דרך הבולענים

דניאל

מהפינה שבה ישבתי ראיתי ובלתי נראיתי. יכולתי לעשות בה כל העולה על רוחי, החל מקילופי אצבעות בסיטונאות עד אכילת יוגורט עם טונה ודבש מבלי שירימו גבה. זו היתה הפינה של המתלמדים, החשוכה, זו שהכי רחוקה מחלונות הזכוכית הגדולים, שבשעות הצהריים חודרות דרכם קרני שמש חמימות. אלו שקראו להם לבוא קדימה לחלל המשותף ידעו שהם בדרך לתפקיד משמעותי. שם, בהיכל התהילה, הם שהו בעננת האור הטבעי, ניגנו בגיטרות ודנוּ בתנועות אגן מעגליות על כדורי פיזיו זרחניים, ככאלו העומדים ללדת ולא כפותרי בעיות בקוד. בעוד אני, ישובה מול שולחן קטן ומקלידה במחשב שקיבלתי מזה שישב פה לפניי ועזב, נלחמתי בקבלת הרשאות למערכת וביצירת סיסמאות אינסופיות לכל דבר, כשהמזגן נשף מעליי רוח בטמפרטורה של מחלקת הקפואים בסופר ופלורסנט תקול לא הפסיק להבהב. ארבע פעמים דיברתי עם אריק, אפילו ניסיתי לדבר בשפה שלו. אריק בחייאת, מה זה בשבילך להחליף נורה?

והוא נשען קדימה כשהצלעות השבירות שלו מתחככות בשולחן דרך חולצת הפולו האפורה והסתכל עליי, אני איש איי־טי, זה של המחשבים, מבינה?

אבל זה קידום שקיבלת עכשיו, אתה עדיין זוכר איך להחליף נורה, זה לא כמו לרכוב על אופניים?

בסוף שבוע יגיע הבחור החדש, אני לא מחליף יותר נורות, הוא התכופף מתחת לשולחן לחבר איזה כבל. שערות כסופות מפוזרות שתי וערב בין שערותיו החומות. כששמע אותי מתופפת עם הנעל על הרצפה הסתובב ושאל, דניאל, תגידי, אין לך עבודה?

לפעמים קיבלתי מבקרים. ימית שראיינה אותי ממשאבי אנוש הגיעה לבקר אותי בעמדה אחת ליום. אז איך הולך לך, דניאל?

אם הייתי יוצרת ענן מילים מכל המשפטים שאמרה לי מאז שהגעתי, המילים האלו היו מופיעות בענק. והתשובה גם היא זהה. מעולה. תמיד מעולה.

רגל אחת באוויר, רגל שנייה כרכה את פינת השולחן, כמעט נגעה בדברים שלי אבל לא. היה אפשר להרגיש את המתח שנוצר בין בד הפוליאסטר שלה למסך. פעם היא אפילו חשמלה אותי, סטטית. סטטיסטית זה היה עניין של זמן עד שיקרה שוב. היא נהגה לאסוף חמצן בתחילת משפטים, ימית, כאילו בעוד רגע תגיד משהו דרמטי — למשל, מתי כבר אקבל את כרטיס הסיבוס — ואז לא, הקול המצונן שלה הבהיר שאין לה כמות מספקת למשפט שלם ברצף. בימים שישבה יותר מדי או שהתחילה לספר על הקייטנות של הילדים שלה, הייתי שולפת שתי כוסות זכוכית מהארון שלי ומציעה, קפה?

היה אפשר לסמוך על זה שיהיו ליד המכונה מספיק אנשים שידברו איתה וישחררו אותי מהעול. בטח, היא ענתה תמיד. מילה אחת עדיפה עבורה.

