צדק כהוגנות

Fairness כהוֹגנוּת – על רוֹלס בעברית

שישים שנה לפני שיוצאת לאור המהדורה העברית הזאת של ספרו האחרון של רולס, התפרסם (1951) מאמרו הראשון של הפילוסוף הצעיר ובפתיחתו ההכרזה שכיום אפשר לראות בה הצהרת כוונות שאפתנית לקראת מפעל חיים:

את השאלה שבה נעסוק אפשר לנסח בדרך הבאה: האם קיים הליך הכרעה סביר שהוא חזק מספיק, לפחות במקרים מסוימים, כדי לקבוע את האופן שבו אינטרסים מתחרים מתבררים, ובמצבים של התנגשות מקבל אינטרס אחד קדימות ביחס לאחֵר; ועוד, האם את קיומו של הליך כזה, כמו גם את הסבירוּת שלו, אפשר לייסד על-פי שיטות מחקר שהן רציונליוֹת?

במהלך עשרים השנים הבאות פירסם רולס עוד שורה של מאמרים, ולאחד מהם (1958) קרא בשם אשר ממרום המבט המאוחר כיום אפשר לראות בו מעין קריאת-קרב אינטלקטואלית: "Justice as Fairness". לעוסקים במקצוע בעת ההיא, מורים ותלמידיהם, היה אז ברור שהמאמרים הבודדים האלה, יחד עם השטף הגובר והולך של תגובות ביקורתיות הלוך-ושוב בין רולס ומבקריו ותלמידיו, מבשרים את תחילתו של עידן חדש בפילוסופיה הפוליטית, ועימו השחרור שהגיע-זמנו מן השפל והעקרוּת שהביאו את מעט הדיונים בתחום אל מבוי סתום. ודיברו אז במסדרונות האוניברסיטאיים, וידעו: רולס עובד על חיבור גדול.

וכך, בשנת 1971 הופיע A Theory of Justice. גודלו ומורכבותו של הספר הפתיעו אף את מחברו. הוא, שבצעירותו ערך לפרנסתו את המפתח לספרו החדש של אחד ממוריו על ניטשה, ערך עכשיו את המפתח לספרו שלו, ולצד הפירוט והחידוש והחוּמרה הניבטים אל הקורא מן המפתח הזה, קשה שלא להתפעל מן המניפה הנפרשׂת כך לעינינו (ולעיניו המשתאות של רולס עצמו) – רשת עצומה של שמות ומושגים ותת-מושגים, ובהם מתן-כבוד להיסטוריה של הרעיונות בפילוסופיה הפוליטית, לצד יצירתיות לשונית אמיצה שהיא עדות לפריצת הגבולות המקובלים של הדיון.

הכרך העבה הזה – "הספר הירוק" – עמוס לעייפה, קשוח, והוא לא קל לקריאה. אבל אל הדייקנות הרַבּה ונטל האחריות שהוא מעמיס על הלומד מצטרפת גם תחושה של דחיפוּת: הימים הם ימי מלחמת וייטנאם. השאלות של צידוק מרחפות על-פני כל האווירים, והדיון הפילוסופי, ככל שיהיה אנליטי ומופשט, אינו יכול שלא לעגן אותן בקרקע של מציאות. איזו מציאות? זאת הבוערת על הקרקע, כמובן. ודווקא משום כך, כה מרגש לשמוע את מילות הסיום הכמעט-פיוטי של תיאוריה של צדק, שם ממריא רולס, הפילוסוף הארצי, אל עֵבר מציאות שהיא על-זמנית:

...וכך, מה שאנחנו עושים הוא לצרף לכדי תפיסה אחת את מכלול התנאים שאנחנו מוכנים – לאחר מחשבה ראויה – לראותם כסבירים כאשר אנחנו מתנהגים האחד מול האחר. מן הרגע שבו אנחנו מבינים את התפיסה הזאת ["צדק כהוגנות"] אנחנו יכולים בכל זמן שהוא להסתכל על העולם החברתי מנקודת המבט הדרושה... לראות את מקומנו בחברה מן ההיבט של התפיסה הזאת, פירושו לראותו sub specie aeternitatis: לראות את המצב האנושי לא רק מכל נקודות המבט החברתיות אלא גם מכל נקודות המבט שבַּזמן. נקודת המבט של הנצח איננה נקודת מבט ממקום אי-שם מעבר לעולם, גם לא נקודת המבט של איזה יש שהוא טרנסצנדנטי; אדרבה, זאת נקודת מבט מובהקת של מחשבה ושל רגש, שאותה אנשים רציונליים יכולים לאמץ לעצמם בתוך העולם... טוהר הלב – אצל מי שמסוגל להשיגו – פירושו יהיה לראות נכוחה ולפעול בחסד ובשליטה עצמית מתוך נקודת המבט הזאת.

מי היא, או מה היא, התפיסה (conception) הזאת? הספר הגדול של רולס הוא תיאור, הסבר וצידוק שלה. "צדק כהוגנות" הוא אפוא

השם הפרטי של הדוקטרינה המוסרית המסוימת המפורטת כך לאורך קרוב לשש-מאות עמודים; "זהו השם הפרטי של דין-וחשבון מסוים של צדק, וכך צריך תמיד להבין אותו".

אלא שההצהרה הזאת אינה פשוטה. על התיאוריה נכתבו מיליוני מילים על-ידי מבקריו של רולס, ומאמרים לרוב וכמה ספרים על-ידי רולס עצמו – להתקיף, להגן, להרחיב, להבהיר, להוסיף, וגם לשנות. המעקב אחרי כל זה אינו קל, גם אם יש בו הרפתקה אינטלקטואלית מאלפת. גם גדולי מבקריו של רולס – כמו, לאחרונה, אמַרטיָה סֶן (ראו דבריו של יוסי דהאן באחרית דבר שהוספנו כאן) – אינם יכולים שלא לראות בו מופת של פילוסוף: חכם, שקדן, צנוע ואמיץ.

