הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אחרון המאהבים החכמים
    ספר מוגן
     
  • אחרון המאהבים החכמים
    כתר | 1991 | מתח ופעולה | 178 עמ' מודפסים

    רוני לוין- בנם המתבגר של דיפלומט ישראלי ורעייתו החיים בניו יורק – מגלה להפתעתו, שאירועים בלתי מובנים מתרחשים בין הוריו ובסביבתם. הדברים נעשים מוזרים עוד יותר לנוכח התנהגותה המתחמקת של אמו והתעלמותה משרשרת של אזהרות מפני מאורע קטלני העומד להתחולל. בניסיונותיו להבין את המתרחש נקלע רוני למרוץ נגד הזמן האוזל, נגד נפתלותם של הסובבים אותו ונגד הספקות המכרסמים בו: מה טיבם האמיתי של האנשים הקרובים לו ביותר? מהו הסוד שבצלו הם חיים ומדוע הם מתעלמים מן האיתותים ששולחת אליהם המציאות? אחרון המאהבים החכמים הוא ספר שאי אפשר להניחו מן היד. הוא כורך בתוכו סיפור קולח ומרתק עם פרשת התבגרותו והתפכחותו של איש צעיר. אמנון ז´קונט רכש לעצמו מקום יחודי בתור כותב ספרי ריגול שיש בהם רבדים ספרותיים, פסיכולוגיים, ופוליטיים. ספריו הקודמים, "פסק זמן" ו"איש הסגריר" נחלו הצלחה בארץ ובחו"ל.

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    74 59.2
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מחברת ראשונה

    שעתיים ועשרים דקות עברו מאז החזרת אותי הביתה, נתת לי כמה מחברות ריקות ואמרת שאכתוב כל מה שקרה. רגע אחרי שנעלת את הדלת הצמדתי אליה את אוזני. שמעתי אותך אומר משהו בקול נמוך. אחד משני האנשים שנשארו לשמור עלי ענה: ״אל תדאג, אדוני, גם לי יש אחד כזה בבית.״ שמעתי את דלת הכניסה נטרקת. ניגשתי לחלון ועקבתי אחריך כשחצית את הגן שלנו בדרך אל המכונית. אחרי שנסעת הרמתי בזהירות את שפופרת הטלפון. אז גיליתי שבעצם אין לי למי להתקשר: אבא יחזור רק מחרתיים, אמא שוכבת באיזו מרפאה בעיר וכל האחרים ישנים בשעה זו של לפנות בוקר.
    ובכן, אני תקוע פה, בחדרי, ולא ברור אם אני אסיר או מופרע, או שניהם. גם לא מובן לי למה בעצם חשוב לך כל־כך שאכתוב הכול. המחברות הריקות מפחידות אותי, האנגלית שלי נראית בעיני דלה מכדי שאוכל לתאר בה סבך כזה של אירועים, ובעיקר קשה לי להחליט במה להתחיל: בכך שנולדתי לפני קצת יותר משבע־עשרה שנה בתל אביב, אבל גדלתי בשמונה ערים על פני כדור הארץ? את זה אתה כבר יודע; בכך שאנחנו נמצאים בארצות־הברית כבר כמה שנים, ואבא עובד בשירות החוץ של ישראל, בנספחות לענייני תרבות? גם את זה אתה יודע (ובוודאי גם תפסת שתרבות אינה התחום שלשמו הציבו אותו כאן, אף־על־פי שהוא מצייר לא רע ומכיר בעל־פה את תולדות חייהם של המון ציירים, פסלים, מוסיקאים וסופרים שאיש מלבדו לא שמע עליהם). יכולתי גם להתחיל באמא, אבל בכל מה שנוגע אליה אני לגמרי מבולבל. לכן, אולי נשאר רק לעשות מה שקראתי פעם בספר: לנסות להיזכר מתי התחילו הדברים להשתבש.
    זה היה ביום של המסיבה.
