הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • איים בזרם
    ספר מוגן
     
  • איים בזרם
    ארנסט המינגוויי | תרגום: יואב כ"ץ
    ידיעות ספרים, פן | 2006 | פרוזה תרגום | 356 עמ'

    איים בזרם ראה אור בשנת 1970, תשע שנים לאחר מותו של המינגוויי, ובמרכזו תומס האדסון, אמן והרפתקן המזכיר את המינגוויי עצמו. הנופים הפסטורליים של האיים הקריביים שאותם מצייר האדסון מתחלפים בברים האפלוליים של הוואנה ובמים שורצי הצוללות הגרמניות של קובה בימי מלחמת העולם השנייה. במיטב כשרונו הבוגר מצליח המינגוויי לשלב בין מערכות יחסים עם קשת של דמויות יחודיות ומורכבות לבין סצינות פעולה דרמטיות, ולרקום לתוכן את נבכי זרם-התודעה העשיר של נפש גיבורו.

     

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1


    הבית ניצב בחלקהּ הגבוה ביותר של לשון־היבשה הצרה שבֵּין הנמל לים. הוא החזיק מעמד בשלוש סופות הוּריקן והיה מוצק ואיתן כמו ספינה. הֵצלוּ עליו דקלי קוקוס גבוהים שרוחות הסחר כופפו אותם ויכולת לצאת מן הדלת שבחזית הפונה לאוקיינוס, לרדת מהצוק, לעבור את החול הלבן ולהיכנס אל תוך זרם הגולף. מימיו של זרם הגולף היו בדרך כלל כחולים־כהים כשהיבטת בהם כאשר לא נשבה כל רוח. אבל כשנכנסת לתוכם נראה רק הזוהר הירוק של המים מעל לחול הלבן, הקִמחי, ויכולת לראות את צִלו של דג גדול זמן רב לפני שהצליח הדג להתקרב אל החוף.
    זה היה מקום בטוח וטוב לרחוץ בו במשך היום, אבל לא לשחות בו בלילה. הכרישים התקרבו אל החוף בלילה, צדים בשולי זרם הגולף, ובלילות שקטים יכולת לשמוע מהמרפסת העליונה של הבית את קול חבטותיהם של הדגים שצדו הכרישים ואם ירדת לחוף יכולת לראות את השבָלים הזרחניים שיצרו במים. בלילות לא ידעו הכרישים פחד וכל השאר פחדו מהם. אבל במשך היום הם התרחקו מהחול הלבן הבהיר ואם בכל זאת התקרבו, יכולת לראות את צִלם ממרחק רב.
    אדם ושמו תומס האדסון, שהיה צייר טוב, גר בבית ההוא ויצר בו ועל האי במשך רוב ימות השנה. לאחר שחָיִיתָ בקווי הרוחב האלה זמן די רב נעשו חילופי העונות שם חשובים לך כמו בכל מקום אחר ותומס האדסון, שאהב את האי, לא רצה להחמיץ אף לא אביב אחד, ולא קיץ, גם לא סתיו או חורף.
    לפעמים היו הקֵיצים חמים מדי, כשהרוח הפסיקה לנשב באוגוסט או כשרוחות הסחר נחלשו ביוני ויולי. גם הוריקנים היו עשויים להתחולל בספטמבר ואוקטובר ואפילו בתחילת נובמבר, וסופות טרופיות חריגות יכלו להיווצר בכל עת מיוני ואילך. אבל בחודשי ההוריקן האמיתיים שרר מזג־אוויר נוח כשלא היו סופות.
    תומס האדסון עקב אחר הסופות הטרופיות במשך שנים רבות ויכול היה לדעת לפי מראה השמים מתי תתחולל התפרצות טרופית זמן רב לפני שהבָּרוֹמטר הצביע על נוכחותה. הוא ידע למַפּות סופות והכיר את אמצעי הזהירות שיש לנקוט מפניהן. הוא ידע גם מה זה אומר לעבור הוריקן עם שאר אנשי האי ואת הקשר ההדוק שיצר ההוריקן בין כל אנשי האי שעברו אותו יחדיו. הוא גם ידע שהוריקנים יכולים להיות כה קשים עד שאיש לא יצליח לשרוד אותם. אבל הוא תמיד חשב שאם אי פעם יבוא הוריקן קשה עד כדי כך, זה המקום שבו ירצה לעבור אותו וללכת יחד עם הבית, אִם יֵלך הבית.
