל ומבוקש בחברה.
    אבל למרות תחושת החברמניות ופריקת העול מדי פעם, ידענו כולנו היטב שאנחנו חלק ממשימה - מדבר מה שהוא מעל ומעבר לנו עצמנו. לא רק חיינו בחוד החנית של ההיסטוריה היהודית; עיצבנו אותה במו ידינו. בכל זרע שזרענו ובכל יבול שקצרנו הרחבנו את כר החלומות שלנו. זאת הארץ הקשה שבה נבנה את מדינת היהודים - ועלינו הוטל לאלף אותה, לוודא שתוכל לפרנס מיליונים רבים שיגיעו בעקבותינו. איזה מין ביטחון אנחנו יכולים לספק לבני עמנו, הזכירו לנו פעמים רבות, אם לא נוכל למלא את בטנם לכשיבואו? על כן היה עלינו להיערך.
    ביום עיבדנו את השדות ולמדנו בכיתות. בלילות עמדנו על המשמר. מעשה של יום יום היה שערבים מהכפרים הסמוכים פתחו בירי לעברנו או ניסו לסחוב מאיתנו מזון ואספקה. אני התמניתי למפקד אחת מעמדות המשמר. היה זה מבנה עשוי בטון מזוין שניצב בקצה הכפר. כשהשמש שקעה, הייתי מטפס על סולם הברזל ומתמקם לתצפית - גבי שעון אל הקיר, לצדי מונח רובה, ואני מייחל לערב שקט. אך פעמים רבות ירו על הכפר, והיו לילות רבים שבהם נאלצתי לנהל קרב יריות עם החושך...
    כל ערב, בלכתי למשמרת שלי, עברתי בדרכי לעמדה ליד בית משפחת גלמן. יעקב גלמן היה המורה לנגרות, ולעתים קרובות ראיתי אותו בחצר הקדמית, מנסר קרש או דופק מסמר. לפעמים הבחנתי באשתו כשהיא משקה את הפרחים או בודקת מה שלום העגבניות. ״שלום,״ הייתי קורא ומנופף בידי.
    ערב אחד הבחנתי במישהי שלא הכרתי. היא ניצבה יחפה בפתח הבית, שערה הערמוני הארוך היה אסוף בצמה - מה שהבליט את עיניה הרושפות, קשתות גבותיה המחוברות, אפה היווני ועור פניה הבהיר - יופי שלא ראיתי כמותו מעודי. עינינו נקשרו לרגע קט, ובתוך חיוך קטן שבקטנים הייתי שלה. נדמה היה כאילו שברה אותי ובנתה מחדש - בן רגע. שמה היה סוניה. היא היתה הבת השנייה במשפחת גלמן, וגדלה בבן שמן. מדי ערב הייתי רואה אותה, תמיד יחפה, לעתים עם מכסחת דשא. הייתי מהופנט.
    לאחר זמן מה אזרתי אומץ לדבר איתה, אבל היא לא התרשמה ממני. עשיתי כמיטב יכולתי: קראתי באוזניה שירים, אפילו פרקים מקרל מרקס, אבל שום דבר לא הביא לפריצת הדרך המיוחלת. עד לאותו יום שבו ביקשתי ממנה להתלוות אלי לשדה מלפפונים צעירים. היה משהו בניחוח המלפפונים, ברומנטיקה של הטבע, שכנראה עבד סוף סוף. בפעם הזאת היא הסתכלה עלי אחרת - כפי שאני הבטתי בה.
    סוניה היתה אהבתי הראשונה, האחת והיחידה. ברבות הימים גיליתי אישה צעירה, עדינה ואיתנה גם יחד, ובכל מובן ודרך מקור לחוכמה ולכוח. סוניה אפשרה לי לחלום, אבל עיגנה אותי בקרקע המציאות. היא האמינה בי ותמכה בי כשרדפתי אחרי חלומותי הפרועים ביותר, אבל מעולם לא הניחה לי לקפוץ מעל הראש. היא היתה לי מצפן ומצפון באחת. בכל העולם לא היה ולו אדם אחד ראוי יותר לאהבתי, ולאט לאט גיליתי שגם היא מוכנה לאהוב אותי.
    ***
    בן שמן שלי היה מקום שבו למדנו ביום ושמרנו בלילה. מקום שבו יכולנו להיות אנו־עצמנו ולרדוף אחרי ייעודנו. מקום שבו ידידי נפש המתינו לך בהמשך הדרך.
