מנויים בלבד 6 - מאדאם

פרולוג

עדן

לפני בערך שבע וחצי שנים.

השיער השחור והחלק שלי תלוי מעל אסלת החרסינה בזמן שסבב נוסף של השתעלויות והתנשפויות אלימות תוקף אותי. לא נשאר לי שום דבר בקיבה, אבל רק שאיפה קטנה מהריח הצורב של חומרי הניקוי שבשירותי המסעדה מעוררת את הבחילה חסרת הרחמים הזו.

האם הסבל הזה ייגמר אי פעם?

היד שלי רועדת כשאני מנגבת איתה את הפה ומורידה את המים באסלה. אני לא בטוחה אם הרעידות נובעות מהעצבנות או מתת־התזונה של גופי. אולי משניהם. אחרי שאני שוטפת את ידיי, אני מורחת שוב את השפתון האדום ואת האייליינר השחור שלי, שנמרח מהדמעות שזלגו במהלך התקף ההקאה. ואז, כשהאיפור שלי מתוקן, אני מעיזה להביט שוב במראה.

האישה שמביטה בי חזרה היא מישהי שאני לא מזהה.

היא נועזת, יפהפייה, חסרת פחד וחכמה.

היא עומדת בשירותים של מסעדה יוקרתית לבושה בשמלה שחורה צמודה וחדשה ועומדת לצאת לדייט ראשון עם מיליארדר שהיא קיבלה איתו התאמה באפליקציית היכרויות קינקית, והיא מעמידה פנים שהיא לא מבועתת עד עמקי נשמתה.

האישה הזו היא לא אני.

אבל אני מוכנה להעמיד פנים הלילה. אני חייבת. אם לא עבורי, אז עבור החיים שגדלים בתוכי. אני חייבת להעמיד פנים שאני האישה הזו, מפני שאני מסרבת לחזור לאחור. האישה הזו אינטליגנטית, סקסית ואמיצה מספיק כדי לפתות גבר מבוגר ועשיר שידאג לה לכרטיס יציאה מהחיים שלה.

אם הוא יצליח להרחיק אותי מבעלי, אעשה כל מה שאצטרך. ואולי אני פוחדת, אבל אני לא מתביישת.

אני מחליקה את התיק שלי מתחת לזרועי, משליכה את מגבת הנייר אל פח האשפה ויוצאת מהשירותים. הראש שלי מונף גבוה כשאני ניגשת אל עמדת המארחת. עם כל הביטחון העצמי שאני מצליחה לגייס, אני אומרת לה את שמי.

"עדן סנט קלייר."

"אה, כן, מר קייד מחכה לך," היא עונה. "בואי אחריי."

אני מוחצת בין זרועותיי את התיק הקטן שלי ומכריחה את ידיי להפסיק לרעוד כשאני צועדת בעקבותיה. במקום להוביל אותי אל השולחנות במסעדה הקלאסית, היא מסתובבת אל וילון שמוביל אל גרם מדרגות. אני עולה אחריה במדרגות הברזל המפותלות עד שאנחנו מגיעות אל גג הבניין.

כשהיא פותחת את הדלת, אני עוצרת. שרשרת מנורות מכסה את גג המסעדה שמשקיפה אל המפרץ, עם צליל הגלים המתנפצים אל החוף במרחק. יש שולחן אחד בודד באמצע וגבר גבוה עם שיער שחור ומעט לבן שעומד לצידו, מביט בהרהור באוקיינוס הכהה, שם הירח זורח מעל המים.

הוא מסתובב כשהוא שומע את הדלת נפתחת ומחייך אליי בהבעה חמימה וכנה.

"עדן," הוא אומר וניגש אליי.

כשהוא מתקרב, אני שמה לב כמה הוא נאה, ואני מניחה שזה טוב. זה יהפוך את כל העניין להרבה יותר קל. הייתה לו תמונה בפרופיל, אבל אני אף פעם לא באמת סומכת על התמונות, אז זו הקלה לגלות שהוא אכן נאה כל כך.

"מר קייד... אדוני," אני עונה בחיוך כשהוא לוקח את ידי ומנשק את מפרקי האצבעות שלי.