אבל מה יעשה הקורא? שהרי תיאוריה של צדק הוא ספר שנפל קורבן, אם אפשר כך לומר, להצלחה של עצמו. כל שלב שבו יחליט הקורא להצטרף אל המסע הוא צעד שלפני התפנית הבאה. זהו טבעו של הבניין המפואר, זהו טבעו של הארכיטקט הראשי. הנה סימני-הדרך שאותם מציב חברו הקרוב ופרשנו המצוין של רולס, בֶּרטון דְרֶבֶּן (Dreben, מי שהספר החדש הזה מוקדש לו): השם הפרטי Justice-as-Fairness, שכדאי "לשים בו מקפים מחברים" – של מה בדיוק הוא שֵם? בתחילת הדרך אמר רולס כי זהו שמה של הדוקטרינה המוסרית הכוללת שאת תיאורה אנחנו מקבלים בכרך הגדול משנת 1971, והנה היא לפתע, בספרו הגדול הבא (Political Liberalism) משנת 1993, שמה של "תפיסה פוליטת מסוימת", ואחר-כך שמה של "תפיסה פוליטת שהיא דוגמה לתפיסה פוליטית ליברלית", ולבסוף, אולי תפיסה פוליטית מסוימת שלא יהיה זה סביר להניח כי האזרחים כולם אכן יסכימו ביחס אליה, ועל כן (בסופו של דבר?): Justice-as-Fairness היא אחת מתוך "משפחה של תפיסות פוליטיות" במסגרת של דמוקרטיה ליבלרית.

לא מדובר כאן בחוסר עקביות, אלא בהתקדמות. מאחורי הדקויות האלה חבויה תפנית חשובה. עיקר קסמו של הניסוי המחשבתי שצִייר רולס מלכתחילה וקרא לו מאז "המצב המקורי" היה בכך שכאשר יוצאים משתתפי "המצב" מתוך מסך הבערות שהיו נתונים בו בעת בחירת עקרונות הצדק, הרי הם מחויבים להם, לעקרונות האלה, משום שהסכימו להם לפני שידעו מי הם ומה הם בעולם עצמו. אבל מה אם אז תתעוררנה ההתנגשויות בדבר העקרונות או מימושם בפועל? "הבנה משותפת ומתמשכת בדבר דוקטרינה אחת דתית, פילוסופית או מוסרית", אומר אז רולס, "אפשר לקיים רק על-ידי השימוש הכּוֹפה של כוחה של המדינה". האומנם? לא זה מה שנדמה היה כי למדנו בתיאוריה של צדק.

כך, כאמור, ב-1.993 והנה, המהדורה השנייה, המתוקנת, של תיאוריה של צדק יוצאת לאור באנגלית רק כמה שנים אחר-כך, ב-1.999 שם מסביר רולס כי היא מבוססת בעיקרה על התיקונים וההשלמות שערך בשביל המהדורה הגרמנית מ-1.975 גם התרגומים לשפות אחרות נעשו על-פיה. ומה, אם כן, עם עשרים השנים שבתָווך, ובהן כל מה שנכנס כחידוש וכשינוי מהותי בליברליזם פוליטי ועוד?

הניסיון להבין את עמדתו העדכנית של רולס ביחס לתיאוריה חשוב ומרתק משום אופיו של רולס כפילוסוף: הוא מופת של הקשבה, כשיש מה להגן עליו הוא מגן ומבהיר, וכשיש צורך לשנות – הוא משנה, גם אם מדובר בתפניות של ממש. אבל המעקב עצמו קשה. הנה: בשנת 1996 יוצאת לאור המהדורה המורחבת של ליברליזם פוליטי, ושם, בהקדמה, הוא מכריז: "מטרה מרכזית של ליברליזם פוליטי היא להראות כיצד הרעיון של חברה מוסדרת-היטב עשוי להיות מנוסח מחדש כך שיתחשב בעוּבדת הפלורליזם הסָביר". כאן, בשינויים שהכניס, כבר חבוי המהפך העיקרי. ברור שיש לקרוא את הישן לאור החדש.

זאת ועוד: לפני שעצרה אותו מחלתו, רולס עבד על מהדורה מתוקנת ומעודכנת (שלישית!) של ליברליזם פוליטי, שכבר לא תראה אור. על כל זה יש לזכור כי בעת ההיא, זרם ההתייחסויות לתיאוריית הצדק של רולס הוא כבר מבול. כל-כך הרבה בשר יש כאן לנגוס בו!

*

מן הרגע שבו התברר כי גם מהדורה שלישית ומעודכנת של תיאוריה של צדק כבר לא תבוא, שָבה ועלתה האפשרות לתרגם לעברית את המהדורה השנייה. לאור הסקירה הקצרה לעיל, וההקדמות של רולס עצמו ושל העורכת אֶרין קֶלי, לספר הנוכחי, חסרונה של בחירה כזאת ברור. ועל יתרונה של הבחירה בהצגה מחודשת, שהוא ספרו האחרון, מעידים דבריו של רולס כי הצגה מחודשת זו היא "ניסיון לתת במָקום אחד ובאופן כולל את ההסבר לצדק כהוגנות כפי שאני רואה זאת היום, והיא מסתמכת על כל עבודותי הקודמות". יש גם להוסיף ולומר, כי במקומות מסוימים הספר נותן פתח לדיון בנושאים ספציפיים שבהם לא דן רולס לפני כן. כמובן – החיסרון ברור אף הוא: לכל אורך הצגה מחודשת מניח המחבר את קיומו של הספר הגדול, התיאוריה, והיא (עדיין) איננה בעברית. כדי להתגבר על החסר הזה עשו העורכת האמריקאית והמתרגמת העברית מאמצים מצוינים והעירו כפי שהעירו, להקל. על כך יש להוסיף את הידוע, והוא, שעד כמה שנוגע לעברית רולס הוא כאן בחברה של בני אצולה: כמו אצל כל אחד מן היוצרים הגדולים שנהיו קלסיקה (ועוד בחייו שלו), כדי להמשיך וללמוד ייאלץ הקורא העברי לרוץ אל המקורות עצמם; וכשכך יהיה, יהיה גם זה שׂכרנו. וכמובן, המהדורה השנייה (היחידה הניתנת היום להשגה) של התיאוריה תמצא אולי גם היא מתרגם(ת) ועורך(ת) ומוציא(ה) לאור בעברית, ואז, למרות חסרונותיה ועל מעלותיה הרבות, היא תראה בוודאי חיים חדשים, דיגיטליים, לצד אחותה זו המחודשת.

