שווה לך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שווה לך
מכר
אלפי
עותקים
שווה לך
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

שווה לך

4 כוכבים (100 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

דן אריאלי

דן אריאלי (נולד ב-29 באפריל 1967) הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית. אריאלי מלמד באוניברסיטת דיוק ומכהן כראש קבוצת מחקר ב"מעבדת המדיה" (Media Lab) של MIT. חיבר כארבעה רבי-מכר שנכנסו לרשימת הניו יורק טיימס ותורגמו לעשרות שפות.

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לספר מצורפת הקדשה דיגיטלית לקוראי "עברית" בכתב ידו של דן אריאלי (שבוע הספר יוני 2019)

 

אנחנו עובדים קשה כדי לעורר מוטיבציה בעצמנו. אנחנו גם משקיעים זמן רב בניסיון לעורר מוטיבציה באחרים: עובדים, בני משפחה, לקוחות ועמיתים. דן אריאלי, הפסיכולוג ההתנהגותי המפורסם, טוען כי אפשר להגדיר חלק ניכר מהמעשים שלנו כ"מעוררי מוטיבציה".
 
כיצד אפשר להגדיל מוטיבציה?
מדוע אנחנו קשורים יותר לדברים שיצרנו במו ידינו?
מה מעורר יותר מוטיבציה בעובדים — בונוס שמן או טפיחה על השכם? 
 
ההנחה המקובלת היא שמוטיבציה היא עסקת חליפין פשוטה למדי: אנחנו רוצים דברים או זקוקים להם, ואנחנו עובדים כדי להשיג את הדברים האלה. על פי ההנחה הזאת אנחנו נוהגים כמו עכברים במבוך, כשבמקום אוכל אנחנו מקבלים כסף. יכול להיות שהאופן שבו אנחנו חושבים על מה שמניע אותנו שגוי מיסודו?
בספר מרגש, משעשע ומעורר מחשבה, אשר חוקר התנהגות אנושית בסיסית, טוען אריאלי כי למוטיבציה פנים רבות וכי היא פועלת בדרכים מורכבות בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. הוא צולל עמוק אל נבכי המוטיבציה ואל העיוורון החלקי שלנו לאופן שבו היא פועלת, ולוקח אותנו למסע שיסייע לנו לגשר על הפער הזה בין מה שאנחנו חושבים שמניע אותנו לבין מה שמניע אותנו באמת. מחדר הישיבות ועד שולחן האוכל המשפחתי, אריאלי בוחן את טיבה של המוטיבציה — כיצד היא פועלת וכיצד נוכל לנצל את הבנת אופן פעולתה כדי לשפר את חיינו.
 
דן אריאלי הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק שבארצות הברית. הוא מחברם של רבי־המכר הבינלאומיים "לא רציונלי ולא במקרה", "לא רציונלי אבל לא נורא", "האמת על באמת" ו"שלך באי־רציונליות“. הוא טרם החליט אם לבישת טי־שרט הנושאת את שמו היא עניין משעשע או סימן ליהירות, אבל כחוקר מחויב ובלתי־נלאה הוא נחוש בדעתו למצוא תשובה לשאלה הזאת. אריאלי גר בדורהם שבצפון קרוליינה. 