בפעמים אחרות פקד את שולחני אסף, אחד משני מייסדי החברה והמנהל של ענת, המנהלת שלי. איך התקדמת עם המשימה הזאת, דניאלוס, שפתיו התעקמו לחיוך לא חינני, ומתי את מסיימת את זאתי. את יודעת, לזאתי יש עדיפות על זאת, אבל זה בסדר שתעבדי גם על זאת, אם את לא מתקדמת עם זאתי. תכלס, מה אני מבלבל לך ת׳מוח, ענת כבר תשב איתך על הפריירוטיז, אכלת מהשוקולדים שנאור הביא מבולגריה? לכי תראי במטבח, הם בטעם מצחיק כזה, אפרסק או משהו, ידו החליקה על שערו הברונטי הדק שגלש בצורת וילון על פניו.

עוד לא, חייכתי ופתחתי את המגירה מאחוריי בניסיון להיראות עסוקה.

היו גם צמד האנליסטים חן את יוגב שהיו מגיעים אליי יחד מדי פעם להציע עזרה או להשליך עליי עוד משימות שלא מתחשק להם לעשות. הם היו דומים — שיער חום מתולתל, אף רחב, שפתיים דקות וארוכות, לחיים טיפה נפולות, אבל לא היה ביניהם שום קשר דם. הם טרחו לציין את זה בפעם הראשונה כדי לשבור את הקרח. אנחנו דומים, כן כן, אומרים לנו את זה כל הזמן, הם הסתכלו אחד על השני, יום אחד נעשה את הבדיקה הזאת של השושלות, בטוח יצוץ שם איזה סבא משותף, בשביל מה יוגב מגדל את הזקן בר מצווה שלו? רק בשביל שיבדילו.

צחקתי בנימוס ואמרתי להם שהם באמת דומים, אפילו יותר ממה שאני דומה לאח שלי. וכשהלכו חשבתי שאומנם אני לא דומה למיכאל פיזית, אבל שפתית דווקא כן, והוא אולי היחיד שאני לא צריכה לספק לו כוכביות פרשנות על הדברים שאני אומרת.

אילו יכולתי הייתי מוותרת על שיחות החולין במשרד, אבל הפינה שלי היתה ממוקמת בדרך למטבחון, כלומר היתה המולה לידי לאורך כל היממה. זה גרם לי להעריך את הקיר מאחוריי, שיחד עם העמודים בצדדים יצרו סביבי מעין קונכייה. לא היו אנשים שיכלו לצוץ יש מאין. אחרת איך הייתי מסבירה את הפער בין כל הדברים שרציתי לעשות לבין העובדה שהמסך שלי נשאר באותו החלון מהבוקר, שאין לי מושג מאיפה להתחיל. שיש סיכוי שהפלורסנט יפסיק להבהב לפני שיעבירו אותי לשולחן בחלל המשותף.

המשרד הגדול בבאר שבע היה גדול במיוחד לעומת המשרד הקטנטן בתל אביב שאליו נסענו למפגש עם אדי, המנכ״ל. סי־אי־או בהייטקיסטית. שם, במגדל החדש שניצב במעוז ההייטק, נשכרו משרד אחד וכיסא אחד, רק בשביל להגיד, אנחנו חלק, אנחנו רלוונטיים. את חדר הישיבות שנקרא חומוס משאוושה, שהיו בו אמצעים טכנולוגיים שלא היה להם כל קשר לחומוס, הם דאגו לשריין חודשיים מראש. השמועות סיפרו שזה גם מה שהם הזמינו לארוחת הצהריים.

החדר היה ממוקם בקצה הבניין, קובייה שקופה מכל הצדדים שצפתה על העיר מהקומה העשירית. הצצתי על יושבי הקובייה מאחורי עמוד אקראי שמצאתי בחזרה מהשירותים. העמוד היה מקושט בחמישה פוסטרים גדולים שמספרים שכל יום הוא יום טוב לחיוך, שתוצאות מגיעות מעבודה קשה, אבל תוצאות טובות מגיעות מעבודת צוות — חשיבה חיובית להמונים. מחיאות כפיים אילמות נמחאו מבעד לזכוכית. אסף כנראה סיים את דברי הפתיחה כי החליף אותו אדי, בחור רחב כתפיים ונמוך עם חולצה מכופתרת לבנה צמודה מדי לטעמי — כפתור החזה נראה כאילו אם יעז לזוז, החולצה תיחצה כמו ים סוף — אבל מה אני מבינה באופנה תל אביבית. כשהרים את השַלט שמעביר שקפים, זה היה הסימן שלי להיכנס. אף אחד לא ינחש שבכל הזמן הזה עמדתי בתוך תא שירותים וחיכיתי שכולם יתפסו מקום לפניי. כפות ידיי החלו להזיע. בטלפון חיכתה לי הודעה מאמא שלי —

נו מה נשמע בתל אביב, כבר קיבלת קידום מהמנכ״ל?