ועל העברית עצמה, שתי הערות:

1. כדאי להשתמש במילון המונחים. הוא תוספת חשובה של המתרגמת ונערך לאחר שיקול דעת בכל מהלך התרגום: לא קל לשַמר את הקפדנות ואת החדשנות של רולס גם יחד. יש בו, נוסף לעזרה בלימוד, גם פיצוי על הדילול המסוים במפתח, מה שכפוי עלינו מטבעו של המעבר משפה לשפה; לא כל מונח רולסיאני, ישן או חדש, מיתרגם אחד-לאחד. במפתח אי-אפשר לעקוב אחר הפתרונות העבריים השונים, שבטקסט עצמו באים על מקומם בגמישות ובדיוק, באופן שישרת את הקוראים.

2. Justice as Fairness, כאמור, משמש כשם פרטי. ומתברר כי רולס הוא, בין השאר, "איש שיווּק" מוצלח: השם הזה נקלט כבר מזמן, אבל לא רק בגלל הצלחתה של התיאוריה, אלא גם מפני שלא רק "fair" אלא גם "fairness" הן מילים פשוטות, כמעט עממיות, באנגלית. ולא רק באנגלית: יש מי שמוותר בעברית על "הוגן" ומעדיף את "פֵייר" (ובעיקר את "לא פייר" האינטואיטיבי), וכבר נשמעו במקומותינו דיבורים על "פֵייריוּת". את המפלצת הזאת כמובן לא נדביק ל"fairness" של רולס, אבל כנראה ייקח זמן עד ש"הוגנוּת", שהיא ללא ספק נכונה, תהיה גם בת-בית אצלנו. על החולשה הזאת של שפתנו יש להודות משום חשיבותה בשביל רולס. הוא יודע עד כמה בחלקים מסוימים של ספריו הטקסט מקבל אופי מופשט ו"לא מן העולם הזה", כדבריו. ועל זה הוא כותב בפשטות: "אני לא מתנצל על כך". אבל כשהוא מביא בהערותיו המתודולוגיות בפתח התיאוריה את האנלוגיה בין התורה שהוא מציע ובין הפרוגרמה של נועם חומסקי בבלשנות, הוא מדגיש את החשיבות של עיגון העקרונות התיאורטיים באינטואיציות הלשוניות הפשוטות של דובר השפה. ו-fairness, מה לעשות, יותר פשוטה (בינתיים) מהוֹגנוּת.

*

מהי השפעת מפעלו הגדול של רולס? יש אומרים, הפילוסופיה הפוליטית נולדה מחדש בשנת 1.971 ויש אומרים, אולי, ועל כל פנים יש כאן הגזמה, ובוודאי התכנסות מערבית אל תוך עצמה. כך או כך, האגדה מספרת על סטודנטים סינים שהניפו עותקים של תיאוריה של צדק אל מול פני צלמים בכיכר טיאנאנמן ב-1.989 ומה שאינו אגדה הוא העובדה שצעירים רבים שהוטרדו מן השאלה האומנם לגיטימית היא ההצטרפות שלהם, כיחידים, אל תנועות של סרבנות, פנו אז לחפש תשובות בפרקים המכוננים אצל רולס (פרקים שלא שינה בהם דבר לאורך השנים). אלא שהוא עצמו, בביקורו בארץ שנים אחדות לפני מותו, היה כדרכו יותר ספקן לגבי כוחה של התיאוריה: לא, הוא "חושב כפסימיסט ביחס להשפעתה של הפילוסופיה".

מקובל לומר שמקורותיה של צדק כהוגנות הם התיאוריות הפוליטיות המסורתיות של האמנה (Contract Theories) והתיאוריה המודרנית של קבלת החלטות רציונלית (Rational Decision Theory). אין ספק שאכן כך הדבר. אבל בשנים האחרונות לכתיבתו חזר רולס שוב ושוב על האמירה שאין לייחס לאלה משקל רב מדי. מקור חשוב לא פחות בשבילו הוא התיאוריה התיאולוגית של "הצופה האידאלי", ובפרט כפי שזכתה לגירסה חילונית אצל יוּם ואדם סמית, ואצל רוֹדְריק פירת' (Firth) במאמרו מן הזמן שבו החל רולס את פיתוח תורתו שלו: "Ethical Absolutism and the Ideal Observer". על דרך ההגזמה אפשר אולי לומר שהניסוי המחשבתי הנהדר של "המצב המקורי" הוא היפוכה של ההשקפה בדבר יחסי התיאולוגיה והפילוסופיה: מעכשיו, התיאולוגיה היא שִפחתה של הפילוסופיה. לאחר מותו של רולס ב-2002 נמצא בין ניירותיו (ובמחשב שלו, משנת 1997) חיבור קצר בשם "על הדת שלי" (ראו בכרונולוגיה ובביבליוגרפיה). בין השאר הוא אומר בו:

מן הטקסטים הרבים שקראתי על דת, רק מעט השאירו בי רושם כפי שהשאירו דעותיו של ז'אן בּוֹדֶן [Bodin, – המשפטן הצרפתי איש המאה השש-עשרה], בספרו התוועדות השִבעה על דבר סודותיו של הנשגב... בסוף ההתוועדות, שבעת המשוחחים [קתולי, יהודי, לוּתרני, קלווניסט, מוסלמי, פילוסוף נטורליסט, וספקן] מסכימים לזנוח את נסיונותיהם להפריך האחד את דעותיו הדתיות של האחר, ובמקום זה לעודד כל אחד את האחרים לתאר את השקפותיהם שלהם כך שכולם יוכלו ללמוד מה האחרים חושבים ויוכלו להבין מה הן אמונותיהם באופן הבהיר ביותר...

