אותה התמימות

1

לכבוד האירוע קנה אדם חליפה חדשה. הוא התלבט בין שחורה גנדרנית בעלת פסים לבנים, דשים רחבים ושני טורי כפתורים, ובין חליפה שמרנית יותר מצמר כחול כהה, שהז'קט שלה נסגר בשני כפתורים. לבסוף, לאחר היסוס-מה, בחר בכחולה. נדמה היה שהיא הולמת יותר את מי שהתארס זה עתה. וכעת היה לבוש בחליפתו, בבית הכנסת, והתבונן בחלונות הוויטרז' שהאירו בנקודות ורודות ותכולות את הפנים המצובעות בעזרת הנשים. היו שלושה חלונות כאלה. באחד, חנוכייה בצבע זהב שנרותיה האירו בלהבות אדומות, בשני, קשת בענן על רקע שמים כסופים בהירים, שתחת קימורה המריאו יונֵי עופרת, ובחלון השלישי היו עצי דקל בצבע ירוק חיוור, ששימשו כמסגרת לשני לוחות ברית עגלגלים וכסופים ומעליהם זריחת שמש כתומה-צהובה. תחת חלון זה ישבה רֵייצ'ל גילברט בין אמה ובין סבתה, והביטה בריכוז בבמה שמול ארון הקודש. אדם מצדו הנמיך את עיניו מן החלון והביט בריכוז ברייצ'ל.

הם היו יחד מגיל שש-עשרה, שתים-עשרה שנים בקיץ שעבר. היא היתה חברתו כבר שתים-עשרה שנה, ושבוע לפני כן הפכה לארוסתו. והוא הרגיש שהכול השתנה. השינוי - שהיה עמוק ובלתי-ניתן להבעה - חל כשראה את הטבעת, שכה טרח סביבה, מנצנצת על אצבעה העדינה. היה בכך יותר מבעלות, יותר מאיחוד, יותר מאהבה. זה היה ביטחון מוחלט. זו היתה ודאות, והבטחה תמידית לוודאות.

לצדו, ג'אספר כהן הסיט לפתע את גופו תחת קפלי הטלית הלבנה שלו. "הבת דודה של רייצ'ל כאן," דחף את מרפקו הכבד אל צלעותיו של אדם ונד בראשו לעבר מרפסת עזרת הנשים, שם התנודדו נשות משפחת גילברט, מעוצבות שיער ומהורהרות, על ספסל המהגוני. יפה, אמה של רייצ'ל, ישבה במושב הקרוב ביותר לרב. שערה הקצוץ הצבוע בחינה היה חבוי תחת כובע ירוק, ומשקפיים במסגרת אדומה התלויים על שרשרת פלסטיק אדומה נחו על מדף הקטיפה הרחב של חזהּ. לצדה ישבה רייצ'ל עצמה. היא לבשה חולצה צנועה בעלת צווארון גבוה ממשי שחור-פחם, והרכינה מבטה אל ידיה כשפניה מוסתרות מאחורי מסך של שיער גולש שחור. סבתה של רייצ'ל, זיוה שניידר, ישבה מצדה השני והציצה בספר שבחיקה כשהעוויית פניה מעידה על ריכוז או על ספקנות. ולצדה ישבה ישבה הדודנית, אֵלי שניידר.

"אז מה אם היא כאן?"

"לא אמרת לי שהיא חזרה מניו יורק."

"לא ידעתי שחשוב לדעת."

"אם דוגמנית חצי עירומה באה לבית הכנסת, אז חשוב לי לדעת." ג'אספר רכן מעל אדם במאמץ לראות. "אלוהים, היא גבוהה. צריך סולם כדי להגיע שם למעלה."

"מטר ושמונים."

"גבוהה מדי בשבילי. אתה היית מסתדר איתה." ג'אספר העביר כמה דפים בסידור התפילה שלו מבלי להביט בהם. "מתי נשיג את סרט הפורנו שהיא השתתפה בו?"

"סרט אמנותי," סינן אדם. הוא היה מחוסן כבר מזמן מפני חוסר הדיסקרטיות של ג'אספר, ואף על פי כן הפעם היה מודאג. אמנם הסתובבו שמועות שונות לגביה, ועם זאת, הוא לא רצה שהקהילה תחשוב שהדודנית של ארוסתו היא כוכבת פורנו.

