אי-ציות אזרחי

אייל נווה
הקדמה
 
על פניהם נראו חייו של הנרי דויד ת'ורו (Thoreau, 1817-1862) שקטים ורגועים ונעדרה מהם אותה דינמיקה של חיפוש מתמיד, מעבר תזזיתי ממקום למקום, עליות וירידות בסולם החברתי ושינוי קריירה ומקצוע, שאפיינו את חייהם של אמריקאים רבים בני המעמד הבינוני במהלך המאה ה־19. ת'ורו נולד בעיירה קונקורד שבמסצ'וסטס למשפחה אמידה למדיי, נשלח ללמוד באוניברסיטת הרווארד היוקרתית וסיים את לימודיו בהצטיינות. השכלתו הייתה מעמיקה ורחבה, הוא שלט ביוונית עתיקה ובלטינית כבשפת אם, והיה בקיא בספרות קלאסית ומודרנית, בפילוסופיה ובהגות, בשירה ובהיסטוריה, במדעים ובאמנויות. מעולם לא מיקד את התעניינותו האינטלקטואלית לכדי קריירה מקצועית, ולמעשה במשך כל חייו עסק בעיסוקים מזדמנים כפועל, דייג, רועה צאן, חקלאי, בעל מלאכה, מורה בבית ספר יסודי ואף לקח חלק בעסק המשפחתי לייצור עפרונות. ת'ורו סירב להתחייב לקריירה מקצועית כלשהי ויצא נגד עצם הנטייה של בני דורו לצבור רכוש ולרדוף אחר הצלחה חומרית ומקצועית. הוא חי את רוב חייו בעיירה שנולד בה, ושם גם נפטר בגיל צעיר יחסית. אף על פי שאהב לתור את סביבתו הקרובה, הוא לא עזב את גבולות ניו אינגלנד, למעט מסע קצר לקנדה הסמוכה. הוא הושפע רבות מהפילוסופיה של שכנו וידידו ראלף וולדו אמרסון (Emerson), לעתים עבד למחייתו באחוזתו של אמרסון ולאחר מותו נקבר לצדו. כמו אמרסון, נחשב ת'ורו לאינטלקטואל טיפוסי מניו אינגלנד ולמי שמשתייך לזרם הטרנסצנדנטליזם האמריקאי של אמצע המאה ה־19.
הטרנסצנדנטליזם נחשב להלך רוח יותר מאשר לשיטה פילוסופית סדורה, הלך רוח הדוגל בטיפוח חיים אותנטיים, אינדיווידואליסטיים, הקשורים ביחסי הרמוניה עם הטבע, ללא תלות כובלת בחברה ובכלכלה. האדם, לפי הטרנסצנדנטליזם, הוא נזר הבריאה ופועל יוצא של אלוהים מיטיב וכול־יכול, שהוא גם טבע נרחב וחסר גבולות וגם רוח אינסופית ונצחית. לכן עליו לשאוף למיצוי חירות ללא תלות ולחיות את חייו באותנטיות ובסקרנות מתמדת, להפעיל ביקורת כלפי הכבלים החברתיים ולהיזון מכוחות החיים הנמצאים בטבע, בנפש, בגוף ובאלוהות הכול־יכולה, שהיא גם האנושות הכול־יכולה. הדמוקרטיה, לפי הטרנסצנדנטליזם, היא נצחית ובלתי מוגבלת, מעין אופק אוטופי של שחרור האדם, הגשמת חירותו, מימוש יצירתיותו והתגלמות עצמיותו האותנטית והנון־קונפורמיסטית שמעבר למוסכמות ולמגבלות כלשהן.
יש הרואים בטרנסצנדנטליזם של אמרסון ושל ת'ורו מעין רומנטיקה אמריקאית, ומשווים זרם זה לזרמים רומנטיים אירופאיים שפרחו באותה תקופה. הגם שרב המשותף בין הזרמים הרומנטיים, הרומנטיקה האמריקאית אופטימית הרבה יותר, מדגישה את היופי שבטבע ללא הממד האפל והמסתורי, מאמינה בפוטנציאל של כל אדם ואדם ולא רק בגיבור הייחודי. זוהי השקפת עולם הבוטחת בניסיון האנושי הבלתי מוגבל ופורץ הגבולות, המאמינה ביכולתו של האדם לחתור לשיפור מתמיד, לעידון, לרגישות ולסולידריות עם הטבע החיצוני והפנימי, שלמעשה חד הם. החיים הם הרפתקה והתפעמות מיופי ומפלאי הבריאה, והם עצמם יצירה מתמדת ובלתי פוסקת.