זה מה שרולס מתכוון לו בביטוי שהמציא לְמה שהטריד אותו ברבע האחרון של חייו: עובדת הפלורליזם הסביר. מפעלו הגדול הוא הניסיון להראות שקיומה של דמוקרטיה ליברלית צודקת הוא אידאל בר-קיימא. בארצו שלו, ובארצות אחרות שהוא משקיף עליהן באמפתיה ובדאגה – הודו, ישראל – הדת, כתפיסת חיים כוללת, משחקת תפקיד עצום. מעבר להתגוששות הפוליטית היומיומית, שבה אכן לא נמצא מקום לטיעון פילוסופי מסודר, מבחן-ההשפעה האמיתי הוא כמובן בטווח הארוך. הדוגמאות ההיסטוריות – לטוב וגם לרע – ידועות. התמונה שאותה רולס מצייר ושב ומלטש היא לא רק של מבנה אפשרי ויציב: התמונה יפה!

על כן, בחברה צעירה, שסועה, הגוררת את רגליה בדרך אל חיים משותפים וצודקים בהסכמה ובכבוד הדדי, יהיה זה אולי הוגן לומר כי הצבתה של התמונה הזאת אל מול פניו של הקורא העברי, דווקא משום שהיא נעשית מנקודת המבט של "הטווח הארוך", הרי היא עצמה ביטוי של תקווה.

יהודה מלצר
ספרי עליית הגג
חורף 2010

הערת המתרגמת

ג'ון בּוֹרדְלי רוֹלְס (John Bordley Rawls), מי שנחשב לאחד ההוגים הפוליטיים הגדולים של המאה העשרים ולמי שקבע את סדר-יומה של המחשבה הפוליטית הליברלית בעת הזאת, נפטר בנובמבר 2002, שעה שהעבודה על התרגום המוגש בזה לקורא היתה כבר בעיצומה. הידיעה על מותו של רולס, והמחשבה על חלקי בהפגשת הקורא העברי עם הספר החותם את מפעלו, העניקו משנה תוקף למחויבות, הכבדה ממילא, שנטלתי על עצמי בתרגום הספר.

מתרגמים רבים, אני מניחה, חשים את כובד משקלה של המחויבות המונחת על כתפיהם – המחויבות לטקסט שאותו הם מתרגמים, שהיא בעת ובעונה אחת גם מחויבות למחבר שמאחורי המילים. המחויבות הזאת לובשת צורות מצורות שונות, בהתאם לאופיו ולרוחו של הטקסט. במקרים רבים, החשש הגדול הוא שהטקסט המקורי ידהה, שהוא יאבּד מעוצמתו, במעבר אל שפת התרגום. במקרה שלי, החשש העיקרי היה הפוך: דווקא העצמת הטקסט עלולה היתה לפגום באופי השיטתי-התיאורטי של היצירה של רולס.

יצירתו של רולס שואבת את השראתה מכמה מקורות, שהבולטים שבהם הם תורת המשחקים, עולם הכלכלה והמשפט, הפילוסופיה האנליטית והפילוסופיה המוסרית של קאנט. השפעות אלו ניכרות בסגנון מחשבתו וכתיבתו לא פחות מאשר בתכנים שבהם הוא עוסק. כתיבתו מאופקת והדוקה, ולשונו עוטה על עצמה לעיתים תכופות את החוּמרה של טקסטים משפטיים ואת הדיוק של חישובים מתמטיים. רבים מרעיונות היסוד המשמשים אותו הם יצירים או מכשירים תיאורטיים, המועברים באמצעות מטבעות-לשון שהוא טובע לצרכיו הייחודיים. הוא מרבה להשתמש בשרשרות-תארים, ומעמיד מבנים לשוניים שהוא שב ונעזר בהם פעם אחר פעם כדי ללכוד בדייקנות את רעיונותיו ולטוות אותם לכדי בניין תיאורטי יציב. רק לעיתים רחוקות הוא מרשה לעצמו לחרוג מאותו איפוק ולהשתמש בשפה משוחררת יותר, על-מנת להדגיש נקודה שהיא בנפשו.

ניסיתי להישאר נאמנה לסגנון ולרוח הכתיבה של רולס. לשם כך היה עלי לשמר ככל האפשר את הניסוחים החוזרים, לעיתים גם במחיר סגנון פחות נעים וקולח, ולהמציא מקבילות עבריות למונחים הרבים שטבע לצרכיו השיטתיים. מקצת המונחים הללו כבר נתגלגלו לעברית האקדמית (למשל, 'המצב המקורי', 'מסך הבערות', 'טובין ראשוניים', 'איזון רפלקטיבי' ועוד), ודבקתי בתרגום שהתקבע בכל מקום שסברתי כי הוא אינו מעורר קשיים. מונחים אחרים דרשו הכרעה עצמאית משלי. אני מצרפת מילון מונחים על-מנת להקל על הקורא את ההתמצאות בטקסט.