כשהתקבלתי לחברה היא אמרה שזו טעות. ישבנו מול הטלוויזיה, ובזמן שקילפה לי שסק אמרה, דניאל, זו טעות, את יכולה הרבה יותר ממשרד ממשלתי, מה לך ולמקום כזה?

מה זה מקום כזה? זה מקום רציני, מכובד.

ואם תיתקעי שם. אם תיתקעי. כאילו התחלתי לעבוד ככורת פחם.

את זוכרת שזה לא משרד ממשלתי, זה משרד שעובד על טכנולוגיה חדשה שתעזור, בתקווה, למשרדים ממשלתיים.

אבל דניאל.

מה אמא.

למה לא נשארת באוניברסיטה, כמוני. יכולת לעשות דברים גדולים.

מי אמר שלא אעשה?

מה? תואר נוסף?

לא. דברים גדולים.

לקחתי נשימה וצעדתי לחדר הישיבות, מנסה לאתר במהירות תחת עיני הסקרנים מקום שאוכל לשבת בו. אומנם היה קשה למצוא אחד כשכולם ישובים, אבל לפחות לא הייתי צריכה לבחור ולקום, כי ההיא שמרה להיא או שההוא יושב תמיד עם ההוא. לרווחתי, חיכה לי כיסא בקצה החדר. לידו ישב אריק שסימן לי לבוא. תודה, ארקי, מלמלתי כשהתיישבתי.

כששמעתי לראשונה את הכינוי חשבתי שלעולם לא אשתמש בו, אבל הנה, שמר לי מקום וההבטחות שלי לעצמי התנדפו.

אדי סיפר שהחברה צומחת, שהאתגרים גדלים, שנבחרנו למקום ארבעים ושמונה בחברות המבטיחות של המדינה. רציתי לשאול מתוך כמה ולא העזתי. נדמה שגם השאר. הוא אמר שהמערכת שלנו תמפה את המקומות שבהם יש סיכוי למפגעים בכבישים קיימים, ובעיקר תדע לחזות את הסיכונים בבניית כבישים חדשים; לא עוד עשרות בעלי מקצוע וכלים, הוא חשף סט שיניים שיצאו מטיפול הלבנה, מערכת אחת. ב"דה מרקר" כתבו עלינו: הסטארטאפ הדרומי ששם לעצמו מטרה להפריח את הנגב ואת כבישי המדינה. חברים, זה עלינו, אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו מקור מים אמיתי במדבר ולא רק פטה מורגנה.

כביש תשעים נפרש על המסך — 478.7 קילומטרים שמתחילים במעבר טאבה ומסתיימים במטולה, נכתב בצבע חרדלי על רקע תמונה מטושטשת של מפת המדינה. הסיבה שהתכנסנו כאן היום, המשיך, היא שהגענו למאני טיים. ממקורות יודעי דבר נודע לי שהממשלה בדרך להעלות לדיון תכנון כולל לכביש תשעים בים המלח, ולאשר תקציב לסלילת מקטעים חדשים באזור שבין עין נאווית לעין פשחה, זה פרויקט שמדובר כבר שנים, ברור לכם שזה חייב להצטרף לפי־או־סי שלנו.

פי או מה? לחשתי לאריק.

פרוף אוף קונספט, פרויקט שנוכיח עליו את המערכת, תגידי, לא עבדת בהייטק?

תלוי. בקורות חיים כן.

הופה, ברמן, הפתעת.