    בן שמן היה גם בית לדרמה פוליטית גדולה. שם התחלתי לראשונה לגבש את דעותי הפוליטיות, ושם היה המקום הראשון שבו נפתחה לי הזדמנות לגייס אותן למטרה טובה. למעשה, למרות כל מה שלמדנו ממורינו בבן שמן, מעטים היו הדברים שעיצבו אותנו יותר מאשר אלה שעשינו בהיחבא. כפר הנוער היה בית לכמה תנועות נוער פוליטיות, ארגונים שבהם היו התלמידים מתווכחים על עתיד העם היהודי, על הצורך במדינה יהודית ועל האסטרטגיה הדרושה להקמתה של מדינה כזאת. אולם, מאחר שפעילות פוליטית מסוג זה היתה אסורה רשמית בשטח הכפר, רבים מהדיונים התרחשו בלילות, בלחישות סודיות, ובהפצרות נלהבות מלאות להט. היו אלה שיחות של דור - הדור הצעיר - שיסודן בתחושה שאת עתידנו אנחנו מנסים לבנות, שדברינו הם יותר ממילים בלבד. הרגשנו שהמשימה העומדת בפנינו גדולה יותר מביסוסה של מולדת - שתפקידנו לדמיין חברה חדשה. זאת היתה התפיסה שביסוד המערכת הקיבוצית, והרעיון שאימצנו אל לבנו בכוח. אולי מפני שהרבה כל כך היה מונח על כף המאזניים, ומשום שהרגשנו כי שמור לנו תפקיד כה מרכזי, הוויכוחים היו סוערים פעמים רבות. חילוקי דעות רבים עלו למרות השאיפות המשותפות. היו בינינו סטליניסטים שתבעו קולקטיביזם אידיאולוגי בקיבוצים, וראו במדינה יהודית מנגנון להרחבת המשמעת והסדר; הם רצו לשכפל את המערכת הסובייטית. אולם אני האמנתי שסטלין עיוות את תורת מרקס, ושאופן השלטון שלו מנוגד בתכלית לאידיאל הסוציאליסטי. במקום לשכפל את מערכת השלטון של סטלין - או של כל אחד אחר - האמנתי שאנחנו זקוקים למערכת שלטונית ייחודית משלנו, שתשקף את האתוס הלאומי המושתת על יסודות המוסר היהודי. כפי שאמר פעם הרצל, ״הציונות היא שיבה ליהדות, עוד לפני היותה שיבה לאדמה״.
    כך הפכתי יותר ויותר לשחקן מפתח בהתוועדויות החשאיות שלנו; כבר לא הייתי הזר או האחר. החוויות המוקדמות בתנועת הנוער שינו אותי, עיצבו את האופן שבו ראיתי את העולם, ובמידה גוברת והולכת את מקומי בתוכו. ככל שקולי הפך לקול מוביל יותר בחדר, הבנתי עד כמה אני נהנה להיות כזה, ואיזו השפעה יכולה להיות למי שעומד מול קהל ובמילים בלבד משנה דעות ואמונות, ואולי אפילו את מהלך ההיסטוריה. אני בטוח ששיחקה לי העובדה שכבר בשנות נעורי התברכתי בקול בריטון עמוק במיוחד, קול שהקנה לדברי הילה של סמכותיות, אפילו כשלא היה לכך צידוק.
    במהלך הקיץ השני שלי בבן שמן בחרה בי תנועת הנוער העובד לנציג במזכירות הארצית שלה. הייתי מאושר. המחויבות שלי ליישוב האדמה לא פחתה, אבל באחת התברר לי שניחנתי ביכולת שכנוע. הרגשתי שנקראתי לשירות, שהנסיבות פורצות דרך שנייה עבורי.
    ***
    חודשים מספר לאחר שקיבלתי עלי את התפקיד, נדרשתי לנסוע צפונה לחיפה מטעם הנוער העובד. תכננתי לנסוע באוטובוס, אבל כשציינתי זאת באוזניו של ברל כצנלסון, המורה וההוגה הציוני הדגול שפיתח כלפי חיבה, הוא הציע רעיון טוב יותר.
    ״דווקא מתאים בדיוק,״ אמר. ״יש לי חבר שנוסע לחיפה בשבוע הבא. אני בטוח שאוכל לסדר לך מקום במכונית שלו.״
    ״נשמע מצוין,״ אמרתי. ״מי החבר שלך?״
    ״דוד בן־גוריון,״ הוא השיב כבדרך אגב.
    בעיני דוד בן־גוריון לא היה סתם אדם. הוא היה אגדה. מנהיג העם היהודי בפלשתינה. אסטרטג ופילוסוף. הוא פעל למען עצמאות ליהודים, לא רק להקמת מדינה אלא גם למילוי משימתנו ההיסטורית, כדי שנהיה אור לגויים. חזונו למדינה שתהיה לנו בעתיד - איתנה, בטוחה, דמוקרטית וסוציאליסטית - העניק לי השראה, והייתי מלא הערצה לנחישות מאבקו. פתאום התברר שיהיו לי שעתיים איתו, ורק הזמן יעמוד בינינו.
    ישנתי מעט מאוד בלילה שקדם לנסיעה. במקום לישון הקדשתי את רוב שעות האשמורת האחרונה למחשבה על מה שהוא אולי יאמר לי, ואיך אוכל להשיב. ניסיתי לדמיין את השאלות שישאל; רציתי להכין תשובות מראש, לחשתי לעצמי את חילופי הדברים הצפויים כשעיני נעוצות בתקרה. חשבתי שאם יעלה בידי להרשים אותו, אם אוכל להציג בפניו איך אני תופס את הסוגיות וכמה אני מחויב למטרה, אולי הוא יזכור אותי - אולי אוכל לבלוט. ומי יודע לאן עשוי הדבר להוביל?
    ישבתי במושב האחורי כשבן־גוריון נכנס למכונית, והתיישב לידי. פנים אל פנים השיער שלו נראה לבן אפילו יותר מאשר בתמונות המצולמות. כמעט זוהר על רקע העור השזוף של ראשו הקירח כמעט. הוא לבש מעיל, ועטה ארשת קודרת שהעידה יותר על מבנה פיו מאשר על מצב רוחו - כך לפחות קיוויתי.