בעיה מיוחדת שלא מצאתי לה פתרון משביע-רצון התעוררה סביב השימוש של רולס במונח person, שהעברית לא מצאה לו מקבילה נאותה. רולס עוקב אחר מסורת פילוסופית ארוכה של שימוש במונח לצרכים מוסריים ופוליטיים. המונח מציין עבורו מושג פוליטי ונורמטיבי המייחד את מעמדם של אזרחים בחברה דמוקרטית, והוא מובחן הן מן המושג הביולוגי או הפסיכולוגי של האדם כמי ששייך למין הומו-ספיינס (שאותו רולס מציין באמצעות המונח human-being, ראו סעיף 7ו), והן מן המושג החוץ-פוליטי של האדם, כפי שהוא נתפס מתוך דוקטרינה מוסרית מקפת (שאותו רולס מציין באמצעות המונח man, או ברבים, people). את המונח person תירגמתי ל'אדם', ואת human-being, – ל'בן-האדם'. כדי להימנע ממלאכותיות יתר, הותרתי את ההבחנה בין persons ל-people לא-מפורשת בתרגום, ואני מקווה שלא יקשה מדי על הקורא להשלימה מתוך ההקשר.

בעיה נוספת העמידו המונחים desert ו-moral desert. המונח desert משמש את רולס כמונח גנרי, המציין באופן כללי את מה שאנו חושבים שמגיע לאדם. המונח moral desert משמש אותו כדי לציין את מה שאנו חושבים שמגיע לאדם מתוך תפיסה מוסרית מסוימת, במובחן ממה שמגיע לו על-פי התפיסה הפוליטית, שלכך הוא מייחד את המונח 'זכאות' (entitlement). התקשיתי למצוא מלה יחידה בעברית שתתפוס את תוכן המונח desert אצל רולס, ובחרתי לתרגמו ל'מה שהאדם ראוי לו' (בהתאם לכך, moral desert תורגם ל'מה שהאדם ראוי לו מבחינה מוסרית'). על ההבחנה בין זכאות לבין מה שהאדם ראוי לו מבחינה מוסרית, ראו סעיף 2.0

במקומות בודדים הנוסח העברי דרש תוספת של מלה או כמה מילים להבנת הטקסט המקורי. במקרים אלה הוכנסו התוספות בגוף הטקסט, בסוגריים מרובעים.

הערה בעניין רישום סעיפים ותת-סעיפים במהדורה העברית: בספר המקורי נרשמו סעיפים ותת-סעיפים לפי עקרון רישום שאינו מעורר כל קושי לקוראי האנגלית (משמאל לימין). למשל, }122., הוא תת-סעיף שני בסעיף 12. אולם למען הקורא העברי, שלא תמיד ברור לו מאיזה כיוון עליו לקרוא את רצף המספרים, רשמנו את הסעיפים בדרך הבאה: הקידומת 􀀀 הוחלפה במלה "סעיף", הסעיף נרשם במספר, והתת-סעיף נרשם באות: למשל, סעיף 12ב.

ברצוני להודות לד"ר יהודה מלצר, עורך הסידרה, על סבלנותו ועל תמיכתו, ולפרופ' דוד הד, שעצותיו המועילות ורגישותו לשפה חילצו אותי מכמה וכמה סבכים, רעיוניים ולשוניים כאחד.

תודה מיוחדת שמורה לרשף, אישי ושותפי לחיים, שחובי לו רב מכדי לסכמו במילים.

דפי אגם-סגל

מילון מונחים

אדם = person/man

איזון רפלקטיבי = reflective equilibrium

אנשים = persons/people

בן-אדם = human-being

דוקטרינה/השקפה מקפת = comprehensive doctrine/view

דמוקרטיה של בעלי-קניין = property-owning democracy

המצב המקורי = the original position

הנחשלים ביותר = the least advantaged

הסביר = the reasonable

הסכמה-שבחפיפה = overlapping consensus

הצדדים = the parties

הצדקה ציבורית = public justification

הצודק = the right

חברה מוסדרת-היטב = well-ordered society

טובין ראשוניים = primary goods

יסודות החוקה = constitutional essentials

כבלי ההתחייבות = strains of commitment

כוח כופה = coercive power

כלל המַקְסִימִין = the maximin rule

כשרים מוסריים = moral powers

מבנה בסיסי = basic structure

מה שאדם ראוי לו (מבחינה מוסרית) = (moral) desert

מושגי טוב = ideas of the good

מסך הבערות = the veil of ignorance

מעמסות השיפוט = burdens of judgment

מפתח הטובין הראשוניים = index of primary goods

נאותוּת פוליטית = political right

נשא ראשוני = primary subject

עובדת הדיכוי = the fact of oppression

עובדת הפלורליזם הסביר = the fact of reasonable pluralism

עקרון ההפרשים = the difference principle

עקרון החסכונות הצודקים = principle of just savings

עקרון התועלת המוגבלת = principle of restricted utility

עקרון התועלת הממוצעת = principle of average utility

צדק הקצאתי = allocative justice

צדק חלוקתי = distributive justice

צדק מקומי = local justice

צדק משקי = domestic justice

צדק עולמי = global justice

צדק-רקע = background justice

קו שווה-צדק = equal-justice line

שאלת הנאותוּת = the question of right

תיאוריית היענות מלאה = strict compliance theory

תיאוריית ציות חלקי = partial compliance theory

תפיסות-טוב = conceptions of the good

rightness כהוגנות = rightness as fairness

ג'ון רוֹלְס, ביוגרפיה¹

ספרו של ג'ון רוֹלְס, A Theory of Justice, הביא לתחייה דרמתית בפילוסופיה הפוליטית. באנגלית בלבד, הספר נמכר בכארבע-מאות אלף עותקים, ולאחר שתורגם לעשרים ושמונה שפות היה למצרך מבוקש באוניברסיטאות בצפון אמריקה ובאירופה, ולמקור השראה עבור רבים באמריקה הלטינית, בסין וביפן. הוא הניע פילוסופים, כלכלנים, משפטנים והוגים פוליטיים בעלי שם להעלות את תרומתם לתיאוריה הפוליטית, ומשך צעירים רבים לתחומים אלה, להצטרף אל הוויכוחים שאותם פתח. A Theory of Justice הוא קלסיקה אמיתית, הצפויה להיקרא ולהילמד עוד עשרות שנים רבות.