בינתיים אנחנו רק אומרים שאנחנו יודעים לעשות, אדי הרים את קולו, עוד מעט נצטרך לקיים, זה יהיה קייס סטאדי משמעותי. אני מצפה מכם לדקלם מתוך שינה את מפת כבישי ישראל, לדעת מתי סללו אותם ואיך, מה היו האתגרים, כל פיסת מידע חשובה. תוואי השטח, סוג האדמה, הרכבת הקלה, זרימת מים. כשנדע בוודאות מה נמצא מתחת, נדע טוב יותר מה לחפש מעל. נצטרך לתת להם חיזוי מדויק לתוואי השטח, מפת סיכונים, לפתור כאבים שחברות אחרות לא הצליחו.

חבר׳ה, הוא קיבע אגרופים על השולחן במנח של גורילה, זה לא משחק יותר, זה הדבר האמיתי. התמימות של פעם עברה מן העולם, אמר בזמן שניגש לעכבר, מה שהיה ראוי וטוב בקום המדינה כבר לא רלוונטי, צריך לעבור מודרניזציה.

ניסיתי להבין אם הוא עדיין מדבר על כבישים ולתהות מה סבא שלי היה חושב על המשפט הזה. זו היתה תהייה לא הגיונית, הרי גם אם היו לו מחשבות בנושא, אני בטח לא הייתי יודעת על קיומן.

אדי לחץ כמה פעמים על העכבר עד שהצליח להפעיל את ההנפשה שמגדילה את החלק בכביש שעובר באזור ים המלח. צליל של חליל נשמע ברקע, צחקתי בלי כוונה. זה מכרה הזהב שלנו, זה האזור שאנחנו מתמקדים בו, אמר.

כשהמצגת הסתיימה הוא לחץ על המתג וכל האורות הלבנים במשרד נדלקו בבת אחת. הריסים העליונים והתחתונים שלי דבקו אלה באלה כשעפעפיי הצטמצמו. הכול היה מסנוור; הפלורסנטים, החיוכים של אלו שעובדים איתי שהחליפו מיד תובנות, התחושה שאני לא שייכת.

מחוץ לחדר הישיבות ישבו אנשים מכל מיני מקצועות ששכרו עמדות עבודה באופן אקראי; מעצבים גרפיים בחולצות ג׳ינס מכופתרות, יזמי סטארטאפ בחולצות טריקו שחורות. גם כאן היו כדורי גומי מתנפחים ענקיים, אבל גם פוּפים לאנשים שלא מחבבים תנועות אגן בציבור. נזרקתי על אחד כשהתיק על כתפי.

אריק חייך לעברי מהפוף הסגול הצמוד, בטוח שפה יש מי שיחליף נורה.

חייכתי אליו, אבל התחלתי לחשוש. התחברנו יותר מדי.

עכשיו איאלץ להתחיל לתקשר איתו במשרד, להציע לו קפה בעמדה הבארשבעית במטבחון הקטן שהיה בו הרבה פחות מקום. ועל מה נדבר כשייגמרו הבדיחות על הנורה.

הנשים שהקיפו אותי בבאר שבע נראו שונה באור התל אביבי, כאילו חדרה לתוכן איזו חיוּת חדשה. הן התלבשו בבגדים שלא הכרתי, כל מיני חולצות צבעוניות ונעלי עקב. וגם את עיניהן הזורחות לא הכרתי. כל כך שמחו לצאת מבאר שבע. דרך פלטות הזכוכית הענקיות היה אפשר לצפות בכל תל אביב; מגדלים גבוהים, מאחוריהם במרחק, ים, ובין לבין, קופסאות מגורים קטנות שצמודות זו לזו ללא אוויר.

על אף עובי הזכוכית והדממה שהעניקה — עד שכל העיר הסואנת נראתה כמו סרט שמוקרן על מסך — עדיין היה לי רועש. התגעגעתי לעיר שלי שאיכשהו הזמן זז בה לאט יותר, שהכיכרות בה כמעט עולות במספרן על הרמזורים, שהאוויר בה לא נדבק לעורף, שהאנשים בה ריקים מהצורך לבלוט. לכן בערב, כשהמיניבוס פתח את הדלת מול הבניין במרכז ההייטק הנמוך והשקט בבאר שבע, מיהרתי לצאת ולנשום את החמצן היבש. לקולגות מהמשרד נופפתי לשלום רק כשהמרחק היה מספק, שלא תיווצר התלבטות לגבי הענקת חיבוקים או גרוע מכך.