    כשיצאנו לדרך הוא הביט לעברי והנהן קצרות, כהכרה בנוכחותי. אבל בטרם הספקתי להציג את עצמי הוא כבר הסתובב לצד השני, השעין את ראשו על החלון, עצם עיניים, ובתוך כמה רגעים התברר שהוא ישן. אכזבתי היתה גדולה לאין קץ.
    הוא ישן במשך כל הנסיעה כמעט, אבל כשהתקרבנו לחיפה טלטולי המכונית על דרך העפר ודאי העירו אותו. מזווית העין ראיתי שהוא מתארגן, מוחה את עיניו ומזדקף. נדמה היה שאולי בכל זאת תהיה לי הזדמנות. ואז, בלי אזהרה, הוא פנה אלי וצעק: ״אתה יודע, טרוצקי לא היה מדינאי!״
    לא ידעתי מה לחשוב - או מה לומר. לא הבנתי איך הגענו לנושא, או מדוע נראה היה שהוא חושב שיש בי סקרנות לגבי טרוצקי, אפילו לא למה הוא מתייחס. אבל איך יכולתי שלא להסתקרן?
    ״מדוע?״ שאלתי.
    בשנת 1918, אחרי המהפכה ברוסיה, היה לאון טרוצקי לשר החוץ הראשון של ברית המועצות. הוא עמד בראש המשלחת הסובייטית למשא ומתן על סיום מעורבותה של רוסיה הסובייטית במלחמת העולם הראשונה. טרוצקי מאס בתביעותיה של גרמניה לוויתורים טריטוריאליים גדלים והולכים, והחליט לעצור את המשא ומתן לחלוטין. במקום זאת הוא הכריז חד־צדדית על סוף פעולות האיבה, מבלי לחתום על הסכם עם הגרמנים. טרוצקי תיאר את הצעתו במילים ״לא שלום ולא מלחמה״.
    ״מה זאת מדיניות של 'לא שלום ולא מלחמה'?״ צעק בן־גוריון, פניו סמוקות מכעס. ״מה זה? זו לא אסטרטגיה. זו המצאה יהודית. או שלום - ואז משלמים את המחיר הכבד שהוא עולה לפעמים; או מלחמה - ונוטלים את הסיכון הנורא הכרוך בה. אין ברירה אחרת.״
    שוב לא הייתי בטוח איך עלי להגיב, אבל הפעם לא היתה לכך חשיבות. בטרם הספקתי לנסח תשובה מתוך שיקול דעת, עצם בן־גוריון עיניים וחזר לנמנם. הוא לא הוסיף עוד מילה.
    ***
    עם סיום הלימודים בבן שמן ב־1941 נשלחנו כקבוצה לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל להמשך הכשרה. בבן שמן למדנו את הכישורים הדרושים לעיבוד האדמה; בגבע עתידים היינו ללמוד מה נדרש כדי להצליח בקיבוץ. היו לי שני תפקידים. הראשון היה עבודה בגידולי השדה. רק כשסיימתי - בדרך כלל הרבה אחרי השקיעה - יכולתי לפנות לעבודתי השנייה, כמרכז תנועת הנוער העובד בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. קיבלתי אופנוע טריומף גדול ומסורבל לשימושי, כדי שאוכל להיפגש עם חברים מסניפים אחרים. היינו עורכים פגישות ודיונים, מארגנים סמינרים ודיונים פומביים, ומקדישים את הזמן שנותר משעות הערות שלנו כדי לשכנע את האחרים בצדקתנו.
    בינינו לבין האחרים היו אי־הסכמות שבמרכזן שאלת הטריטוריה. בשנת 1917 פרסמה ממשלת בריטניה, ששלטה ברוב המזרח התיכון, את הצהרת בלפור. הצהרה זו תמכה ברעיון של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. רבים חששו שמדינתנו העתידית תקבל רק שטח קטנטן וצר, דל מכדי שיוכל לקיים את העם היהודי. הם האמינו שאסור לנו להתפשר, וקראו לחזור לגבולותינו בימי קדם - אפילו אם תביעה כזאת לעולם לא תתקבל. לא הסכמתי איתם. גם אני, כמו בן־גוריון, האמנתי שהשיקול המוסרי הוא המנחה את המשך קיומו של העם, ולאו דווקא גודל המדינה שבה יחיה.
    הוויכוחים סערו מקיבוץ לקיבוץ. בינתיים יצא חוג חברי למשימה שלקראתה הכשרנו את עצמנו - 40 קילומטרים מצפון לגבע אל ראש הגבעה של פורייה, שם עתידים היינו לייסד את קבוצת אלומות.
    מרגע שהגעתי לשם, השתוממתי. יכולתי להביט לכל כיוון שבחרתי ולראות דבר־מה מופלא. למרגלות פורייה נצצה הכנרת במלוא יופייה, גדותיה המרוחקות נפרשות אל מעבר לאופק. אפשר היה לראות הרים מרהיבים ממזרח, צבועים סגול במשיחות מכחול ארוכות. קל היה להבחין בשורות של נטיעות צעירות, שיצמחו להיות מטעי זיתים ותמרים. היתה גם נקודת תצפית שממנה יכולתי להביט בפסי הכסף הבהירים של נהר הירדן שהתפתל דרך העמק. מצפון ראיתי את הר חרמון הנישא - דבר לא חצץ בינינו, גם הוא היה יכול לראות אותי. בבת אחת הרגשתי שאני במרכז העולם. במשך זמן כה רב דמיינתי חיים כאלה, והנה הם מתגשמים לנגד עיני, כחיזוק משכנע בזכות החלומות.