פרק ראשון

מבוא: 
מטרגדיה למשמעות ולמוטיבציה
על מורכבותה של המוטיבציה, וסיפור אישי
 
אנחנו המנכ"לים של חיינו. יום אחר יום אנחנו משתדלים לדרבן את עצמנו לקום וללכת לעבודה ולעשות את המוטל עלינו. נוסף על כך אנחנו גם מנסים לעודד את האנשים שעובדים עבורנו ולצִדנו, את אלה שקונים מאיתנו ועושים איתנו עסקים, ואפילו את הרגולטורים שמסדירים את הסביבה החברתית־פוליטית שלנו. אנחנו עושים זאת גם בחיינו האישיים: מגיל צעיר מאוד, ילדים מנסים לשכנע את הוריהם לעשות כל מיני דברים ("אבא, מפחיד אותי לעשות את זה!" או "כל הילדים האחרים כבר בסנאפצ'אט"), בדרגות שונות של הצלחה. כמבוגרים, אנחנו מנסים לעודד את יקירינו לעשות דברים בשבילנו ("מותק, היה לי יום ממש לחוץ, אולי אתה יכול להשכיב את הילדים ולעשות כלים?"). אנחנו מנסים לגרום לילדים שלנו לנקות את החדרים שלהם ולהכין שיעורים. אנחנו מנסים לשכנע את השכנים שלנו לגזום את הגדר החיה או לעזור לנו בארגון המסיבה השכונתית.
כולנו, ולא משנה מהי הגדרת התפקיד הרשמית שלנו, עוסקים בהחדרת מוטיבציה באחרים ובעצמנו, לפחות במשרה חלקית. אבל למרות כל מרכזיותה של המוטיבציה בחיינו, מה אנחנו באמת יודעים עליה? מה אנחנו באמת מבינים על דרך פעולתה ועל תפקידה בחיינו? ההנחה הבסיסית היא שמוטיבציה מוּנעת מתוך גמול חיצוני חיובי. תעשה א', תקבל ב'. אבל אולי סיפורה של המוטיבציה הוא בעצם סבוך, מורכב ומרתק הרבה יותר משאנחנו מניחים?
בספר הזה נחקור את הג'ונגל האופף את טבעה האמיתי של המוטיבציה, וגם את העיוורון שלנו כלפי המוזרות והמורכבות שלה. יש כאלה הרואים במוטיבציה משוואה פשוטה של חולדה־שמחפשת־מזון, אבל אני מקווה לשפוך מעט אור על העולם היפהפה הזה, עולם אנושי מאין כמוהו ומורכב מבחינה פסיכולוגית. מוטיבציה היא יער מלא בענפים שמשתרגים זה בזה, בנהרות לא נודעים, בחרקים מאיימים ובציפורים ססגוניות. ביער הזה יש הרבה דברים שנראים לנו חשובים מאוד, אבל למעשה הם לא כאלה. מעבר לכך, הוא גדוש בפרטים יוצאי דופן שהרבה פעמים אנחנו מתעלמים מהם לחלוטין או ממעיטים בחשיבותם, אף שבעצם הם חשובים מאוד.
מהי מוטיבציה, בדיוק? מילון "מרים ובסטר" המקוון מגדיר את המילה הזאת כ"פעולה או תהליך שנותנים למישהו סיבה לעשות משהו". זהו גם "מצב של להיטות לעשות משהו או לעבוד". כך שהספר הזה עוסק במה שמניע אותנו לחוש התלהבות בנוגע למה שאנחנו עושים. הוא עוסק בשאלה למה אנחנו מוּנעים לעבוד קשה על משימות שלכאורה עשויות להיראות לא חשובות ואפילו חסרות ערך. הספר הזה עוסק גם בצורך הנואש של מנהלים להבין טוב יותר, ולעומק, מה גורם לעובדיהם לחוש מסירות לעבודה, ומה מקום העבודה יכול לעשות כדי שכולם ירגישו שמחים יותר ומחויבים יותר. הספר הזה מבקש להעמיק את החיבור בינינו לבין מה שאנחנו עושים, לתוצאות של מאמצינו, לאנשים סביבנו ולמערכות היחסים שלנו. אבל בסופו של דבר, הוא עוסק במה שאנחנו באמת רוצים להפיק מהחיים שלנו לפני שאנחנו מתים.

דן אריאלי

דן אריאלי (נולד ב-29 באפריל 1967) הוא פרופסור לכלכלה התנהגותית. אריאלי מלמד באוניברסיטת דיוק ומכהן כראש קבוצת מחקר ב"מעבדת המדיה" (Media Lab) של MIT. חיבר כארבעה רבי-מכר שנכנסו לרשימת הניו יורק טיימס ותורגמו לעשרות שפות.

סקירות וביקורות

שווים ושווים יותר דן אריאלי, הרוקסטאר של אמריקה התאגידית, לא מתעניין בבני אדם אלא בערך הכלכלי שלהם 'שווה לך', ספרו החדש של הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי, עוסק במושג המוטיבציה. הוא נפתח במשפט "אנחנו המנכ"לים של חיינו", שזורק אותך מיד לתוך מרחב מנטלי מסוים מאוד: עולם תאגידי שבו ערכו של אדם נקבע בהתאם לעמדתו בשוק העבודה ויעילות היא שם המשחק. מדוע לא, פשוט, "אנחנו מנהלים את חיינו"? ככל הנראה כדי להעניק תחושה שעומד לרשותנו מנגנון גדול, סבוך, ושאנחנו האחראים הבלעדיים על תפעולו ה"נכון", כלומר הכלכלי והיעיל. האם יש דרך מדכאת מזו לחשוב על החיים, על הקיום?

זו, על כל פנים, הדרך שבה דן אריאלי מבקש לנסוך בנו מוטיבציה. למנכ"ל. אבל כדי להצליח בכך, עלינו להבין קודם כל את "ההיגיון הסמוי שעומד בבסיסה", כמתואר בכותרת המשנה. אריאלי מרבה להתייחס למוטיבציה כאל חיה חמקמקה ומורכבת שקשה מאוד להבין לאשורה, לא כל שכן לביית. בסוף הספר הוא אף זורק את מלאכת הפענוח על הקורא, ומתחפף. ניטשה, לעומת זאת, דווקא חשב שזה די פשוט: כולנו מונעים על ידי הרצון לעוצמה. מה פשר השוני בין תפיסתו של ניטשה לבין זו של אריאלי? האם אריאלי חכם יותר? האם מאתיים השנה שעברו ביניהם גילו דבר מה חדש על המין האנושי?

תשובה אפשרית אחת היא שאריאלי לוקה בבלבול מושגים: זו איננה המוטיבציה שמעניינת אותו, אלא היכולת לתרגם אותה ליעילות כלכלית - שני דברים שונים לגמרי. לראיה, מרבית הספר מתבסס על רשמים משיחות עם עובדים ומניסויים שנערכו על עובדים, בניסיון "לפצח" את אופן הפעולה של המוטיבציה שלהם. למשל, מה יגביר יותר את התפוקה של עובדי פס ייצור: בונוס של מאה שקל לעובד בעל ההספק הגבוה ביותר בסוף היום, או מגש פיצה שיישלח לביתו? אריאלי אינו ער לכך שבחינת העבודה של בני אדם באמצעות מסגרת דיון שמתאימה לפרי הרבעה, מעידה יותר עליו, או למצער על שוק העבודה, מאשר על מקורות המוטיבציה הפנימיים של העובדים.

בהזדמנות אחרת, כשאריאלי מבקש להסביר מדוע מוטיבציה שלילית של עובד היא "בעיה חמורה", הוא מנמק זאת בשלל השלכות מזיקות שעלולות להיות לכך על הארגון (יגיע מאוחר, ייצא מוקדם, יעגל פינות). בשום מקום הוא אינו מזכיר שזו בראש ובראשונה בעיה עבור העובד עצמו: רע לו, הוא מדוכא בעבודה. העניין של אריאלי איננו אפוא בגורם האנושי, אלא בערך שהוא מייצר עבור המערכת הכלכלית.