חשבתי שלפחות בבית אוכל להתפרש על הספה, להשיל מעליי את המאמץ הידידותי המופרז שהפגנתי במהלך היום, לפתוח בצום תקשורתי, לאסוף אליי חזרה את כל המילים שפיזרתי ולהתחרט על חלקן אם לא על רובן, אבל לאפיק, כמו תמיד, היו תוכניות אחרות.

כפות הרגליים שלי היו מונחות בידיו. הוא עיסה רק את הקרסוליים, לאצבעות לא הסכים להתקרב כי הן עשו לו צמרמורת. בעיקר אצלך, אמר, כי האצבע שצמודה לבוהן שלך גבוהה מהבוהן וזה לא טבעי, היא משובשת.

אני צחקתי ואמרתי שאם האצבע שלי משובשת, מה נגיד על האוזן שלו. כשרציתי להציק לו הייתי שולחת את האצבע המשובשת שלי לאוזן המשובשת שלו. בתגובה הוא היה מדגדג אותי בלמטה של הגב. היתה שם נקודה כמו כפתור — כשנגע בה הייתי מתקפלת לשניים. הזוגיות שלנו התנהלה בסלון המיושן שהורכב מרהיטים שאספנו; ספה צהובה צרה ששכבה במרתף של ההורים שלי, מדירת הסטודנטים הישנה של אפיק נסחבו טלוויזיה קטנה וכורסה בצבע בז׳ שהמשענת השמאלית שלה היתה מוכתמת בקפה, ושולחן מלבני זול בצבע חרדל שאותו אהבנו באמת, אולי כי קנינו אותו בעצמנו. בשאר היממה ומחוץ לסלון היינו עסוקים בעבודה, השאיפות גברו על הגעגוע. בערב העולמות התאחדו והיינו משלימים את כל הפערים, של אפיק. על העניינים שלי חשבתי מספיק בשביל שני אנשים. אבל בערב הבחין שמשהו מטריד אותי — אי־אפשר להסתיר ממנו וזו בעיה רצינית.

איך היה בתל אביב היום?

היה.

זהו?

אני באמת נדיבה.

איך שם, הוא הטה את גופו לכיווני, לא עשה לך קצת חשק?

תל אביב? איכסה. לחות ורעש.

לזה תמיד יש לך מילים, חייך, וכאן מה? לא רועש?

כאן? כאן זה אחרת.

אחרת איך?

כאן זה רעש שאני מכירה.

את יודעת, במרכז ובצפון העיר זה לא ככה, הסביר כאילו אין לי מושג.

אז לא סיפרתי על הלילות שבהם ישבתי עם אביגיל מול הים בחוף גורדון וצפינו בירח משתקף במים, ולא על עגיל ההליקס שהתעקשה שנחורר במעלה האפרכסת באחת מחנויות המבוך של דיזנגוף סנטר, ועל הזמן שלקח לנו למצוא את היציאה כשהתחרטנו אחרי שהמחט נגעה באוזן שלי, ובעיקר לא על הפעמים שנסענו עד תחנת האוניברסיטה, עלינו את מיליון המדרגות והלכנו רק בשביל להציץ, לדמיין איך יהיה ללמוד במקום כזה. למרות שהרגשנו שזה רחוק וזר, גבוה כמו אולימפוס, ולבנות שם היו קליפסים שתפסו את השיער הגולש בצורות משונות, ומכנסיים מתרחבים שהתנפנפו ברוח הלחה, וכשהסתכלנו זו על זו, לבושות בג׳ינס סקיני שטבלנו באקונומיקה ובגופיית סבא, ושׂערנו הפזור, המרוח נטורל פורמולה לשיער יבש ופגום מאוד, התמצק על כתפינו, גיחכנו, זה לא בשבילנו.