    ברגע שהתיישבנו באלומות קיבלתי תפקיד שיזכה אותי בניסיון האמיתי הראשון שלי כמנהיג - לא של אנשים, אלא של כבשים. היו קווי דמיון מפליאים בין אלה לאלה: למשל, רועה הוא בעל סמכות על העדר שלו, אבל בסמכות לבדה אין די כדי לשלוט. פעמים רבות הייתי מוליך את העדר במורד הגבעה, כאשר כל כוונתי היא שהכבשים ילכו בעקבותי, אבל אז הייתי מגלה שאלה מתפזרות להן בין השדות, ואינן שמות לב כלל ועיקר לפקודותי. נדרשו זמן וסבלנות כדי לפתח מיומנות. היינו צריכים למצוא שפה משותפת, הבנה הדדית. הייתי צריך להכיר את פחדיהן, כאילו היו שלי, כדי שאוכל להבין לאן לא ניתן להוליכן - או לפחות, מתי יהיה עלי לנוע בנחישות רבה יותר. היה עלי להיות אמפתי ועיקש גם יחד בהצהרה על כוונותי - להיות דמות שאחריה הן ילכו, גם אם בחוסר רצון, ולו רק מתוך אמון.
    בימים הטובים היה הדבר ריקוד יפהפה, מעין שירה לעצמה, ולקח של מנהיגות שאזכור לאורך ימים. אבל הימים הקשים, גם אם היו נדירים יותר, חשפו עובדת טבע בלתי נמנעת - מדובר בבעלי חיים, לא בבני אדם, ולא היתה להם תקנה במיומנויות משוכללות. גם אם פעלתי כמיטב יכולתי, עדיין הייתי עלול לחוות את הגרוע מכול. גם זה היה לקח שלקחתי איתי לחיים - שיעור בסבלנות.
    החיים באלומות לא היו קלים. במיקומו, ברכס הנישא מעל העמק, היו הרוחות שעלו מן העמק צוברות כוח עילוי במעלה צלע ההר, ומשהתקרבו ליישוב שלנו, ניתכו באסמים בעוצמה רבה. הקרקע מתחת לכפות רגלינו היתה רוויה במלחים שחנקו את הצמחים, ובשנים הראשונות אילצה אותנו להנהיג קיצוב חמור בשימוש ביבולים. היינו מעטים וגרנו בפורייה, בין גושי בזלת שחורים ומאיימים למראה, קומץ הריסות שהיו שריד ליישוב שנחל כישלון חרוץ 20 שנה קודם לכן. נדמה היה כאילו אנחנו חיים בין מצבות, ששבו והזכירו לנו שמאמצינו עלולים לעלות בתוהו.
    קל היה לאדם מן החוץ לשפוט את קיבוץ אלומות על פי מה שחסר בו. גרנו באוהלים. לא היה חשמל ולא מים זורמים. כל אחד קיבל זוג אחד של נעלי עבודה, שני זוגות מכנסי חאקי, ושתי חולצות - אחת לעבודה ואחת לשבת. במחסן הביגוד של הקיבוץ היה זוג אחד של מכנסיים אפורים ובטלדרס של הצבא הבריטי, שהגברים קיבלו בהשאלה רק לאירועים מיוחדים ביותר. ובכל זאת, מי מאיתנו שגר שם מדד את קיבוץ אלומות על פי מה שהיה לו להציע. הוא העניק לנו תחושת משמעות ומטרה. הוא הציע לנו משפחה גדולה יותר משידע כל אחד מאיתנו, וייעוד - שהיה גדול מכולנו יחד. הקושי לא היה היבט של חוסר נוחות; הוא היה הסיבה לכך שנמצאנו שם.
    אם כן, עבדנו. סיקלנו את האבנים ושיקמנו את האדמה. חרשנו תלמים בקרקע חרבה וזרענו זרעים, עד שלא היתה לה ברירה אלא להצמיח פרי לעמלנו.
    ***
    בכל בוקר, זמן רב לפני עלות השחר, פתחתי את שער הדיר כך שהכבשים יוכלו לגלוש במורד ואדי פיג'אז בחיפוש אחר מזון, לרעות בין הסלעים, וללחך עשבים פה ושם. הדרך למטה היתה תלולה וכרוכה בסכנת הידרדרות, ואף יותר בשעות החושך. עם זריחה חזרו הזבובים לייסר את הכבשים, כך שעדיף היה להאכילן בשעות הלילה.
    אבל לי לא היה אכפת. אולי אפילו העדפתי את הזמן שעבר עלי לבד. לילות רבים לאינספור ישבתי על סלע, מביט בכוכבים המשתקפים במים. באותם ימים רציתי להיות משורר או אדריכל ותו לא. לבנות משהו ממילים או מאבנים. האם יש מקום טוב יותר בעולם, תהיתי לעצמי, קן טוב יותר שממנו יכול אדם השואף להיות משורר להניח לשירתו להמריא?
