הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אורלנדו
    ספר מוגן
     
  • אורלנדו
    וירג´יניה וולף | תרגום: שרון פרמינגר
    ידיעות ספרים, פן | 2007 | פרוזה תרגום | 144 עמ'

    בתחילתו של הרומן, אורלנדו הוא בן אצילים צעיר ושוקק חיים המעביר את ימיו בהילולות פרועות, שאפיינו את חצרה של המלכה אליזבט הראשונה. בסופו של הרומן, כעבור שלוש מאות, אורלנדו הוא אשה מודרנית בת שלושים ושש. במהלך מסעו הארוך יהיה אורלנדו עד להיסטוריה המשתנה, יעקוב אחר מנהגים, יתלבש על פי האופנה הראוותנית ביותר בכל תקופה ויתיידד עם אמנים וסופרים מפורסמים. מסעו של אורלנדו הוא גם פנימי - הוא משורר אימפולסיבי הלומד להתאזר בסבלנות בכל הקשור לעניינים שבלב, ואשה שיודעת מה זה להיות גבר.

     

    אורלנדו - יצירתה היוצאת דופן ביותר של וירג`יניה וולף - הוא סיפור ססגוני ומשעשע הבוחן מקרוב את טבעה של המיניות. הרומן מובא כאן בתרגום חדש ורענן מאת שרון פרמינגר ובתוספת אחרית דבר מאת חיים פסח.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  •  

     

     

    הוא - כי לא היה כל ספק במינו אף על פי שהאופנה בתקופה ההיא הסוותה זאת קצת - עסק בשיסוף ראש של מוּרי, שהתנדנד מקורות התקרה. הראש דמה בצבעו לכדורגל ישן, וגם בצורתו פחות או יותר, חוץ מהלחיים השקועות וקווצה או שתיים של שיער יבש וגס, כמו סיבים של אגוז קוקוס. אביו של אורלנדו, או אולי סבו, ערף אותו מעל כתפיו של כופר ענקי, שצץ לפתע באור הירח בשדותיה הפראיים של אפריקה; ועכשיו הוא התנדנד בעדינות, בלי הרף, ברוח הקלה שלא חדלה לנשוב בחדרים העליונים בביתו העצום של הלורד שקטל אותו.

    אבותיו של אורלנדו רכבו בשדות עירית, בשדות טרשים ובשדות שנהרות זרים משקים אותם, הם ערפו המון ראשים בהמון צבעים מעל המון כתפיים, הביאו אותם הביתה ותלו אותם מקורות התקרה. גם אורלנדו יעשה זאת, כך נשבע בלבו. אבל מכיוון שהיה בן שש-עשרה בסך הכול, ולכן צעיר מכדי לרכוב איתם באפריקה או בצרפת, חמק מאמו ומהטווסים שבגן, עלה לחדרו שבקומה העליונה, ושם ניתר, כירכר ושיסף את האוויר בחרבו. לפעמים ביתק את החבל, כך שהגולגולת נפלה ארצה והיה עליו לתלות אותה שוב, לקשור אותה באבירות מסוימת מחוץ להישג חרבו כמעט, כך שאויבו שילח אליו גיחוך של ניצחון בשפתיים שחורות וצמוקות. הגולגולת התנדנדה הלוך ושוב, כי הבית, שבחלקו העליון התגורר, היה גדול עד כדי כך שהרוח עצמה כאילו נכלאה בתוכו ונשבה לכאן ולשם, בחורף ובקיץ. שטיח הקיר הירוק, עם הציידים המצוירים עליו, התנועע בלי הרף. אבותיו של אורלנדו היו אצילים מרגע שהיו בכלל. הם הגיחו מתוך ערפילי הצפון כשראשיהם עטורים כתרים. הרי סורגי האפלה שבחדר והשלוליות הצהובות שנימרו את הרצפה נוצרו על ידי קרני השמש שחדרו מבעד לזגוגית החלון הצבעונית שהציגה את שלט הגיבורים של משפחתו. אורלנדו עמד עכשיו באמצע גופו הצהוב של נמר הגבורה הזה. הוא הניח את ידו על אדן החלון כדי לפתוח אותו בדחיפה, וידו נצבעה מיד באדום, כחול וצהוב, כמו כנף של פרפר. מי שאוהב סמלים ונהנה לעסוק בפענוחם עשוי להבחין בכך שהרגליים החטובות, הגוף הנאה והכתפיים החסונות עוטרו עכשיו בגוונים שונים של אור גיבורים, אבל פניו של אורלנדו, כשפתח את החלון לרווחה, היו מוארים רק באור השמש עצמה. ובשום מקום לא יימצאו פנים גלויים ונוגים מאלה! מאושרת האם שילדה אדם כזה, מאושר עוד יותר הביוגרף שמתעד את חייו! היא לא תצטרך להתחבט לעולם, והוא לא יצטרך לבקש את עזרתו של סופר או משורר. מהישג להישג, מתהילה לתהילה וממשרה למשרה יצעד אורלנדו, ורושם קורותיו בעקבותיו, עד שיגיעו אל היעד שיגשים את כל שאיפותיהם. על פי מראהו נוצק בדיוק לנתיב חיים כזה. סומק לחייו היה מכוסה בפלומת רכה; הפלומה מעל שפתו העליונה היתה סמיכה רק במעט מזו שעל לחייו. השפתיים עצמן היו קצרות ומשוכות קצת לאחור מעל שיניים בעלות לובן שקדים נפלא. דבר לא עצר את האף החד כחץ במעופו הקצר והמתוח; השיער היה כהה, האוזניים קטנות וצמודות לראש. אך למרבה הצער, רשימות אלה של יפי נעורים אינן נשלמות מבלי שמזכירים את המצח והעיניים. כן, למרבה הצער, אנשים אינם מרבים להיוולד בלי שלושת אלה; וברגע שאנחנו מעיפים מבט באורלנדו, שעומד ליד החלון, עלינו להודות שעיניו נראות כמו סיגליות לחות, גדולות כל כך, כאילו המים גדשו והרחיבו אותן; והמצח נראה כמו כיפת שיש התופחת בין שני המטבעות הגדולים והחלקים של רקותיו. אבל ברגע שאנחנו מביטים בעיניים ובמצח, אנחנו נסחפים. ברגע שאנחנו מביטים בעיניים ובמצח, אנחנו נאלצים להודות באלפי דברים לא נעימים, שכל ביוגרף טוב משתדל להתעלם מהם. מראות מסוימים הטרידו אותו, כגון המראה של אמו, גבירה יפהפייה בירוק, היוצאת להאכיל את הטווסים עם טוויצֶ'ט, המשרתת שלה, שפוסעת בעקבותיה; מראות מסוימים רוממו את רוחו - הציפורים והעצים; ובגלל מראות מסוימים התאהב במוות - שמי הערב, העורבים שחוזרים אל קניהם; וכך, כשטיפסו במדרגות הלולייניות אל מוחו, שהיה מוח מרווח, יצרו כל המראות האלה - בתוספת קולות הגן, פטיש מכה וגזרי עצים מתבקעים - בלבול ומהומה של תשוקות ורגשות, ששנואים כל כך על כל ביוגרף טוב. אבל אם נמשיך הלאה - אורלנדו החזיר באיטיות את ראשו פנימה, התיישב ליד השולחן, וכמעט בהיסח דעת, כמי שעושה את הדברים האלה בכל יום בשעה הזאת, הוציא מחברת שכתוב עליה "את'לברט: טרגדיה בחמש מערכות", וטבל בקסת הדיו נוצת אווז ישנה ומוכתמת.

    עד מהרה כיסה עשרה עמודים ויותר בבתי שיר. כתיבתו היתה רהוטה, כך מתברר, אבל מופשטת. הרוע, הפשע והאומללות היו הדמויות בדרמה שלו; וכן מלכים ומלכות שחלשו על ממלכות שאין להן שיעור; עלילות מחרידות טלטלו אותם; רגשות נאצלים הציפו אותם; אף מילה לא נאמרה כפי שהוא היה אומר אותה, אלא הכול נכתב ברהיטות ובמתיקות שהיו מדהימות למדי בהתחשב בגילו - עדיין לא מלאו לו שבע-עשרה - ובעובדה שהמאה השש-עשרה עדיין לא השלימה את השנים האחדות שנותרו עד סופה. אבל לבסוף עצר. הוא תיאר את הטבע, כפי שכל המשוררים הצעירים מתארים תמיד, וכדי לדייק בתיאורו של גון הצבע הירוק הביט (ובכך הפגין תעוזה רבה משל רובם) בדבר עצמו, שבמקרה היה שיח דפנה שצמח מתחת לחלון. מובן שלאחר מכן לא היה מסוגל להמשיך לכתוב. ירוק בטבע הוא דבר אחד, וירוק בספרות הוא דבר אחר. הטבע והאותיות עוינים זה לזה מטבעם; ברגע ששמים אותם בכפיפה אחת, הם קורעים זה את זה לגזרים. הגוון הירוק שאורלנדו ראה עכשיו ניפץ לו את החריזה וניתץ את המשקל. יתרה מזאת, לטבע יש תכסיסים משלו. ברגע שמביטים מבעד לחלון בדבורים שמתעופפות בין הפרחים, בכלב מפהק, בשמש השוקעת, ברגע שחושבים "עוד כמה פעמים אזכה לראות את שקיעת השמש" וכולי (המחשבה הזאת מוכרת עד כדי כך שאין צורך לפרט אותה), מיד שומטים את העט, לובשים מעיל, פונים לצאת מהחדר, ותוך כדי כך הרגל נתקלת בשידת מגירות מעוטרת. כי אורלנדו היה מסורבל קצת.

    הוא השתדל לא לפגוש אף אחד. סטאבס, הגנן, התקרב לאורך השביל. אורלנדו הסתתר מאחורי עץ עד שהוא עבר. אחר כך יצא מהגן מבעד לשער קטן בגדר האבן. הוא עקף את כל האורוות, המכלאות, מבשלות השכר, הנגריות, המכבסות, הסדנות שבהם מייצרים נרות חֵלב, שוחטים שוורים, מחשלים פרסות ותופרים מותניות עור - כי האחוזה היתה עיר שוקקת עובדים על מלאכותיהם השונות - עד שהגיע באין רואים אל השביל עטור השרכים החוצה את הפארק ומוביל אל ראש הגבעה. ייתכן שתכונות מסוימות קשורות זו לזו; תכונה אחת גוררת איתה תכונה אחרת; והביוגרף צריך להסב כאן את תשומת הלב לעובדה שסרבול מלוּוה לא פעם באהבת הבדידות. כמי שנתקל בשידות, מובן שאורלנדו אהב מקומות מבודדים, מרחבים פתוחים ואת התחושה שהוא לגמרי לגמרי לבדו.

    וכך, לאחר שתיקה ארוכה, פלט לבסוף "אני לבדי", וזו הפעם הראשונה ברשומות האלה שהוא פוצה את פיו. הוא פסע במהירות רבה במעלה הגבעה, בין שרכים ושיחי עוזרד, החריד מרבצם צבאים וציפורי בר, עד שהגיע אל מקום שהיה מעוטר בעץ אלון אחד. המקום היה גבוה מאוד, עד כדי כך שהיה אפשר לראות מעליו תשעה-עשר ממחוזותיה של אנגליה; וביום בהיר אפילו שלושים או ארבעים, אם מזג האוויר היה ממש מצוין. לפעמים היה אפשר לראות את תעלת למאנש, ואת הגלים שחופזים בה בזה אחר זה; ונהרות וסירות שעשועים שמחליקות על פניהם; וספינות מפרש שיוצאות אל הים; וציי מלחמה מעלי עשן, שחבטות עמומות של ירי תותחים עולות מהם; ומבצרים על החוף; וטירות בין האפרים; ומגדל שמירה כאן; ומצודה שם; ועוד אחוזות כמו אחוזת אביו של אורלנדו, שבנייניהן מצופפים כמו עיר בתוך העמק והן מוקפות חומה. ממזרח נראו מגדליה של לונדון ועשנה של העיר; ואולי על קו הרקיע ממש, כשהרוח היתה בכיוון המתאים, נראו אפילו ראשו המסולע וצלעותיו המשוננות של הר סנודון, המתנשא בין העננים. לרגע עמד אורלנדו, התבונן, מנה וזיהה. זה הבית של אביו; זה הבית של דודו. שלושת הצריחים הגדולים שם, בין העצים, שייכים לדודתו. השדה שייך להם וגם היער; גם הפסיון והצבי, השועל, הגירית והפרפר.

    הוא פלט אנחה עמוקה והשליך את עצמו - הלהט שבתנועותיו מצדיק את המילה הזאת - על הקרקע למרגלות עץ האלון. בתוך כל ארעיות הקיץ הזאת אהב להרגיש מתחתיו את עמוד השדרה של הארץ; כך נראה לו השורש הקשה של האלון; ואולי היה השורש - כי דימוי רדף דימוי - גב של סוס גדול שהוא רוכב עליו; או סיפון של אונייה מיטלטלת - כל דבר, למעשה, כל עוד הוא קשה, כי אורלנדו נזקק למשהו שאליו יוכל לחבר את לבו המרפרף; הלב שהתחבט בין צלעותיו; הלב שנמלא סופות צורבות של ערגת אהבה בכל ערב, בערך בשעה הזאת, כשיצא לטייל. אכן, הוא קשר אותו אל עץ האלון, וכששכב שם, שכך בהדרגה הרטט שבקרבו ומסביבו; העלים הקטנים דממו והצבאים עמדו; ענני הקיץ החיוורים עצרו; איבריו כבדו על הקרקע; והוא שכב בלי נוע עד כדי כך שהצבאים קרבו אליו אט אט, העורבים חגו סביבו, הסנוניות צללו והסתחררו והשפיריות חלפו במהירות על פניו, כאילו כל הפוריות ומעשי ההתעלסות של ערב הקיץ נטוו כמו רשת קורים סביב גופו.

    כעבור שעה בערך - השמש שקעה במהירות, העננים הלבנים האדימו, הגבעות לבשו סגול, היערות עטו ארגמן והגיאיות השחירו - נשמע קול חצוצרה. אורלנדו זינק על רגליו. הצליל הצורמני עלה מן העמק. הוא עלה מכתם כהה שם למטה; כתם דחוס וממופה קווים קווים; מבוך; עיר, אבל מוקפת חומות; הצליל עלה מלב ביתו הגדול שבעמק, שקודם היה חשוך, אך בזמן שאורלנדו הביט והחצוצרה היחידה חזרה על עצמה שוב ושוב בקולות צורמניים עוד יותר, איבד אט אט את חשכתו ונוּקַב אורות אורות. חלקם היו אורות קטנים ותזזיתיים, כאילו משרתים מתרוצצים במסדרונות כדי להיענות לקריאות; אחרים היו חזקים ובוהקים, כאילו דלקו באולמי משתאות ריקים הערוכים לקבל פני אורחים שלא הגיעו; ואחרים צללו והתנדנדו, ירדו ועלו, כאילו הם נתונים בידי המוני משרתים, שמתכופפים, כורעים, מזדקפים, מקדמים, שומרים ומלווים פנימה במלוא הכבוד נסיכה דגולה שירדה ממרכבתה. כרכרות סבו וחגו בחצר. סוסים טלטלו את הנוצות שלראשם. המלכה הגיעה.

    אורלנדו לא התבונן עוד. הוא זינק במורד הגבעה. הוא נכנס דרך שער קטן בגדר. הוא הסתער במעלה המדרגות הלולייניות. הוא הגיע אל חדרו. הוא השליך את הגרבונים לפינת החדר ואת המותנייה לפינה אחרת. הוא טבל את ראשו. הוא קרצף את ידיו. הוא גזז את ציפורניו. רק חמישה-עשר סנטימטרים של מראה וצמד נרות ישנים סייעו לו, והוא לבש בחיפזון אברקי ארגמן, צווארון תחרה ומקטורן טפטה ונעל נעליים עטורות שושני בד גדולות כמו דליות ענקיות, וכל זאת בתוך פחות מעשר דקות לפי שעון האורווה. הוא היה מוכן. הוא היה סמוק. הוא היה נרגש. אבל הוא עמד לאחֵר מאוד.

    בנתיבי הקיצור שהכיר עשה את דרכו מבעד לגבב עצום של חדרים וגרמי מדרגות אל אולם המשתאות, שנמצא במרחק עשרים דונם משם, בצדו האחר של הבית. אבל בדרכו לשם, כשחלף במגורי המשרתים שבאגפים האחוריים, עצר. הדלת לחדר ההסבה של גברת סְטוּקְלי היתה פתוחה - בוודאי יצאה עם כל המפתחות שלה כדי לשרת את גברתה. אבל שם, ליד שולחן האוכל של המשרתים, עם קנקן בירה לצדו וגיליון נייר לפניו, ישב גבר מרושל ושמן למדי, שצווארונו המסולסל היה מלוכלך, ובגדיו החומים היו עשויים מאריג צמר גס. הוא אחז קולמוס בידו, אבל לא כתב. כנראה גִלגל במוחו מחשבה מסוימת, מעלה ומטה, הלוך וחזור, עד שלבשה צורה או התקדמה לשביעות רצונו. עיניו, העגולות והעכורות כמו אבן ירוקה בעלת מרקם משונה, היו נעוצות במשהו. הוא לא ראה את אורלנדו. אורלנדו עצר אף על פי שמיהר. האם זה משורר? האם הוא כותב שירה? "ספר לי על כל הדברים שבעולם," רצה לומר לו, מפני שהיו לו רעיונות מוגזמים, מגוחכים ופרועים ביותר על משוררים ושירה. אבל איך מדברים אל אדם שאינו רואה אותך? שרואה מפלצות, אלי יער ואולי מצולות ים? לכן עמד אורלנדו והתבונן כשהאיש סובב את העט בין אצבעותיו, לכאן ולכאן; ובהה והרהר; ולבסוף, במהירות רבה, כתב חצי תריסר שורות והרים את מבטו. אבל אורלנדו נתקף ביישנות פתאומית, זינק לדרכו והגיע אל אולם המשתאות בדיוק בזמן כדי לרדת על ברכיו, להרכין את ראשו במבוכה ולהגיש את קערת מי הוורדים למלכה הדגולה בכבודה ובעצמה.

    ביישנותו היתה כה עזה, שלא ראה אלא את כפות ידיה עטורות הטבעות שטבלו במים; אבל זה הספיק. זו היתה יד שאי אפשר לשכוח אותה; יד דקה עם אצבעות ארוכות, מעוקלות תמיד, כמלופפות סביב שרביט או סביב כדור המלוכה המעוטר בצלב; כף יד חולנית, מעוותת, עצבנית; וגם יד מצווה; יד שצריכה רק להתרומם כדי שראש ייפול; יד שמחוברת, כך שיער, לגוף זקן שמדיף ריח של ארון בגדים שמאוחסנות בו פרוות בקמפור; גוף שעדיין עטוי בכל מיני בדי משי רקומים ואבני חן; ומקפיד על זקיפותו, אף על פי שהוא סובל מכאבים בגלל מחלת הנָשית; ולעולם אינו נרתע למרות אלפי הפחדים שאוחזים בו; ועיניה של המלכה היו צהבהבות. את כל זה חש כשהטבעות הגדולות הבהיקו במים, ואז לחץ משהו על שערו, ואולי לכן לא ראה שום דבר שהיה עשוי להיות לעזר רב יותר להיסטוריון. ולמעשה שררה בנפשו מהומת ניגודים כה עזה - הלילה והנרות הבוערים, המשורר העלוב והמלכה הדגולה, השדות הדוממים והמולת המשרתים - שלא היה מסוגל לראות דבר; או ראה יד בלבד.

    באותה מידה ייתכן שהמלכה עצמה ראתה. אבל אם אפשר להסיק מכף יד על גוף שלם וללמוד על כל מאפייניה של מלכה רמת מעלה, על נרגנות, אומץ לב, שבריריות ואימה, ודאי שראש יכול להיות פורה לא פחות כשמביטות עליו מלמעלה, מכס של מלכות, עיניה של גבירה שהיו פקוחות תמיד לרווחה, אם נסתמך על בובות השעווה שבכנסיית וסטמינסטר. השיער הארוך והמתולתל והראש הכהה, המורכן לפניה ביראת כבוד ובתמימות כה רבה, רימזו על זוג רגליים נהדרות, הרגליים הנאות ביותר שאציל צעיר ניצב עליהן אי פעם; ועל עיניים סגולות; ועל לב זהב; ונאמנות וקסם גברי - כל התכונות שאהבתה אליהן גברה ככל שהלכו ואבדו לה. כי היא הזקינה ונעשתה תשושה ושחוחה בטרם עת. תמיד שמעה קול תותחים. תמיד ראתה את טיפת הרעל הנוצצת ואת הפגיון הארוך. בשעת הסעודה האזינה; היא שמעה את התותחים בתעלת למאנש; היא פחדה - האם זו קללה, האם זו לחישה? תמימות ופשטות יקרו ללבה פי כמה מפני שראתה אותן על רקע קודר כל כך. ובלילה ההוא, כך אומרת המסורת, כשאורלנדו היה שקוע בשינה עמוקה, הטביעה סוף סוף את חתימתה וחותמה על הקלף, ובכך העניקה רשמית לאביו של אורלנדו את המנזר הגדול שעבר מידי הארכיבישוף לידי למלך.

    אורלנדו ישן כל הלילה מבלי שידע דבר. מלכה נשקה לו מבלי שהרגיש בה. ומאחר שלבן של נשים מורכב כל כך, ייתכן שדווקא מפני שלא ידע דבר ומפני שנרתע בבהלה כששפתיה נגעו בו, נשמר זכר דודנה הצעיר (כי היתה קרבת דם ביניהם) ירוק ורענן בלבה. בכל מקרה, בטרם חלפו שנתיים של חיי כפר שקטים, ובטרם הספיק אורלנדו לכתוב יותר מעשרים טרגדיות, שנים-עשר סיפורים ועשרים סונטות, כבר הגיעה הודעה שעליו להתייצב לפני המלכה בווייטהול.

    "הנה בא התמים שלי," אמרה כשראתה אותו מתקדם לעברה מקצה האכסדרה הארוכה. (תמיד היתה בו שלווה שנראתה כתמימות, גם כאשר מילה זו שוב לא תאמה את המציאות.)

    "בוא!" אמרה. היא ישבה זקופה ליד האח. היא הורתה לו לעמוד במרחק צעד ממנה והביטה בו מכף רגל עד ראש. האם השוותה בין השערותיה בלילה ההוא לבין האמת שנגלתה עכשיו לעין? האם מצאה שסברותיה התאמתו? עיניים, פה, אף, חזה, מותניים, ידיים - היא סקרה הכול; שפתיה רטטו לרגע כשהתבוננה; אבל כשראתה את רגליו פרצה בצחוק רם. הוא נראה ממש כמו אדון אצילי. אבל מה בתוכו? היא העבירה עליו את עיני הנץ הצהובות שלה, כמנסה לחדור אל נשמתו. הגבר הצעיר עמד במבטה, ורק סומק ורדרד עלה בלחייו, כיאה לו. כוח, חן, פרשיות אהבים, קלות דעת, שירה, נעורים - היא קראה אותו כמו ספר פתוח. מיד תלשה טבעת מאצבעה (מפרק האצבע היה נפוח למדי), ובזמן שענדה אותה על אצבעו מינתה אותו לממונה על האוצר ולסוכן הארמון; אחר כך תלתה על צווארו את שרשרות הזהב הכבדות המתלוות לתפקידים האלה; ביקשה ממנו לקפל את ברכו וקשרה סביבה, בחלק הדק ביותר, את אות מסדר הבירית המשובץ באבנים טובות. לאחר מכן לא חסכה ממנו דבר. כשנסעה במרכבה המלכותית, רכב ליד דלת מרכבתה. היא שלחה אותו לסקוטלנד בשליחות עגומה אל המלכה מרי האומללה. הוא עמד להפליג למלחמה בפולין אך היא קראה לו לשוב. כיצד תוכל לשאת את המחשבה שהבשר הענוג הזה ייקרע והראש המתולתל הזה יתגלגל בעפר? היא וידאה שיישאר לצדה. בשיא ניצחונה, כשהתותחים רעמו במצודת לונדון והאוויר היה סמיך מאבק שרפה עד כדי התעטשות, וקריאות ההידד של ההמון הצטלצלו מתחת לחלונות, היא משכה אותו אל בין הכריות, שעליהן השכיבו אותה המשמשות אותה (כה בלויה וזקנה היתה), והכריחה אותו לטמון את פניו ביצירה המדהימה הזאת - היא לא החליפה את שמלתה במשך חודש - שהריח שנדף ממנה, חשב ונזכר בילדותו, היה בדיוק כמו באחד הארונות הישנים בבית, בארון שבו אוחסנו פרוותיה של אמו. הוא קם, חנוק למחצה מהחיבוק. "זה הניצחון שלי!" לחשה, בדיוק כשזיקוק נסק בשאגה וצבע את לחייה באדום.

    כי האישה הזקנה אהבה אותו. והמלכה, שידעה לזהות גבר כשראתה גבר, אם כי לא בדרך השגרתית, כך אומרים, תכננה לו קריירה שאפתנית ונהדרת. הוענקו לו אדמות, ניתנו לו בתים. הוא היה אמור להיות בן זקוניה; המשען שיתמוך בה בתשישותה; עץ האלון שיסמוך את בלותה. היא קרקרה את ההבטחות האלה ושאר דברי חיבה שתלטניים ומוזרים (הם היו בריצ'מונד עכשיו) כשישבה זקופה בבגדי הברוקד הנוקשים ליד האש, שלא הצליחה לחמם אותה גם כשגדשו את האח עד תום.

    בינתיים הלכו וקרבו חודשי החורף הארוכים. כל עץ בפארק עטה כפור. הנהר זרם בעצלתיים. באחד הימים, כשהשלג כיסה את פני האדמה, כשהחדרים הספונים עץ כהה היו מלאים צללים והצבאים נבחו בפארק, ראתה במראה שהקפידה להחזיק בקרבתה מפני שפחדה ממרגלים, מבעד לדלת שהקפידה להשאירה פתוחה מפני שפחדה מרוצחים, נער - האומנם זה אורלנדו? - מנשק נערה - מי היא, לכל הרוחות, המופקרת החצופה הזאת? והיא לפתה את חרבה בעלת ניצב הזהב והכתה בפראות במראה. הזכוכית התנפצה; אנשים הגיעו בריצה; הרימו אותה והחזירו אותה אל כיסאה; אבל לאחר מכן היתה הלומת יגון והרבתה לרטון, בעוד ימיה הולכים וכלים, על בוגדנותו של הגבר.

    ייתכן שהיתה זו אשמתו של אורלנדו; אבל האם באמת עלינו להאשים אותו? זו היתה התקופה האליזבתנית; כללי המוסר שלהם היו שונים משלנו; וגם המשוררים שלהם; האקלים שלהם; אפילו הירקות שלהם. הכול היה שונה. אפילו מזג האוויר עצמו, החום והקור בקיץ ובחורף, היה בעל אופי אחר לגמרי, יש לשער. יום האהבים המזהיר נבדל בחדות מן הלילה, כפי שיבָּשה נבדלת ממים. השקיעות היו אדומות ולוהטות יותר; השחר היה לבן וקורן יותר. הם לא הכירו את אור בין הערביים העמום ואת הדמדומים המתארכים שלנו. הגשם ירד בחוזקה או לא ירד כלל. השמש יקדה או שהיה חושך. והמשוררים, שתרגמו את כל זה לתחום הרוח, כפי שהם עושים תמיד, הפליאו לשיר על ורדים שדוהים ועל עלי כותרת שנושרים. הרגע קצר, כך הם שרו; הרגע חולף; ואז יורד לילה ארוך וכולם ישנים. אשר לחממות או חדרי שמש כדי לשמר או להאריך את חייהם של הציפורנים והוורדים הרעננים האלה, הם לא השתמשו בתחבולות כאלה. התסבוכות והספקות הקמוטים של דורנו ההדרגתי וההססני לא היו מוכָּרים להם. הכול היה עז. הפרח לבלב ונבל. השמש זרחה ושקעה. האהוב אהב ועזב. ואת מה שאמרו המשוררים בחרוזים, תרגמו הצעירים למעשים. הנערות היו ורדים, ועונותיהן היו קצרות כמו של פרחים. יש לקטוף אותן לפני רדת הלילה; כי היום קצר, והיום הוא הכול. לכן, אם הלך אורלנדו בעקבותיהם של האקלים, המשוררים והדור עצמו, וקטף את הפרח על המושב שבגומחת החלון, אף על פי שהשלג כיסה את האדמה והמלכה ניצבה על המשמר במסדרון, בכל זאת אנחנו מתקשים מאוד להאשים אותו. הוא היה צעיר; הוא היה נערי; הוא בסך הכול עשה את מה שהטבע אמר לו לעשות. אשר לנערה, איננו יודעים את שמה, ממש כפי שהמלכה אליזבת לא ידעה. אולי קראו לה דוריס, כלוריס, דליה או דיאנה, כי אורלנדו חרז חרוזים לשמה של כל אחת מאלה, בזו אחר זו; אולי היתה זו גבירת חצר ואולי משרתת כלשהי, כי טעמו של אורלנדו היה מגוון; הוא לא אהב פרחי גן בלבד; צמחי בר ואפילו עשבים הקסימו אותו תמיד.

    כאן אנחנו אכן חושפים בגסות, כפי שביוגרף רשאי לעשות לפעמים, מאפיין מוזר שלו, שייתכן שאפשר להסביר אותו בכך שאחת מסָבותיו לבשה בגדי עבודה וסחבה דליי חלב. כמה גרגרים מאדמת קנט או ססקס התערבבו בנוזל העדין והמשובח שקיבל מנורמנדיה. הוא סבר שתערובת של אדמה חומה ודם כחול היא תערובת מוצלחת. אין ספק שחברתם של נחותים ממנו היתה חביבה עליו תמיד - במיוחד של מלומדים שפיקחותם משמרת לא פעם את נחיתותם - כאילו היתה קרבת דם כלשהי בינו לבינם. בתקופה הזאת של חייו, כשראשו היה גדוש חרוזים ומעולם לא שכב לישון בלי להעלות על הכתב רעיון מחוכם כלשהו, לחייה של בת הפונדקאי נראו לו רעננות משל נשות החצר, ופיקחותה של אחיינית היערן נראתה לו רבה משלהן. לכן התחיל לפקוד בלילות את המסבאות בוופינג אולד סטיירס ואת גני הבירה, כשהוא עטוף בגלימה אפורה, כדי להסתיר את הכוכב שעל צווארו ואת הבירית שעל ברכו. שם, בין סמטאות העפר ומדשאות הכדורת וכל האדריכלות הפשוטה של המקומות האלה, ישב עם ספל משקה והאזין לסיפורי מלחים על תלאות, אימה ואכזריות בחופי אמריקה הדרומית; איך חלקם איבדו את אצבעות רגליהם ואחרים את אפיהם - כי סיפורים בעל פה מעולם לא עודנו ויופו בצבעים נאים כמו הסיפור הכתוב. במיוחד אהב לשמוע אותם מריעים את שירי האיים האזוריים, בזמן שהתוכים שהביאו מן המקומות האלה ניקרו את העגילים באוזניהם, נקשו במקוריהם הקשים והתאוותניים באבני האודם שעל אצבעותיהם וניבלו את פיהם ממש כמו אדוניהם. צורת הדיבור של הנשים לא היתה מעודנת מזו של הציפורים והתנהגותן לא היתה מאופקת משלהן. הן התיישבו על ברכיו, כרכו את זרועותיהן סביב צווארו, ומכיוון ששיערו שמשהו חריג חבוי מתחת לגלימת הצמר העבה שלו, השתוקקו לרדת לחקר האמת לא פחות מאורלנדו עצמו.

    גם הזדמנויות לא חסרו. הנהר שקק מבוקר עד לילה מרוב דוברות, סירות וכלי שיט מכל סוג. מדי יום הפליגה לים אונייה גדולה, שפניה היו מועדים לאיי הודו המערבית; מדי פעם הזדחלה אל המעגן ספינה מפויחת ומרופטת, שאנשים שעירים ולא מוכרים על סיפונה. איש לא חש בחסרונם של בחור או בחורה אם שוטטו קצת על הסיפונים אחרי השקיעה; ואיש לא הרים גבה אם עין השמועה ראתה אותם שקועים בשינה עמוקה בין שקי אוצר כבדים, חבוקים בבטחה זה בזרועותיו של זה. והרפתקה כזאת אכן פקדה את אורלנדו, סוּקי והרוזן מקמברלנד. היום היה חם; התעלסותם היתה נמרצת; והם נרדמו בין אבני האודם. בשעת לילה מאוחרת הגיע הרוזן, שחלק גדול מהונו בא לו מההרפתקאות הספרדיות, כדי לבדוק בעצמו את השלל לאור העששית. הוא האיר את אחת החביות. הוא נרתע לאחור בקללה. ליד החבית ישנו שני יצורים חבוקים. מכיוון שהאמין באמונות תפלות ומכיוון שפשעים רבים העיקו על מצפונו, סבר הרוזן שהשניים האלה - הם היו עטופים בגלימה אדומה, וחזהּ של סוקי היה לבן כמעט כמו השלג הנצחי בשירתו של אורלנדו - הם רוחות רפאים שעלו מקבריהם של מלחים טבועים כדי לגעור בו. הוא הצטלב. הוא נשבע שיכפר על מעשיו. ואכן, שורת בתי המחסה שעדיין ניצבת בשִין רוֹד היא תוצאתו הברורה של רגע הבהלה הזה; שתים-עשרה זקנות עניות שמתגוררות במחוז שותות תה מדי יום ומברכות מדי לילה את הוד מעלתו על קורת הגג שמעל ראשיהן; ולפיכך, אהבה אסורה בספינת אוצר... אבל הבה נדלג על מוסר ההשכל.

    מכל מקום, עד מהרה התעייף אורלנדו, לא רק מאי הנוחות שבאורח החיים הזה ומסְבך הרחובות שבאזור, אלא מהתנהגותם ההמונית של האנשים. כי עלינו לזכור שהפשע והעוני לא קסמו לאליזבתנים כפי שהם קוסמים לנו. הם לא למדו כמונו, המודרנים, להתבייש ברכישת השכלה; או להאמין שברכה היא להיוולד למשפחת קצבים ומעלה גדולה להיות אנאלפבית; הם לא העלו על דעתם שהדברים שאנחנו מכנים אותם "חיים" ו"מציאות" קשורים באופן כלשהו לבורות ולאכזריות; וגם לא היתה להם מקבילה כלשהי לשתי המילים האלה. אורלנדו לא התערה ביניהם כדי לחפש "חיים"; ולא עזב אותם כדי לחפש את "המציאות". אבל אחרי ששמע עשרות פעמים איך איבד ג'ייקס את אפו וכיצד איבדה סוקי את כבודה - ויש להודות שהפליאו לספר את סיפוריהם - התחיל להתייגע מעט מהחזרתיות, כי בסופו של דבר חוטם יכול להיקצץ רק בדרך אחת וגם בתולים אובדים רק בדרך אחת - או כך נראה לו - אך באמנויות ובמדעים, לעומת זאת, קיימת רבגוניות שעוררה בו סקרנות עמוקה. לכן, אף על פי שיזכור אותם תמיד לטובה, הפסיק לבקר בגני הבירה ובמסלולי הכדורת, תלה את גלימתו האפורה במלתחה, הניח לכוכב לבהוק על צווארו ולבירית לנצנץ מעל ברכו, והתייצב שוב בחצרו של המלך ג'יימס. הוא היה צעיר, הוא היה עשיר, הוא היה נאה. איש לא היה מתקבל בתשואות רמות מאלה שקידמו את פניו.

    אין ספק שגבירות רבות היו מוכנות להעניק לו את חסדיהן. שמותיהן של שלוש לפחות צומדו לשמו למטרת נישואים - כּלוֹרינדָה, פאווילָה ויוּפרוֹסיני - כך כינה אותן בסונטות שלו.

    הבה נמנה אותן לפי הסדר. כלורינדה היתה גבירה עדינה ונחמדה למדי; ואכן, אורלנדו היה מאוהב בה למדי במשך שישה חודשים וחצי, אבל ריסיה היו לבנים והיא לא יכלה לשאת מראה של דם. כשארנבת צלויה הונחה על שולחנו אביה, היא התעלפה. כמו כן היתה נתונה להשפעתם של הכמרים וקימצה בקניית בגדים תחתונים כדי לתרום לעניים. היא החליטה לגמול את אורלנדו מחטאיו, והדבר החליא אותו עד כדי כך שחזר בו מהצעת הנישואים ולא הצטער במיוחד כשמתה זמן קצר לאחר מכן מאבעבועות שחורות.

    פאווילָה, שבאה אחריה, היתה שונה לגמרי. היא היתה בתו של אציל עני מסַמרסטשֵייר, ורק בזכות התמדתה והשימוש בעיניה הצליחה לפלס את דרכה אל מרומי חצר המלוכה, שבה זכתה בהערצת כולם בשל כישרון הרכיבה שלה, קימור כף רגלה העדין וחינניות הריקוד שלה. אבל באחת הפעמים הצליפה לרוע המזל בכלב ספנייל שקרע את אחד מגרבוני המשי שלה (ולמען ההגינות יש לומר שהיו לפאווילה גרבונים מעטים מאוד ורובם היו עשויים מצמר גס) עד שכפסע היה בינו לבין המוות, וכל זאת מתחת לחלונו של אורלנדו. אורלנדו, שהיה חובב חיות נלהב, שם לב עכשיו ששיניה עקומות ושתי השיניים הקדמיות נוטות פנימה, תופעה שהיא סימן ברור, כך אמר, למזג מעוות ואכזרי אצל נשים, ולפיכך הפר את האירוסים עוד באותו הלילה ולעולמי עולמים.

    השלישית, יוּפרוֹסיני, היתה הרצינית מכל ההתאהבויות שלו. מוצאה היה ממשפחת דזמונד האירית, ולכן ניחנה באילן יוחסין עתיק ובעל שורשים ארוכים לא פחות מאילנו של אורלנדו. היא היתה בהירה, חסונה וקהת חושים במקצת. היא היטיבה לדבר איטלקית, ושיניה העליונות היו מושלמות, אף על פי שהשיניים התחתונות היו דהויות קצת. תמיד היתה מלווה בכלב ויפט או ספנייל; האכילה אותם בלחם לבן מצלחתה; שרה במתיקות לצלילי צ'מבלו; ומעולם לא היתה לבושה לפני שעת הצהריים, בגלל הטיפול המדוקדק שהעניקה לגופה. בקיצור, היא היתה יכולה להיות רעיה מושלמת לאציל כאורלנדו, והמגעים התקדמו עד כדי כך שעורכי הדין של שני הצדדים היו עסוקים בעריכת חוזים, הסכמים, רשימות נכסים, משקים ואחוזות וכל מה שנחוץ כדי שהון גדול אחד יוכל להזדווג עם משנהו, כאשר בפתאומיות ובקיצוניות שאפיינו את האקלים האנגלי בתקופה ההיא הגיע הכפור הגדול.

    הכפור הגדול, כך מספרים לנו ההיסטוריונים, היה הקרה החמורה ביותר שתקפה אי פעם את האיים הבריטיים. ציפורים קפאו באוויר ונפלו ארצה כאבן. בנוריץ' עמדה נערת כפר לחצות את הרחוב כשהיא חסונה ובריאה כתמיד, אך עוברי אורח ראו כיצד היא מתפוררת לרסיסים ונישאת כענן אבק מעל לגגות כשפרץ הרוח הקפוא חבט בה באמצע הדרך. התמותה בקרב הצאן והבקר היתה עצומה. אנשים קפאו בשנתם ואיש לא הצליח להפריד את גופותיהם מן הסדינים. לא היה זה נדיר להיתקל בעדר חזירים שלם שקפא בלי נוע באמצע הדרך. השדות היו מלאים ברועים, חורשים, צמדי סוסים וילדים מבריחי ציפורים, שקפאו כולם ברגע הפעולה - אחד כשידו מורמת אל אפו, אחר כשבקבוק כמעט נוגע בשפתיו, ושלישי כשעמד להשליך אבן על עורב שישב עתה כמפוחלץ על הגדר במרחק מטר ממנו. עוצמתו של הכפור היתה חריגה עד כדי כך שאנשים נהפכו לאבן לפעמים; וההשערה היא שכמות הסלעים העצומה באזורים מסוימים בדֶרבּישייר אינה נובעת מהתפרצות געשית, כי לא אירעה שום התפרצות כזאת, אלא מהתמצקותם של עוברי אורח אומללים שהתאבנו במקום שבו עמדו. הכנסייה לא יכלה לסייע במיוחד בעניין זה, ואשר לבעלי האחוזות - חלקם אכן דאגו לכך שהשרידים האלה יזכו בברכה האחרונה, אבל רובם העדיפו להשתמש בהם כאבני דרך, כעמוד גירוד לכבשים, או כשוקת לצאן ולבקר כשצורתה של האבן אפשרה זאת. ואכן, את כל המטרות האלה הם משרתים עד עצם היום הזה, על הצד הטוב ביותר ברוב המקרים.

    אך בזמן שאנשי הכפר סבלו ממחסור קיצוני והמסחר בארץ נפסק כליל, נהנתה לונדון מקרנבל מרהיב. חצר המלוכה היתה בגריניץ', והמלך החדש ניצל את הכתרתו כדי לקנות את לב האזרחים. מכיוון שהנהר קפא לעומק של יותר משישה מטרים ולאורך כעשרה קילומטרים מכל צד, ציווה לטאטא אותו ולעטר ולקשט אותו כפארק שעשועים, עם סככות, מבוכים, מסלולי כדורת, דוכני שתייה וכדומה, והכול על חשבונו. לעצמו ולאנשי החצר שמר מקום נפרד ממש מול שער הארמון, שנתחם מפני הציבור הרחב בסרט משי בלבד ונהפך מיד למרכז החברה הנוצצת ביותר באנגליה. מדינאים דגולים, עטורי זקן וצווארון מסולסל, ניהלו את ענייני המדינה תחת סוכך הארגמן של הפגודה המלכותית. חיילים תכננו את כיבוש ארצות המוּרים ואת נפילת הטורקים בסככות מפוספסות עטורות נוצות יען. אדמירלים פסעו הלוך ושוב בשבילים הצרים כשכוס משקה בידיהם, סקרו את האופק וסיפרו סיפורים על המעבר הצפוני-מערבי והארמדה הספרדית. אוהבים התמזמזו על ספות מרופדות בפרוות צובל. ורדים קפואים נשרו מכל עבר כשהמלכה וגבירותיה יצאו לטייל. בלונים צבעוניים ריחפו בלי ניע באוויר. פה ושם בערו מדורות ענקיות של עצי ארז ואלון, שמלח נזרה עליהם ביד רחבה, כך שהלהבות היו ירוקות, כתומות וסגולות. אך למרות עוצמת הבעירה לא המס החום את הקרח, שאומנם היה שקוף להפליא, אך בכל זאת קשה כפלדה. למעשה, הוא היה שקוף עד כדי כך שבעומק כמה מטרים נראו קפואים דולפין או דג סנדל פה ושם. להקות צלופחים נחו בלי ניע, כמהופנטים, אך האם חייהם ניטלו מהם או רק הושעו עד שובו של החום, זאת לא ידעו המלומדים לקבוע. ליד גשר לונדון, שם קפא הנהר עד עומק של כארבעים מטרים, נראתה בבירור סירת משוטים שטבעה, שהיתה מונחת על קרקעית הנהר במקום שבו שקעה בסתיו שעבר, עמוסה בתפוחים. הזקנה שחתרה בסירת המצרכים הזאת והסיעה את הפירות לשוק במחוז סארי ישבה בתוכה בבגד צמר משובץ וחצאית בעלת חישוקים, כשחיקה מלא תפוחים, כאילו היא עומדת לשרת לקוח, אף שתכלכלות מסוימת בשפתיים רימזה על האמת. המראה הזה היה אהוב ביותר על המלך ג'יימס, והוא נהג להביא קבוצות של אנשי חצר כדי שיתבוננו איתו. בקיצור, לא היה מראה זוהר ועליז מזה בשעות היום. אבל דווקא בלילה היה הקרנבל בשיאו. כי הקרה נמשכה בלי הפוגה; הלילות היו דוממים להפליא; הירח והכוכבים זהרו בבוהק יהלומים נוקשה, חליל וחצוצרה השמיעו מוזיקה עדינה ואנשי החצר רקדו.

    אורלנדו לא היה מאלה המפזזים בקלילות את ריקודי הקוּראנט והלאווֹלְטָה; הוא היה מגושם ומפוזר קצת. הוא העדיף את הריקודים הפשוטים של ארצו, שרקד בילדותו, על פני המקצבים הזרים והמשונים האלה. למעשה, בדיוק הצמיד את רגליו בסיומו של קדריל או מינואט, בסביבות שש בערב בשבעה בינואר, כאשר ראה דמות מחליקה וקרבה מן הסככה של השגרירות המוסקבאית, דמות נער או אישה - הטוניקה הרפויה והמכנסיים התפוחים בסגנון רוסי הסוו את מינה - שעוררה בו סקרנות עצומה. הברייה, בלי קשר לשמה ולמינה, היתה בעלת גובה ממוצע וגיזרה דקיקה מאוד, ומכף רגל עד ראש לבשה קטיפה בצבע צדפה, מעוטרת בפרווה ירקרקה בלתי מזוהה. אבל הפרטים האלה התעמעמו בזכות כוח הפיתוי המדהים שנבע מן הדמות כולה. דימויים ומטאפורות מופלאים ומופרזים ביותר נשזרו והשתרגו במוחו של אורלנדו. בתוך שלוש שניות בלבד כינה אותה מלון, אננס, עץ זית, אבן ברקת ושועל בשלג - הוא לא ידע אם שמע אותה, טעם אותה, ראה אותה או שלושתם גם יחד. (אומנם אסור לנו להיעצר ולו לרגע בסיפור, אבל נוכל לציין כאן בחיפזון שבשלב זה היו כל הדימויים שלו פשוטים מאוד כדי שיתאימו לחושיו, ונלקחו בעיקר מדברים שטעמם היה אהוב עליו כילד. חושיו, גם אם היו פשוטים, היו חזקים להפליא. אבל לא, בשום אופן לא נוכל להמשיך ולהשתהות כדי לחפש את סיבת הדברים.... מלון, אבן ברקת, שועל בשלג - כך ליהג, כך בהה. כאשר הנער חלף לידו על קצות האצבעות כמעט - למרבה הצער בוודאי היה זה נער, כי שום אישה לא היתה יכולה להחליק במהירות ובעוצמה כזאת - רצה אורלנדו לתלוש את שערו מרוב רוגז על כך שהאדם הזה הוא בן מינו ולכן שום גיפופים אינם באים בחשבון. אבל המחליק התקרב שוב. הרגליים, הידיים והיציבה היו של נער, אבל שום נער לא ניחן מעולם בפה כזה; לשום נער אין שדיים כאלה; לשום נער אין עיניים שנראות כאילו נִשלו מקרקעית הים. לבסוף, בהינף קידה חיננית לפני המלך, שדשדש ועבר שם כשהוא סמוך על זרועו של בן לוויה רם דרג כלשהו, נעצרה הדמות המחליקה. היא היתה במרחק סנטימטרים ספורים ממנו. היא היתה אישה. אורלנדו בהה; רעד; בער; קפא; השתוקק להשליך את עצמו מעלה באוויר הקיצי; למחוץ אצטרובלים תחת רגליו; לטלטל את זרועותיו עם עצי האשור והאלונים. אבל בפועל רק משך את שפתיו מעל שיניו הלבנות והקטנות; פתח אותן כסנטימטר כמבקש לנשוך; וסגר אותן כאילו נשך. הגבירה יופרוסיני היתה שעונה על זרועו.

    שמה של הזרה, כך נודע לו, הוא הנסיכה מארוּשָה סטָנילוֹבסָקה דאגמָר נטאשה איליאנה רומנוביץ', והיא הגיעה כחלק ממשלחתו של השגריר המוסקבאי, שהיה דודהּ או אביה, כדי להשתתף בטקס ההכתרה. המידע על המוסקבאים היה מועט מאוד. הם היו עטורים בזקנים גדולים ובכובעי פרווה, ורוב הזמן ישבו ולא פצו פה כמעט; הם שתו משקה שחור כלשהו וירקו אותו מדי פעם על הקרח. איש מהם לא דיבר אנגלית, ואמנם חלקם דיברו צרפתית שוטפת, אך שפה זו לא היתה שגורה אז בחצר המלוכה האנגלית.

    אורלנדו והנסיכה התוודעו זה לזה במקרה הבא: הם ישבו זה מול זה ליד השולחן הגדול שנערך מתחת לסככה ענקית לכבוד האורחים נשואי הפנים. מקום הישיבה שהוקצה לנסיכה היה בין שני אצילים צעירים, הלורד פרנסיס ויר והרוזן הצעיר ממוריי. ומצחיק היה לראות את המצוקה שנקלעו אליה בתוך זמן קצר, כי שניהם היו אמנם בחורים מצוינים בדרכם, אבל ידעו צרפתית פחות מתינוק בן יומו. בתחילת הארוחה פנתה הנסיכה אל הרוזן ואמרה לו בחינניות שכבשה את לבו, " Je crois avoir fait la connaissance d'un gentilhomme qui vous était apparenté en Polone l'été dernier", ואחר כך אמרה ללורד, " La beauté des dames de la cour d'Angleterre me met dans la ravissement. On ne peut voir une dame plus gracieuse que votre reine, ni une coiffure plus belle que la sienne",* והלורד פרנסיס והרוזן הצעיר הפגינו מבוכה רבה ביותר. הראשון מיהר להגיש לה שפע של רוטב חזרת, והשני שרק לכלב שלו ופקד עליו לבקש עצם. לנוכח המחזה הזה לא הצליחה הנסיכה לכבוש את צחוקה, ואורלנדו נתקל במבטה מעבר לראשי החזירים השחוטים והטווסים הממולאים וצחק גם הוא. הוא צחק, אבל הצחוק על שפתיו קפא מיד בפליאה: את מי אהב עד עכשיו? את מה אהב? שאל את עצמו בסערת רגשות. והשיב לעצמו - זקנה שכולה עור ועצמות; פרוצות סמוקות לחיים רבות מספור; נזירה בכיינית; שוחרת הרפתקות עקשנית ואכזרית; שפע מהנהן של תחרה וטקסיות. האהבה היתה לו רק מצע מרַפד. ההנאות שהפיק ממנה היו תפלות להחריד. עכשיו תהה כיצד היה מסוגל לעבור את כל זה בלי לפהק. כי בזמן שהתבונן, נמַסה הסמיכות שבדמו; הקרח נהפך ליין בעורקיו; הוא שמע מים שופעים וציפורים מזמרות; אביב הנץ בנוף החורף הנוקשה; גברותו ניעורה; הוא לפת חרב בידו; הוא הסתער על יריב נחוש יותר מפולני או מוּרי; הוא צלל במים עמוקים; הוא ראה את פרח הסכנה צומח בנקיק; הוא הושיט את ידו - למעשה מלמל במהירות את אחת הסונֶטות הנרגשות ביותר שלו כשהנסיכה פנתה אליו, "האם תוכל להעביר לי את המלח בטובך?"

    [* "נדמה לי שבקיץ האחרון הכרתי בפולין אדון שמקורב אליך"; "יופיין של הגבירות בחצר המלוכה האנגלית מעורר בי התפעלות. בכל העולם אין גבירה מלבבת כמו מלכתכם ואין תסרוקת יפה כמו שלה".]

    הוא הסמיק עמוקות.

    "בכל העונג שבעולם, מדאם," השיב בצרפתית במבטא מושלם. הרי דיבר את השפה הזאת כאילו היתה שפת אמו; המשרתת של אמו לימדה אותו, תודה לאל. אבל אולי היה עדיף אילולא למד את השפה הזאת; אילולא השיב לקול הזה; אילולא הלך אחרי אורן של העיניים האלה...

    הנסיכה המשיכה. מי הם הגלמים האלה שיושבים לצדה ומתנהגים כמו סייסים? שאלה אותו. מה היא התערובת המבחילה ששפכו על הצלחת שלה? האם באנגליה כלבים ואנשים אוכלים מעל אותו שולחן? האם הדמות המגוחכת הזאת בקצה השולחן, שהשיער שלה קלוע כלפי מעלה כמו עמוד מאי (comme une grande perche mal fagotée),* היא אכן המלכה? והאם המלך תמיד מזיל ריר בצורה כזאת? ומי מהקשקשנים האלה הוא ג'ורג' וילֶרְס? השאלות האלה בלבלו קצת את אורלנדו בהתחלה, אבל הן הוצגו בבדיחות דעת ובשובבות כה רבה, שבעל כורחו פרץ בצחוק; בפניהם החתומים של הסובבים ראה שאיש מהם לא הבין מילה, ולכן ענה לה בחופשיות, ממש כפי ששאלה אותו, ודיבר, כמוה, בצרפתית מושלמת.

    [* "כמו מוט גדול וחסר טעם".]

    כך נוצרה קירבה בין השניים, שחוללה עד מהרה שערורייה גדולה בחצר.

    עד מהרה ראו הסובבים שאורלנדו מקדיש למוסקבאית תשומת לב רבה מכפי שנדרש על פי הנימוס. כמעט לא מש ממנה, ואמנם שיחותיהם לא היו מובנות לשאר, אך הן נוהלו בחיוניות כה רבה ולוו בהסמקות ובצחקוקים כה רבים, שכל מטומטם היה יכול לשער במה הן עוסקות. נוסף על כך, השינוי שחל באורלנדו היה מדהים. מעולם לא נראה מלא חיים כל כך. בן לילה השיל מעליו את הסרבול הנערי שלו; הנער הזועף, שלא היה מסוגל להיכנס לחדרה של גברת מבלי להפיל מחצית מחפצי הנוי, נהפך לאציל מלא חן ואדיבות גברית. כשהגיש את ידו למוסקבאית (כך כינו אותה) כדי שתיכנס למזחלת, או הושיט לה זרוע לריקוד, או תפס את הממחטה המנוקדת ששמטה, או ביצע כל אחת מאותן מטלות מגוונות שכל גבירה נעלה דורשת את ביצוען וכל אוהב נחפז לחזות אותן מראש, העלה המראה ברק בכל עין שכהתה מזוקן והחיש עוד יותר את דופק הנעורים המהיר. אבל ענן העיב על כל זה. הזקנים משכו בכתפיים. הצעירים גיחכו מאחורי כף יד. כולם ידעו שאורלנדו מאורס לאחרת. הליידי מרגרט אובראיין אודייר אוריילי טירקונל (כי זה היה שמה האמיתי של יופרוסיני מן הסונטות) היא שענדה את טבעת הספיר המרהיבה של אורלנדו על אצבע האמה בידה השמאלית. לה היתה עכשיו זכות עליונה על תשומת לבו. אבל גם כששמטה על הקרח את כל הממחטות שבמלתחתה (והיו לה עשרות כאלה), לא גחן אורלנדו להרים אותן. היא המתינה עשרים דקות כדי שיגיש לה את ידו כשהיא נכנסת למזחלת, ולבסוף נאלצה להסתפק בשירותיו של הכושי שלה. כשהחליקה על הקרח באופן מגושם למדי, איש לא ניצב לצדה כדי לעודד אותה, וכשנפלה בכבדות רבה למדי, איש לא הקים אותה על רגליה ולא ניער את השלג מעל חצאיותיה. אמנם היתה קהת חושים מטבעה, לא נטתה להיעלב בקלות, ולא מיהרה להאמין, כמו רוב האנשים, שזרה גמורה יכולה לנשל אותה מחיבתו של אורלנדו, אבל אפילו היא החלה לחשוד לבסוף שמתבשל שם משהו אשר עלול לפגום בשלוות נפשה.

    ואכן, ככל שחלפו הימים, טרח אורלנדו פחות ופחות להסתיר את רגשותיו. הוא המציא תירוץ כזה או אחר כדי לעזוב את החבורה מיד אחרי הארוחה או חמק מבין המחליקים על הקרח שהסתדרו ברביעיות לקדריל. כעבור רגע הבחינו שגם המוסקבאית איננה. אבל הדבר שהרגיז ביותר את חצר המלוכה ופגע בנקודה הרגישה ביותר שלה - שהיא יהירותה, כמובן - היתה העובדה שהזוג נראה לא פעם מתגנב מתחת לסרט המשי, שהפריד בין המתחם המלכותי לבין החלק הציבורי של הנהר, ונעלם בקהל האנשים הפשוטים. כי לפתע היתה הנסיכה רוקעת ברגלה וקוראת, "קח אותי מכאן. אני מתעבת את האספסוף האנגלי שלך," ובכך התכוונה לחצר המלוכה עצמה. היא לא יכלה לשאת אותה עוד. החצר מלאה בזקנות חטטניות שנועצות לך מבטים בפנים, כך אמרה, ובבחורים מתנשאים שדורכים לך על הרגליים. הם מסריחים. הכלבים שלהם מתרוצצים לה בין הרגליים. היא מרגישה כמו בכלוב. ברוסיה יש להם נהרות שרוחבם חמישה-עשר קילומטר, ואפשר להדהיר עליהם שישה סוסים זה לצד זה במשך כל היום בלי להיתקל באיש. חוץ מזה, היא רצתה לראות את מצודת לונדון ואת הבִּיפְאִיטֶרְס ששומרים שם, את הראשים בטֶמְפֶּל בָּר, ואת חנויות התכשיטים בעיר. וכך לקח אותה אורלנדו לעיר, הראה לה את הביפאיטרס ואת ראשיהם הערופים של המורדים, וקנה לה כל מה שמצא חן בעיניה בבורסה המלכותית. אבל זה לא הספיק. כל אחד מהם השתוקק יותר ויותר להיות ביחידות במחיצת רעהו במשך כל היום, במקום שבו איש לא ישתומם ולא ינעץ מבטים. לכן, במקום להחליק לעבר לונדון, פנו לכיוון ההפוך, ועד מהרה התרחקו מן ההמון אל מרחביו הקפואים של נהר התמזה, שבהם לא נקרתה נפש חיה בדרכם, מלבד ציפורי ים ואיזו כפרייה זקנה שחצבה בקרח בניסיון עקר למלא דלי מים או קוששה זרדים ועלים יבשים להסקה. העניים לא הרחיקו מבקתותיהם, ואלה ששפר מזלם ויכלו להרשות לעצמם נקהלו אל החמימות והשמחה שבעיר.

    וכך נהנו אורלנדו וסשה - כפי שכינה אותה לשם הקיצור, וגם משום שהיה זה שמו של שועל רוסי לבן שהיה לו כילד, יצור רך כשלג, אך בעל שיני פלדה, שיום אחד נשך אותו בפראות עד שאביו הרג אותו - מכך שהנהר עמד כולו לרשותם. משולהבים מרוב החלקה ואהבה השתרעו באחד מעיקולי הנהר הנידחים, שבו עיטרו ערבות צהובות את הגדה, ובתוככי גלימת הפרווה הגדולה חיבק אותה אורלנדו בזרועותיו, והתוודע לראשונה, כך מלמל, אל תענוגות האהבה. בתום האקסטזה, בעודם מעורסלים בערפול חושים על הקרח, סיפר לה על אהובותיו האחרות, ועל כך שבהשוואה אליה היו רק בולי עץ, שק ואפר. והיא צחקה לנוכח להיטותו, הסתובבה שוב בזרועותיו ולמען האהבה חיבקה אותו עוד חיבוק אחד. והם התפלאו על כך שהקרח לא נמס מהלהט שלהם, וריחמו על הזקנה המסכנה שאין לה אמצעים טבעיים כאלה להפשיר אותו והיא נאלצת לחצוב בו בסכין מתכת קר. וכך, מכורבלים בפרוות הצובל, דיברו על כל נושא שבעולם; על מראות ומסעות; על מוּרים ופגאנים; על זקנו של הגבר הזה ועורה של האישה ההיא; על חולדה שעלתה על השולחן ואכלה מכף ידה; על שטיחי הקיר בביתו, שמתנועעים בלי הרף; על פָּנים; על נוצה. דבר לא היה זניח מדי לשיחה כזאת, דבר לא היה חשוב מדי.

    ואז, לפתע, שקע אורלנדו בהתקף דכדוך; אולי למראה הזקנה המשתרכת על הקרח, או סתם כך; והוא הטיל את עצמו על הקרח כשפניו מטה, הביט לתוך המים הקפואים וחשב על מוות. כי צודק הוגה הדעות שאומר כי ההבדל בין אושר לדכדוך הוא דק כחוד התער; והוא אף ממשיך וטוען שהאחד הוא תאומו של האחר; וכך הוא מגיע למסקנה שכל הרגשות הקיצוניים קשורים לשיגעון; ולכן הוא מפציר בנו למצוא מפלט בכנסייה האמיתית (האנַבַּפטיסטית, לדעתו), שרק היא הנמל, המעגן, חוף המבטחים וכולי, לדבריו, למי שמיטלטל על פני הים הזה.

    "הכול נגמר במוות," אמר אורלנדו, שישב עכשיו זקוף וקדרות העיבה על פניו. (כי כך פעל מוחו עכשיו, בתנודות עזות מחיים למוות, בלי לעצור בשום מקום באמצע, כך שגם הביוגרף אינו יכול לעצור, ועליו למהר ככל יכולתו כדי להדביק את הפעולות הנלהבות, הנמהרות והטיפשיות ואת המילים המופרזות והבלתי צפויות שאורלנדו אכן התמסר להן בתקופה זו של חייו, אי אפשר להכחיש זאת.)

    "הכול נגמר במוות," אמר אורלנדו, שישב עכשיו זקוף על הקרח. אבל סשה, שבעורקיה לא זרם דם אנגלי, כזכור, אלא מוצאה היה מרוסיה, שבה שקיעות השמש ארוכות יותר, השחר פתאומי פחות, ומשפטים רבים נקטעים באמצע המילה מתוך היסוס לגבי האופן המוצלח ביותר לסיים אותם - סשה הביטה בו, אולי בלגלוג מסוים, כי בוודאי נראה לה כמו ילד, ולא אמרה כלום. אבל השלג שמתחתם התקרר בסופו של דבר, וזה לא מצא חן בעיניה, ולכן הקימה אותו שוב על רגליו ואמרה לו דברים מלבבים, שנונים וחכמים (אך לרוע המזל בצרפתית בלבד, שכידוע לכול מאבדת בתרגום את טעמה המיוחד) עד כדי כך ששכח את המים הקפואים, את הלילה הקרב, את הזקֵנה או כל דבר אחר, וניסה להגיד לה - כשהוא משתכשך ומתפלש בין אלפי דימויים שהתיישנו כמו הנשים שהיוו להם השראה - כמו מה היא. שלג, קצפת, שיש, דובדבנים, אבן בהט, חוט זהב? אף לא אחד מאלה. היא כמו שועל, או כמו עץ זית; כמו גלי הים כשמביטים עליהם מגבוה; כמו ברקת; כמו השמש על גבעה ירוקה שעדיין מצועפת עננים - כמו משהו שלא ראה ולא הכיר מעולם באנגליה. הוא סרק את השפה לאורכה ולרוחבה, אבל המילים הכזיבו אותו. הוא נזקק לנוף אחר ולשפה אחרת. האנגלית היתה שפה כנה מדי, גלויה ומתוקה מדי בשביל סשה. כי בכל מה שאמרה, גם אם נראתה פתוחה וחושנית, היה חבוי משהו; בכל מה שעשתה, נועז ככל שהיה, נסתר משהו. כמו שנדמה שלהבה ירוקה נסתרת באבן הברקת או השמש כלואה בתוך גבעה. הצלילות היתה רק כלפי חוץ; בפנים היתה להבה מתעתעת. להבה שהופיעה; שנעלמה; סשה מעולם לא קרנה באלומת אור מתמדת כמו אישה אנגלייה - אבל בשלב הזה, כשנזכר בליידי מרגרט ובחצאיות שלה, הוצף אורלנדו בלהט פראי וסחף אותה על פני הקרח, מהר יותר ויותר, נשבע שירדוף אחרי הלהבה, יצלול ויִשלה את אבן החן, וכן הלאה וכן הלאה, כשהמילים בוקעות מפיו בהתנשפויות של תשוקה, כמו משורר שהכאב סוחט ממנו שורות של שיר.

    אבל סשה שתקה. אחרי שאורלנדו גמר להגיד לה שהיא שועל, עץ זית או ראש גבעה ירוקה, ואחרי שסיפר לה את כל ההיסטוריה המשפחתית שלו - שביתם הוא אחד העתיקים ביותר בבריטניה; איך הגיעו מרומא עם הקיסרים והיתה להם זכות לפסוע בקוֹרסוֹ (שהוא הרחוב הראשי ברומא) מתחת לאפיריון מעוטר בגדילים, זכות שהיתה שמורה, לדבריו, לבעלי דם קיסרי בלבד (כי היתה בו גאוות פתאים משעשעת למדי) - אחרי כל זה עצר ושאל אותה, איפה הבית שלה? מה אביה עושה? האם יש לה אחים? למה היא נמצאת כאן לבד עם הדוד שלה? ואז, משום מה, אף על פי שענתה בנכונות רבה למדי, נוצרה מבוכה ביניהם. בתחילה חשד שמעמדה אינו רם כפי שהיתה רוצה; או שהיא מתביישת במנהגים הפראיים של בני עמה, כי שמע שהנשים במוסקבה מגדלות זקן והגברים מכוסים פרווה מהמותניים ומטה; שבני שני המינים מתמרחים בחֵלב כדי להתגונן מפני הקור, קורעים את הבשר שבצלחתם בעזרת האצבעות בלבד ומתגוררים בבקתות שאציל אנגלי לא היה מעז לשכן בהן את הבקר שלו; ולכן לא לחץ עליה. אבל אחרי שחשב, הגיע למסקנה ששתיקתה בוודאי אינה נובעת מהסיבה הזאת; הרי לה עצמה לא היה שיער על הסנטר; היא לבשה קטיפה וענדה פנינים, והתנהגותה לא היתה אופיינית בשום אופן לאישה שגדלה ברפת.

    אז מה היא מסתירה מפניו? הספק שחלחל מתחת לעוצמת רגשותיו הכבירה היה כמו חול טובעני מתחת לאנדרטה, שנע לפתע ומרטיט את כל היסודות. ייסורים אחזו בו פתאום. ואז התפרץ בחימה כה עזה, שלא ידעה איך להרגיע אותו. אולי לא רצתה להרגיע אותו; אולי זעמו נעם לה והיא עוררה אותו בכוונה - כזאת היא נטייתו המשונה של האופי המוסקבאי.

    אבל אם נמשיך בסיפור - ביום ההוא החליקו רחוק יותר מן הרגיל, עד שהגיעו לקטע של הנהר שבו קפאו הספינות שעגנו באמצע הזרם. אחת מהן היתה ספינתה של השגרירות המוסקבאית, שמן התורן הראשי שלה התנופף העיט השחור הדו-ראשי, ונטיפי קרח ססגוניים באורך כמה מטרים השתלשלו ממנו. סשה זכרה שהשאירה כמה מבגדיה בספינה, ומכיוון שהניחו שהספינה ריקה, טיפסו עליה והתחילו לחפש אותם. מכיוון שזכר קטעים מסוימים מעברו שלו, שיער אורלנדו כי ייתכן בהחלט שכמה אזרחים טובים מצאו כאן מקלט לפניהם; וכך אכן היה. הם לא הרחיקו לכת, וצעיר נאה צץ פתאום מאחורי סליל חבלים, שם היה עסוק בעניין משלו, הוא אמר לכאורה (כי דיבר ברוסית) שהוא אחד מאנשי הצוות ויעזור לנסיכה למצוא את מה שהיא מחפשת, הדליק נר ונעלם איתה בתוך קרביה של הספינה.