צפון, דרום, באר שבע הכי טובה, דקלמתי.

על צלחת חרסינה כחולה היו מונחים שלושה בורקסים. האיכותיים, שנשמע צליל בקיעה כשנוגסים בהם, שהגבינה המלוחה מתפוצצת על הלשון ושורפת אותה. גם הנמלה שטיפסה במעלה השולחן ידעה שיש פה משהו מיוחד, העמיסה על גבה פירור שמנוני וצעדה איתו במהירות.

הנמלים האלו היו כמו הריבים שלנו, הן הופיעו בכמויות בזמן שניסינו להכחיש את קיומן. אפיק סתם את החור באמבטיה, והן יצאו מאחורי התנור במטבח. כשסתם את החור במטבח, הן צצו פתאום בחדר השינה.

קיוויתי שלא יבחין בה, זה ישר היה מוביל לדיון על ניקיונות, ובעיקר לוויכוח אם להרוג אותה או לשחרר בחוץ. אפיק טען שהן חכמות, שהיא תוביל אחר כך את כל החברות שלה חזרה אלינו הביתה. שאני אולי לא רוצה להרוג אותן, אבל תמיד נחמד לי כשהן נעלמות.

רוצי למטה! צעקתי בראש, אבל הנמלה הוכיחה שהיא לא חכמה בכלל, והחליטה להישאר ולהקשיב לשיחה. כשהבחין בה קרא, נמלה, נמלה על השולחן!

זה ברחש, מלמלתי בתקווה שאיכשהו תצמיח ברגע כנפיים. אבל הנמלה נותרה בשלה.

זאת נמלה, קרא, ולפני שהספקתי להוציא מילה מעך אותה בעזרת האמה על השולחן. בחנתי את הכתם השחור הקטן, מלמעלה זה נראה כמו פירור של אבק, הרי חודשים לא ניקיתי אבק, בבאר שבע לא היה בזה טעם.

את רוצה גם טחינה? שאל וקם למטבח עם הנמלה המעוכה על אמתו.

למה להרוס את הבורקס? אני שונאת טחינה.

כשחזר עם קערת זיתים, טחינה ומפית, התיישב לידי. אם את לא רוצה לדבר על עבודה, אפשר לדבר על משהו אחר.

עיניי נדדו אל שכבת הצבע החרדלית שהתחילה להתקלף בפינות וגרמה לי ברגע לאהוב את השולחן קצת פחות.

אביגיל התקשרה לספר לי היום בצווחות שמורן אמר אמא.

למה את צוחקת? זה באמת מרגש.

מכל הסיפורים בחרתי דווקא את זה. ידיו פשפשו בקערת הזיתים. את רוצה?

מה? משכתי זמן תוך שאני בוררת את הזיתים ללא הכתמים.

מה לא בסדר בזה? הניף זית ירוק בצבע אחיד.

שבא לי את הסגולים, המשכתי להזיז אותם מצד לצד.

שאלתי אם את רוצה, הוא הנמיך את הטלוויזיה.

אמרתי לך, אני רוצה את הסגולים.

תוכנית טבע מלוּוה בבסים חזקים פעמה על המסך. הסבירו שם שזיהום היבשה שמתפשט גם אל הים וצמיחה בלתי פוסקת של האוכלוסייה יחממו את כדור הארץ, ושהדורות הבאים ייאלצו להתמודד עם ההשלכות, שאם לא יינקטו צעדים דרסטיים, אנחנו צועדים לקראת סופו של העולם כפי שהכרנו אותו.

נו, דניאל, ילדים, את רוצה?

יש אופציה נוספת?

מבחינתי אין.

הכנסתי לפה זית ירוק ומלא בכתמים. בזמן הלעיסה חיפשתי נואשות אחר סיפור מעניין שיסיט את השיחה למקום אחר. כשלא מצאתי, וכשעברו יותר מדי שניות, אמרתי: נו יופי, אז מה יש בכלל לדבר על זה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*