    ביליתי שם כמה מימי חיי המאושרים ביותר. משמעות נוספת ניסכה בהם כאשר סוניה בחרה לקחת בהם חלק עמי. בתחילת מלחמת העולם השנייה התגייסה סוניה לצבא הבריטי כאחות והוצבה במצרים. משחזרה, החליטה להצטרף אלי באלומות. נישאנו מתחת לחופה לבנה פשוטה בל״ג בעומר, 1 במאי 1945, בטקס קטן בכפר הנוער בן שמן. קיבלתי לצורך הטקס את הבגדים הייצוגיים של אלומות - המכנסיים האפורים והבטלדרס הצבאי; המכנסיים היו קצת קצרים עלי ואת הז'קט צבענו לשחור במשחת נעליים.
    בוקר אחד הגיעה לאלומות בקשה של בן־גוריון לאפשר לי להקדיש את כל זמני לעבודה בתנועה. בתנועתנו התנהל ויכוח סוער באשר לדמותה העתידית של מדינת ישראל. ליתר דיוק הדיון נסב סביב השאלה אם להעדיף מדינה קטנה - שתקום ושתהיה שלנו - על פני תביעה רחוקה להגיע לארץ ישראל השלמה. בן־גוריון היה מוטרד מכך שהדור הצעיר נסחף ומתרחק מחזונו לגבי מדינת ישראל. בן־גוריון האמין שגורל העם היהודי תלוי בניצחונו בוויכוח הפנימי. משום כך פנה לחברי הקיבוץ בבקשה לשחרר אותי מחובותי החקלאיים, ולפנות אותי לעבודה בנוער העובד במשרה מלאה. הוא ידע כי הדור הצעיר מייצג את העתיד וחשב שגדולים יותר סיכוייו של בן גילם לשכנע אותם. זה מה שאני אמרתי לעצמי כשהשתדלתי להבין איך יכול להיות שבן־גוריון בחר דווקא בי, מכל האנשים, למרות חוסר ניסיוני, להשתתף במשימה כה חשובה.
    ברגע שהגעתי למטה הנוער העובד בתל אביב הבנתי בדיוק מדוע דווקא אני נבחרתי. במזכירות הנוער העובד היו תריסר חברים, ונראה היה שאני היחיד מביניהם התומך בגישתו ובעמדותיו של בן־גוריון שנתפסו פשרניות. הייצוג של המשתתפים בכל דיון היה מוטה עד כדי כך שהדיונים היו חסרי טעם. הנוכחים התייחסו אלי בחשדנות וראו בי את דוברם של בן־גוריון ואשכול, לא יותר. אשכול היה חבר דגניה - קיבוץ סמוך לקבוצת אלומות - ובתנועה היה אדם שרחשנו לו הערכה עמוקה, ואכן לימים הוא היה לראש הממשלה. כל הצעה שהגשתי נדחתה מיד בהצבעה, כל ויכוח שפתחתי הושתק תמיד. בטרם חלף זמן רב, החלטתי שהדרך היחידה לקדם את המטרה היא לשנות את הרכב המזכירות עצמה. הדבר יתאפשר רק בוועידה הארצית של הנוער העובד, ויחייב תמיכה של רוב הנציגים בחדר. מי יהיו הנציגים האלה - ובמי יתמכו בסופו של דבר - עדיין לא היה ידוע, ולכן במקום לנחול מפלה מדי יום ביומו, הדרתי רגלי מהמטה התל אביבי לחלוטין ומיקדתי את מאמצי בשטח.
    שוב ושוב נסעתי באותן הדרכים, דוהר על גב אותו אופנוע טרנטה. נפגשתי עם כל סניף של הנוער העובד שהסכים לקבל אותי. בכל תחנה הטפתי להשקפותי הפוליטיות, הדגשתי את נחיצותה הדחופה של מדינה יהודית למען כל אלה שכבר אינם יכולים להרשות לעצמם לחכות. נפגשתי עם מאות אנשים ופרשתי את טענותי בפני כל מי שהיה מוכן להקשיב. דחקתי בהם לוודא שהנציגים שהם שולחים לוועידה יהיו בן־גוריוניסטים, וביקשתי מהם בבוא העת להצביע נגד המזכירות הנוכחית, ולתמוך בהצעת הנגד שלי.
    ב־28 בספטמבר 1945 נפתחה ועידת הנוער העובד בקולנוע מוגרבי בתל אביב. הייתי מלא חששות. בנוסף לנציגים היו באולם גם מנהיגים בולטים רבים ממפלגתו של בן־גוריון, מפא״י (מפלגת פועלי ארץ ישראל). כאשר הנציגים מילאו את האולם עמדתי ליד דלפק ההרשמה והכנתי רשימה מלאה של המשתתפים שכללה פירוט של אופן ההצבעה הצפוי של כל אחד מהם, אבל עדיין לא הייתי בטוח בתוצאה.
    אחד הסעיפים הראשונים בסדר היום היה ארגוני - נשיאות הוועידה. בהמשך עמד להידון אימוץ המצע. לנציגים ניתנו שתי אפשרויות. הראשונה היתה זאת של בנימין חוחלובקין, מזכ״ל הנוער העובד, שייצג את עמדת ״ארץ ישראל הגדולה״. ההצעה הנגדית היתה שלי, ושיקפה את עמדת מפא״י. בבנימין תמכו המזכירות ורוב התנועה הציונית. אבל לתדהמתו, ולמען האמת גם להפתעתי, רוב האולם תמך בהצעתי. לכאורה עניין ארגוני, אבל הלכה למעשה הזכייה ברוב סימנה את הבאות.