"את נראית עוצרת נשימה הערב. תודה שהגעת."

"תודה שהזמנת אותי," אני אומרת.

כשאני שמה לב לרעד שבקולי ולמתח שמאחורי החיוך שלי, אני מזכירה לעצמי להיות האישה מהמראה. נועזת. יפהפייה. חסרת פחד.

"בבקשה, שבי." ידי עדיין נחה ברכות בידו, אני עוקבת אחריו אל השולחן, שם הוא מושך עבורי את הכיסא ומאפשר לי לשבת.

יש נר באמצע השולחן וקישוט מונח בכל צד. משהו במראה של המזלגות בשני גדלים שונים גורם לי חרדה. מזכיר לי שאני לא שייכת לכאן. אני לא יוקרתית או עשירה. מעולם לא אכלתי במקום שמגיש מזלגות בשני גדלים שונים.

אבל הלילה... אני לא אני.

"הרשיתי לעצמי להזמין לנו בקבוק שאטו לאפיט," הוא אומר ומתיישב מולי. "אני מקווה שאת אוהבת יין אדום."

הבטן שלי מתהפכת והידיים שלי מתחילות לרעוד שוב. "האמת שאני לא... שותה," אני מגמגמת.

העיניים שלו מתרחבות בהפתעה לפני שהן עוטות הבעה מבינה. "כמובן. עדיף להיות פיכח וצלול בכל מקרה."

הוא מנופף למארחת. "בבקשה תבטלי את בקבוק היין ותביאי לנו מים תוססים במקום זה. תודה."

"כמובן, מר קייד," היא עונה בחיוך מנומס.

בדיוק כשאני מתכוונת להתנצל על כך שאני מסבכת את הדברים, אני סוגרת את הפה. האישה במראה לא מתנצלת על כך שהיא אומרת מה היא מעדיפה. אין לה שום דבר להתנצל עליו.

רונאן מתרווח בכיסא שלו. "אז, עדן... תספרי לי קצת על עצמך."

"ובכן... כל מה שאמרתי באפליקציה נכון. אני מחפשת דום..."

"קראתי את הפרופיל שלך וכל הודעה ששלחת, אבל אני רוצה לדעת מי את. מי את באמת."

אני צריכה להכריח את עצמי לבלוע רוק. "מי אני באמת?"

השקר שלי נחשף. הוא עלה עליי. פחד עושה את דרכו במעלה עמוד השדרה שלי, וכל נשימה נראית כמו עבודה קשה.

"אממ..." אני נחנקת.

"כן. מה עושה אותך מאושרת? איך המשפחה שלך? את בן אדם של כלבים או של חתולים? דברים מהסוג הזה."

השפתיים שלי נפתחות ואני מביטה בו בהפתעה. "אה," אני אומרת.

כשאני שותקת לכמה רגעים, הוא רוכן לעברי, קמט בין גבותיו. "אני מצטער אם חשבת שזה הולך להיות סטוץ מהיר. אני אוהב להכיר את הנשים שאני מכניס למיטה שלי, במיוחד אם אנחנו נכנסים למערכת יחסים של דום ונשלטת. וחשבתי לעצמי, מכיוון שכתבת בפרופיל שלך שאת חדשה בסגנון החיים הזה, אנחנו יכולים לקחת את הזמן להכיר קודם. זה בסדר מבחינתך?"

טכנית, הייתי בלחץ של זמן לזכות בליבו של האיש העשיר הזה, לפחות מספיק כדי שהוא יהיה מוכן להוציא עליי כסף. אם הוא יקנה לי תכשיטים או בגדי מעצבים, אוכל למשכן אותם עבור משהו שימושי יותר. אם להיות מציאותית... אני מרגישה רגועה יותר כשאני יודעת שהוא לא מטרידן, אפילו אם זה אומר שזה היה מוביל אותנו מהר יותר למיטה ולכסף.

אחרי נשימה עמוקה, אני מביטה לו בעיניים, ואז אני משקרת. "דברים נוצצים גורמים לי אושר. המשפחה שלי אוהבת וצנועה, אבל הם לא גרים קרוב כמו שהייתי רוצה, אז אני לבד הרבה. ואני בהחלט בן אדם של חתולים."