    הנה מה שקרה: בבית־הספר שלנו, דיקינסון היי, נהוג לקיים מסיבה בכל חופשת קיץ, שבוע לפני תחילת הלימודים. בהזמנות שנשלחות הביתה מכנים אותה back-to-school-party, ולמי שלא מבין מוסברת שם החשיבות שיש לשמירה על קשרים, לגיבוש חברתי, וכולי וכולי. אולי היה הכול נסבל אלמלא החובה לבוא בתחפושת. בשנים קודמות עוד היה בכך חידוש משעשע. הפעם נראה לי העניין ילדותי ותפל. כשהגיעה ההזמנה השלכתי אותה לסל הניירות שבחדרי. למחרת מצאתי אותה על השולחן במטבח. תאריך המסיבה כבר היה מצוין בלוח, ואמא שאלה אם יש משהו שאני זקוק לו כדי להתחפש.
    הודעתי שאני לא מתכוון ללכת.
    אמא חשבה, כמובן, שזו טעות. "איך יהיו לך חברים,״ היא שאלה, ״אם לא תטפח את הקשרים שלך?״
    ״על איזה קשרים את מדברת? בסוף השנה מסתיים בית־הספר, כולם ילכו ללמוד בקולג׳ ואני אהיה בישראל, בצבא, זרוק ונשכח באיזה מחנה רחוק...״
    היא כיווצה את פיה במורת רוח: ״ראשית, לא תהיה זרוק ונשכח, אתה הרי יודע אנגלית ואבא כבר דיבר עם מישהו בדובר צה״ל. שנית, הצבא גם הוא נגמר פעם, ואז תרצה בוודאי לחזור לכאן ללמוד, וחשוב שיישארו לך כמה חברים...״
    כשאמא אומרת ״חברים״ היא מתכוונת בראש ובראשונה לדבי. אמא תולה בה תקוות רבות, אולי משום שהיא הראשונה בין כל החברות שהיו לי שמנהלת אתה יחסים עצמאיים: קופצת בבקרים לכוס קפה, מתלווה אליה ל״גאראז׳ סיילס״, זוכרת להביא מתנות קטנות, ואפילו מסתודדת אתה בכל מיני עניינים של נשים. ״לְמה מתחפשת דבי?״ שאלה.
    ״דבי בחופשה, בלואיזיאנה.״
    ״לְמה מתחפשים האחרים?"
    ״אני יודע? הדברים הרגילים. צ׳יפים אינדיאנים, מַרשַׁלים, רקדניות במסבאה, אנשי עטלף, רובוטים...״
    זה היה נדוש מדי אפילו בעיניה. ״כמה מטומטמים,״ הוספתי, כדי להוציא את העניין סופית מכלל חשבון, ״בטח ילבשו שמלה של האמא שלהם, או פיג׳מה של אבא שלהם, או יתחפשו לאחיותיהם הקטנות..."
    הלכתי לחדרי והתחלתי לקרוא ספר בהרגשה שהעניין נסגר. אחרי שעה היא הופיעה ואמרה: ״מצאתי.״
    ״יופי,״ אמרתי, בלי להרים את ראשי.
    היא התקדמה עד אמצע החדר ואמרה: ״אתה תתחפש לאישה.״
    ״הא!״ זה כל מה שהצלחתי לומר.
    בעיניה נדלק ניצוץ של התלהבות: ״אם נשים לך פיאה ונרחיב את אחת השמלות שלי, אתה תהיה כל־כך...״ היא חיפשה מלה מתאימה, ולבסוף אמרה: ״מיוחד...״
    ״אני לא רוצה להיות מיוחד,״ אמרתי, ״אני לא רוצה אפילו ללכת לשם, ובטח לא לצאת ככה מן הבית ולעלות על האוטובוס...״
    ״אני אתן לך את המכונית.״
    זה היה לגמרי לא צפוי. חודש לפני כן קיבלתי רשיון, אבל אף אחד מהם לא הרשה לי לנהוג. אבא - משום שהמכונית שהוא נוהג בה שייכת לקונסוליה, ואמא - בטענה שהמכונית שלה ישנה. ״תראה כמה אתה חשוב לי,״ אמרה. ״אני מוכנה לשבת כל הערב ולדאוג כשאתה נוהג לבדך בלילה, רק משום שאני יודעת כמה חשוב שתהיה מקובל בחברה...״
    ״אני לא נוסע לשם,״ הודעתי בפעם האחרונה. היא יצאה בלי לומר מלה, ואני נשארתי לבדי עם הספר. אז התחילו המחשבות: ראיתי את עצמי נוהג לאורך כביש מהיר בתוך תנועה לילית דלילה, ואת המחט במד המיילים עולה לשישים, שישים וחמישה, שבעים. הדמיון שלי פעיל כל־כך, עד שלפעמים אני מסוגל לחוש את טעמם ואת ריחם של הדברים שאני הוזה. הפעם יכולתי לשמוע את המוסיקה הבוקעת מן הרדיו, את שריקת הרוח בחלון ואת הרעידות הקטנות שגורמים התפרים במקומות שהכביש תוקן. מאוחר יותר, כשהלכתי למטבח לאכול משהו, ראיתי שדלת המרתף פתוחה ואמא מחטטת באחד הארגזים הגדולים שנסחבים אתנו מארץ לארץ. ״או,״ אמרה כשראתה אותי, ״אני חושבת שיש כאן משהו מתאים.״ היא עלתה לקראתי. בידיה היתה שמלה ענקית ומגוחכת. לא הוצאתי הגה. השמלה נראתה נורא, אבל עניין המכונית כבר התמקם במוחי, אורב לרגע של חולשה.