    אף צד לא צפה את התוצאה, והדבר ניכר בתוהו ובוהו שפשה באולם. מנהיגי מפא״י בירכו אותי כגיבור מנצח. בסוף הוועידה כבר הייתי מנהיג בתנועה, ואמנם משנת 1945 היו לנוער העובד שני מזכירים בו זמנית. אני שירתי כמזכ״ל הנוער העובד מטעם מפא״י לצדו של בנימין חוחלובקין, שלימים נקרא חכלילי. בתוך רגע קט, הגיבורים הגדולים ביותר של חיי הכירו את שמי. כבר לא הייתי אותו נער עלום־שם שנוסע בטרמפ לחיפה.
    ***
    ב־20 באוקטובר 1946 נולדה בתנו הראשונה, צביה, שנקראה על שם סבי האהוב מצד אמי - הירש צבי מלצר. נטשנו את מגורינו באוהל ועברנו לבית קטן.
    בהמשך אותה שנה אמור היה להיערך הקונגרס הציוני הכ״ב בבזל שבשווייץ - הראשון להתכנס אחרי השואה. הקונגרס הכ״א, שנערך ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ננעל בדברים מבשרי רעה מפיו של חיים ויצמן, נשיא הארגון הציוני ולעתיד נשיאה הראשון של מדינת ישראל: ״אם, כמו שאני מקווה, נישאר בחיים... מי ייתן וניפגש שוב בשלום״.
    העולם השתנה באופן שאין ממנו חזרה עוד בטרם פרצה המלחמה. במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה את ״הספר הלבן״ השלישי, מסמך מדיניות שכלל בגידה בלתי נתפסת בעם היהודי. היתה זאת התכחשות להצהרת בלפור משנת 1917 מטעם שר החוץ של הממלכה המאוחדת, שבעבר ראתה בעין יפה את הרעיון של ״הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל״. אחרי שהחליטה כי אם יבחרו יהודים לחיות בפלשתינה, יהיה עליהם לעשות זאת במעמד של מיעוט תמידי, כעת הטילה ממשלת בריטניה מגבלות חמורות על עליית יהודים, והקפיאה את יכולתנו להמשיך ולקנות קרקעות להתיישבות. מטרת הספר הלבן היתה לגזור גזר דין מוות למדינת היהודים. משמעותה של מניעת ההגירה היתה גם גזירת מוות על הפליטים, היהודים שנמלטו מציפורני הנאצים. פרסומו הבהיר לנו, כי אם נרצה עצמאות, יהיה עלינו להשיגה באמצעות מאבק בבריטים.
    בספטמבר 1939 פלש היטלר לפולין ופתח במאמציו לשלוט בעולם ולחסל את היהודים. יומיים לאחר מכן הכריזו הבריטים מלחמה על גרמניה, ובאופן פרדוקסלי הפכו להיות בה בעת בני בריתנו החשובים ביותר ואויבינו השניים במעלה. בן־גוריון ביטא את מורכבות היחסים בינינו, ואת האתגר הציוני החדש, באומרו: ״עלינו לעזור לאנגלים במלחמה כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו לעמוד נגד הספר הלבן כאילו לא היתה מלחמה״.
    עם זאת, למרות הכוחות שהיו ערוכים נגד העם היהודי, היו רבים בשמאל שהתנגדו לשינוי בעמדתו של בן־גוריון. הם העדיפו את ההתקדמות האטית והקבועה של פשרה על פני גישתו התוקפנית יותר של בן־גוריון כלפי הבריטים. הדבר עורר את כעסו של בן־גוריון, שלא ראה כל הצדקה לשבת בחיבוק ידיים, ודאי לא בשעה שמנסים להשמידנו.
    בשנת 1946 היתה מלחמת העולם השנייה מאחורינו, והגיעה השעה להתכנס שוב בבזל. מפא״י החליטה לשלוח שניים מהחברים הצעירים־יחסית כחלק מהמשלחת הרחבה יותר, ובתוך פרק זמן קצר למדתי שבן־גוריון בחר בי להיות אחד מהם. האחר היה מבוגר ממני במעט. מדובר היה בצעיר יפה תואר, מבריק, ומחויב ממש כמוני לבן־גוריון. שמו היה משה דיין.
    עלינו יחדיו לאונייה בדצמבר 1946, והיתה זו נסיעתי הראשונה לחו״ל מאז הגעתי ליפו, למעלה מעשור קודם לכן. נדמה היה כאילו המנהיגות הציונית כולה נמצאת שם, וביניהם הייתי גם אני.
    משה ואני בילינו זמן רב ביחד על הסיפון העליון. היינו שני האנשים הצעירים ביותר בהפלגה, וגם אם היינו שונים עד מאוד זה מזה, נוצרה בינינו מיד ידידות, שבבסיסה כבוד הדדי.
    שקענו בשיחות ארוכות על השקפותינו, על חילוקי הדעות ועל הציפיות שלנו לקראת הקונגרס. חלקנו שנינו אמונה עזה בעמדתו של בן־גוריון, והיינו מוכנים אפילו להשתמש בכוח כדי להבטיח את המשך העלייה לפלשתינה מבלי שתופרע, גם אם נחשבה ״בלתי לגלית״ בעיני הבריטים. בשלב מסוים דיין אפילו העלה הצעה לשרוף את המחנות שבהם עצרו הבריטים יהודים שנתפסו בדרך למולדת. דיין היה אסטרטג וחייל גם יחד. היינו שווי ערך מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות הוא היה לי מורה דרך, אדם משכמו ומעלה, נשוא הערצתי.