ג'אספר נחר בבוז בקול רם. ג'אספר עשה הכול בקול רם. לא היה לו די ביטחון עצמי כדי להאמין שמישהו יבחין בו אלא אם כן יתבלט באופן מיוחד.

"אמנותי? זנותי, אולי. ראיתי קליפים ביוטיוב, אחי, זה פורנו. אנחנו חייבים להזמין את זה."

"לא."

"לא - זה לא פורנו, או לא - אנחנו לא צריכים להזמין את זה? גדעון אומר שצנזרו חצי שעה מהגרסה הסופית, אבל בארצות הברית עדיין אפשר להזמין את הגרסה המלאה."

"גדעון לא אמר את זה. אני אמרתי את זה. זה הדאיג את רייצ'ל."

"בכל אופן, אם אוניברסיטת קולומביה העיפה אותה בגלל זה, אז זה בטח שווה צפייה."

"ששש," אמר אדם לבסוף ופניו התקדרו. הוא שם לב שהוא לא היה היחיד. באופן כללי מותר היה לנהל שיחות בלחישה במושבים האחוריים, אפילו עודדו זאת אם התוכן היה מרתק דיו לכל המצותתים סביב. כדורגל היה נושא אהוד במיוחד. התפילות בימים הנוראים היו ארוכות נורא. שררה הבנה שצריך להעביר את הזמן איכשהו. אבל שיחה על פורנו במהלך כל נדרי - זה כבר לדחוק את הסובלנות עד לקצה. הקהילה תצום עד מחרת בערב, ובינתיים כולם אמורים לכפר על חטאיהם. גם אדם ראה באינטרנט קליפים של הופעת המשחק הראשונה של אלי שניידר. באחד מהם היא נשאה מונולוג של התנשפות קצבית מהפנטת, לגופה רק חולצת טריקו מוכתמת של אוניברסיטת קולומביה ושאר גופה חשוף וכוכב פורנו מפחיד מנצל אותו. לא היה לו נעים להיזכר בכך בבית הכנסת. סביבם המשיכה תפילת "על חטא". על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב. על חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה. סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.

אדם גירש את הזיכרון במאמץ מסוים, ובמקום זאת התרכז בנשים שבעֲזָרָה, בתקווה ללכוד את תשומת לבה של רייצ'ל. היא הביטה למטה לכיוונו ועיניה התרחבו. הוא הבין מהבעת פניה שיש לה הרבה מה לומר ושדוחק לה מאוד לומר זאת - דודניתה הביכה אותה. היא התקשתה להאמין שאלי נמצאת בכלל בבית הכנסת, שלא לדבר על כך שהגיעה לכל נדרי כשלגופה רק ז'קט של חליפת ערב, שום דבר תחתיו, עורה נגלה לעין מעצם הבריח ועד הטבור, ומכנסיים שחורים - מכנסיים! - צמודים ומבריקים כאילו טבלו אותה בנפט גולמי. אדם לא נזקק להרבה יותר ממבט אחד כדי להבין את הסימנים של רייצ'ל. הצמצום העדין של שפתיה והתגבהות גבותיה השחורות היו שפה שבה שלט מזמן. הוא הכיר את אוצר המילים של שפה זו וכל הבעה בפניה היפות. הוא לא הבין מה מושך בנשים לא צפויות. רייצ'ל לא הפתיעה אותו אף פעם והעובדה שיכול היה לצפות את תגובותיה בביטחון מלא היתה בעיניו עדות כתובה ממש לאינטימיות שלהם. החיים, כך ידע, מספקים די והותר מהבלתי-צפוי. היתה לאדם פרספקטיבה. טייסת משנה יציבה ונאמנה חשובה הרבה יותר מכל רטט חולף שמגיע מבעלות רוח ספונטנית יותר. הוא חייך אליה.

אדם חיכה לרייצ'ל ומשפחתה מחוץ לבית הכנסת. היה חם יחסית לסוף ספטמבר, עלים עקשניים המשיכו להוריק ולחיות על עצי האלון שעמדו כזקיפים מאיימים לאורך שולי חניון המכוניות הריק. אנשים עזבו לאט הערב, לא מיהרו לקפל את הטליתות, לאסוף מעילים, לברך חברים. בגלל הצום לא תהיה ארוחת ערב. שום כלום. וכך יהיה עד אותה השעה למחרת בערב שאז יעזבו כולם את בית הכנסת שוב, אבל בקצב מהיר יותר. הלילה יהיה עליהם לשבוע ממזון רוחני או לפחות חברתי. גברים ונשים התאחדו עם סיום התפילה ומשפחות נאספו מחדש, השתהו על המדרגות וחלפו על פני אדם כשהם מברכים זה את זה לשלום בחשיכת הסתיו המעורפלת.