שקרים, שקרים, שקרים.

משהו בעיניו של רונאן מהבהב בספקנות, מה שמדאיג אותי. אם הוא לא מאמין שאני רק אישה יפה ובודדה שאוהבת תכשיטים, התוכנית שלי תיכשל מהר מדי.

אני יכולה להרשות לעצמי רק עוד מספר לילות במוטל לפני שייגמרו לי האפשרויות. "מה איתך?" אני שואלת בעניין.

"אני..." הוא מתחיל להגיד, אבל דבריו נקטעים כשדלת הגג נפתחת ומלצר ניגש אלינו עם מגש על הכתף. "אה, אני מקווה שלא אכפת לך. הזמנתי לנו כמה מתאבנים כדי להתחיל את הארוחה. הצדפות כאן פשוט מדהימות."

בדיוק באותו רגע המלצר מניח מגש כסוף על השולחן והבטן שלי מתכווצת כשהריח החריף של מאכלי ים פוגע היישר באפי.

זיעה קרה ודביקה מכסה את המצח שלי והפה שלי מתמלא ברוק. אני לא אספיק להגיע לשירותים. יהיה לי מזל אם אספיק לצאת מהכיסא הזה.

בלי אזהרה, אני קופצת מהכיסא שלי ורצה, מועדת על העקבים שלי כשאני נשענת על המעקה שמקיף את הגג כשהקיבה שלי מתכווצת בהקאה יבשה אל חוף הים שמתחתיי. אני עושה את זה שוב ושוב, השיער שלי מתעופף ברוח ונדבק לפנים ולצוואר שלי.

בכל הזמן שבו אני מקיאה שום דבר מהקיבה שלי, אני חושבת על כמה משפיל כל הניסיון הזה. אני מזייפת אישיות כדי לנסות ולרמות זר עשיר, מוכנה לשכב איתו ואלוהים יודע מה עוד. עכשיו אצטרך לצעוד מחוץ למסעדה הזו עם הזנב בין הרגליים, בחזרה אל המוטל המסריח והרועש שאני בקושי יכולה להרשות לעצמי, עד שאמצא גבר נוסף.

ואז אני מרגישה משהו קר ורטוב על צווארי. כשההקאה מפסיקה, יד חמה ורכה מסיטה את השיער מהפנים שלי ואוספת אותו לקוקו מאחורי ראשי.

נפלא. בדיוק ניסיתי לרמות את המיליארדר הנחמד ביותר בקליפורניה.

עבודה טובה, עדן. אני לא אוכל לקחת ממנו אגורה עכשיו, לא בלי להרגיש כמו האדם הנורא ביותר בעולם.

"תשתי את זה," הוא אומר. כוס קרירה נוגעת בשפתיי ואני לוקחת ממנו את המים, ולוגמת באיטיות כדי לא להכעיס את הבטן שלי שוב.

אחרי מספר לגימות, הוא לוקח את הכוס ומעביר את המגבת הרטובה מהצוואר אל המצח שלי. זה מביך אבל גם... נחמד. אני עוצמת את עיניי כשהוא מלטף בעדינות את הפנים הלחות שלי במגבת הקרירה.

"יותר טוב?" הוא לוחש.

אני מהנהנת, אבל עם כל תזוזה של הראש שלי, הדמעות שהחזקתי מאז שגיליתי על התינוק משתחררות מתוכי. ואז זולגות באיטיות מעיניי העצומות.

"אני מצטערת," אני עונה, הקול שלי נשבר עם המילים. ככל שאצא מהר יותר מהמסעדה הזו, כך טוב יותר.

"אל תצטערי. ביקשתי שייקחו את הצלחת."

"כדאי שאלך," אני אומרת.

אבל אני לא זזה. אני נותנת לגופו הגבוה להגן עליי מהרוח ומאפשרת לו לנגב את פניי, זה מרגיע אותי כל כך עד שלא אכפת לי מהאיפור שלי.