    הכניסה לאולם שבו נערך הקונגרס עוררה בי התרגשות עצומה. באותו מקום כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון כמעט 50 שנה לפני כן. שמעו את משק כנפי ההיסטוריה בחדר, ועתיד לא ודאי היה מונח על הכף. ממקום מושבי ראיתי את ויצמן, אשכול ובן־גוריון על הבמה, לצד הדמויות המרכזיות בתנועה הציונית.
    המשלחות הגדולות ביותר הגיעו מפלשתינה ומארצות הברית; למעט נציגים בודדים נדמה היה שהמקום חף במידה מחרידה מנוכחותם של יהודי אירופה. ראיתי את המושבים שהושארו ריקים בכוונה - אלה של האנשים שגורלם נגזר ולא עמדה להם תפילתו של ויצמן משנת 1939. בזיכרונותיו ציין ויצמן עד כמה איומה היתה החוויה לשמש יושב ראש מול מליאה, שבה לא מצא אף אחת מבין הדמויות הידידותיות והמוכרות לו שנכחו בקונגרסים הציוניים בעבר.
    למרות האלפים הרבים של ניצולי שואה שהבריטים מנעו את כניסתם לפלשתינה, הקונגרס התקיים כאילו אין שום דחיפות אמיתית בהכרעה אם תקום מדינת ישראל במחיר פשרה טריטוריאלית - חלוקת הארץ. בן־גוריון היה מוכן לשלם את מחיר העצמאות, ואמר ״מוטב לנו מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל״ מאשר ״מנדט אנגלי על כל ארץ ישראל״. מולו עמדו מי שהתנגדו ליצירת קרע עם אנגליה. בן־גוריון רתח מזעם כמובן - על רפיון הפוליטיקה; על העיסוק הכפייתי של המכונסים בפרטי־הפרטים הבירוקרטיים; ויותר מכול, על היעדר האומץ והמחויבות הנחוצים. בתום המושב הראשון כבר היה ברור שהוא איננו עומד לזכות לתמיכה בהצעותיו, ותסכולו היה גדול.
    לא ראיתי אותו למחרת בבוקר כשהקונגרס שב להתכנס. זכרתי שאני אמור לשבת ליד אריה בהיר, חבר קיבוץ אפיקים, קול מוביל במפלגת מפא״י ואיש אמון של בן־גוריון. היינו עסוקים בדיון בתחושות התסכול שלנו לנוכח המתרחש, כשלפתע הגיחה לאולם פולה, רעייתו של בן־גוריון. פניה היו חמורות סבר והיא מיהרה לעברנו. היא ניגשה היישר אל בהיר, רכנה לעברו, ולחשה לו בקדחתנות ביידיש. ״אריה, הוא השתגע,״ שמעתי אותה אומרת. ״אתה חייב לעצור אותו,״ התעקשה. ״הוא ילך.״
    אמנם בהיר ואני היינו שותפים לתסכול של בן־גוריון מן הקונגרס, אבל לשנינו היתה תחושה ברורה שאם בן־גוריון ינטוש, תיווצר בעיה חמורה עוד יותר. הוא נחשב, גם בעיני מבקריו התקיפים ביותר, למנהיג בעל חזון וכושר עמידה ייחודיים, אדם שהתנועה לא תוכל להצליח בלעדיו, ולא היה ספק שהוא היחיד שעשוי לשכנע את חברי המפלגה האחרים לתמוך בתוכנית לחלוקה של ארץ ישראל כתנאי להקמת המדינה. פולה ידעה זאת היטב. לא נקראנו להרגיע ויכוח, אלא נדרשנו להציל את התנועה ואת המדינה שבדרך.
    בהיר קם ללכת עם פולה, וסימן לי להצטרף אליהם. יצאנו מהאולם ומיהרנו לעלות לחדר במלון ״שלושת המלכים״ שבו התאכסן בן־גוריון - זה היה אותו חדר ששימש את הרצל בקונגרס הראשון, בשנת 1897. דפקנו על דלת החדר פעמים מספר, אבל לא היתה תשובה. אריה הושיט ידו ולחץ על ידית הדלת. התברר שהיא לא היתה נעולה. בן־גוריון ניצב שם בחדרו, בגבו אלינו, תוחב את בגדיו בכעס למזוודה פתוחה.
    ״שלום, בן־גוריון,״ אמר בהיר בהיסוס. לא היתה תשובה.
    ״שלום?״ שוב לא היתה תשובה - כאילו מתעלם מנוכחותנו. אך בסופו של דבר בן־גוריון דיבר.
    ״אתם נוסעים איתי?״ שאל.
    ״לאן אתה נוסע?״ שאל בהיר.
    ״לייסד תנועה ציונית חדשה!״ הרעים בן־גוריון בקולו. ״מהקונגרס הזה לא יֵצא דבר. המנהיגים שקועים בפחד ובאינרציה. הצירים שונאים מאבק ומוכנים להשלים עם הכול, וזאת בשעה שעל עמנו לשחות נגד הזרם, להיאבק, להעז, להילחם - לשנות סדרי בראשית!