    הזמן חלף, ואורלנדו, השקוע בחלומותיו, הרהר רק בתענוגות החיים; באבן החן שלו; בנדירות שלה; באמצעים הדרושים לעשותה שלו בוודאות ובאופן בלתי הפיך. מכשולים ניצבו בדרך וקשיים לא מעטים. היא היתה נחושה בדעתה לחיות ברוסיה, שיש בה נהרות קפואים, סוסי בר וגם גברים שמשספים זה את גרונו של זה, כך אמרה. אמנם נוף של אורנים ושלג והרגלים של תאווה וטבח לא קסמו לו; גם לא היה להוט לחדול מן ההרגלים הנעימים של חיי הכפר, כגון שעשועי ספורט ונטיעת עצים; לוותר על משרתו; להרוס את הקריירה שלו; לירות באיילים במקום בארנבות; לשתות וודקה במקום יין לבן ולהסתיר סכין בשרוול - אף על פי שלא ידע לשם מה. ובכל זאת, את כל זה ואף יותר מזה היה מוכן לעשות למענה. אשר לנישואיו עם ליידי מרגרט שעמדו להיערך בעוד שבוע, הדבר היה מגוחך באופן ברור כל כך, שכמעט לא הקדיש לו מחשבה. קרוביה יגדפו אותו על כך שנטש גבירה מכובדת; ידידיו ילעגו לו על כך שהרס את הקריירה המוצלחת ביותר בעולם למען קוזאקית וערבות שלג, אך כל זה לא היה אפילו אניץ של קש על כף המאזניים בהשוואה לסשה עצמה. הם יברחו בליל האפֵלה הראשון. הם יפליגו לרוסיה. כך הרהר; כך תכנן כשפסע הלוך ושוב על הסיפון. הוא התעורר מהרהוריו כשהסתובב מערבה וראה את השמש התלויה כמו תפוז על הצלב של קתדרלת סיינט פול. היא היתה אדומה כדם ושקעה במהירות. בוודאי כבר ערב כמעט. סשה נעדרת כבר שעה ויותר. מיד נתקף תחושות מבשרות רע, שגברו אפילו על רחשי האמון העמוקים ביותר כלפיה, והוא צלל אל תוך הפתח שבו ראה אותם יורדים אל בטן האונייה; ואחרי שדשדש בחשכה בין ארגזי מטען וחביות, הבחין בהבהוב קלוש בפינה וראה שהם יושבים שם. לרגע ראה אותם; ראה את סשה יושבת על ברכיו של המלח; ראה אותה רוכנת אליו; ראה אותם מתנשקים לפני שהאור נמחה בענן זעם אדום. הוא הסתער בנהמת ייסורים כה עזה, שכל האונייה הדהדה. סשה השליכה את עצמה ביניהם, כי אחרת היה המלח נחנק לפני שהספיק לשלוף את חרבו. ואז תקפה את אורלנדו בחילה איומה, והם נאלצו להשכיב אותו על הרצפה ולהשקות אותו בברנדי עד ששב לתחייה. ואז, כשהתאושש והושיבו אותו על ערימת שקים על הסיפון, ריחפה סשה מעליו, חלפה ברוך מול עיניו המזוגגות, פתלתלה כמו השועל שנשך אותו, שידלה לרגע, האשימה לרגע, עד שהחל לפקפק במה שראה קודם. אולי הנר הבליח? אולי רק הצללים זזו? התיבה היתה כבדה, אמרה; האיש עזר לה להזיז אותה. אורלנדו האמין לה לרגע - איך יוכל להיות בטוח שזעמו לא צייר לו את הדבר שהפחיד אותו יותר מכול? - אבל כעבור רגע חרה לו עוד יותר על תרמיתה. ואז החווירה סשה עצמה; היא רקעה ברגלה על הסיפון, אמרה שהיא תסתלק עוד הלילה, וקראה לאֵלים שלה להמית אותה אם היא, בת למשפחת רומנוביץ', היתה בזרועותיו של ספן פשוט. ואכן, כשהביט בשניהם יחד (אף שבקושי רב אילץ את עצמו לעשות זאת) הזדעזע אורלנדו מדמיונו המעוות, שהיה מסוגל לצייר דמות שברירית כל כך בכפותיו של יצור ים שעיר כזה. האיש היה ענקי - שני מטרים בלי נעליים; ענד חישוקי מתכת פשוטים באוזניו; ונראה כמו סוס משאות שגִדרון או אדום חזה התעופף וירד עליו. ולכן נכנע; האמין לה; וביקש את סליחתה. אבל כשירדו בסולם האונייה, אוהבים שוב, נעצרה סשה כשידה על הסולם, ושילחה לעבר המפלצת השחומה ורחבת הלחיים מטח של ברכות, הלצות ומילות חיבה ברוסית, שאורלנדו לא הבין מילה ממנו. אבל משהו בנעימת קולה (אולי באשמת העיצורים הרוסיים) הזכיר לאורלנדו מראה שנגלה לו כמה לילות קודם לכן, כשראה אותה מכרסמת בחשאי בפינת החדר בדל של נר שמצאה על הרצפה. נכון, זה היה נר ורוד; הוא היה מוזהב; ומשולחנו של המלך; אבל בכל זאת היה זה חֵלב, והיא כרסמה אותו. האם אין בה משהו בוטה, חשב כשהושיט לה יד כדי שתרד אל הקרח, משהו גס מטבעו, משהו איכרי במוצאו? והוא דמיין אותה כבת ארבעים כבדת גוף, אף על פי שעכשיו היתה דקיקה כגבעול, וקהת חושים, אף על פי שעכשיו היתה עליזה כעפרוני. אבל שוב, כשהחליקו לעבר לונדון, התמוססו החשדות האלה בחזהו, והוא הרגיש כאילו דג גדול תחב קרס באפו ומושך אותו במהירות במים בניגוד לרצונו, ובכל זאת בהסכמתו.

     

     

    הנסיכה הרוסית בילדותה

     

    הערב היה יפה להדהים. השמש זה עתה שקעה, וכל הכיפות, המגדלים והצריחים של לונדון הזדקרו שחורים כדיו על רקע ענני השקיעה האדומים כאש. הנה הצלב המעוטר בצ'רינג; הנה הכיפה של קתדרלת סיינט פול; שם נראה הריבוע הכבד של מצודת לונדון; ושם, כמו שדירה של עצים שהופשטו מכל עליהם חוץ מגבשושית בקצה, נראו הראשים המשופדים בטמפל בר. חלונות כנסיית וסטמינסטר היו מוארים עכשיו ובערו כמו שלט גיבורים שמימי וססגוני (על פי דמיונו של אורלנדו); כל המערב נראה עכשיו כמו חלון זהוב עם גדודי מלאכים (שוב על פי דמיונו של אורלנדו) העולים ויורדים בלי הרף במדרגות השמים. במשך כל הזמן הזה דומה שנעו במצולות אינסופיות של אוויר, עד כדי כך הכחיל הקרח; ועד כדי כך היה חלק כזכוכית, שהחליקו מהר יותר ויותר אל העיר, והשחפים הלבנים חגו סביבם וחתכו את האוויר באבחת כנפיים, ממש כפי ששניהם חתכו את הקרח באבחות מחליקיים.

    דומה שסשה ביקשה לאושש את אמונו בה והיתה עדינה מתמיד ומשעשעת עוד יותר. לפני כן כמעט לא דיברה על עברה, אבל עכשיו סיפרה לו איך בחורף, ברוסיה, היא מקשיבה לזאבים המייללים על פני הערבות, ושלוש פעמים נבחה כמו זאב כדי להדגים לו. ואז סיפר לה על הצבאים בשלג בבית, ואיך הם נכנסים לפעמים לאולם הגדול כדי להתחמם, וזקן אחד מאכיל אותם בדייסה מתוך דלי. והיא שיבחה אותו - על אהבתו לחיות; על אבירותו; על רגליו. הוא הוקסם משבחיה, נכלם כשנזכר איך הטיל בה דופי כשדמיין אותה על ברכיו של מלח פשוט וכבת ארבעים שמנה וקהת חושים, ואמר לה שאין מילים בפיו לשבח אותה; ותכף מיד עלה על דעתו כמה היא דומה לאביב ולעשב ירוק ולמים זורמים, והוא חיבק אותה חזק מתמיד וסחרר אותה איתו עד אמצע הנהר, כך שהשחפים והקורמורנים הסתחררו גם הם. לבסוף נעצרו, קצרי נשימה, והיא אמרה, כשהיא מתנשפת קלות, שהוא כמו עץ חג מולד עם מיליון נרות (כמו שיש להם ברוסיה), שתלויים עליו כדורים צהובים; שהוא קורן; ואפשר להאיר בעזרתו רחוב שלם (אפשר לתרגם זאת כך); כי בזכות הלחיים הבורקות, התלתלים הכהים והגלימה בצבעי שחור וארגמן נראה כאילו הוא בוער בזוהר של עצמו, מעששית שדולקת בתוכו.

    אך כל הצבעים, חוץ מהאדום בלחייו של אורלנדו, נמוגו עד מהרה. הלילה ירד. אור השקיעה הכתום נגוז, ובמקומו עלה בוהק מדהים בלובנו מן הלפידים, המדורות, המשואות הבוערות ומאמצעים אחרים שהאירו את הנהר וחוללו שינוי מוזר ביותר. כנסיות וארמונות בעלי חזיתות אבן לבנה נגלו רק כרצועות וכתמים שצפים באוויר. מקתדרלת סיינט פול לא נותר דבר מלבד הצלב המוזהב. וסטמינסטר נראתה כמו שלד של עלה אפור. הכול נעשה כחוש ושונה. כשהתקרבו לקרנבל, שמעו צליל עמוק, כמו נקישת קוֹלָן, שהתעצם עוד ועוד עד שנהפך לשאגה. מדי פעם נשמעה תרועה גדולה כשזיקוק נסק באוויר. בהדרגה הבחינו בדמויות קטנות שניתקות מההמון העצום וחגות אנה ואנה כמו יבחושים על פני הנהר. מעל למעגל הזוהר ומסביבו, כקדֵרת חשכה, העיק ליל החורף השחור והעמוק. ואז, לתוך החשכה הזאת, בהפוגות ששמרו על ציפייה דרוכה ופה פעור, החלו לנסוק זיקוקים מלבלבים; סהרונים, נחשים, כתר. היערות והגבעות הרחוקות נראו לרגע ירוקים כביום קיץ; וכעבור רגע היו שוב חורף ושחור בכול.

    עכשיו קרבו אורלנדו והנסיכה למתחם המלכותי וגילו שדרכם חסומה בקהל גדול של פשוטי עם, שנדחקו אל סרט המשי ככל שרק העזו. מכיוון שלא רצו לשים קץ לפרטיותם ולהיתקל במבטים הנוקבים שארבו להם, התעכבו שם ונדחקו בין חייטים; שוליות; נשות דייגים; סוחרי סוסים; שולפי שפנים מהכובע; סטודנטים רעבים ללחם; משרתות עטויות שביסים; מוכרות תפוזים; נערי אורוות; אזרחים מהוגנים; מוזגים גסי רוח; והמון ילדים לבושי בלואים, כמו אלה שמתגודדים תמיד בשולי הקהל, צורחים ונדחקים בין רגליהם של אנשים - אכן, כל ההמונים מרחובותיה של לונדון היו שם, צחקו ונדחקו, שיחקו בקוביות, הגידו עתידות, דחפו, דגדגו, צבטו; חלקם היו עליזים, חלקם מדוכדכים; אלה פערו פיות נדהמים; אלה קרקרו בבוז כמו עורבים על גג בית - כולם במלבושים שונים ומשונים, כפי שארנקם או מעמדם אפשרו להם; אלה בפרוות ובבדי צמר משובחים; ואלה בסחבות, ורק מגבת שכרוכה סביב רגליהם מבודדת אותם מן הקרח. דומה שרוב ההמון הזה נדחק מול סככה או במה בסגנון תיאטרון הבובות פאנץ' וג'ודי, שעליה התנהלה הצגה כלשהי. איש שחור עור נופף בזרועותיו וצווח. אישה בלבן היתה שרועה על מיטה. אמנם הבימוי היה מחוספס, השחקנים התרוצצו מעלה ומטה על פני מדרגות ומעדו עליהן לפעמים, הצופים רקעו ברגליים ושרקו, או זרקו מתוך שעמום קליפת תפוז על הקרח כדי שאחד הכלבים יסתער עליה, אך ניגון המילים הפתלתל והמדהים בכל זאת ריגש את אורלנדו כמו מוזיקה. המילים נאמרו במהירות עצומה ובזריזות לשון נועזת, שהזכירו לו את המלחים השרים בגני הבירה בופּינג; גם מבלי שהצליח להבין את משמעותן היו לו המילים כיין. מדי פעם הגיע לאוזניו בכל זאת משפט בודד על פני הקרח, שכמו נתלש ממעמקי לבו. זעמו הפרוע של המוּרי נראה לו כזעמו שלו, וכשהמורי חנק את האישה במיטתה, היה זה הוא החונק את סשה במו ידיו.

    לבסוף תמה ההצגה. הכול החשיך. דמעות זלגו על פניו. כשהרים את מבטו אל השמים, לא היה שם דבר מלבד אפלה. הרס ומוות יורדים על הכול, חשב. חייו של אדם מסתיימים בקבר. תולעים זוללות אותנו.

     

    ליקוי עצום ודאי יהיה עכשיו

    של שמש וירח, האדמה בבעתה

    תפער את פיה...*

    [* שקספיר, אותלו, מערכה 5, תמונה 2: אותלו מדבר לעצמו מיד לאחר שרצח את דזדמונה.]

     

    ברגע שאמר זאת, עלה כוכב חיוור בזיכרונו. הלילה היה אפל; שחור כזפת; אבל הרי ללילה כזה המתינו; בדיוק בלילה כזה תכננו לברוח. עכשיו נזכר בכול. הגיעה השעה. בפרץ תשוקה הצמיד אליו את סשה ולחש באוזנה "Jour de ma vie! ".*  זה היה האות המוסכם. בחצות ייפגשו בפונדק ליד גשר בְּלֶקְפְרַאיֶירְס. שם ממתינים להם סוסים. הכול מוכן לבריחתם. ועכשיו נפרדו, היא פנתה אל האוהל שלה, והוא אל שלו. עדיין נותרה שעה עד למועד.