ת'ורו האמין שעליו לגלות את המשמעות הנצחית בכל מקום ובכל רגע ולהישאר פתוח ורגיש להתחדשות המתמדת שביקום, בטבע החיצוני ובנפש האדם פנימה. הוא לא חיפש את החוויה המיסטית הרגשית והבלתי מוגדרת, ולכן לא היה רומנטיקן מתבודד הפורש מן החברה לטובת אקסטזה רגשית ועל־חושית. להפך, בכתביו השונים הוא מדגיש את בהירות הראייה הקלאסית ואת ההתבוננות המדויקת על פני שיכרון החושים וההתלהבות חסרת המעצורים. הוא האמין באינטואיציה הטבועה באדם, אך לא שלל את יכולתו השכלית ואת כישוריו האינטלקטואליים המגוונים. הוא יצר אפוא מתוך משמעת וביקורת עצמית, תוך שאיפה לחזק את הקשר לחברה הסובבת אותו, למשפחתו, לקהילתו ולאנשים שבאוזניהם נאם ואליהם הפנה את שיריו ואת כתביו. הוא לא הפך למתבודד אקסצנטרי, אלא להפך, היה ידיד נאמן לבני קהילתו, אזרח פעיל בעירו, הגיב לסוגיות פוליטיות וחברתיות והיה חבר בחוגים שונים שחיפשו משמעות בחיים שמעבר לרדיפה אחר הצלחה חומרית.
ואולם, כדי לבחון את הנחותיו הטרנסצנדנטליות החליט ת'ורו בקיץ 1845 לבנות לו בקתה קטנה ליד אגם וולדן שבקרבת קונקורד הנמצא באחוזתו של ידידו אמרסון, ולחיות שם לבדו במשך שנתיים. ת'ורו היה נחוש לבדוק כיצד יחיה לבדו בטבע ללא חברה וללא אנשים סביבו. שנתיים ימים חי על גדות האגם וראה בכך ניסיון שנועד להראות כי האדם מסוגל לחיות חיים העומדים ברשות עצמם ואינם מתבזבזים בתלות בחברה ובקונפורמיות לתביעות כלכליות ולמסגרות פוליטיות. את חייו אלה תיעד בספר וולדן, שהתפרסם ב־1854 והפך ברבות הימים לאחת מיצירות המופת המקוריות ביותר של סופר ומשורר אמריקאי.
"באתי לעולם הזה לאו דווקא כדי לשפר אותו, אלא כדי לחיות בו, ויהיה זה מקום טוב או רע", כתב ת'ורו בהקדמה לספר, וכך הביע עמדה בלתי מטיפה שאינה דורשת מאיש לחקותו. אולם הקריאה בספר והתובנות העולות ממנו מעמידות בפני הקוראים תמונה מרתקת של חיים אותנטיים הקרובים לטבע ומסתפקים במועט, ובכל זאת חיים כה משמעותיים וכה ראויים הנמצאים מעבר לגבולות המוסכמים וקוראים לאדם לנסות ולחקותם. וולדן נחשב ליצירה אותנטית של אדם שהגיע להרמוניה בין המעשה למחשבה, בין הרצון לביצוע, בין הערכים לפעולה, בין החומר לצורה. מבחינה זו הוא מעין ספר פולחן לרבים שניסו לפרוץ את גבולות הניכור החברתי באמריקה ובמקומות אחרים בעולם, ולחתור אל מעבר למוסכמות החומרניות ולנוחות הטכנולוגית של חיי המעמד הבינוני האמריקאי. הוא שימש לא פעם מדריך לדרך חיים חלופית בקרב חוגים אנרכיסטיים, נון־קונפורמיסטיים ואידיאליסטיים שפרשו מחברתם, אך גם לאותם חוגים רפורמטורים שניסו לתקן את החברה ולהופכה להומנית, טבעית, צודקת והוגנת יותר.