"הֵי. שוב נפגשים פה."

הוא שמע קול אמריקני נמוך ממש מאחורי כתפו. הוא פנה לאחור וראה את אלי שניידר כורכת צעיף ארוך ואפור סביב צווארה, ובידה סיגריה שעדיין לא הוצתה.

אדם הרכיב בראשו תמונה ברורה של דודניתה של רייצ'ל, כפי שנראתה במגזינים ובאינטרנט - גפיים חלקות כסאטן, שיער בלונד-שמפניה, עצמות לחיים גבוהות ושדיים זקופים מחודדים. הוא ידע על חייה שמעבר לדף, כמובן - במציאות היו החיים שלה נוראים. אבל בתמונות עורה היה חלק כשמנת ועיניה, שהיו ירוקות, בהירות ורחבות כמו בסרטים מצוירים, יצרו הבעה של תום רענן שהיה ניגוד מוחלט לאפלה המסתתרת מאחוריהן, כך ידע. וכך גם קל היה להתעלם מהאפלה. היא היתה קרובת משפחה של החברה שלו ומשום כך התעניין בה.

אדם ניהל בדמיונו במשך שנים מערכת יחסים - קרובה, מעט אבהית, פלרטטנית-משהו אבל תמיד בגבולות המקובלים בין ידידים ותיקים - עם דודניתה הצעירה של רייצ'ל. הוא אהב לדמיין שהיא תתוודה בפניו על תעלוליה והוא יגיב בחיבה או ברגזנות וכמו דוד סבלני ישיא לה עצה נבונה. כשרייצ'ל והוא יתחתנו היא תתייחס לביתם כאילו הוא ביתה ותבקש אצלם מחסה, תלון אצלם (בביקורים אלה יהיה אפשר לעתים לראותה בתחתוניה - אף שיש לומר להגנתו של אדם, שלא זו התמונה שבמוקד חלומותיו בהקיץ). הם יעזרו לה לשנות לטובה את חייה הסוערים. בפאב עם ג'אספר והחבר'ה הוא דיבר בביטחון על חייה בניו יורק, כאילו היתה לו בעלות עליה. הזוהר המפוקפק של אלי עמד בניגוד רב לדודניתה השגרתית יותר, ובכל זאת הוסיף קסם מסוים לרייצ'ל. לאף אחד אחר לא היתה קרובת משפחה ידועה לשמצה כל כך או מפתה כל כך. הנערות היו קרובות בילדותן, ובחסות מחשבותיו הפרטיות ניכס לעצמו אדם את הקרבה הזו. הוא היה חבר ואיש סוד. כעת נאלץ להתמודד עם המציאות - אֵלי היתה למעשה כמעט זרה מוחלטת.

התמונה הפרטית שהרכיב לא עלתה בקנה אחד עם הבחורה שעמדה מולו. עיניה היו באותו צבע ירוק לא שגרתי, בהיר ונקי, ובחנו אותו בהבעה של סקרנות עצלה, אלא שתחת הריסים הסמיכים נראו עיגולים כהים של אפור ובורדו וסגול, כאילו ישנה לילות רבים עם איפור ישן או לא ישנה כלל. סביב לה, תסרוקותיהן של נשות הקהילה היוצאות מבית הכנסת היו מבריקות מרוב שימוש במייבש שיער, חלקות ומסודרות כדי לעמוד מול שיפוט האל ושיפוט הזולת, אבל שערה הבהיר כקש והמחומצן מדי של אלי נאסף לזנב סוס משוחרר ונראה לא מסורק. שפתיה המלאות והמשורבבות היו סדוקות. במחשוף שבין דשי הז'קט שלה נגלו גופה הגרום וחזהּ השטוח ודמו לזה של ילד קטן, וכהשהסתובבה לרגע, ומשכה את שערה מתוך הצעיף, חשף הפרופיל שלה צל עמוק תחת עצם לחי שבלטה כמו אבן צוּר חדה. הוא הסתיר את הפתעתו והביט במקום זאת בסיגריה, מתוך תקווה להבהיר לה שלהדליק אותה ביום כיפור - כשהיא עדיין במתחם בית הכנסת - יהיה מעשה בוטה ופוגע באופן מופרז. הוא לא רצה להביך את הוריה של רייצ'ל עוד יותר.