אנחנו מתחילים בתיאור חייו ואישיותו של האדם ג'ון רולס, אשר לעבודתו היתה השפעה כה עמוקה ורחבת היקף בכל העולם. מה שמייד הזדקר לעין ברולס היה היושרה האינטלקטואלית והמוסרית הבלתי-רגילה שלו. לאורך שנים רבות הוא פיתח הבנה מעמיקה של הפילוסופיה המוסרית והפוליטית על-ידי לימוד המקורות הראשוניים והספרות המשנית העצומה בתחום. כקורא קשוב וביקורתי, הוא שימר ראייה סינוֹפּטית מובנֵית היטב של הכתבים שלמד ושל נקודות החוזק והתורפה שלהם. עבודותיו של רולס מעידות כי היה לא פחות מחמיר וקפדן אף ככותב. הוא הקדיש תשומת-לב רבה למונחים ולביטויים שבחר, כמו גם להצגה הבהירה של מחשבותיו, ולעיתים נזקק לחודשים ואפילו לשנים כדי להוציא מידו טיוטות מעובדות היטבשל טקסט לפני שהניח לגירסה הסופית לראות אור. אותה תשומת-לב באה לידי ביטוי בהרצאותיו, שהיו תמיד עשירות ומסותתות להפליא.

את הישגיו הבלתי-רגילים של רולס כחוקר, סופר ומורה ניתן לקשור לכמה גורמים. היו לו כישורים ומעלות אינטלקטואליים גדולים: יכולת כבירה למחשבה שיטתית, זיכרון טוב, סקרנות טבעית וגישה ביקורתית כלפי עבודתו שלו, גישה שהצמיחה חוסר-סיפוק מפרה וחידושים נוספים. הוא היה מחויב באופן עמוק לחיי הרוח של תלמידיו, של עמיתיו, של האוניברסיטה שלו ושל חֶברתו. חשובה לפחות באותה המידה היא העובדה שרולס מיקד את כישוריו בשתי שאלות שהיו בעלות חשיבות עליונה עבורו: כיצד אפשר שסדר מוסדי יהיה צודק, וכיצד אפשר שחיים אנושיים יהיו בעלי ערך? הוא חקר בשאלות אלו בגבולות האתיקה והפילוסופיה הפוליטית, ואף יצא מגבולותיהם המסורתיים של תחומים אלה אל עבר התיאוריה הכלכלית, אל ההיסטוריה הפוליטית והחוקתית של ארצות-הברית, ואף אל בעיות היחסים הבינלאומיים. שאיפתו העמוקה של רולס להשיב על השאלות האלו, הניכרת כל-כך בכתביו, ליוותה אותו לאורך חיים שלמים של עבודה קשה.

משפחה וימי בית-הספר

ג'ון (ג'ק) בּוֹרדְלי רוֹלְס נולד ב-21 בפברואר 1921 בבולטימור, השני בחמשת בניהם של וויליאם לי (1883-1946) ואנה אַבֶּל רולס (סטאמְפּ מנעוריה, 1892-1954). סבו וסבתו מצד האם באו ממשפחות אמידות שהתגוררו בפרבר יוקרתי של בולטימור (גרינספרינג וָאלי, שהונצח בסרט Diner). שניהם ירשו הון מסוים, שעיקרו היה נכסי פחם ונפט בפנסילבניה. אך הסב, אלכסנדר המילטון סטאמפ, איבד את מרבית הנכסים הללו, ובני הזוג התגרשו בסופו של דבר. היו להם ארבע בנות מנישואיהם: לוסי, אנה (אמו של רולס), מַאי ומארני.

משפחת רולס הגיעה במקורה מן הדרום, מקום שבו השם רולס עודו נפוץ למדי. סבו של רולס מצד האב, וויליאם סטוֹאוּ רולס, היה בנקאי בעיירה קטנה סמוך לגרינוויל שבצפון קרולינה. בשל מחלת השחפת שממנה סבל, הוא עבר עם אשתו ושלושת ילדיו לבולטימור ב-1895, כדי להימצא בקירבתו של בית החולים האוניברסיטאי ג'ונס הופּקינס. אביו של רולס, וויליאם לי, לקה בשחפת שנים ספורות לאחר המעבר, ובריאותו הוסיפה להיות רעועה לאורך חייו הבוגרים. הכסף היה מצרך נדיר בימי ילדותו של וויליאם לי, והוא מעולם לא סיים את לימודי התיכון שלו. תחת זאת הוא החל לעבוד בגיל ארבע-עשרה כשליח בחברת עורכי-דין. דבר זה הִקנה לנער הצעיר הזדמנות להשתמש לעת ערב בספרים המשפטיים של החברה, והוא היטיב ללמד את עצמו עד כדי כך שהצליח לעבור את בחינות ההסמכה לעריכת-דין ללא כל לימוד פורמלי.

וויליאם לי התפתח ונהיה עורך-דין מצליח ומכובד לענייני חברוֹת בחברת עורכי-הדין מַרבּוּרי, מן הטובות בבולטימור, אשר שמה נודע לתהילה מאז 1803, לאחר פסק הדין התקדימי בענייני חוקה, מרבּוּרי נגד מדיסון.² בשנים שלאחר בחינות ההסמכה שלו, וויליאם לי אף לימד מדי פעם בבית-הספר למשפטים של בולטימור, וב-1919 נבחר לנשיא אגודת עורכי-הדין של בולטימור – קרוב לוודאי האדם הצעיר ביותר שכיהן בתפקיד עד לאותה העת.