    בבוקר המסיבה, בזמן משחק הבייסבול השבועי שלנו (שמתקיים בכל יום א׳, גם בחופשות), ישבתי על ספסל החובטים וחיכיתי לתורי. פתאום שאל מישהו: ״אז לְמה מתחפשים הערב?״ בלי לחשוב, פלטתי: ״למה לא לנשים?״ כולם התגלגלו מצחוק, ובי גמלה ההחלטה לא ללכת למסיבה.
    אבל דבר מה קרה בדרך הביתה, אותו דבר שקורה אצלי בדרך כלל: בחוץ אני ידוע כבחור שובב, קצת חצוף, ואפילו נועז. ברגע שאני נכנס הביתה הכול משתנה. משהו בנוכחותה של אמא הופך אותי לילד טוב, מסור וצייתן. בעיקר צייתן. הדבר קשור אולי בעובדה שאנחנו דומים כל־כך, היא ואני, או בכך שאבא רוב הזמן בנסיעות. בכל מקרה, באותו יום א׳, אחר הצהריים, מצאתי על מיטתי את השמלה שהכינה, ולידה גרביונים, שרשרת ארוכה של אבנים בצבע ורוד ואפילו פיאה מתולתלת, דומה לגמרי לשערה של אמא.
    כשהתלבשתי חשתי תחושה מוזרה. אמא איפרה אותי ופידרה את זיפי הזקן. הצצתי במראה. כמו שאתה יודע, אני יותר אתלטי ממנה, אבל כל השאר ממש דומה: השפתיים המלאות, הלסת העגולה, העור הכהה, השיער השחור, החיוך - אפשר היה באמת לטעות ולחשוב שזו היא, לפני עשרים שנה. הדבר גרם לה המון שמחה. ״כמה שאנחנו דומים,״ אמרה, ״כמה שאנחנו דומים!״ ולא הניחה לי עד שהסכמתי לעמוד לידה מול הראי ולהצהיר שאנחנו נראים כמו תאומות.
    העניין התחיל להיות לא נעים. חשתי תחושה מעיקה שבאמצעות התחפושת והמכונית נוצר מצב חדש, שבו היא הולכת למסיבה בבית־הספר ואני מספק רק את הרגליים ואת הקשרים. הורדתי את הפיאה ואמרתי במהירות: ״אני חושב שזה לא רעיון מוצלח.״
    היא הביטה בי בתדהמה, כאילו הודעתי ששיניתי את מיני או החלפתי דת. ״לא מתאים לך לסגת ברגע האחרון.״ היא התרוממה על קצות האצבעות והחזירה את הפיאה למקומה, על ראשי. אחר־כך הוסיפה לי נקודת חן קטנה על הצוואר, דומה לזו שיש לה, יישרה את החזייה הממולאה ומתחה את הגרביים עד שהייתי ההעתק הכי מדויק שלה.
    הגיע הזמן לצאת. היא ליוותה אותי למוסך, ושם תפסה שהיא שולחת אותי לאחד הסיוטים שלה: לנהוג במכונית באמצע הלילה ולהתנגש במשאית או ברכבת. היא אמרה: ״אתה נוסע רק לבית־הספר ובחזרה. נכון?״ עיניה נעשו כהות יותר כשמוחה סרק את כל העילות האפשריות לחרטה ולנסיגה מן ההבטחה. ״כן,״ אמרתי, ״לבית־הספר ובחזרה.״
    כשהתרחקתי ראיתי אותה במראה, עומדת בגשם ומהדקת את החלוק אל גופה. הייתי לבדי במכונית, כמו שחלמתי, וניסיתי להפיק מכך כל מה שאפשר, אלא שזה לא היה הרבה: הדרך היתה קצרה מדי, הכבישים היו פקוקים ומגרשי החנייה סביב בית־הספר היו מלאים. חניתי על שפת הכביש, שני גלגלים בתעלה (אבא קורא לזה ״חנייה ישראלית״, משום שלמרות שאין איסור על כך בחוק, לא יעלה על דעתו של אף נהג אמריקאי לחנות כך), חציתי מדשאה רטובה וקפצתי מעבר לגדר עץ. אחת מנעלי העקב התמלאה מים והגרביונים התחילו לגלוש למטה. בפתח בית־הספר הסתודדו כמה קאובּוֹיס ושודד ים שחור. הבנות היו מחופשות לפרימדונות, פרוצות או נערות כפר (קשה לדעת בתלבושות האלה). הן הסתובבו בחוסר מנוחה במעלה המדרגות, מחליפות הלצות גסות עם הבנים. עמדתי בחשכה והקשבתי.
    דווקא היו לי כמה דברים מבדחים לומר, וחלק מן הנוכחים נמנו עם הקהל הקבוע שלי. אם כן, מדוע הסתובבתי והלכתי משם? אולי בגלל הרטיבות ברגליים, ואולי הרגשתי שלהיות מחופש לאמא זו בדיחה רצינית מדי, ואולי ידעתי שכל הערב אעשה מאמצים למצוא חן בעיני כל הנוכחים, אבל בסך הכול אהיה בודד. חזרתי למכונית. היה קשה להסתובב ולהיזהר לא ליפול לתעלה, אבל הצלחתי. בדרך חזרה היה הכביש ריק, ותוך כמה דקות הייתי בבית.
    הדבר הראשון שהפתיע אותי היה החשכה: חשכה בחדר האורחים, חשכה בכניסה, חשכה במוסך (שבדרך כלל מואר כשהמכונית איננה, כדי להקל את הכניסה בחזרה), וחשכה גם בחדר השינה של אמא ואבא. עצרתי את המכונית בכביש הגישה ופתחתי את המוסך בשלט רחוק. הדלת השמיעה את הקול הרגיל של התנגשות רכבות כשהגיעה לתקרה, אבל שום אור לא נדלק באף אחד מחדרי הבית.
    לאן היא הלכה בלי מכונית בשעה כזו?
    כך או אחרת, לא התחשק לי להיכנס. לחצתי על הכפתור שסוגר את דלת המוסך, ועוד לפני שהגיעה לרצפה כבר הייתי שוב ברחוב.
    נהגתי בחזרה לכביש המהיר, הדלקתי את הרדיו, פתחתי את החלון והתמכרתי למוסיקה, לרוח ולהנאה שבנהיגה. עכשיו חוויתי את כל הדברים שהחמצתי בנסיעה הקודמת, ובעיקר את תחושת ההרפתקה, שהקהתה הכול ואפילו השכיחה ממני את התחפושת. נסעתי בערך חמישה מייל דרומה, עד למחלף הבא, שהוליך אל קניון ובו חנות עוגיות נפלאה. רק כשהגעתי למחלף נזכרתי שאני לבוש בבגדי אישה ולא אוכל להיכנס כך לקניון. המשכתי הלאה, וחיפשתי מחלף שיאפשר לי לחזור צפונה, הביתה. זכרתי שביציאה מספר 4 יש גשר מעל לכביש, וכשהתקרבתי לשם התכופפתי קדימה, לזהות אותו.
    אז ראיתי אותם בראי.
    הם התעניינו בי. הייתי בטוח בכך משום שנסעתי לאט מאוד, כדי שלא אחמיץ את הגשר. המסלול שלידי היה פנוי - אבל הם לא עקפו אותי. האטתי עוד. גם הם האטו. (אני אומר ״הם״, משום שנדמה היה לי שאני רואה במראה שתי דמויות, וגם חזית כרום של שברולט וקטע של מכסה מנוע כחול.) אני זוכר ששקלתי לרדת לשוליים, אבל בדיוק אז התחיל שוב גשם וחששתי שאשקע. מה נשאר לעשות? רק לנסוע קדימה. עליתי לשלושים, שלושים וחמישה, ארבעים, ארבעים וחמישה. זה היה גבול המהירות המותרת, ובין הערבות שלאורך הכביש מסתתרות תמיד מכוניות רדאר של השריף. הם לא הרפו. הם המשיכו לנסוע אחרי במרחק קבוע ובאותה מהירות.