"איפה פה?" שאל. על אף כל ההמצאות המדומיינות שלו, לא ציפה שהיא תזכור אותו.

"פגשתי אותך פעם לפני הרבה זמן. יפה לקחה אותי לאסוף את רייצ'ל שחזרה מטיול בישראל. נורא רציתי לבוא, התגעגעתי אליה כל כך. שיחקתי על מתקני הטיפוס כשהאוטובוסים הגיעו. בדיוק שם." היא נדה בראשה לעבר צדו השני של החניון ועיניו עקבו אחר מבטה אל הרחבה הריקה והחלקה, שם עמדו לפני שנים מתקני שעשועים ומגלשה נמוכה מפלסטיק. "הערצתי אותה וקינאתי בה בטירוף באותו הקיץ. כל הזמן חשבתי - לא משנה. אתה ורייצ'ל ירדתם מהאוטובוס יחד, ואתה סחבת את התיק שלה. אני זוכרת שזו היתה הפעם הראשונה שראיתי נער עושה דבר כזה. ואז היא הביאה אותך והציגה אותך בפני יפה ולורֶנס. ככה פגשתי אותך."

"היית מאוד קטנה אז."

"עשר."

"יש לך זיכרון טוב."

היא משכה בכתפה. "כולכם נראיתם מאושרים כל כך. זה מספיק נדיר כדי להשאיר רושם."

באותו רגע הופיעו מאחורי גבה הוריה של רייצ'ל והוא לא הספיק לענות לה, אף שהערתה הטרידה אותו. הוא הכיר כאן הרבה אנשים מאושרים. הוא זכר את היום שאלי תיארה באותה בהירות שבה היא זכרה אותו, לא בגלל הילדה הנוקשה בת העשר שלחצה את ידו ברשמיות של פוליטיקאי, אלא בגלל רייצ'ל - הוא פגש אותה לראשונה בטיול הנוער ההוא לישראל, וביקש ממנה להיות חברתו בדיוק כשהאוטובוס, ובו בני-העשרה צרובי השמש, נכנס לחניון. אולי זה נשמע אנכרוניסטי מצדו או פשוט לא אופנתי, אבל מרגע שנענתה לו בחיוך ביישני, ידע שיתחתנו. היתה בה ודאות כזו, ביטחון שלֵו שכזה בטוּב המהותי של העולם ובהבטחות שהבטיח לה. אדם גדל אצל אֵם שהתכוננה בנחישות ברזל לגרוע מכול, שעומד להתרחש בכל רגע, אם לא קודם לכן, והאופטימיות הבלתי-מעורערת והרצינית של רייצ'ל היתה בעבורו סם חיים. הוא לא ידע שמותר לו לצפות לחיים שלווים ומאושרים עד שרייצ'ל הראתה לו שהיא לא מצפה לשום דבר אחר. האמונה שלה היתה חזקה כל כך, עד שלא היה ספק שכאלה יהיו חייה. האדם שיחלוק עמה את החיים האלה, יחלוק עמה גם את האושר והשלווה.

הוא אהב אותה מאז אותו חודש נהדר ומשוחרר בישראל. הנערים כרעו ברך על שמיכות של סוחרי תכשיטים ערבים, ובחוסר זהירות אִפשרו לאלו להחדיר עגילי זהב קטנים לתנוכי אוזניהם. רייצ'ל וחברותיה ישבו בשיכול רגליים על שטיחים סמוכים בעוד נערות אתיופיות קלעו בשערן צמות דקיקות ושילבו בהן חוטי כותנה זוהרים, כך שתולעי חוט בירוק ובאדום בלטו בנוקשות מכל זנב סוס. מרד הנעורים שלהם באותו קיץ היה תמים ושגרתי וקצר - העגילים הוסרו כבר בהית'רו. היו רק נשיקות, לא יותר, ואולי גם יד בחזייה, אצל זוג מפותח יותר. אדם ורייצ'ל לא עשו אף אחד מהדברים האלה, אבל במקום זה, בימים האחרונים החלו בהיסוס לשבת יחד באוטובוס. אלי צדקה - הם היו כולם מאושרים אז. אבל הם מאושרים גם עכשיו.