    ״שליש מעמנו נמחק,״ המשיך. ״לניצולים אין תקווה, אלא לבנות מחדש את חייהם במולדתנו. זאת הארץ היחידה שנותרה להם. היא חייבת לפתוח את שעריה לרווחה ולקדם את פניהם בברכה. הם לא מבינים?״
    ואז הביט לרגע אלי, צעיר תמים בן 23. ״רק לנוער היהודי יהיה האומץ הדרוש להתמודדות עם האתגר הזה.״
    בהיר אמר לבן־גוריון שאנחנו כמובן איתו, שנלך איתו באשר ילך, שאין תקומה לציונות בלעדיו. ברגע שבן־גוריון הבין שאנחנו בעלי ברית באמת ובתמים, הוא נרגע, ויכולנו לנהל שיחה ממושכת. מה שאמרנו לו היה נכון: הוא הפך להיות מרכז הכובד של התנועה - המנהיג האחד שבלעדיו לא תהיה לנו תקומה. אבל גם ידענו שאם יסתלק כדי להקים תנועה חדשה, לא יהיה בכך פתרון לבעיית הדחיפות. בוודאי יידרשו שנים כדי לארגן מאמץ כזה, ולא עמדו לרשותנו הזמן הנחוץ למהלך כזה. על כן בהיר ואני הצענו את האפשרות היחידה שעלתה בדעתנו. לפני שיסתלק מהקונגרס רצינו שבן־גוריון ינסה לשכנע, פעם אחת נוספת, את סיעת מפא״י במקום בצדקת חזונו. ״אם יש כאן רוב, כולנו נישאר; ואם לא, אנחנו לא היחידים שנלך איתך; עוד חברים רבים יבואו איתנו.״
    אחרי התחבטויות רבות, וכמה הסתייגויות רציניות, בן־גוריון נעתר לנו בסופו של דבר, ופנינו לקבל החלטה בתוכנו.
    לא עבר זמן בטרם התפשטה בין חברי הסיעה השמועה על אודות כעסו של בן־גוריון וכוונותיו. לא רק בהיר ואנוכי הבנו כמה מסוכן יהיה לאבד את בן־גוריון בעימות. באותו ערב כינסו חברי הסיעה פגישה בראשות גולדה מאיר. גולדה היתה כבר אז ענקית בפעילות הציונית, חברה קרובה ויועצת של בן־גוריון. (לימים תהיה לאחת משתי נשים בלבד שחתמו על מגילת העצמאות של ישראל, וראשת הממשלה הרביעית של מדינת ישראל.) בדיון נשמעו חילופי דברים קשים, הטיעונים והרגשות העזים נמשכו אל תוך הלילה. ההצבעה הסופית נערכה עם עלות השחר. כשגולדה סיימה לספור, שמענו את התוצאה: בן־גוריון ניצח ברוב זעום מאוד. האקטיביסטים יצאו וידם על העליונה, והתנועה צלחה את המבחן - נמנע פילוג.
    לניצחון היתה חשיבות אדירה, ולא רק בחזית המדיניות המיידית. רבים, ואני ביניהם, הרגשנו שדבר לא יעצור את בן־גוריון, שאין איש ואף לא דבר אשר יוכלו למנוע מאיתנו להגשים את מטרתנו. למעשה, ברגע ההוא הרגשתי כאילו מדינת היהודים נולדה זה עתה, ואיתה נולד דבר מה חדש ורב עוצמה בתוכי. לראשונה הודיתי בפני עצמי שאין די בחייו של משורר או רועה צאן כדי להכיל את סך חלומותי. כל כך רציתי להצטרף אל החלוצים, אבל המאבק על צביונה של המדינה היהודית כשם שבן־גוריון ניהל זה עתה - במנהיגות מוסרית, דוחקת ומלאת דמיון - גם הוא אזור ספר, והוא קורא לי לשרת בו.
    כשחזרתי הביתה אל סוניה וצביה אי אפשר היה שלא לזכור בהערצה אדירה את הניצחון של בן־גוריון. כמובן, הוא ניצח בדיון בזכות הרטוריקה המבריקה, וכן, כך האמנתי בתוקף, בזכות צדקת טענותיו. אבל ראיתי בהתנהגותו גם קו נוסף שישפיע השפעה עזה על אופן החשיבה שלי על מנהיגות: גם כאשר היה מתוסכל יותר מכול, נחוש לחלוטין בדעתו להסתלק, עדיין היה פתוח לטיעונים של שני צעירים בעלי ניסיון וחוכמה שהיו אפס קצהו של אלה שלו. הוא עמד לוותר על הדיון הרחב יותר, אבל הוא לא ויתר על האמונה שלו בעצם הדיון. במהלך שנותי בשירות המדינה בתפקידי הנהגה שונים שבתי ונתקלתי במצבים רבים מספור שבהם היו הצדדים מלאי פקפוק וכעס, ונראה היה שכל הדלתות נסגרו. בן־גוריון הראה לי שהקשבה היא לא רק יסוד מפתח במנהיגות טובה, היא־היא המפתח, האמצעי לפתיחת דלתות שנטרקו בחילוקי דעות מרים ובאיומי פרישה.
    לא שיערתי כמה רבות יהיו הפעמים שבהן אזכר באותו רגע בחדר ההוא במלון - ואף לא כמה מהר תגיע הפעם הבאה.
    • שמעון פרס
    • שמעון פרס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות