היינו העתיד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היינו העתיד
מכר
מאות
עותקים
היינו העתיד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

היינו העתיד

4.6 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    יעל נאמן (נולדה ב-1960) היא סופרת ישראלית.

    עורכת ספרים (עבדה כעורכת בהוצאת "מפה") וכותבת. בנוסף על ספריה פרסמה סיפורים ושירי פרוזה בכתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור. מחזה פרי עטה (בשיתוף אמיר רותם) עלה על הבמה בפסטיבל "פותחים מסך" בתיאטרון בית ליסין ב-2006.
    נאמן היא כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2015.
     

    תקציר

    "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם." היינו העתיד הוא יצירה חריגה בנוף הספרות המקומית: רומן אוטוביוגרפי שנון ואירוני המשלב בתוכו מבט מרתק על תולדות קיבוץ יחיעם ודו"ח נוקב על ילדות בעולם אידיאולוגי המתפרק בהדרגה מאמונותיו הנוקשות. יעל נאמן, בת לאחת ממשפחות המייסדים של יחיעם, מפליאה לתאר בו את עולם ילדותה, ולהאיר באור ביקורתי ורווי הומור את ההתרחשויות, הדמויות, החוקים והכללים שעיצבו אותו. "חיינו ביקומים מקבילים – המבוגרים והילדים. כל יקום ובעיותיו. כל יקום וצרותיו. לא מעמיסים על ילדים בכי, או סיוטי שואה של מבוגרים, וגם לא ההפך. לא הסגרנו כלום. אמרנו: הלשנות לא יֵצאו מאיתנו. הורינו לא ידעו על חיינו דבר, ואנחנו לא ידענו כלום על חייהם." כתיבתה הייחודית של נאמן פועלת במרחב שנפער בין העולמות – עולם המבוגרים האידיאליסטים ועולם הילדים שחוו על בשרם את הסדקים בשיטה – וממלאת אותו בזיכרונות ילדותה והתבגרותה הנשזרים בסיפורי "הוותיקים", מייסדי הקיבוץ. ונדמה כי על אף המרחק העקרוני והבלתי ניתן לגישור, גם המבוגרים וגם הילדים שותפים לאותו הדחף: לחזור ולספר לעצמם ולסובבים אותם את סיפורי התשתית שעיצבו את שגרת חייהם ואת זהותם. יעל נאמן (1960) נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם וחיה מגיל 20 בתל-אביב. למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, וכיום היא עורכת ספרים וכותבת. פירסמה את ספר הנוער "יום שלישי הכתום" (עם עובד, 1998), "שמועות על אהבה'' (כתום, 2004) וכן סיפורים ושירים בכתב העת "מטעם"

    פרק ראשון


    את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם.
    למשל, לא ידענו שחלק מילדי קבוצת "אורן" שהיו מבוגרים מאיתנו בחמש שנים עבדו עם הבוקרים. ושהם חיו במובלעת של חיי כפר הונגרי בתוך הקיבוץ שלנו. לא ידענו שלוֹפֶס ("זין של סוס") שימש כברְכת בוקר טוב וערב טוב. לא ידענו שאיתי מ"אורן" רכב על סוסה ברחבי הגבעות שלנו באין מפריע כבר כשהיה בן שש.
    הסיפורים סופרו רק בעל פה, בניגוד לכל התקנונים הכתובים. הם בקעו מבורות הממטרות בדשאים שהקיפו את חדר האוכל, מחרכי המבצר הצלבני שלנו, מהחריצים במדרכות האבן הצרות והיפות. את סיפורינו היינו מספרים בעיניים בורקות. אמרנו, "לא ייאמן שאת הפרות היו שוחטים על הרמפה, לעינינו, את ראשי התרנגולות היו מולקים, כאילו כלום," אבל דיברנו כאילו היו אלה שנותינו היפות.
    ואלה באמת היו שנותינו היפות, טבולות בזהב. דווקא כי חיינו בטמפרטורה של מתחת לאפס בחום הלוהט של שמש נצחית. היינו דרוכים ומסוקרנים בכל יום מחדש. היינו ערים בבקרים וערים בלילות. רצנו ודילגנו ממקום למקום, ידינו דביקות משרף אורנים וחלב תאנים. כל כך קרובים היינו אחד לשני, כל היום וכל הלילה, ובכל זאת לא ידענו כלום אחד על השני. ולא ידענו כלום על עצמנו.
    תמיד סיפרנו, עוד אז, בלילות ירח כתום, בבית הילדים. כבר אז סיפרנו יומם ולילה, כדי לישון, כדי לא לישון, יושבים במסדרון בפתחי החדרים, או על המיטות בתוך החדרים, ומגזימים למוות את חופשותינו העירוניות עם המשפחות הביולוגיות שלנו (נסענו, אמא ואבא ואחים. במשך שבוע היינו משפחה עירונית, לבושים בבגדי נסיעה חגיגיים שעברו בין כל הילדים הנוסעים לעיר). כשחזרנו, כל אחד לחוד מדירת הקיבוץ ברחוב שינקין בתל אביב, סיפרנו על אותו קרקס מדראנו שכולם הלכו אליו. אלא שאותו ערב שבו היינו עם משפחתנו הביולוגית בקרקס לא דמה לערבים האחרים - באותו ערב אריות ברחו מהכלוב, לוליין נפל מהחבל, ככה אמרנו. סיפרנו אחד לשני סיפורים שבינם לבין המציאות לא היה דבר.
    לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.
    דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלנו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים.
    מהרגע שהשתחררנו מבית החולים לא ניסו להפריד בינינו. אדרבא, חיברו, הדביקו, הלחימו.
    אבל הלחמת הביחד לא היתה העיקר, גם אם לפעמים נדמה שזה העיקר, כשאנשים מספרים על ילדותם בקיבוץ. זה היה רק פועל יוצא של הניסוי בסוציאליזם (החלטה על הלינה המשותפת התקבלה ב־1918, וחלה על כל הקיבוצים, למעט כמה קיבוצים ותיקים - דגניה א', דגניה ב' ועין חרוד - שהתנגדו לה. ויתרו להם. דגניה היו שם קודם, עוד לפני השיטה והתקנונים).
    הכוונה לא היתה להלחים, אלא דווקא להפריד, להפריד את הילדים מכובדם המעיק של ההורים, מפינוקיהם ומרצונותיהם הנכפים על הילדים עם חלב האם ואמביציות האב. להפריד ולגונן על הילדים מהבורגנות הטבועה במשפחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, וממנו יצמח כעוף החול עולם אחר, צודק ושוויוני. זאת היתה הכוונה המוצהרת והתקווה לילד החדש שיצמח לאדם חדש. דברי הכיסופים של חלק מילדי הקיבוץ למשפחה שלא היתה להם, הם כיסופים לרעיון שאין ולא היה לנו שום מושג עליו, כמו כיסופי היהודים בגולה לירושלים, נניח.
    כשהייתי בכיתה ב' ראיתי בפעם הראשונה מבוגר בפיג'מה. זה היה אבא שלי, שנרדם בזמן המשמרת של אחר הצהריים. באנו לחדריהם יום־יום מחמש וחצי עד שבע ועשרים בערב, למשך שעה וחמישים דקות (עד כיתה ז', ואז גורשנו למוסד בעברון). באותו יום בחמש וחצי נכנסתי לחדרם בלי לדפוק על הדלת (לא דפקנו על הדלתות בשום מקום, וגם דלתותינו שלנו היו פתוחות תדיר, הרי אין מה להסתיר, עשרים וארבע שעות ביממה, והבתים הם רכוש של כולנו ולא מאחז בורגני שיש לשמר ולבצר), והוא ישן במיטה בפיג'מה. רצתי החוצה, הלומת דופק, וצעקתי שאבא שלי מת. הוא מת. מישהו ראה אותי על המדרכה וניגש בחשש לבדוק. צבי נ' לא מת, צבי ישן. כך נראים מבוגרים ישנים: מוטלים בשקט על מיטותיהם, פניהם לקיר, גבם אלינו, לבושים פיג'מה ענקית ומכוסים בשמיכת פיקה.
    סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה, שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה. איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו. אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל לבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי. את השיטה שלנו אי־אפשר היה לרַצות. יראנו מפניה, ידענו שלעולם לא נשיגה. עבדנו אותה יומם וליל, הוותיקים (הורינו) במאות ימי החופשה שצברו להם, פרי עבודתם הבלתי נפסקת. ואנחנו בשדה, בחדר האוכל, בבית הילדים. בכל מקום.
    לא ידענו כלום על חיי מבוגרים, לא על ערותם ולא על שנתם. המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו.
    נענו אלה מול אלה כמו שתי שורות הרוקדים שהתקרבו והתרחקו אחת מהשנייה בצעדים מדודים בריקודי השורות בערבי שישי בחדר האוכל. אנחנו בשמותינו הקבוצתיים־פרחוניים: "נרקיס", "כלנית", "חצב". הם בשמותיהם הקבוצתיים, שמות הגרעינים המגשימים: "אחד במאי", "סטאלין", "ניר", "עמלים". אנחנו בשמותינו הפרטיים הרעננים מטל ומטר: יעל, מיכל, תמר, רונן. הם בשמותיהם שזה עתה עוברתו מהונגרית: מפרדי לצבי, מאגי לנעמי, מלאצי ליצחק.
    חיינו ביקומים מקבילים, אנחנו בחברת הילדים, הורינו בוותיקים.
    נענו בגושים גדולים, כמו להקות כנף, כמו עדרי זברות, תמיד בשתי קבוצות גדולות. למפגשים היומיים בחמש וחצי הלכנו כל הילדים ביחד, מלווים זה את זה לבתי ההורים הביולוגיים, ואחרי שעה וחמישים דקות, בשבע ועשרים, צעדנו בחזרה, על אותם שבילים, עם ההורים המחזירים אותנו לבתי הילדים.
    ארוחת הערב שלנו היתה בבית הילדים. שלהם בחדר האוכל.
    עוד לפני זה, כשרק נולדנו, הועברנו ישר מבית החולים לבית התינוקות, למטפלת התינוקות שחיכתה שם לאמהוֹת. הן היו באות להניק ביחד, תמיד, באותן שעות. מניקות זו לצד זו. סִנכרון השעות נועד להבטיח שלא יהיו ילדים שיקבלו יותר. לא פחות ולא יותר. גם להשכבות ההורים הגיעו בלהקות, ברבע שעה שהיה מותר. לא כולם היו באים. כי בכל בתי הילדים ההשכבות היו באותן שעות, וחוץ מזה, רבים מהם היו עסוקים, בבניית הקיבוץ, בוועדות. אנחנו נענו מולם עם אלומות בראש השנה, הצגנו להם את חד גדיא בפסח, עוברים בדרך לבמה בין השולחנות הארוכים, הילדים החגיגיים. נפגשנו בזמנים קצובים, בכוריאוגרפיה מתוזמרת היטב, מצייתים מבלי לדעת לאוגדני החג שהגיעו לכל קיבוצי השומר הצעיר והותאמו בכל קיבוץ על ידי ועדת החגים. היינו חודרים לרגע לחיי הערב שלהם, במועדים וברגלים, ויוצאים משם בתופים ובמחולות, סוס ורוכבו רמה בים, על פי הצעדים הייחודיים שהתאימה לנו נירה נאמן (אבל כמונו עשו כל ילדי הקיבוצים כולם, בהגדות השומר הצעיר, באותו זמן בדיוק). נענו מולם על הדשאים, בהצגות סיום ובחג הקיבוץ, שרנו "אנו בונים קיבוץ יפה, עוד לא ראיתם שכזה, עוד לא ראיתם שכזה."
    גם הם שרו, המבוגרים. שרו במקהלה בכמה קולות, רקדו ריקודים חסידיים שרקדו בכל הקיבוצים של השומר הצעיר בחתונות בלי רב (הזוגות נסעו לנהריה, לרבנות, התחתנו רשמית וחזרו לחגיגות, כדי שהרב לא ייכנס לקיבוץ; שהדת שלהם לא תיגע בדת שלנו).
    ארבעה זוגות מתחתנים. המבוגרים רוקדים, ואנחנו עומדים עם זרים לראשינו, ענפים גדולים משמשים לנו לשער, לזוגות הילדים הנבחרים, ואנחנו שרים את קדיה מולודובסקי, האישה העירונית שמילותיה ליוו את חיינו כמו לחן: "פתחו את השער, פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב: אבא, ואמא, ואח, ואחות, וחתן וכלה במרכבת קלה."
    שרנו, רקדנו, ניגנו בחליליות, במנדולינות ובמצִלתיים, וכשנגמרה התוכנית האמנותית, היה חוזר כל אחד למקומו. הדשא מתרוקן, דלת חדר האוכל נסגרת מאחורינו, ואנחנו חוזרים לעולמנו הקטן בכיתת "נרקיס", עם בתי השימוש הקטנים, המיטות הקטנות, השולחנות הקטנים, מוקפים בחברת הילדים, מתחתינו "כלנית" ומעלינו "אלה". היינו מאושרים.
    בלילות חלמנו על גיבורי אריך קסטנר שהמטפלת סיפרה לנו עליהם מתשע עד תשע ועשרים בערב במסדרון, יושבת ומקריאה, רק קולה נשמע, אנחנו במיטות. נוריקו סאן, הילדה מיפן, היתה בדיוק בגילנו.
    לפעמים היו חלומותינו מסוכסכים. סיפורים מפחידים שסופרו נותרו תלויים מעלינו כמו ענן שחור. המטפלת אמרה לילה טוב והלכה, סגרה אחריה את הדלת, ואנחנו ערים. מבוהלים. כאילו סיכת דם המכבים שענדנו בחג, סיכה שאהבנו בכל מאודנו, חדרה את החולצות הלבנות שלבשנו בחגים, וננעצה בעורנו. וחיכינו שיהיה אור, שנוכל לרוץ בחוץ. לברוח משיעורים תמיד מותר, כמו במדינות נאורות שבהן לא שופטים אסירים שברחו מהכלא, כי טבעו של האדם לנסות לברוח מהכלא, להיות חופשי. בברֵכת האגירה שלנו שטנו על קרשים באמצע הלימודים. לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות.

    יעל נאמן (נולדה ב-1960) היא סופרת ישראלית.

    עורכת ספרים (עבדה כעורכת בהוצאת "מפה") וכותבת. בנוסף על ספריה פרסמה סיפורים ושירי פרוזה בכתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור. מחזה פרי עטה (בשיתוף אמיר רותם) עלה על הבמה בפסטיבל "פותחים מסך" בתיאטרון בית ליסין ב-2006.
    נאמן היא כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת 2015.
     
    היינו העתיד יעל נאמן


    את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב שבו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם.
    למשל, לא ידענו שחלק מילדי קבוצת "אורן" שהיו מבוגרים מאיתנו בחמש שנים עבדו עם הבוקרים. ושהם חיו במובלעת של חיי כפר הונגרי בתוך הקיבוץ שלנו. לא ידענו שלוֹפֶס ("זין של סוס") שימש כברְכת בוקר טוב וערב טוב. לא ידענו שאיתי מ"אורן" רכב על סוסה ברחבי הגבעות שלנו באין מפריע כבר כשהיה בן שש.
    הסיפורים סופרו רק בעל פה, בניגוד לכל התקנונים הכתובים. הם בקעו מבורות הממטרות בדשאים שהקיפו את חדר האוכל, מחרכי המבצר הצלבני שלנו, מהחריצים במדרכות האבן הצרות והיפות. את סיפורינו היינו מספרים בעיניים בורקות. אמרנו, "לא ייאמן שאת הפרות היו שוחטים על הרמפה, לעינינו, את ראשי התרנגולות היו מולקים, כאילו כלום," אבל דיברנו כאילו היו אלה שנותינו היפות.
    ואלה באמת היו שנותינו היפות, טבולות בזהב. דווקא כי חיינו בטמפרטורה של מתחת לאפס בחום הלוהט של שמש נצחית. היינו דרוכים ומסוקרנים בכל יום מחדש. היינו ערים בבקרים וערים בלילות. רצנו ודילגנו ממקום למקום, ידינו דביקות משרף אורנים וחלב תאנים. כל כך קרובים היינו אחד לשני, כל היום וכל הלילה, ובכל זאת לא ידענו כלום אחד על השני. ולא ידענו כלום על עצמנו.
    תמיד סיפרנו, עוד אז, בלילות ירח כתום, בבית הילדים. כבר אז סיפרנו יומם ולילה, כדי לישון, כדי לא לישון, יושבים במסדרון בפתחי החדרים, או על המיטות בתוך החדרים, ומגזימים למוות את חופשותינו העירוניות עם המשפחות הביולוגיות שלנו (נסענו, אמא ואבא ואחים. במשך שבוע היינו משפחה עירונית, לבושים בבגדי נסיעה חגיגיים שעברו בין כל הילדים הנוסעים לעיר). כשחזרנו, כל אחד לחוד מדירת הקיבוץ ברחוב שינקין בתל אביב, סיפרנו על אותו קרקס מדראנו שכולם הלכו אליו. אלא שאותו ערב שבו היינו עם משפחתנו הביולוגית בקרקס לא דמה לערבים האחרים - באותו ערב אריות ברחו מהכלוב, לוליין נפל מהחבל, ככה אמרנו. סיפרנו אחד לשני סיפורים שבינם לבין המציאות לא היה דבר.
    לפעמים, אחרי שעזבנו, ניסינו לספר את סיפורנו לעירוניים. לא הצלחנו להעביר את הסיפור, לא את העלילה ולא את הטון. קולנו צרם, כמו זיוף החלילית של ילדותנו, גבוה מדי או נמוך מדי. התייאשנו באמצע. המילים נפלו חלולות בינינו לבין העירוניים, כמו העיניים שנפלו ממסרגותיהן של אמותינו בשיחת הקיבוץ, שותקות לצד הגברים המדברים.
    דיברנו ברבים. כך נולדנו, כך גדלנו מבית החולים ועד עולם. אופקינו משונים ועקומים.
    מהרגע שהשתחררנו מבית החולים לא ניסו להפריד בינינו. אדרבא, חיברו, הדביקו, הלחימו.
    אבל הלחמת הביחד לא היתה העיקר, גם אם לפעמים נדמה שזה העיקר, כשאנשים מספרים על ילדותם בקיבוץ. זה היה רק פועל יוצא של הניסוי בסוציאליזם (החלטה על הלינה המשותפת התקבלה ב־1918, וחלה על כל הקיבוצים, למעט כמה קיבוצים ותיקים - דגניה א', דגניה ב' ועין חרוד - שהתנגדו לה. ויתרו להם. דגניה היו שם קודם, עוד לפני השיטה והתקנונים).
    הכוונה לא היתה להלחים, אלא דווקא להפריד, להפריד את הילדים מכובדם המעיק של ההורים, מפינוקיהם ומרצונותיהם הנכפים על הילדים עם חלב האם ואמביציות האב. להפריד ולגונן על הילדים מהבורגנות הטבועה במשפחה. עולם ישן עדי יסוד נחריבה, וממנו יצמח כעוף החול עולם אחר, צודק ושוויוני. זאת היתה הכוונה המוצהרת והתקווה לילד החדש שיצמח לאדם חדש. דברי הכיסופים של חלק מילדי הקיבוץ למשפחה שלא היתה להם, הם כיסופים לרעיון שאין ולא היה לנו שום מושג עליו, כמו כיסופי היהודים בגולה לירושלים, נניח.
    כשהייתי בכיתה ב' ראיתי בפעם הראשונה מבוגר בפיג'מה. זה היה אבא שלי, שנרדם בזמן המשמרת של אחר הצהריים. באנו לחדריהם יום־יום מחמש וחצי עד שבע ועשרים בערב, למשך שעה וחמישים דקות (עד כיתה ז', ואז גורשנו למוסד בעברון). באותו יום בחמש וחצי נכנסתי לחדרם בלי לדפוק על הדלת (לא דפקנו על הדלתות בשום מקום, וגם דלתותינו שלנו היו פתוחות תדיר, הרי אין מה להסתיר, עשרים וארבע שעות ביממה, והבתים הם רכוש של כולנו ולא מאחז בורגני שיש לשמר ולבצר), והוא ישן במיטה בפיג'מה. רצתי החוצה, הלומת דופק, וצעקתי שאבא שלי מת. הוא מת. מישהו ראה אותי על המדרכה וניגש בחשש לבדוק. צבי נ' לא מת, צבי ישן. כך נראים מבוגרים ישנים: מוטלים בשקט על מיטותיהם, פניהם לקיר, גבם אלינו, לבושים פיג'מה ענקית ומכוסים בשמיכת פיקה.
    סיפורנו היה לכאורה עלילה בלבד. העלילה, שהיא השיטה, לא התאימה לילדים ולא למבוגרים. הורינו גרו מצדדיה, אנחנו מתחתיה. איש לא גר בתוכה, היא לא נועדה למגורי אדם, אלא לשאיפותיו ולחלומותיו. אבל הורינו ואנחנו ניסינו בכל לבנו לגור בתוכה, זה היה הניסוי. את השיטה שלנו אי־אפשר היה לרַצות. יראנו מפניה, ידענו שלעולם לא נשיגה. עבדנו אותה יומם וליל, הוותיקים (הורינו) במאות ימי החופשה שצברו להם, פרי עבודתם הבלתי נפסקת. ואנחנו בשדה, בחדר האוכל, בבית הילדים. בכל מקום.
    לא ידענו כלום על חיי מבוגרים, לא על ערותם ולא על שנתם. המבוגרים סבבו בכדור ארץ נפרד משלנו.
    נענו אלה מול אלה כמו שתי שורות הרוקדים שהתקרבו והתרחקו אחת מהשנייה בצעדים מדודים בריקודי השורות בערבי שישי בחדר האוכל. אנחנו בשמותינו הקבוצתיים־פרחוניים: "נרקיס", "כלנית", "חצב". הם בשמותיהם הקבוצתיים, שמות הגרעינים המגשימים: "אחד במאי", "סטאלין", "ניר", "עמלים". אנחנו בשמותינו הפרטיים הרעננים מטל ומטר: יעל, מיכל, תמר, רונן. הם בשמותיהם שזה עתה עוברתו מהונגרית: מפרדי לצבי, מאגי לנעמי, מלאצי ליצחק.
    חיינו ביקומים מקבילים, אנחנו בחברת הילדים, הורינו בוותיקים.
    נענו בגושים גדולים, כמו להקות כנף, כמו עדרי זברות, תמיד בשתי קבוצות גדולות. למפגשים היומיים בחמש וחצי הלכנו כל הילדים ביחד, מלווים זה את זה לבתי ההורים הביולוגיים, ואחרי שעה וחמישים דקות, בשבע ועשרים, צעדנו בחזרה, על אותם שבילים, עם ההורים המחזירים אותנו לבתי הילדים.
    ארוחת הערב שלנו היתה בבית הילדים. שלהם בחדר האוכל.
    עוד לפני זה, כשרק נולדנו, הועברנו ישר מבית החולים לבית התינוקות, למטפלת התינוקות שחיכתה שם לאמהוֹת. הן היו באות להניק ביחד, תמיד, באותן שעות. מניקות זו לצד זו. סִנכרון השעות נועד להבטיח שלא יהיו ילדים שיקבלו יותר. לא פחות ולא יותר. גם להשכבות ההורים הגיעו בלהקות, ברבע שעה שהיה מותר. לא כולם היו באים. כי בכל בתי הילדים ההשכבות היו באותן שעות, וחוץ מזה, רבים מהם היו עסוקים, בבניית הקיבוץ, בוועדות. אנחנו נענו מולם עם אלומות בראש השנה, הצגנו להם את חד גדיא בפסח, עוברים בדרך לבמה בין השולחנות הארוכים, הילדים החגיגיים. נפגשנו בזמנים קצובים, בכוריאוגרפיה מתוזמרת היטב, מצייתים מבלי לדעת לאוגדני החג שהגיעו לכל קיבוצי השומר הצעיר והותאמו בכל קיבוץ על ידי ועדת החגים. היינו חודרים לרגע לחיי הערב שלהם, במועדים וברגלים, ויוצאים משם בתופים ובמחולות, סוס ורוכבו רמה בים, על פי הצעדים הייחודיים שהתאימה לנו נירה נאמן (אבל כמונו עשו כל ילדי הקיבוצים כולם, בהגדות השומר הצעיר, באותו זמן בדיוק). נענו מולם על הדשאים, בהצגות סיום ובחג הקיבוץ, שרנו "אנו בונים קיבוץ יפה, עוד לא ראיתם שכזה, עוד לא ראיתם שכזה."
    גם הם שרו, המבוגרים. שרו במקהלה בכמה קולות, רקדו ריקודים חסידיים שרקדו בכל הקיבוצים של השומר הצעיר בחתונות בלי רב (הזוגות נסעו לנהריה, לרבנות, התחתנו רשמית וחזרו לחגיגות, כדי שהרב לא ייכנס לקיבוץ; שהדת שלהם לא תיגע בדת שלנו).
    ארבעה זוגות מתחתנים. המבוגרים רוקדים, ואנחנו עומדים עם זרים לראשינו, ענפים גדולים משמשים לנו לשער, לזוגות הילדים הנבחרים, ואנחנו שרים את קדיה מולודובסקי, האישה העירונית שמילותיה ליוו את חיינו כמו לחן: "פתחו את השער, פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב: אבא, ואמא, ואח, ואחות, וחתן וכלה במרכבת קלה."
    שרנו, רקדנו, ניגנו בחליליות, במנדולינות ובמצִלתיים, וכשנגמרה התוכנית האמנותית, היה חוזר כל אחד למקומו. הדשא מתרוקן, דלת חדר האוכל נסגרת מאחורינו, ואנחנו חוזרים לעולמנו הקטן בכיתת "נרקיס", עם בתי השימוש הקטנים, המיטות הקטנות, השולחנות הקטנים, מוקפים בחברת הילדים, מתחתינו "כלנית" ומעלינו "אלה". היינו מאושרים.
    בלילות חלמנו על גיבורי אריך קסטנר שהמטפלת סיפרה לנו עליהם מתשע עד תשע ועשרים בערב במסדרון, יושבת ומקריאה, רק קולה נשמע, אנחנו במיטות. נוריקו סאן, הילדה מיפן, היתה בדיוק בגילנו.
    לפעמים היו חלומותינו מסוכסכים. סיפורים מפחידים שסופרו נותרו תלויים מעלינו כמו ענן שחור. המטפלת אמרה לילה טוב והלכה, סגרה אחריה את הדלת, ואנחנו ערים. מבוהלים. כאילו סיכת דם המכבים שענדנו בחג, סיכה שאהבנו בכל מאודנו, חדרה את החולצות הלבנות שלבשנו בחגים, וננעצה בעורנו. וחיכינו שיהיה אור, שנוכל לרוץ בחוץ. לברוח משיעורים תמיד מותר, כמו במדינות נאורות שבהן לא שופטים אסירים שברחו מהכלא, כי טבעו של האדם לנסות לברוח מהכלא, להיות חופשי. בברֵכת האגירה שלנו שטנו על קרשים באמצע הלימודים. לפעמים קמנו בלילה, ישבנו בפתחי החדרים, דיברנו או שיחקנו. לא יכולנו להירדם. פעם הבערנו מדורה בחדר האוכל שלנו וחזרנו למיטות. עולמנו היה נטול מבוגרים בלילות.