    היתה בו, בבית, תחושה של ספינה כמעט באותה מידה כמו תחושה של בית. הוא נבנה באופן שיוכל להחזיק מעמד בסופות, ניצב על האי כאילו היה חלק ממנו; אבל ראית את הים מכל החלונות והבית היה מאוּורר מכל עבר וגם בלילות החמים ביותר היה לך קריר כשישנת. הבית היה צבוע לבן כדי שיהיה קריר בקיץ ואפשר היה לראות אותו ממרחק רב בזרם הגולף. הוא היה העצם הגבוה ביותר על האי, מלבד המטע המוארך של עצי קזוּארינה גבוהים שהיו הדבר הראשון שראית כשעלה האי לנגד עיניך מתוך הים. מיד לאחר שראית את הכתם הכהה של עצי הקזוארינה מעל פני הים, ראית את גופו הלבן של הבית. אחר כך, כשהתקרבת, עלה לנגד עיניך כל אורכו של האי עם דקלי הקוקוס, הבתים המחופּים בלוחות עץ, הקו הלבן של החוף וירקוּתו של האי הדרומי שהשתרעה מאחוריו. תומס האדסון מעולם לא ראה את הבית, הניצב שם על האי ההוא, מבלי שמראֶהָ יגרום לו אושר. הוא תמיד חשב על הבית כעל "היא", בדיוק כמו שהיה חושב על ספינה. בחורף, כשנשבו הרוחות הצפוניות ונעשה באמת קר, היה הבית חמים ונעים משום שנבנתה בו האח המבוערת היחידה באי. היתה זו אח גדולה ופתוחה ותומס האדסון הבעיר בה בולי עץ וענפים שנסחפו אל החוף.
    היתה לו ערֵמה גדולה של עצי־סחף כאלה, מוערמת אל הקיר הדרומי של הבית. הערֵמה הלבינה בשמש והרוח עשתה לה ניקוי־חול והוא חיבב עצים מסוימים עד כדי כך שממש לא רצה להעלות אותם באש. אבל תמיד היו עוד עצי־סחף לאורך החוף לאחר הסופות הגדולות והוא נוכח לדעת שהוא נהנה להבעיר גם את הבולים והענפים שהתחבבו עליו. הוא ידע שהים יגַלף עוד בולים וענפים, ובלילות קרים היה יושב בכורסה הגדולה מול האש, קורא לאור המנורה שעמדה על לוח השולחן הכבד ומרים את מבטו תוך כדי קריאה כדי לשמוע את הרוח הצפונית־מערבית נושבת בחוץ ואת התנפצות הגלים ולהתבונן בעצי־הסחף הגדולים, המולבנים, הבוערים באח.
    לפעמים היה מכבה את המנורה ושוכב על השטיח שעל הרצפה ומתבונן בשוליים הצבעוניים שיצרו בלהבות המלח והחול שבעצים בעת שעלו באש. כששכב על הרצפה היו עיניו בגובה אחד עם קו העץ הבוער והוא יכול היה לראות את הלהבות בצאתן מתוך העץ והדבר גרם לו גם עצב וגם שמחה. כל בעֵרה של עץ השפיעה עליו בצורה כזאת. אבל עצי־סחף בוערים חוללו בו משהו שלא יכול היה להגדירו. הוא חשב שזה אולי לא בסדר לשרוף אותם בעוד הוא מחבב אותם כל־כך; אבל הוא לא חש רגשות אשמה בעניין זה.
    כששכב על הרצפה הרגיש שהוא נמצא מתחת למשבי הרוח, אם כי למעשה הצליפה הרוח במקומות הנמוכים שבפינות הבית ובעשבים הנמוכים ביותר שגדלו על האי ולתוך שורשי עשב־הים והלָכיד הקוצני ולתוך החול עצמו. על הרצפה יכול היה לחוש את הלמות הגלים כפי שזכר איך חש בהלמות הירי מתותחים כבדים כששכב על הארץ בקרבת סוללה כלשהי לפני זמן רב, כשעוד היה נער.
    האח היתה נהדרת בחורף ובמשך כל החודשים האחרים הוא הביט בה בחיבה וחשב איך יהיה כשישוב החורף. החורף על האי היה העונה הטובה מכולן והוא ציפה לו במשך כל שאר ימות השנה.

    • ארנסט המינגוויי
    • ארנסט המינגוויי

      ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

      סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".
     
  • המלצות נוספות