    כשמצאתי סוף־סוף את הגשר שלי האטתי ואותתי שמאלה. גם הם עשו כך. פניתי למסלול שפונה אל מחוץ לכביש. גם הם פנו. עכשיו הייתי מוכרח לדעת אם הם אכן עוקבים אחרי. ניסיתי פעולה שראיתי בסרטים: לחצתי על המעצורים, סובבתי את ההגה, חציתי פס לבן, ו...החלקתי לשוליים. הם עברו לידי במהירות, וכשקלטו אותי ניסו לעצור. מכוניות שבאו בעקבותיהם צפרו, והם נאלצו לנסוע הלאה ולעלות על הגשר.
    תמרנתי במשך דקה או שתיים, עד שהצלחתי לעלות מן השוליים הבוציים ולנהוג בניגוד לכיוון התנועה, בחזרה אל הכביש המהיר.
    שוב נסעתי דרומה, ובראי לא היתה אף מכונית, רק חושך. בעצם, חשבתי, הכול יכול להיות טעות: סתם זוג קשישים שחזרו מהצגת קולנוע בלילה של ערפל וגשם ונדבקו לתחת של מכונית אחרת, כדי לא לאבד את הדרך או תיירים שפחדו להחמיץ את הפנייה ימינה, או שני נערים שיספרו מחר איך הפחידו נהגת.
    לפתע הייתי בפורט לי, על יד השלט "גשר ג׳ורג׳ וושינגטון״. מכאן כבר אי אפשר היה לחזור, רק לשלם את דמי המעבר ולהיכנס העירה. המכונית של אמא תמיד מלאה כסף: על הרצפה, בין המושבים, בתוך המדף שמתחת לרדיו ובכיסי הדלתות. אספתי מטבעות, וכשהגעתי לעמדת התשלום כבר היו לי כמעט חמישה דולר.
    על הגשר שוב היתה תנועה כבדה. המכוניות התקדמו לאט. השעה היתה מאוחרת, אחת־עשרה ושבע דקות לפי השעון במכונית, שאמא לא כיוונה מעולם, כלומר: כמעט אחת־עשרה וחצי.
    הפיאה שעל ראשי התחילה לזוז קדימה. ניסיתי להוריד אותה, אבל היא היתה מחוברת לשיער בסיכות. ממכונית סמוכה שלח אלי בחור קירח תנועת מציצה. סגרתי את החלון והסתכלתי קדימה, רק קדימה. הפקק השתחרר לפתע. נסעתי במהירות דרומה, לאורך קו המים. באחת ההצטלבויות האטתי. ניסיתי לקרוא את שם הרחוב. שוטר שצץ מתוך האדמה צעק: ״להמשיך לנסוע, גברת.״ ברחתי משם לרחובות אחרים. ברגע מסוים איבדתי כיוון. רציתי הביתה. בסביבות רחוב 42 ראיתי את השלט ״מנהרת לינקולן״. בתחושה של רווחה פניתי בכיוון החץ.
    אבל גם הם היו שם.

    • אמנון ז'קונט
      צילום: ורדה רזיאל ז'קונט
    • אמנון ז'קונט

      אמנון זַ'קוֹנְט (נולד ב-3 באוקטובר 1948) הוא סופר, מבקר ועורך ישראלי, היסטוריון, כותב ספרות מתח, סיפורים קצרים, ספרות דוקומנטרית וביוגרפיות.

      בשנת 2006 החל לפרסם במוסף "הארץ/ספרים" טור דו-שבועי בשם "מתיקיה של ע. צופיה", ובו חידה ספרותית.
      בשנת 2011 הקים ביחד עם יובל אברמוביץ, כרמית גלבוע ורחל פייג וישניא, את הרשת החברתית תרבותית 'גיבור תרבות', בה מתעדים גולשים את חוויותיהם מיצירות ספרות, קולנוע, מוזיקה, במה וטלוויזיה, ומקיימים על כך דיונים עם גולשים אחרים.
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות