גונבים את הבשורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גונבים את הבשורה

גונבים את הבשורה

ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 608 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 8 דק'

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

"זהו כינוס ראשון למאמרי הספרות של שלֵו, שפורסמו במהלך חייו לאורך שישים שנה כמעט. על אף היקפה, רוחבה ומשכה של יריעה מרשימה זו, הוא לא כינסם בספר משלו ואף התנגד לכינוסם בידי אחרים שחפצו בכך. רק בשנותיו האחרונות, וביודעו כי מפעל זה ייחתם מן הסתם רק לאחר מותו, נעתר לבקשות חוזרות ונשנות, והתוצאה היא הספר הכבד שאתם אוחזים בידיכם.
התנגדותו של שלֵו לכינוס כתביו בספר מעוררת תהייה. אומנם המזג הביקורתי שלו, אשר היה קשוב להווה החי ומכוּונן לדופק החיים הציבוריים, והגיב לאירועי השעה ולרחשי החיים החברתיים גם כשעסק, לכאורה, בסוגיות ספרותיות רחוקות או בכתבים היסטוריים וביוצרי מופת מן העבר, מזג זה חייב הדפסה מהירה בבמות שחיי השעה והאקטואליה הפוליטית והתרבותית היא נשמת אפן. אלא שללא כינוס בדפוס בר-קיימא, נקברו כתביו של שלֵו בארכיונים, ונראה כי על אף מקוריותם וחשיבותם, הם לא חילחלו אל תודעת ציבור הקוראים.
אפשר לשער כי שלֵו נהנה מכך שפיזור כתביו בין במות שונות שהגישה הפיזית אל מרביתן אינה פשוטה ותובעת מאמץ מסוים מצד הקוראים והתכוונות מיוחדת להשיגן, הקנה לו חמקמקות מסוימת, כמעט שֵדית, אשר הלמה את אופיו, המסרב בעיקשות לכל קיבוע, מיון או הגדרה נוחים ופשוטים."
מתוך: מי מפחד ממרדכי שלו? אחרית דבר, שירה סתיו
 
מבקר הספרות מרדכי שלֵו היה מהחשובים בבקרי הספרות העברית, אך עם זאת - מהעלומים שבהם. כתביו החשובים ידועים היום ליודעי ח”ן בלבד, ועל אף חיוניותם ומורכבותם, אינם נגישים וכמעט שאינם מוכרים. אנו שמחים וגאים להציג לפניכם את כינוס עבודתו המחקרית של שלֵו, שתעוזתה ומקוריותה ניכרות לכל עין. אנו משוכנעים שהחוקרים והקוראים שייחשפו כאן לראשונה לעבודתו, ייווכחו לדעת עד כמה היא רעננה וחדשנית.

סקירות וביקורות

אלוהי הדברים הקטנים למאמרים המזהירים של מרדכי שלו, שכונסו לראשונה בספר, יש אופי בלשי מובהק מרדכי שלו (‭2014-1926‬) היה מבקר ספרות אגדי וחידתי, מי שבמשך כ-‭60‬ שנה - לא ברציפות אלא פעם בכמה שנים - פירסם בבמות שונות, חלקן נידחות יחסית, מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת חריפים ומזהירים, ששורשיהם אחוזים בפרטי פרטיהם של הטקסטים הנידונים, אך צמרותיהם מגביהות לתזות היסטוריוסופיות לאומיות וגם אוניברסליות. בחייו סירב שלו לכנס את כתביו, אולי מתוך ענווה ואולי, כפי שמציעה שירה סתיו באחרית הדבר שלה, מתוך סירוב להיות מושא לסקירה בעצמו. עכשיו, ארבע שנים אחרי מותו, כונסו לראשונה כתביו הספרותיים, כינוס ששלו נתן לו את הסכמתו בימיו האחרונים, באמצעות ילדיו צרויה וענר שלו.

לחלק ניכר מהמסות של שלו יש אופי בלשי מובהק. הוא בוחר יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, חושף את זהותן האמיתית, כלומר את פרשנותן. כמו בלש גדול הוא קשוב לפרטים הקטנים. כמו סופר בלשים מיומן הוא מוליך אותנו צעד-צעד בסבך לקראת קרחת היער שבה יזדהר מעלינו הגילוי הגדול. הקריאה בקובץ מענגת כל כך, עד שנהניתי גם מניתוח יצירות שכשלעצמן לא אהבתי או לא מצאתי בהן את ידיי ואת רגליי, כמו 'שמחת עניים' של אלתרמן. כך חושף הבלש שלו את התשתית של קינה מקראית אצל דליה רביקוביץ; את מוטיב העקדה העברית, שבמרכזו הצלת הילד הצבר שנועד לגדולות, אצל א"ב יהושע; את המתח בין יהדות לעבריות אצל אלתרמן; את יחסי היהודים והעולם הנוצרי ב'מחכים לגודו' של בקט; את משמעותו היהודית של 'לפני החוק' מאת קפקא ועוד ועוד.

שתי שאלות עיקריות שאלתי את עצמי בזמן הקריאה המהנה והמעשירה כל כך. ראשית, האם הפרשנויות של שלו נכונות? לשאלה הזו אפשר לענות רק אחרי קריאה חוזרת בכל היצירות ששלו מבקר. תפיסתו הפרשנית היא שמשמעותה של יצירה חבויה בין השיטין שלה והיא אינה מודעת אפילו ליוצר עצמו. זו תפיסה מעניינת ואף מלהיבה, גם אם מעוררת רתיעה. מצד אחד, היא גוררת משיכה ליצירות שהצד החידתי בהן דומיננטי מראש. לא פלא שמבקר מסוג כזה נמשך אל קפקא (ולא אל, נגיד, פרוסט), אל עגנון (ולא אל ברנר), אל א"ב יהושע המוקדם (ולא אל יעקב שבתאי). מצד שני, תפיסת ספרות כזו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם דתית. כפי שהמשמעות אינה גלויה בשטח הפנים של הטקסט אלא חבויה במעמקיו שלא ישוערו, כך גם האל מסתתר בהיסטוריה ויש לחשוף את פעילותו החשאית בתוכה. ל"משמעות" של טקסט ספרותי, ללא מודע (שלו הוא פרוידיאני בחלק מפרשנויותיו) ולאלוהים תכונה אחת משותפת: הם נסתרים. כך שהשאלה אם שלו הוא פרשן-חושף או פרשן-יוצר - מלבד העובדה שהיא נדמית לי פחות חשובה לנוכח ההנאה והעניין שמעוררת הקריאה במסות - קשורה לשאלה השנייה והמרכזית יותר שעולה בקריאה: האם הפרשנויות של שלו מציגות תפיסת עולם מעניינת?

עמדתו הפילוסופית של שלו קרובה לעמדותיו של ברוך קורצווייל (שאליו הוא מתייחס בכבוד כמה פעמים לאורך הקובץ), וגם, כפי שמזכירה סתיו באחרית הדבר, לעמדותיו של דב סדן. על קרבה זו יש להוסיף את קרבתו לתפיסה המשיחית-הגליאנית של הרב קוק. לפי מכלול תפיסות אלו, "הבעיה הדתית" (כלומר, נטישת היהדות המסורתית) היא מרכזית בהוויה הלאומית שלנו גם דורות לאחר עזיבת הדת, והמתח המרכזי בין היהדות המסורתית לציונות שהתנכרה לה, עתיד להיפתר בסינתזה שתחבר גוף (ציונות) ונפש (יהדות). בהתאם לגישה הזו, מבקר ספרות כמו שלו מצביע על נוכחות "הבעיה הדתית" גם ביצירות שנראות רחוקות ממנה, וצופה עתיד שבו יאוחה המתח ותיפתר הבעיה, או אף מראה איך ביצירות עצמן נרמז האיחוי המיוחל.

אני מסכים עם שלו ש"הבעיה הדתית" היא בעיה מרכזית. ובדורנו, שבו השיבה אל הדתלאום ניכרת כל כך, קל לראות את צדקתו. אני אף מודע לכך שקורותיו הבלתי ייאמנו של העם היהודי במאה ה-‭20‬ מעודדות פרשנות כזו. אבל מתחשק לשאול את שלו מה ששואלת ב'שדים' של דוסטויבסקי דמות אחת את רעותה, המאמינה בייעודה המשיחי של רוסיה: "הכל טוב ויפה – אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?" כי אם לא, הרי שכל המטפיזיקה הזו חסרת ממשות. אבל יותר חשוב - עמדה אקזיסטנציאליסטית (כמו של ברנר, למשל), ששואבת את כוחה מוודאות המוות האישי והחיים האינדיבידואליים הבלתי מחיקים, על אושרם וסבלם, נותרת מעט אדישה לנוכח משיחות המכחול הגדולות של שלו; לנוכח המשיחיות הכלל-ישראלית שלו.

נכון, האקזיסטנציאליזם החילוני מצוי במשבר, ומבקר חריף ודתי במזגו כמו שלו יודע ללחוץ היכן שכואב (למשל כשהוא דן באובססיה של רביקוביץ לגבי הנעורים והגיל המתקדם). נכון, האקזיסטנציאליזם הפך בחלקו, בדורות האחרונים, לנרקיסיזם. כל זה לא אומר שהישענות על הדת-לאום היא התשובה. למי שיבש מעיינו לא יועילו כל מימיו של הים הגדול המלוח.

בתמונה: מרדכי שלו, צילום: באדיבות ארכיון מרדכי שלו, מכון הקשרים
אריק גלסנר 7 לילות 16/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2018
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 608 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 10 שעות ו 8 דק'

ניתן למצוא גם ב -

סקירות וביקורות

אלוהי הדברים הקטנים למאמרים המזהירים של מרדכי שלו, שכונסו לראשונה בספר, יש אופי בלשי מובהק מרדכי שלו (‭2014-1926‬) היה מבקר ספרות אגדי וחידתי, מי שבמשך כ-‭60‬ שנה - לא ברציפות אלא פעם בכמה שנים - פירסם בבמות שונות, חלקן נידחות יחסית, מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת חריפים ומזהירים, ששורשיהם אחוזים בפרטי פרטיהם של הטקסטים הנידונים, אך צמרותיהם מגביהות לתזות היסטוריוסופיות לאומיות וגם אוניברסליות. בחייו סירב שלו לכנס את כתביו, אולי מתוך ענווה ואולי, כפי שמציעה שירה סתיו באחרית הדבר שלה, מתוך סירוב להיות מושא לסקירה בעצמו. עכשיו, ארבע שנים אחרי מותו, כונסו לראשונה כתביו הספרותיים, כינוס ששלו נתן לו את הסכמתו בימיו האחרונים, באמצעות ילדיו צרויה וענר שלו.

לחלק ניכר מהמסות של שלו יש אופי בלשי מובהק. הוא בוחר יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, חושף את זהותן האמיתית, כלומר את פרשנותן. כמו בלש גדול הוא קשוב לפרטים הקטנים. כמו סופר בלשים מיומן הוא מוליך אותנו צעד-צעד בסבך לקראת קרחת היער שבה יזדהר מעלינו הגילוי הגדול. הקריאה בקובץ מענגת כל כך, עד שנהניתי גם מניתוח יצירות שכשלעצמן לא אהבתי או לא מצאתי בהן את ידיי ואת רגליי, כמו 'שמחת עניים' של אלתרמן. כך חושף הבלש שלו את התשתית של קינה מקראית אצל דליה רביקוביץ; את מוטיב העקדה העברית, שבמרכזו הצלת הילד הצבר שנועד לגדולות, אצל א"ב יהושע; את המתח בין יהדות לעבריות אצל אלתרמן; את יחסי היהודים והעולם הנוצרי ב'מחכים לגודו' של בקט; את משמעותו היהודית של 'לפני החוק' מאת קפקא ועוד ועוד.

שתי שאלות עיקריות שאלתי את עצמי בזמן הקריאה המהנה והמעשירה כל כך. ראשית, האם הפרשנויות של שלו נכונות? לשאלה הזו אפשר לענות רק אחרי קריאה חוזרת בכל היצירות ששלו מבקר. תפיסתו הפרשנית היא שמשמעותה של יצירה חבויה בין השיטין שלה והיא אינה מודעת אפילו ליוצר עצמו. זו תפיסה מעניינת ואף מלהיבה, גם אם מעוררת רתיעה. מצד אחד, היא גוררת משיכה ליצירות שהצד החידתי בהן דומיננטי מראש. לא פלא שמבקר מסוג כזה נמשך אל קפקא (ולא אל, נגיד, פרוסט), אל עגנון (ולא אל ברנר), אל א"ב יהושע המוקדם (ולא אל יעקב שבתאי). מצד שני, תפיסת ספרות כזו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם דתית. כפי שהמשמעות אינה גלויה בשטח הפנים של הטקסט אלא חבויה במעמקיו שלא ישוערו, כך גם האל מסתתר בהיסטוריה ויש לחשוף את פעילותו החשאית בתוכה. ל"משמעות" של טקסט ספרותי, ללא מודע (שלו הוא פרוידיאני בחלק מפרשנויותיו) ולאלוהים תכונה אחת משותפת: הם נסתרים. כך שהשאלה אם שלו הוא פרשן-חושף או פרשן-יוצר - מלבד העובדה שהיא נדמית לי פחות חשובה לנוכח ההנאה והעניין שמעוררת הקריאה במסות - קשורה לשאלה השנייה והמרכזית יותר שעולה בקריאה: האם הפרשנויות של שלו מציגות תפיסת עולם מעניינת?

עמדתו הפילוסופית של שלו קרובה לעמדותיו של ברוך קורצווייל (שאליו הוא מתייחס בכבוד כמה פעמים לאורך הקובץ), וגם, כפי שמזכירה סתיו באחרית הדבר, לעמדותיו של דב סדן. על קרבה זו יש להוסיף את קרבתו לתפיסה המשיחית-הגליאנית של הרב קוק. לפי מכלול תפיסות אלו, "הבעיה הדתית" (כלומר, נטישת היהדות המסורתית) היא מרכזית בהוויה הלאומית שלנו גם דורות לאחר עזיבת הדת, והמתח המרכזי בין היהדות המסורתית לציונות שהתנכרה לה, עתיד להיפתר בסינתזה שתחבר גוף (ציונות) ונפש (יהדות). בהתאם לגישה הזו, מבקר ספרות כמו שלו מצביע על נוכחות "הבעיה הדתית" גם ביצירות שנראות רחוקות ממנה, וצופה עתיד שבו יאוחה המתח ותיפתר הבעיה, או אף מראה איך ביצירות עצמן נרמז האיחוי המיוחל.

אני מסכים עם שלו ש"הבעיה הדתית" היא בעיה מרכזית. ובדורנו, שבו השיבה אל הדתלאום ניכרת כל כך, קל לראות את צדקתו. אני אף מודע לכך שקורותיו הבלתי ייאמנו של העם היהודי במאה ה-‭20‬ מעודדות פרשנות כזו. אבל מתחשק לשאול את שלו מה ששואלת ב'שדים' של דוסטויבסקי דמות אחת את רעותה, המאמינה בייעודה המשיחי של רוסיה: "הכל טוב ויפה – אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?" כי אם לא, הרי שכל המטפיזיקה הזו חסרת ממשות. אבל יותר חשוב - עמדה אקזיסטנציאליסטית (כמו של ברנר, למשל), ששואבת את כוחה מוודאות המוות האישי והחיים האינדיבידואליים הבלתי מחיקים, על אושרם וסבלם, נותרת מעט אדישה לנוכח משיחות המכחול הגדולות של שלו; לנוכח המשיחיות הכלל-ישראלית שלו.

נכון, האקזיסטנציאליזם החילוני מצוי במשבר, ומבקר חריף ודתי במזגו כמו שלו יודע ללחוץ היכן שכואב (למשל כשהוא דן באובססיה של רביקוביץ לגבי הנעורים והגיל המתקדם). נכון, האקזיסטנציאליזם הפך בחלקו, בדורות האחרונים, לנרקיסיזם. כל זה לא אומר שהישענות על הדת-לאום היא התשובה. למי שיבש מעיינו לא יועילו כל מימיו של הים הגדול המלוח.

בתמונה: מרדכי שלו, צילום: באדיבות ארכיון מרדכי שלו, מכון הקשרים
אריק גלסנר 7 לילות 16/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
גונבים את הבשורה מרדכי שלו

טעימה מהספר תעלה בקרוב...