מלבד יצירה זו כתב ת'ורו מאמרים בתגובה לאירועים השונים שחווה במהלך חייו. נושאי המאמרים והכתבות היו רבים ומגוונים והתפתחו לרוב מתוך הרצאות ונאומים שנשא לפני קהל מאזינים. למרות הגיוון בנושאים, אפשר למצוא מכנה משותף ברוב המאמרים: ביקורת רדיקלית על דרך החיים האמריקאית והצבת חלופות המעודדות את הציבור הרחב לסרב ללכת בדרך זו. ת'ורו יצא נגד שלושת החטאים המרכזיים של ארצו - אימפריאליזם כוחני; עבדות וגזענות; וקפיטליזם חומרני ודורסני - עוולות שלדעתו פגעו באידיאלים העיקריים ובערכי היסוד שעליהם נוסדה ארצות הברית. הוא ראה בחטאים אלה עיוות אנושי, חברתי ופוליטי, והאשים את הממסד האמריקאי בטיפוחם ובחיזוקם. מכאן התייחסותו לממשל המקדם אימפריאליזם, גזענות וקפיטליזם כאל ממשל מושחת, שחובת האזרחים להתנגד לו על ידי אי־ציות ומרי אזרחי בלתי אלים.
ת'ורו עצמו סירב לשלם מסים בטענה כי אינו מוכן לממן את הפעולות הצבאיות של ארצות הברית נגד מקסיקו. הוא נעצר וישב בכלא לילה אחד בשל כך. במחאתו נגד האימפריאליזם האמריקאי ניסח ת'ורו לראשונה את הטיעונים בזכות המרי האזרחי וההתנגדות הבלתי אלימה. בכך הציב עצמו מחוץ לגבולות הקונצנזוס והגדיר את אחריות האדם לערכים הומניים ומוסריים הנמצאים מעבר למסגרת הפוליטית והחברתית שהוא משתייך אליה. נראה שת'ורו יצא נגד עצם חוקי המשחק של הדמוקרטיה הפרוצדורלית שארגנה את החיים הפוליטיים והחברתיים בארצות הברית. לטענתו, הדמוקרטיה הפרוצדורלית שמאפשרת אופוזיציה לפעולות הממשל איננה מתייחסת לסוגיות אתיות ולפשעים שהממשל מבצע. בהקשר האיפריאליסטי, אכן הייתה סיעה אנטי אימפריאליסטית בקרב הציבוריות האמריקאית, אולם היא לא זכתה לרוב במוסדות השלטון ולכן דעתה לא התקבלה. ת'ורו טען שברגע זה יש לשבור את חוקי המשחק הפרוצדורליים של הדמוקרטיה ולסרב להוציא לפועל אפילו החלטת רוב, אם היא בלתי מוסרית. אימפריאליזם הוא פשע גם אם רוב הנציגים הפוליטיים של חברה נתונה תומכים בו. לכן על הציבור הרחב לסרב לקחת בו חלק על ידי התנגדות בלתי אלימה כמו סירוב לשלם מסים, שביתה, חרם, השתמטות מגיוס ואפילו הפרת הסדר הציבורי. כך מממש האדם את מחויבותו לדמוקרטיה מהותית שמעבר לפרוצדורות של יחסי רוב־מיעוט.
המאמר "אי־ציות אזרחי" נחשב למסה המפורסמת ביותר של ת'ורו בשל קריאתו לפרוץ את גבולות ההתנגדות המקובלת בדמוקרטיה מבלי לאמץ פעולות אלימות נגד השיטה. זהו ניסיון ראשון מצד אזרח אמריקאי להרחיב את ממד ההתנגדות למשטר, ומבחינה זו הוא ניסיון מכונן, שחוגי אופוזיציה והתנגדות רדיקליים ורפורמטורים התבססו עליו במהלך השנים הבאות. מרטין לותר קינג, שראה במרי אזרחי ובהתנגדות בלתי אלימה דרך מרכזית במאבק השחורים לשוויון זכויות, הזכיר בנאומיו הרבים את החוב הגדול שהוא חב לא רק למהטמה גנדי אלא גם לת'ורו, שפיתח את עקרון האי־ציות האזרחי כבר במאה ה־19. חוגים אנרכיסטיים, פציפיסטיים, מתנגדי ההתערבות בוייטנאם, מנהיגי תנועות המחאה ותרבות הנגד בשנות ה־60 ומתנגדי הגולבליזציה בימינו אנו גם הם מתייחסים לתובנות שהעלה ת'ורו במאמר זה בזכות אי־ציות אזרחי.