וכך, הרוקסטאר של אמריקה התאגידית חוזר שוב ושוב לבחון אסטרטגיות שונות שחברות מסחריות יכולות לנקוט, "כדי לחזק את תחושת המשמעות והחיבור של העובדים". הנחת המוצא של דיון כזה חייבת להיות שראשית כל, נדרשים לשם כך שכר הוגן ותנאים סוציאליים. זה המובן מאליו האנושי והחברתי. אבל אצל אריאלי אין לכך זכר. כשהוא דן באריכות במהנדסי היי-טק, ייתכן באמת ששכר ותנאים הם פחות העניין (למרות שיש רעות חולות תעסוקתיות אחרות שפוגעות בהם, כמו שעות עבודה ארוכות וציפייה לזמינות טוטאלית, וגם הן לא מוזכרות במילה). אבל דיון בפועלי ייצור שמתעלם מכך, כבר משתתף ביצירת העוולה הבאה: מנהלים שיספרו איך למדו מפרופ' אריאלי שמה שהעובדים שלהם באמת רוצים זה מגש פיצה.

ההיגיון הכלכלי-תאגידי אינו מתבטא רק בניסוח שאלת המחקר של הספר, אלא גם במתודולוגיה. אם כלי העבודה העיקרי של ניטשה הוא התבוננות - בעיקר פנימית - אריאלי מפורסם בחיבתו לניסויים שאמורים לתקף את דבריו, להציג שורה תחתונה בדוקה, להראות "יעילות". לשם כך הוא מציג ניסויים ה"מוכיחים" שלל אמיתות: אתה אוהב יותר את הדברים שאתה עצמך יוצר; פידבק חיובי תורם למוטיבציה יותר מאשר תגובה אדישה; אנשים לא אוהבים כשמשמיטים את הקרדיט שלהם מדבר שיצרו; ככל שסומכים עלינו ונותנים בנו יותר אמון, כך אנו עובדים קשה יותר; אם מכניסים אדם עוין ושלילי לתוך דינמיקה חברתית - היא נפגעת. כפי שאפשר לראות, המשותף לכל האמיתות הללו הוא שהן לחלוטין מובנות מאליהן, וברוח ספרו של אריאלי, חבל על הכסף שהושקע בניסיון "להוכיח" אותן. יעילות כלכלית גדולה אין כאן.

המעניין הוא שאריאלי מעדיף אותן על פני הסתכלות פנימה, למרות שהיא המשאב הזמין ביותר. קטע קצר בתחילת הספר שבו הוא כן עושה זאת, בניסיון להבין מדוע נשאב לתוך אפיזודה שגרמה לו לחיות שוב את פציעתו הקשה, הוא הטוב ביותר. אבל היה מעניין לקרוא דין וחשבון מקיף בהרבה על מקורות המוטיבציה של אריאלי. למשל, מדוע החליט לכתוב את הספר הזה - אוסף קצרצר ודל של כמה ניסויים וכמה בובע-מייסעס, ללא תשתית תיאורטית וללא שום עומק רעיוני? איזה תפקיד שיחק בכך המרכיב הכלכלי? האם התשלום שמציעה הוצאת ספרי טד (‭,(TED Books‬ מבית ההרצאות המקוונות, המבטיחה באתרה ספרים "ארוכים מספיק בשביל להיחשף לרעיונות עוצמתיים, אבל קצרים מספיק כדי לקרוא ב'מכה'", הוא כזה שאי-אפשר לעמוד בפניו? הנה שאלה מעניינת בנושא מוטיבציה.

עוד 3 ספרים של דן אריאלי:
לא רציונלי ולא במקרה‭ 2008 < ‬
לא רציונלי אבל לא נורא‭ 2010 < ‬
האמת על באמת‭ 2012 < ‬

בתמונה: מעטיפת הקומיקס ‭ 'Another Day in Cubicle Paradise'‬של סקוט אדמס
איתי זיו 7 לילות 02/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