שני הוריו של ג'ק גילו עניין רב בפוליטיקה. אביו תמך בווּדרוֹ ווילסון וב"חֶבר הלאומים", והיה חבר קרוב ויועצו הבלתי-רשמי של אלבּרט ריצ'י, מושל מרילנד מן המפלגה הדמוקרטית (1924-1936). ריצ'י ביקש את וויליאם לי לרוץ לסנאט האמריקאי, והציע לו כהונת שופט בבית-המשפט לערעורים – שתי הצעות שאותן דחה מסיבות רפואיות. וויליאם לי היה תומך נלהב של ה"ניוּ-דִיל" שהנהיג פרנקלין ד' רוזוולט. אולם הכבוד שרחש לרוזוולט דעך באחת עם משבר "ניפוח בית-המשפט" של שנת 1937, בעת שרוזוולט ניסה לשבור את התנגדותו של בית-המשפט העליון לחקיקתו על-ידי מינוי שישה שופטים חדשים לבית-המשפט. אמו של ג'ק – אישה אינטליגנטית במיוחד, שהצטיינה בברידג' ואף בציור דיוקנאות – עמדה תקופה מסוימת בראש הסניף המקומי של ליגת הנשים הבוחרות שהוקמה זמן מועט קודם לכן. ב-1940 נטלה חלק פעיל במסע הבחירות של וֶנְדֶל ווילְקי, שפרש מן המפלגה הדמוקרטית כדי לרוץ נגד רוזוולט מטעם המפלגה הרפובליקנית. ג'ק היה די מרוחק מאביו, שאותו הוא זוכר כאדם קר במידת-מה ומנותק מן המשפחה. אך הוא היה קרוב מאוד לאמו, ואת העניין שלו כל ימיו בשוויון לנשים הוא מייחס להשפעתה (כמו גם להשפעתן של רעייתו ובנותיו).

לוויליאם לי ולאנה רולס היו חמישה בנים: וויליאם סטוֹאוּ (בּיל, 1915-2004), ג'ון בּורדְלי (ג'ק, 1921-2002), רוברט לי (בּובּי, 1923-1928), תומאס המילטון (טומי, 1927-1929) וריצ'רד האוּלנד (דיק, 1933-1967).

האירועים החשובים ביותר בילדותו של ג'ק היו אובדן שני אחיו הצעירים. הם מתו ממחלות לאחר שנדבקו ממנו. הראשון בין המקרים אירע ב-1928, כאשר ג'ק חלה קשות ונפל למשכב. למרות שבובי, שהיה צעיר ממנו בעשרים ואחד חודשים, נתבקש בתקיפות שלא להיכנס אל חדרו של ג'ק, הוא נכנס בכל זאת אל החדר כמה פעמים כדי לארח לג'ק לחברה. מהר מאוד היו שני הילדים שכובים במיטה עם חום גבוה. מאחר שרופא המשפחה טעה בתחילה באבחון המחלה, חלף זמן רב עד שנתגלה לבסוף כי שניהם סבלו מדיפתריה (קָרֶמֶת). האבחנה הנכונה והטיפול התרופתי הגיעו מאוחר מכדי להושיע את בובי. מותו היה זעזוע קשה לג'ק, ואפשר (כפי שסברה אמו) שהביא אצלו להתפתחות הגמגום, שהיה לו למגבלה חמורה (אם כי פחות ופחות קשה עם הזמן) משך כל שארית חייו.

ג'ק החלים ממחלת הדיפתריה, אולם בחורף שהגיע מייד לאחר מכן, בעודו מתאושש מניתוח לכריתת שקדים, לקה בדלקת ריאות חריפה אשר עד מהרה הביאה להידבקותו של אחיו טומי. הטרגדיה מן השנה שחלפה חזרה על עצמה. בעת שג'ק התאושש לאט-לאט, אחיו הקטן נפטר בחודש פברואר של 1.929

במהלך ילדותו, תחושת הצדק של ג'ק היתה מושפעת מפועלה של אמו למען זכויות הנשים. הוא אף החל להרהר הרהורים משלו בשאלות של גזע ומעמד. כבר אז היתה בבולטימור אוכלוסייה ענֵפה של שחורים (כארבעים אחוזים מאוכלוסיית העיר), וג'ק הבחין מהר מאוד כי השחורים חיים בנסיבות שונות מאוד וכי ילדיהם הולכים לבתי-ספר נפרדים. הוא אף זוכר היטב עד כמה לא נינוחה היתה אמו כאשר התחבר עם ילד שחור בשם ארנסט, ואפילו ביקר אותו בביתו באחד מאותם בתים בסימטאות האחוריות שהיו משכנן הטיפוסי של משפחות שחורות בבולטימור.

כאשר נולד ג'ק כבר היה אביו עורך-דין מצליח ומכובד, ובאותה השנה, כדי לברוח מן החום והלחות של ימי הקיץ בבולטימור, קנה בית קיץ מדרום לבְּלוּ הִיל (שהשקיף אל הנוף המרהיב של הר דֶזֶרְט והמפרץ הסמוך) וסירת-שיט מנועית קטנה בשביל להפליג אל האיים היותר מרוחקים. כאן בילה ג'ק את כל ימי הקיץ של נעוריו, וכאן רכש את אהבת השַיִט שליוותה אותו כל ימיו. בכפר הקטן בּרוּקְלין אף פגש באוכלוסייה ענייה של לבנים שהתגוררו שם משך כל השנה, רובם דייגים ואנשי תחזוקה של הגדולים ממעונות הקיץ שבמקום. אף שהתחבר עם ילדים מקרב ה"ילידים" המקומיים, הוא הבחין בכך שההזדמנויות שלהם לחינוך טוב והסיכויים שלהם להתפתח במהלך חייהם בכפרים הזערוריים ההם, העניים, היו נמוכים בהרבה משלו. חוויות הילדות האלו, שעוררו אצלו את התחושה של אי-צדק, הותירו חותם מתמשך על ג'ק. הן גם העמיקו אצלו את התחושה שליוותה אותו כל חייו, שהנֵה מזל עצום נפל בחלקו. אחרי הכול, הוא הצליח לשרוד את המחלות שגרמו למותם של שני אחָיו ונהנה מזכויות-יתר ניכרות שלא הגיעו לו, של שפע וחינוך. מאוחר יותר הוא עתיד לשרוד את המלחמה כמעט בלא שריטה, ואף להתברך בהצלחה בקריירה שאותה בחר לעצמו.