לדעת ת'ורו, אי־ציות אזרחי הוא הכרח בל יגונה ואופציה ציבורית לגיטימית וראויה הנגזרת ממחויבות לדמוקרטיה מהותית בעלת ממד ערכי. הוא מראה את הסתירה המהותית בין דמוקרטיה המחויבת לחירות האדם ולזכויותיו הבסיסיות לבין אימפריאליזם הפוגע בחירויות ובזכויות אלה ורומס אותן, ולכן איננו לגיטימי בחברה דמוקרטית. זאת אף על פי שרוב הציבור, בהכרעה דמוקרטית פרוצדורלית, תומך באימפריאליזם כאקט של פטריוטיות. אי לכך, כשנוצרת סתירה בין הממד המהותי־ערכי של הדמוקרטיה כאורח חיים לבין הממד הפרוצדורלי־טכני של הדמוקרטיה כשיטה לקבלת החלטות ללא אלימות, על האזרח הדמוקרטי להעדיף את המהות על הפרוצדורה ולשבור את חוקי המשחק תוך נכונות לשלם על כך מחיר (המחיר ששילם ת'ורו היה פעוט יחסית - לילה אחד בבית המעצר - אך במאמרו הוא מן הסתם עוסק בחוויה זו בהרחבה).
יותר מכול הטרידה את ת'ורו בשנות ה־50 של המאה ה־19 הסתירה בין מחויבותה של ארצות הברית לחירות האדם ולשוויון זכויות האזרח מחד גיסא לבין קיומו של מוסד העבדות במדינות הדרום מאידך גיסא. לכן תמך ת'ורו בתנועה האבולישוניסטית של ויליאם לויד גריסון (Garrison), שקמה במדינות הצפון ולחמה למען ביטול מוחלט של העבדות. הוא לא חסך כל מאמץ ולא דחה שום הזדמנות שניתנה לו לגנות באופן בוטה את העבדות. יתרה מזאת, ת'ורו תמך בפעולותיהם של מתנגדי העבדות שנועדו להרוס את המוסד באמצעים שונים, כגון הסתרת עבדים נמלטים, הברחתם אל מחוץ לגבולות המדינה והעלאת הנושא לתודעה הציבורית. הוא אף חשף ככל יכולתו את ניסיונות ההדחקה של מנהיגים פוליטיים, ממסדים דתיים ואליטות אינטלקטואליות וכלכליות באשר לקיומה של העבדות.
בשני המאמרים העוסקים בסוגיה הטעונה של יחס החברה האמריקאית לעבדות ולגזענות - "עבדות במסצ'וסטס" ו"כתב הגנה על קפטן ג'ון בראון" - יצא ת'ורו נגד כל נכונות לפשרה עם החטא הנורא. לדידו, כל פעולה להריסת מוסד העבדות היא לגיטימית וכל ניסיון לעגן אותו במערכת חוקים או בהסכמה שבשתיקה הוא הוספת חטא על פשע. הוא יצא נגד המוסדות הפוליטיים במדינתו ובארץ כולה, שתחמו והגבילו אך גם הסדירו את פעולות העבדות ואת סחר העבדים ומעמדם. כך הכשירו פוליטיקאים ומנהיגי ציבור את עצם קיומו של מוסד נפשע על ידי קביעות משפטיות ולגליות, והתייחסו אליו במסגרת חוקי המשחק של הדמוקרטיה הפרוצדורלית. מתוך העמדה הערכית של התנגדות מוחלטת לעצם קיומה של עבדות תמך ת'ורו בכל פעולה להריסתה ולמחיקתה. לכן הוא לימד סנגוריה על פעולה אלימה כמו הניסיון הפתטי של ג'ון בראון לעורר מרד עבדים, ניסיון שהביא לתפיסתו, להאשמתו בבגידה ברפובליקה ולהוצאתו להורג. נאמן לתפיסה של העדפת המהות על הפרוצדורה, ראה ת'ורו בג'ון בראון גיבור ומרטיר למען המטרה הנשגבת של חירות האדם ויישום ערכי הדמוקרטיה האמיתיים, אשר מחויב לביצוע פעולות שונות ואף אלימות נגד הפשע הנורא של עבדות וגזענות.