שווים ושווים יותר דן אריאלי, הרוקסטאר של אמריקה התאגידית, לא מתעניין בבני אדם אלא בערך הכלכלי שלהם 'שווה לך', ספרו החדש של הכלכלן ההתנהגותי דן אריאלי, עוסק במושג המוטיבציה. הוא נפתח במשפט "אנחנו המנכ"לים של חיינו", שזורק אותך מיד לתוך מרחב מנטלי מסוים מאוד: עולם תאגידי שבו ערכו של אדם נקבע בהתאם לעמדתו בשוק העבודה ויעילות היא שם המשחק. מדוע לא, פשוט, "אנחנו מנהלים את חיינו"? ככל הנראה כדי להעניק תחושה שעומד לרשותנו מנגנון גדול, סבוך, ושאנחנו האחראים הבלעדיים על תפעולו ה"נכון", כלומר הכלכלי והיעיל. האם יש דרך מדכאת מזו לחשוב על החיים, על הקיום?

זו, על כל פנים, הדרך שבה דן אריאלי מבקש לנסוך בנו מוטיבציה. למנכ"ל. אבל כדי להצליח בכך, עלינו להבין קודם כל את "ההיגיון הסמוי שעומד בבסיסה", כמתואר בכותרת המשנה. אריאלי מרבה להתייחס למוטיבציה כאל חיה חמקמקה ומורכבת שקשה מאוד להבין לאשורה, לא כל שכן לביית. בסוף הספר הוא אף זורק את מלאכת הפענוח על הקורא, ומתחפף. ניטשה, לעומת זאת, דווקא חשב שזה די פשוט: כולנו מונעים על ידי הרצון לעוצמה. מה פשר השוני בין תפיסתו של ניטשה לבין זו של אריאלי? האם אריאלי חכם יותר? האם מאתיים השנה שעברו ביניהם גילו דבר מה חדש על המין האנושי?

תשובה אפשרית אחת היא שאריאלי לוקה בבלבול מושגים: זו איננה המוטיבציה שמעניינת אותו, אלא היכולת לתרגם אותה ליעילות כלכלית - שני דברים שונים לגמרי. לראיה, מרבית הספר מתבסס על רשמים משיחות עם עובדים ומניסויים שנערכו על עובדים, בניסיון "לפצח" את אופן הפעולה של המוטיבציה שלהם. למשל, מה יגביר יותר את התפוקה של עובדי פס ייצור: בונוס של מאה שקל לעובד בעל ההספק הגבוה ביותר בסוף היום, או מגש פיצה שיישלח לביתו? אריאלי אינו ער לכך שבחינת העבודה של בני אדם באמצעות מסגרת דיון שמתאימה לפרי הרבעה, מעידה יותר עליו, או למצער על שוק העבודה, מאשר על מקורות המוטיבציה הפנימיים של העובדים.

בהזדמנות אחרת, כשאריאלי מבקש להסביר מדוע מוטיבציה שלילית של עובד היא "בעיה חמורה", הוא מנמק זאת בשלל השלכות מזיקות שעלולות להיות לכך על הארגון (יגיע מאוחר, ייצא מוקדם, יעגל פינות). בשום מקום הוא אינו מזכיר שזו בראש ובראשונה בעיה עבור העובד עצמו: רע לו, הוא מדוכא בעבודה. העניין של אריאלי איננו אפוא בגורם האנושי, אלא בערך שהוא מייצר עבור המערכת הכלכלית.

וכך, הרוקסטאר של אמריקה התאגידית חוזר שוב ושוב לבחון אסטרטגיות שונות שחברות מסחריות יכולות לנקוט, "כדי לחזק את תחושת המשמעות והחיבור של העובדים". הנחת המוצא של דיון כזה חייבת להיות שראשית כל, נדרשים לשם כך שכר הוגן ותנאים סוציאליים. זה המובן מאליו האנושי והחברתי. אבל אצל אריאלי אין לכך זכר. כשהוא דן באריכות במהנדסי היי-טק, ייתכן באמת ששכר ותנאים הם פחות העניין (למרות שיש רעות חולות תעסוקתיות אחרות שפוגעות בהם, כמו שעות עבודה ארוכות וציפייה לזמינות טוטאלית, וגם הן לא מוזכרות במילה). אבל דיון בפועלי ייצור שמתעלם מכך, כבר משתתף ביצירת העוולה הבאה: מנהלים שיספרו איך למדו מפרופ' אריאלי שמה שהעובדים שלהם באמת רוצים זה מגש פיצה.