"יופי, יופי, מצאתם אחד את השני."

לורֶנס, אביה של רייצ'ל, טפח לאדם בחביבות על גבו, ואז, בשל איזו התרגשות שגאתה בו לסירוגין במשך כל השבוע כשחשב על האירוסים, תפס את אדם בכתפיו, נעמד מולו ובחן אותו במבט אוהב. ואז עטף אותו בחיבוק דוב. אדם ולורנס היו באותו גובה - קרוב למטר ותשעים - אבל אדם היה רחב כתפיים יותר בעוד לורנס היה רזה ותמיד מעט כפוף, כאילו ביקש להימנע מלאיים על מישהו בשל הגובה המרשים והלא יהודי הזה. ועדיין חיבוקי הדוב שלו נתנו תחושה שהוא עוטף אותך. עצם החמימות של נוכחותו היתה עוטפת. אדם התגאה בגובהו, בעיקר בין גברים אשכנזים שנטו לעצור במטר שבעים וחמישה, ובכל זאת היה מרוצה שהפסיק לגבוה. להיות גבוה יותר מלורנס, היה בזה משהו לא נכון.

יפה, שהיתה קטנה ורחבה ככל שבעלה היה גבוה ודק, הקדירה פניה בראותה את הסיגריה של אלי. "אלי, את יכולה לחכות עם זה, לא? כבדי את המקום." היא כבר הסירה את הכובע הירוק וחשפה את שערה הקצר שנצבע בצביעה ביתית בסגול-יין, מפוספס בגוני חציל בהיר במקומות שבהם החל הצבע לדהות מרוב חפיפות. אדם מעולם לא הבין מדוע, אבל זה היה צבע חביב מאוד על נשים ישראליות בגיל מסוים.

זיוה שניידר הצטרפה אליהם והספיקה לשמוע את הטרוניה. "את חושבת," שאלה את בתה, "שאלוהים חושב שמכובד יותר שהיא תעשן במהלך כל נדרי מעבר לפינה?"

יפה כיווצה את שפתיה בשתיקה נרגזת, שהרי אמה ידעה היטב כי מה שמטריד אותה הוא לא מה אלוהים חושב. היא רצתה לעמוד צוהלת בעוד הקהל היוצא מבית הכנסת שוטף את רחבת החניון, ולקבל באדיבות את הברכות על ניצחון אירוסי בתה לאדם. היא רצתה לספוג נאחֶעס,* כמו ספוג. התקהלות גדולה כזו לא תתקבץ שוב עד ראש השנה הבא - ביום כיפור הזה היא רצתה להפגיז קבוצות ענקיות של אמהות יריבות בחדשות משלה. היא באמת ובתמים אהבה את אדם, אבל בזמן האחרון היו אירוסים אחרים, זוגות חדשים צעדו לחופה, הופיעו שמות של נערות צעירות יותר מבתהּ מעל דפי ההודעות של ה"ג'ואיש כְּרוניקל". עלה חשש מסוים שאדם יחכה עם זה "יותר מדי". אבל עכשיו זה קרה, ואם ימהרו לתכנן, עוד לא ימלאו לרייצ'ל שלושים במועד החתונה. והיום, יותר מבכל יום אחר, לא רצתה יפה גילברט להתעסק במרדנות של אחייניתה. היא הפנתה את גבה הרחב למדי לזיוה ולאלי גם יחד ותפסה את פניו של אדם בכפות ידיה השמנמנות.

[* מילים המופיעות במקור ביידיש או בעברית מובאות כאן באות מודגשת.]

"אה, אדם, אדם. רייצ'ל אומרת שהיא מתעכבת עוד מעט, בּוּבּה'לה, היא מדברת עם בְּרוּק גוּדמן על משהו. מחר תהיה איתנו בסעודת סוף הצום, כן?"

אדם הנהן כמה הנהונים בעוד פניו אחוזות בין כפות ידיה של יפה. מגוון טבעות - עשויות כסף כבד ופלסטיק צבעוני מעוצב - התחככו קלות בלחייו.

"אני אחכה לרייצ'ל, אתם יכולים להתקדם."