"בואי הנה," הוא ממלמל ואני נופלת מייד אל בין זרועותיו, לא לגמרי יודעת למה או איך אני יכולה להרגיש כל כך בנוח עם הגבר הזה, שרק עכשיו פגשתי. אבל הזרועות שלו גדולות והן נותנות לי הרגשה בטוחה, וגם אם אני יודעת שלא אצליח להרוויח מהמזימה המטופשת הזו, אין שום דבר לא בסדר בהנאה מחיבוק אחד לפני שאלך.

אולי זה מפני שהוא לא גוער בי או קורא לי טיפשה. הוא לא אומר לי שאני חושבת רק על עצמי ושכל דבר רע שקורה הוא איכשהו באשמתי. במקום לסטור לי בפנים ולירוק עלבונות, הוא מלטף את גבי ואומר לי שהכול יהיה בסדר. זה מספיק כדי לגרום לי לבכות ללא מעצורים.

"אני לא יכול לתת לך לעזוב ככה. תיתני לי לפחות להאכיל אותך?"

אני מתרחקת ומושכת באפי. "באמת?"

"קדימה, שבי ואני אזמין."

עשרים דקות לאחר מכן, השולחן מכוסה במבחר של צלחות. מולי יש קערה של ריזוטו. באמצע יש סלסלה של לחם צרפתי, צלחת מלאה בפירות טריים ומגש של חזה עוף חתוך וירקות מוקפצים.

הפה שלי מתמלא בריר למראה הפירות. באחד מהמזלגות המהודרים שלי, אני לוקחת חתיכה של אננס טרי מהצלחת ומניחה אותה בפה בהמהום מסופק.

"אוקיי, מה הקטע עם הפירות?" אני שואלת בחיוך כשהטעם לא שולח אותי מייד להקיא מעבר למעקה של הגג שוב.

"לאשתי היו חשקים לאננס במהלך ההיריון שלה," הוא משיב בנונשלנטיות. לרגע, אני מהנהנת, מתעכבת על העובדה שהוא נשוי ויש לו ילדים, אבל אז אני מבינה שאני כנראה לא ממש טובה בשמירת סודות.

"איך אתה יודע..." אני שואלת, עם המזלג שלי באוויר, באמצע הדרך אל הקערה עם האננס והתותים. "אני מתכוונת, אני לא..."

"זה בסדר," אומר רונאן בחיוך קליל. "הסקתי את זה אחרי שסירבת ליין והקאת מהריח של הדגים. אני זוכר את השלב הזה היטב."

לרגע, אני לא אומרת דבר. אני מביטה בו מעבר לשולחן, תוהה מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו. מה אני אומרת? שהסכמתי להגיע לדייט קינקי של דום ונשלטת כשאני יודעת שאני בשבוע השישי להיריון? שמעולם לא תכננתי לספר לו את זה? או שאולי עדיף שפשוט אתוודה?

"זה מסובך," אני אומרת.

הוא מהנהן. "אני בטוח, אבל אל תדאגי לגבי זה. אני לא צריך לדעת את הפרטים."

רונאן ואני שוקעים בשיחה. הוא מספר לי איך איבד את אשתו הראשונה ואת הבן שלו בתאונת דרכים לפני עשרים שנה. ואיך הוא ויתר על מערכות יחסים ארוכות טווח אחרי שהלב שלו נשבר שוב ושוב. מה שהוביל אותו להשקיע בחברה שמריצה את האפליקציה, עם תוכנית להרחיב אותה בעתיד.

"אז אתה... ממש בקטע של הדברים האלה," אני אומרת, מכרסמת חתיכת לחם. נראה שלאכול לאט, בלעיסות קטנות, זה הדבר היחיד שמרחיק את הבחילה שלי.

"כשאת אומרת הדברים האלה, את מתכוונת בדס"מ?"

"מצטערת. זה כל כך זר עבורי."

"זה בסדר. קראתי בפרופיל שלך שזה חדש לך. וכן, בתשובה לשאלה שלך, אני ממש בקטע של זה."

"אתה לא מה שציפיתי," אני אומרת בחיוך מבויש.