    [* צרפתית: "משוש חיי" או "היום הנפלא בחיי".]

    אורלנדו כבר המתין שם זמן רב לפני חצות. הלילה היה שחור כדיו, עד כדי כך שאיש לא נראה לעין עד שנתקל בך ממש, והדבר היה לטובה; אך שררה בו גם דממה כבדה ביותר, כך שקול פרסות סוס או בכי של ילד נשמעו ממרחק קילומטר. אורלנדו פסע הלוך ושוב בחצר הקטנה, ושוב ושוב החסיר לבו פעימה למשמע פרסות סוס על המרצפת או אוושת שמלה של אישה. אבל הרוכב היה רק סוחר שאיחר להגיע הביתה; או אישה מהסביבה שעיסוקה לא היה כה תמים. הם חלפו, והרחוב נעשה שקט עוד יותר. האורות שדלקו בקומות התחתונות, בבתים הקטנים והצפופים שבהם התגוררו עניי העיר, עלו אט אט אל חדרי השינה, ואחר כך כבו בזה אחד זה. באזורים האלה היו פנסי רחוב מעטים, אם בכלל; ובגלל רשלנותו של שומר הלילה כבו לא פעם זמן רב לפני עלות השחר. אז נעשתה החשכה עמוקה עוד יותר. אורלנדו הביט בפתילת העששית שלו; בדק את חבקי האוכף; טען את אקדחיו; סקר את נרתיקי האקדחים; ועשה את כל הדברים האלה עשר פעמים לפחות, עד שלא מצא שום דבר נוסף הדורש את תשומת לבו. עדיין נותרו עשרים דקות עד חצות, אבל הוא לא היה מסוגל להיכנס לפונדק, שבו עדיין הגישה המארחת יין סֶק ויין קנרי זול לכמה ימאים, שישבו שם, שרו שירים וסיפרו סיפורים על דרייק, הוקינס וגרנוויל, עד שנשמטו לבסוף מעל הספסלים ונרדמו על רצפת העץ. החשכה היתה רחומה יותר ללבו הגדוש והנסער. הוא האזין לכל צעד; בחן כל צליל. כל צעקת שיכור וכל יללה של עלובת נפש, שהושכבה בתבן או נקלעה למצוקה אחרת, שיספו את לבו, כאילו בישרו רעות להרפתקה שלו. אך הוא לא חשש לסשה. עם אומץ כמו שלה, ההרפתקה הזאת תיראה כדבר של מה בכך. היא תגיע לבדה, במעיל ובמכנסיים, נועלת מגפיים כמו גבר. צעדים קלים כמו שלה כמעט לא יישמעו, אפילו בדממה הזאת.

    כך המתין בחשכה, כשלפתע הלמה חבטה בפניו, בלחיו, רכה אבל כבדה. כה מתוח היה מרוב ציפייה, שנבהל ושלח את ידו אל חרבו. החבטות נשנו שוב ושוב, במצח ובלחיים. הכפור היבש נמשך זמן כה רב שרק כעבור רגע ארוך הבין שטיפות גשם הן שיורדות; שטיפות גשם הן שחובטות בו. בתחילה ירדו אחת אחת, במכוון, בזו אחר זו. אך עד מהרה נהפכו שש טיפות לשישים; ולשש מאות; ואז ירדו כולן יחד, כזרם מים אחד. כאילו השמים הקשים והמוצקים נהפכו למעיין שופע. בתוך חמש דקות היה אורלנדו רטוב עד לשד עצמותיו.

    במהירות הכניס את הסוסים למקום מחסה וביקש לו מקלט מתחת למשקוף הדלת, משם היה יכול בכל זאת להשקיף אל החצר. האוויר היה סמיך מתמיד עכשיו, והגשם הכבד העלה אדים וסאן עד כדי כך שלא היתה שום אפשרות לשמוע צעדים של אדם או חיה. הדרכים המלאות מהמורות יוצפו, וייתכן שלא יוכלו לעבור בהם. אבל כיצד זה ישפיע על בריחתם - על כך כמעט לא חשב. כל חושיו הופנו אל הדרך המרוצפת - המנצנצת באור העששית - אל בואה של סשה. לרגעים, בחשיכה, נדמה לו שהוא רואה אותה אפופה צליפות מטר. אבל חזיון התעתועים נגוז, ולפתע, בקול מבעית ומאיים, קול מלא אימה וחרדה שסימר כל שערת ייסורים בנפשו של אורלנדו, צלצל הפעמון של סיינט פול את הצלצול הראשון של שעת חצות. ארבע פעמים נוספות צלצל בלי רחמים. באמונת סרק של אוהב החליט אורלנדו שתגיע בצלצול השישי. אבל הצלצול השישי הדהד ונדם, והשביעי נשמע וגם השמיני, ובאוזני רוחו הדאוגה נשמעו כצלילים המבשרים ואחר כך גם מכריזים על מוות ואסון. למשמע הצלצול השנים עשר ידע שדינו נחרץ. לשווא ניסה ההיגיון שבו להסביר; אולי היא מאחרת; אולי עצרו בעדה; אולי תעתה בדרך. לבו הרוגש והנלהב של אורלנדו ידע את האמת. שעונים נוספים צלצלו, דינדנו בזה אחר זה. דומה שהעולם כולו הצטלצל בבשורת תרמיתה וחרפתו. החשדות הישנים שרחשו בו בסתר פרצו ממקום מחבואם אל אוויר העולם. נחיל נחשים הכיש אותו, כל אחד ארסי מקודמו. הוא ניצב מתחת למשקוף בגשם העז ולא נע. בחלוף הדקות הזדחל רפיון אל ברכיו. המבול נמשך. ונדמה שתותחים גדולים רועמים בתוכו. שאון עצום נשמע, כמו עצי אלון שנקרעים ונבקעים. וגם צעקות רמות ונאקות אכזריות ונוראות. אבל אורלנדו ניצב שם בלי ניע עד שהשעון של סיינט פול צלצל שתיים, ואז קרא בקול בלגלוג נורא, כשכל שיניו חשופות, "Jour de ma vie!" השליך את העששית ארצה, עלה על סוסו ודהר בלי לדעת לאן.

    דומה שדחף עיוור כלשהו - כי את שלב ההיגיון כבר עבר - הניע אותו להתקדם לאורך גדת הנהר לעבר הים. כי כשעלה השחר - ואכן עלה בפתאומיות חריגה - כשהשמים הצהיבו והגשם כמעט פסק, מצא את עצמו על גדת התמזה ליד וופינג. עכשיו נגלה לעיניו מראה משונה ביותר. במקום שבו היה במשך שלושה חודשים ויותר קרח עבה ומוצק עד כדי כך שנראה קבוע כאבן ונשא על גבו עיר עליזה, היה עכשיו שטף של מים צהובים וסוערים. הנהר ניתק את מוסרותיו בלילה. כאילו בקע מעיין גופרית מן השכבות הוולקניות שלמטה (דעה שרוב המלומדים נוטים להחזיק בה) ופוצץ את הקרח בלהט כה עז, שסחף את השברים העצומים והכבדים והפריד ביניהם בפראות. עצם מראה המים השוצפים גרם סחרחורת. מהומה פרועה שררה בכול. הנהר היה זרוע קרחונים. חלקם היו רחבים כמו מדשאת כדורת וגבוהים כמו בית; אחרים לא היו גדולים ממגבעת, אך מעוכים בצורות שונות ומשונות. מדי פעם הגיעה שיירה שלמה של גושי קרח והטביעה את כל מה שהיה בדרכה. עכשיו, כשהתערבל והסתחרר כמו נחש מעונה, נראה הנהר כנוגח בשברים ומשליך אותם מגדה לגדה, כך שהיה אפשר לשמוע כיצד הם מתנפצים על הרציפים והעמודים. אבל נורא ומבעית מכול היה מראה האנשים שנלכדו על הקרח בלילה ועכשיו התרוצצו במצוקה איומה על האיים המסתחררים והמיטלטלים. גורלם נחרץ, בין שיקפצו אל הזרם ובין שיישארו על הקרח. לפעמים הגיע קרחון ועליו קבוצה של יצורים מסכנים כאלה, כשחלקם כורעים על ברכיהם. כמה מן הנשים הניקו את תינוקיהן. דומה שאחד הזקנים קרא בקול מספר קדוש. לפעמים נראה אומלל בודד פוסע לבדו על לוח קרח צר, וגורלו היה אולי הנורא מכול. כשנסחפו אל הים, נשמעו חלקם קוראים לשווא לעזרה, מפריחים הבטחות פרועות לתקן את דרכיהם, מתוודים על חטאיהם ונשבעים להקים מזבחות ולתרום תרומות, אם רק ייענה אלוהים לתפילתם. אחרים היו המומים מאימה עד כדי כך ישבו בלי נוע, שתקו ובהו נִכחם. חבורת ימאים צעירים או דוורים, אם לשפוט על פי מדיהם, שאגו וצעקו שירי מסבאה גסים באומץ מעושה, ולבסוף התנגשו בעץ וטבעו כשקללות על שפתותיהם. אציל זקן - כפי שהעידו עליו גלימת הפרווה ושרשרת הזהב - טבע לא הרחק מהמקום שבו עמד אורלנדו, כשהוא קורא לנקום במורדים האירים, שרק הם, כך קרא בנשימתו האחרונה, זממו את מעשה השטנים הזה. רבים גוועו כשהם מחבקים בחוזקה כלי כסף או אוצר אחר; וכמה עשרות עלובי נפש טבעו בגלל חמדנותם, כי השליכו את עצמם מן הגדה אל הזרם כדי שגביע זהב לא יחמוק מידיהם או גלימת פרווה לא תיעלם מעיניהם. כי רהיטים, חפצי ערך ונכסים מכל סוג נסחפו על גבי הקרחונים. בין שאר המראות המוזרים נראתה חתולה מיניקה את גוריה; שולחן מפואר ערוך לעשרים סועדים; זוג במיטה; ואינספור כלי בישול שונים ומשונים.

    אורלנדו ההמום והנדהם לא היה מסוגל לעשות דבר במשך זמן מה, מלבד לצפות במרוצתם המחרידה של המים החופזים על פניו. אך לבסוף דומה שהתעשת, טפח על סוסו בדורבנות ודהר במהירות לאורך הגדה לעבר הים. לאחר שעקף את אחד מעיקולי הנהר, הגיע אל המקום שרק לפני יומיים נראו בו ספינותיהם של השגרירים קפואות בלי ניע. במהירות ספר את כולן: הצרפתית; הספרדית; האוסטרית; הטורקית. כולן עדיין צפו, אם כי הצרפתית התנתקה מן העוגן, ובדופן הספינה הטורקית נפער חור גדול והמים חדרו לתוכה במהירות. אבל הספינה הרוסית לא נראתה בשום מקום. לרגע חשב שטבעה; אבל כשהזדקף בארכופים והאהיל על עיניו, שניחנו בראיית נץ, הצליח אורלנדו להבחין בדמות ספינה באופק. העיטים השחורים התנוססו בראש התורן. ספינת השגרירות המוסקבאית הפליגה לים.

    הוא השליך את עצמו מעל הסוס, ובזעמו כמו ביקש לחבוט בשיטפון. כשהוא שקוע עד ברכיו במים, הטיח באישה הבוגדנית את כל העלבונות שנפלו אי פעם בחלקן של בנות מינה. בוגדנית, מתעתעת, הפכפכה, כך כינה אותה; בת שטן, נואפת, רמאית; והמים המסתחררים נשאו את מילותיו והשליכו לרגליו סיר שבור וגבעול קטן.

    • וירג´יניה וולף
    • וירג´יניה וולף

      וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

      ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.
     
  • המלצות נוספות
    • גברת דאלוויי
    • אל המגדלור
    • גטסבי הגדול
    • הקץ לנשק
    • חירות של רגע
    • מות העש
    • בין המערכות
    • הגלים
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • השוד
    • סיפורה של שפחה