"אני לא הולכת לשום מקום, אני מחכה למונית," אמרה זיוה והתיישבה בנוחיות על קיר לבנים נמוך. "אני קשישה, אני לא מתכוונת ללכת בחזרה ברגל ושום בית דין לא קבע שאני חייבת. אני בת שמונים ושמונה. אני לא בריאה. פיקוח נפש. כבר צלצלתי היום למוניות 'אדיסון לי', אלי תבוא איתי."

"לא בריאה? איזה מֶעשוּגאס! את לא חולה אמא!"

"שָה שְטיל," השתיקה זיוה את יפה בנפנוף של זלזול. באותו רגע עצרה פולקסוואגן שחורה ליד המדרכה וזיוה זינקה על רגליה ונעלמה בתוכה לפני שיפה תספיק להתערב. אלי נדחקה למושב הקדמי והמכונית עזבה. אדם עקב אחריה בסקרנות.

"איזה מעשוגאס!" אמרה יפה שוב, הפעם לעצמה ופניה הנעלבות שקעו בין סנטריה. היא לא השמיעה הערה נוספת, אבל הכוח שבו שילבה את זרועותיה מעל שדיה העצומים, עטויי הקטיפה, דיבר בעד עצמו. ביום הכיפורים הזה העמידו האירוסים את המשפחה באור הזרקורים - ומי שעומד תחת זוהרו נדרש להיות כשר למהדרין. כשפנו ללכת, חלפה הבעת חרדה על פניו המתונות של לורנס בשעה שיפה מלמלה מונולוג נזעם בעברית מהירה אל בעלה, שהבין אותה רק באופן חלקי אך תמך בה לגמרי. לורנס היה אדם ישר. הוא חי במסירות מוחלטת אך ורק למען אשתו ובתו. הוא יחזור להיות שמח וטוב לב רק כששיווי המשקל של יפה ישוב על כנו.

אדם התיישב על אותו קיר לבנים שפינו זיוה ואלי רגע לפני כן, והנהן לשלום לפרצופים מוכרים רבים מן הקהילה. רובם היו חלק מן המעגל החברתי הצפוף והחיצוני יותר של עולמו. היו אלה אנשים שחייו הצטלבו עם חייהם בשלב מוקדם יותר, ושכעת הגיחו אל פני השטח בתדירות קרובה מספיק כדי שיֵדע מעט על חייהם, אף שלא עשה דבר כדי לחפש את המידע או את נושאי המידע. ככה זה היה באזור צפון-מערב לונדון היהודי - איש לא נעלם אף פעם. בני דורו המשיכו לנוע שם באותם המעגלים. הם חזרו מהקולג' לשכור בתים בשכונת הֶנדוׂן, או קנו דירות ראשונות במערב הַמְפּסטֶד, והשמש החמה של הקהילה החזיקה אותם במסלול סביבה. בתקופות הקצרות ששהו מחוץ לבית - עבודה זמנית במשרד עורכי דין בשנגחאי, למשל, או התמחות בבית חולים באדִינבּורו - הוריהם נשארו באותו מקום ובקשר, כך שהקואורדינטות של כולם נותרו מחוברות. רק כשהיה באוניברסיטה הבין עד כמה יוצאת דופן היא יכולתו לפרט היכן נמצא כיום כל אחד מחבריו לפעוטון. הוא ידע לומר אם הם נשואים, או שמנים או מועסקים בשירות המדינה. הוא ידע, ברוב המקרים, את העבר המיני שלהם. הסטודנטים שלמדו איתו, חוץ מאלה שהגיעו מכפר קטן מאוד, לא יכלו להבין זאת. למעשה, גם בכפר קטן, כשאנשים עוזבים הציפייה שישובו קטנה מאוד.

אבל הלילה, בערב יום כיפור, כולם היו כאן - הֵיילִי פֵּרל, שהיתה אחות חברתו של ג'אספר. דן קִירש, שהיה בשבט הצופים של אדם וג'אספר, והיה פעמיים בקייטנת טניס עם רייצ'ל, ארי רוזנבאום, שאחיו התחתן עם בחורה שיצאה עם דן קירש. אדם חייך אל כל אחד מהם כשחלפו על פניו, אבל עיניו שבו כל הזמן אל מדרגות בית הכנסת בציפייה לראות את אשתו לעתיד.