ג'ק החל את חינוכו הפורמלי בבית-הספר הפרטי קַלְבֶרט, שם למד שנה אחת בגן והשלים את לימודי בית-הספר היסודי שלו (1927-1933). בית-הספר היה מעורב, אבל בנים ובנות למדו בנפרד בשלוש שנות הלימוד האחרונות. בבית-הספר הושם דגש על דיבור ומשחק לפני קהל, וג'ק למד לגלות, במידה מסוימת של הנאה, כי יש בידו להתגבר על הגמגום שלו שעה שהוא מדבר בחרוזים (באחת הפעמים, כשהציגו את מחזהו של שילר, וילהלם טֶל, הוא התבלבל בשורות והודיע לקהל המשועשע שהתפוח פילח את החץ לשניים).

ציוניו המעולים בקלברט הובילו לבחירתו כמי שנושא את נאום הפרידה מבית-הספר כנציג ילדי הכיתה. ביצועיו ותוצאות ה-IQ המוקדמות שלו אף הרשימו את המורה שלו, ג'ון וובְּסטֶר, שהעניק תמיכה ייחודית והרבה עידוד לילד, ואף העביר לו שיעורים פרטיים הרבה אחרי שעזב את קלברט, לקראת המעבר שלו לחטיבת הביניים רולנד פּארק. ג'ק נשלח לבית-הספר הציבורי הזה לשנתיים (1933-1935) מפני שאביו היה אז ראש המועצה החינוכית של בולטימור (בהתנדבות) ורצה לבטא את תמיכתו במערכת החינוך הציבורית. בתום כהונתו של אביו נשלח ג'ק – שלא באופן חריג לאנשי החברה הגבוהה בבולטימור – לפנימייה פרטית, שם השלים את ארבע שנות לימודיו האחרונות בבית-ספר.

הפנימייה שבה למד ג'ק מ-1935 עד 1939 היתה בית-הספר קֶנט שבמערב קונֶטיקט, בית-ספר דתי אורתודוקסי לבנים, שפעל על-פי מסורת הכנסייה האפּיסקופָּלית, בניהולו של נזיר ממסדר הצלב הקדוש הממוקם בפּוֹקיפְּסי. אותו מנהל היה אדם קפדן ודוֹגמטי, שהותיר מעט מאוד חופש למוריו ולתלמידיו. למעֵט בחופשות, התלמידים לא היו מורשים לעזוב את שטחי בית-הספר כדי לבקר בחנויות בכפר הסמוך או ללכת לסרט. על כל התלמידים הוטל לבצע מטלות-בית ולהתפקד בטקסי הדת שישה ימים בשבוע, והיו שני טקסים כנסייתיים מחייבים בימי ראשון.

ג'ק ללא ספק היה הצלחה בקנט: ציונים גבוהים, בוגר מצטיין, חבר בקבוצות הפוּטבּוֹל וההיאבקות ומנהל הפרסום בצוות של ספר השנה. הוא אף שיחק הוֹקי, בייסבול, טניס ושח, וניגן בחצוצרה בתזמורת הג'ז של בית-הספר. ואף-על-פי-כן, ג'ק לא נהנה הנאה רבה משהותו בקנט. בית-הספר סיפק לו מעט מאוד גירוי אינטלקטואלי, ואין פלא שהוא זוכר את ימיו שם כבלתי-מאושרים ולא-פוריים.

אחיו הבכור של ג'ק, ביל, היה מבוגר ממנו בכמעט שש שנים, וג'ק הלך בעקבותיו לבתי-הספר קלברט וקנט ומשם אל אוניברסיטת פרינסטון. ביל היה גדול וחסון מג'ק באופן ניכר, והצליח מאוד בפוטבול, בהיאבקות ובטניס. ג'ק השתדל לעמוד בסטנדרטים שהציב לו ביל בתחומי הספורט, אך גם פיתח עניין משלו בקורות חייהם של מדענים ידועים ובכימיה. עניין אחרון זה זכה לעידודו של סנדק שהיה כימאי. כילד היתה לג'ק מערכת לניסויים בכימיה, ובעזרת ציוד נוסף שקיבל מידי הסנדק שלו היה מפיק ריחות ופיצוצים שונים, ככל האפשר בשעות שלאחר לימודי יום א'.

הערות

1. הפרק הזה הוא הראשון מתוך הספר John Rawls: His Life and Theory of Justice מאת Thomas Pogge (Oxford University Press, 2007). תודתנו נתונה לפרופ' פּוֹגִי על שנתן את הרשות לכלול כאן את התרגום העברי של הפרק הזה מתוך ספרו. את ההערות בתחתית העמודים הוסיפה המתרגמת.

2. פסק דין של בית-המשפט העליון של ארצות-הברית מ-24 בפברואר 1803, אשר קבע את עקרון הבקרה השיפוטית, והדרישה שלפיה כל חוק חדש שמתקבל בקונגרס חייב לעלות בקנה אחד עם החוקה.

המשך הפרק בספר המלא