"אם להיות כן, גם את לא. ואני לא רק מתכוון למצב." העיניים שלו מביטות מטה אל הבטן שלי ואני מניחה עליה את ידי, חושבת בעגמומיות על החיים שגדלים בתוכי.

"אז תספרי לי..." הוא אומר בגבה זקופה. "היית כנה בשאלון הקינק שלך?"

הפה שלי נפער. "כמובן! למה?"

הוא מטה את ראשו ומביט בי בזמן שהוא מחכה שאהיה כנה. הוא נחמד מכדי לשקר לו, ועבר כל כך הרבה זמן מאז שהרגשתי בנוח כל כך עם גבר — או אי פעם — עד שאני לא יכולה לסבול את המחשבה לשקר לו בכלל. אני מתקפלת תוך שניות.

"אוקיי, בסדר. לא הייתי כנה לחלוטין."

"למה שתשקרי? למה רצית שהשאלון יגיד לך שאת נשלטת?"

כשאני פותחת את הפה, מוכנה להתווכח שלא רציתי שהוא יגיד לי את זה בכלל, אני מבינה... שאולי זה נכון. מה אם עשיתי את זה לא כדי לקבל התאמה עם דום עשיר? מה אם עניתי על השאלון כנשלטת מסיבות אחרות?

לפתע, אני מוצאת את עצמי פולטת את הדבר האמיתי ביותר שאמרתי לו כל הערב.

"אני חושבת שרציתי שהוא יגיד לי שאני נשלטת מפני שזה התפקיד ששיחקתי במשך כל חיי. הייתי שייכת לאבא שלי. הייתי שייכת לעיירה הקטנה שלי ולכל הציפיות שהיו ממני. ואז הייתי שייכת לבעלי. חשבתי שזה מה שרציתי, מפני שככה זה אמור להיות."

"וזה מה שאת רוצה?" הוא שואל, עיניו החומות והחמימות מרוכזות בפניי.

בנשימה הבאה שלי, אני מרגישה שונה. וזה לא נוגע לסקס או לבדס"מ או שום דבר כזה. אבל בפעם הראשונה בחיים שלי, אני מבינה שלא נועדתי לתפקיד ששיחקתי. הקלפים שחולקו לי מעולם לא היו שלי מלכתחילה. אז בביטחון ובאומץ, כמו האישה במראה, אני מביטה בחזרה בגבר שיושב מולי.

"לא," אני עונה. ואז מוסיפה, "אני לא יודעת מי אני."

"הממ," הוא משיב, נשען לאחור במושב שלו וצופה בי כאילו הוא לומד אותי. "עד כמה שהייתי רוצה שנהיה מתאימים, אני חושש שאנחנו לא. אבל הייתי שמח ללמד אותך, אם תרצי ללמוד. אני חושב שיש לך חתיכת מסע לפנייך, עדן, ואני לא רק מתכוון לתינוק."

רגש עולה בגרון שלי, צורב את עיניי כשאני מרגישה את המילים האלו פוגעות בי. ציפיתי להגיע לדייט הזה בתקווה להתעורר עם שרשרת יהלומים או נעלי מעצבים. מעולם לא ציפיתי להעניק מחשבה נוספת לתוצאות של איזה שאלון קינק. אבל עכשיו אני רוצה למהר הביתה למלא אותו שוב.

אם אני רוצה להתחיל מההתחלה עכשיו, אני צריכה לעשות את זה בתור אני האמיתית, מי שזו לא תהיה. אני לא אחזור להיות האישה שהייתי בעבר, ולא אמשיך לשחק תפקידים כדי לרצות אחרים. הגיע הזמן לשים את עצמי ראשונה.

"אני רוצה ללמוד," אני עונה בביטחון.

רונאן מחייך כשהוא מרים את כוס המים התוססים כהרמת כוסית. אני מרימה את שלי ונוגעת איתה בשלו. זה מרגיש כמו התחלה של משהו גדול, וזה שווה יותר מכסף. הפעם, כשאני רואה בראשי את האישה במראה, במקום לדמיין שהיא מישהי אחרת, אני מדמיינת שהאישה הזו היא אני.