במאמר האחרון שבקובץ, "חיים בלי עיקרון", מבקר ת'ורו את הקפיטליזם החומרני שמרדד את רוח האדם והופך בני אנוש לחפצים. הרבה לפני הביקורת הנוכחית נגד הממד הפטישיסטי של הקפיטליזם, מנסח ת'ורו את ראשיתה של ביקורת רדיקלית על עצם פעולת הקפיטליזם, שלדעתו מופעל על ידי עקרון רווח המצמצם את האדם לכדי "מטבע עובר לסוחר". זוהי ביקורת ראשונית ואינטואיטיבית במהותה על "רוח הקפיטליזם", מתוך התבוננות במירוץ אחר ההצלחה והעושר שהפך לאורח החיים המרכזי של אמריקאים רבים כל כך במאה ה־19. ללא מערכת מושגים מרקסיסטית או פוסט־מודרניסטית, אך תוך שימוש בשכל הישר, בחוש הומור ובאירוניה, מצביע ת'ורו על צמיחת האדם המוגבל והחד־ממדי, הנעדר עקרונות וחסר חוט שדרה, השבוי בכבלי הרווח הקפיטליסטי. מבחינה זו, מאמר זה הוא מבשרן של אסכולות ביקורתיות אנטי קפיטליסטיות שצמחו למעלה ממאה שנים מאוחר יותר.
עמדתו הרדיקלית של ת'ורו וביקורתו הבוטה כלפי האימפריאליזם, הגזענות והקפיטליזם בארצות הברית העניקו לו את הכינוי נון־קונפורמיסט. כינוי זה מעיד יותר מכול על יכולתה של המערכת האמריקאית לנטרל את הביקורת הרדיקלית נגדה על ידי הפיכתה לאופציה נוספת במסגרת הפלורליזם שהיא דוגלת בו. הנרי דויד ת'ורו יחד עם ידידו ראלף וולדו אמרסון וכמה נון־קונפורמיסטים נוספים נחשבים להוגים המובילים של אמצע המאה ה־19, והנון־קונפורמיזם שבכתביהם הוא חלק מהמסורת האינטלקטואלית האמריקאית. כך מסייע הנון־קונפורמיזם לסמן טוב יותר את גבולות הקונפורמיות.
לעתים מביאה הביקורת למיתון עוצמת הפשע שהמערכת מבצעת, כמו במקרה של ביטול העבדות ואיסורה בכל רחבי ארצות הברית. לעתים הביקורת מביאה לתיקון מסוים של עוול, כמו במקרה של הדרת הגזענות מהשיח הלגלי־פוליטי, תוך כדי השארתה כאופציה הנוכחת בשדה החברתי והתרבותי. לעתים הביקורת דווקא מחזקת ומחשלת את מושאי ביקורתה, כמו במקרה של האימפריאליזם והקפיטליזם האמריקאיים, שמצבם מעולם לא היה טוב יותר. הלגיטימציה לפעולות האימפריאליסטיות של הדמוקרטיה החזקה בעולם במאה ה־21 נעשית בהירה יותר אם משווים פעולות אלה לאימפריאליזם הבוטה והגס של ארצות הברית מול האינדיאנים או מול מקסיקו במאה ה־19. שיטת הקפיטליזם הגלובליסטי המאוחר נראית מבורכת ורחומה יותר אם משווים אותה לגמלוניות ולדורסנות הבוטה שאפיינו את הקפיטליזם הפרוע והתחרותי באמצע המאה ה־19.
אכן, ת'ורו מזהה עוולות ומסמן דרכים אנושיות להילחם בהן, כמו אי־ציות אזרחי והתנגדות מטעמי מצפון; אך המערכת מגיבה על ידי מיתון, כיסוי ו"ביות" העוולות, ואף מוכנה להפנים כמה מדרכי הלחימה, כגון הכרה בסירוב לשרת בצבא מטעמי מצפון. כל עוד הדמוקרטיה הפרוצדורלית האמריקאית חשה בטוחה וחזקה, היא מקבלת בברכה רעיונות נון־קונפורמיסטיים כגון אלה של ת'ורו, ומזהה בכתביו פוטנציאל מסמן גבולות ולא פוטנציאל מהפכני או חלופי.
כך נשארים כתביו הרדיקליים של ת'ורו, האמורים לייצג חלופה לדמוקרטיה הפרוצדורלית ולעוולות שהיא מייצרת, חלק ממסורת נון־קונפורמיסטית הקיימת בשדה הליברליזם האמריקאי, ולא מסד הגותי לבניית שיטה אחרת, ערכית ומוסרית. מבחינה זו הביקורת עקרה משהו, אך זה גם כוחה וסוד קיומה לטווח הארוך. היא מעמידה פוטנציאל מוסרי אנושי שאמנם נמצא מחוץ לגבולות הדמוקרטיה הפרוצדורלית אך ראוי לאזכור ולהכרה, שאם לא כן אנו עלולים ליפול בפח ולשגות באשליה שהמצוי הוא אכן הרצוי.