הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אין זיכרון אחר
  • אין זיכרון אחר
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | ספטמבר 2018 | פרוזה מקור | 150 עמ' מודפסים

    “אין זיכרון אחר״ הוא ספר הפרוזה הראשון של המשורר רועי חסן, אחד מנציגיה הבולטים של המהפכה המזרחית בשירה העברית. חסן התפרסם ב־ 2014 בעקבות שירו “מדינת אשכנז״ (שיצא נגד האופן שבו נתפס המזרחי בעיני ההגמוניה האשכנזית), והפך מאז לאחד המשוררים המשפיעים בארץ. כעת, בקובץ הסיפורים “אין זיכרון אחר״, חסן מתגלה גם כמספר טבעי, לא מצטעצע וישיר בשפתו, שבורא דמויות שוליים מדממות הנעות בין תקווה לייאוש, הרחק ממרכז העיר.

     

    הגיבורים של חסן הם נערים וגברים מזרחים מהפריפריה, שמחפשים את מקומם ואת קולם בחברה. אין באתוס הישראלי שום דבר מובן מאליו או קדוש מבחינתם, וחלקם חיים במחסור כלכלי ובמשפחות מפורקות. ב״חייב לראות קב״ן״ זהו חייל שמסרב להתפנות מהבקו״ם, כי הדבר היחיד שהוא רוצה זה להשתחרר משירות כדי לפרנס את אמו החולה ואחיו הקטן. “ימים מחורבנים״ מספר על שרשרת של אסונות שעובר נער לאורך שבוע שלם, עד למכה הקשה מכולן – זכייתה בגביע אירופה של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב.

     

    מתחת למציאות החיים הקשה של כמה מגיבורי הקובץ, רוחשים הסיפורים של חסן באהבת חיים, בתשוקות וברגשות עזים. חסן גם מאתגר בכתיבתו את תפיסת הזמן: הוא בוחן את מהותו המתעתעת של הזיכרון ואת האופן שבו מספרים גיבוריו את הזיכרונות שלהם. העיסוק הזה בזיכרון ניכר במיוחד בסיפור “בסוף היה ים״: הגיבור, גבר צעיר מחדרה, מחליט לצאת מביתו מוקדם בבוקר, כשבחוץ עוד חשוך, ולצעוד מערבה, אל הים, כדי לעשות משהו שהגיע הזמן לעשות. בדרך הוא עובר ברחובות עיר ילדותו, ספק מטייל בעולם היחיד שהוא מכיר, ספק נפרד ממנו.

     

    רועי חסן, חתן פרס ברנשטיין לשירה, הוציא עד כה שני ספרי שירה שזכו לשבחי המבקרים. הוא חי בחדרה עם אשתו עמירה ובתם אסי.

  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • חייב לראות קב"ן
     
    זה יכול להיות כל מקום. נגיד רחוב, סתם רחוב, אולי יער, מרחב פתוח כלשהו. חלל ללא קירות, ללא תקרה, זאת אומרת, לא חדר. בעצם אי־אפשר לדעת, זה גם יכול להיות חניון ריק. אני רואה אותו הולך רק כמה עשרות מטרים בכל פעם, עד שהם מזנקים עליו והוא קורס. לפני כן הוא מדדה באיטיות, מגשש באפלה, כמו בתוך בטן של לווייתן, לבוש בגדי ליצן עשויים טלאים צבעוניים שבוהקים על הרקע השחור. ביד ימין הוא מחזיק חוט קשור לשלושה בלונים אדומים. הפנים שלו מאופרות לבן, עיגול כחול ועיגול ירוק מסביב לעיניים, חיוך גס מצויר בשחור עבה מאוזן לאוזן וכדור אדום על האף. הראש שלו נטול פאה צבעונית מתולתלת. השיער שלו קצר, שחור שהאפיר ברובו. פאות הלחיים תפוחות, ופלומת השיער שעל המצח מודבקת שמאלה, מכסה מעט את מפרצי ההתקרחות.
    קודם הבלונים מתפוצצים בבת אחת. אחר כך הוא כבר קורס על הברכיים. הם מתנפלים עליו. אחד מהם מחזיק אלת בייסבול, לפעמים אני חושב שהם שלושה, לפעמים הרבה יותר.
    אבא שלי סופג את המכות בשקט, מדי פעם פולט אנחה דקה, כמו מישהו שדפק את הזרת בשולחן כשכל הבית ישן, והוא נקרע בין הכאב העז לבין החשש להעיר את הישנים. כשהבחור עם האלה מתלבש לו על פיקות הברכיים, הוא צורח בקול דק וגבוה. אני מנסה לזהות את סוג הצרחה, אם יש לה הד שמתאים לחלל סגור וגדול או פתוח והררי, או שהקול בכלל חנוק ומתאים לחדר. זה גם השלב שבו אני מתחיל לבכות.
    הוא שוכב על הגב, והם בועטים בו. אחד בועט לו בצלעות ואחד בועט לו בראש, זה עם אלת הבייסבול נעול באמוק על פיקות הברכיים.
    תמיד כשאני מגיע הם כבר לא שם. סוליות הנעליים שלהם על האספלט הן הסימנים היחידים שהם משאירים. סוליות נעליים טבועות בדם על האספלט ועל אבא שלי.
    ליצן שוכב בתוך שלולית דם, מדמם מכל מקום. אני רוכן מעליו, אפילו עכשיו הוא משתדל לשמור על איפוק, להראות כמה שפחות, למרות שניכר עליו שהוא מת מכאבים. החיוך שמצויר על הפנים שלו מרוח בדם שהספיק להיקרש. הצבעים כהים ועזים. הוא מביט בי בעיניים מדממות, הלב שלו פועם בפראות והמבט שלו מת, חסר מבע, כמו עגל בבית מטבחיים. אני לא מצליח להבין אם הוא מזהה אותי, אבל מניח שלא. הוא כבר מת, אין כל משמעות לאוויר שעולה מהחזה שלו, אלה פרפורי גסיסה, נשימות אחרונות. אני מנסה להגיד לו משהו, ונאלם. האבא נעול לי בגרון.
    • רועי חסן
    • רועי חסן
      רועי חסן הוא משורר וסופר ישראלי. חסן נולד בשנת 1983 בחדרה ומתגורר בה עד היום עם אשתו עמירה ובתו אסי. ספר השירה הראשון שהוציא, ״הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" (הוצאת טנג'יר, 2014), זיכה אותו בפרס ברנשטיין לשנת 2015 ובפרס משרד התרבות. ספר השירה השני שלו, ״זהב אריות" (הוצאת טנג'יר, 2016), זכה אף הוא לשבחי המבקרים.
      החל משנת 2016 הוא מלמד במסלול לכתיבה יוצרת של החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב.
      כמו כן, הוא כותב למוזיקאים רבים, חבר בלהקת מוסטאנג ומגיש תוכניות רדיו בתאגיד השידור הציבורי. ״אין זיכרון אחר" הוא ספר הפרוזה הראשון שלו.
     
  • המלצות נוספות