ההיגיון הכלכלי-תאגידי אינו מתבטא רק בניסוח שאלת המחקר של הספר, אלא גם במתודולוגיה. אם כלי העבודה העיקרי של ניטשה הוא התבוננות - בעיקר פנימית - אריאלי מפורסם בחיבתו לניסויים שאמורים לתקף את דבריו, להציג שורה תחתונה בדוקה, להראות "יעילות". לשם כך הוא מציג ניסויים ה"מוכיחים" שלל אמיתות: אתה אוהב יותר את הדברים שאתה עצמך יוצר; פידבק חיובי תורם למוטיבציה יותר מאשר תגובה אדישה; אנשים לא אוהבים כשמשמיטים את הקרדיט שלהם מדבר שיצרו; ככל שסומכים עלינו ונותנים בנו יותר אמון, כך אנו עובדים קשה יותר; אם מכניסים אדם עוין ושלילי לתוך דינמיקה חברתית - היא נפגעת. כפי שאפשר לראות, המשותף לכל האמיתות הללו הוא שהן לחלוטין מובנות מאליהן, וברוח ספרו של אריאלי, חבל על הכסף שהושקע בניסיון "להוכיח" אותן. יעילות כלכלית גדולה אין כאן.

המעניין הוא שאריאלי מעדיף אותן על פני הסתכלות פנימה, למרות שהיא המשאב הזמין ביותר. קטע קצר בתחילת הספר שבו הוא כן עושה זאת, בניסיון להבין מדוע נשאב לתוך אפיזודה שגרמה לו לחיות שוב את פציעתו הקשה, הוא הטוב ביותר. אבל היה מעניין לקרוא דין וחשבון מקיף בהרבה על מקורות המוטיבציה של אריאלי. למשל, מדוע החליט לכתוב את הספר הזה - אוסף קצרצר ודל של כמה ניסויים וכמה בובע-מייסעס, ללא תשתית תיאורטית וללא שום עומק רעיוני? איזה תפקיד שיחק בכך המרכיב הכלכלי? האם התשלום שמציעה הוצאת ספרי טד (‭,(TED Books‬ מבית ההרצאות המקוונות, המבטיחה באתרה ספרים "ארוכים מספיק בשביל להיחשף לרעיונות עוצמתיים, אבל קצרים מספיק כדי לקרוא ב'מכה'", הוא כזה שאי-אפשר לעמוד בפניו? הנה שאלה מעניינת בנושא מוטיבציה.

עוד 3 ספרים של דן אריאלי:
לא רציונלי ולא במקרה‭ 2008 < ‬
לא רציונלי אבל לא נורא‭ 2010 < ‬
האמת על באמת‭ 2012 < ‬

בתמונה: מעטיפת הקומיקס ‭ 'Another Day in Cubicle Paradise'‬של סקוט אדמס
איתי זיו 7 לילות 02/11/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
שווה לך דן אריאלי
מבוא: 
מטרגדיה למשמעות ולמוטיבציה
על מורכבותה של המוטיבציה, וסיפור אישי
 
אנחנו המנכ"לים של חיינו. יום אחר יום אנחנו משתדלים לדרבן את עצמנו לקום וללכת לעבודה ולעשות את המוטל עלינו. נוסף על כך אנחנו גם מנסים לעודד את האנשים שעובדים עבורנו ולצִדנו, את אלה שקונים מאיתנו ועושים איתנו עסקים, ואפילו את הרגולטורים שמסדירים את הסביבה החברתית־פוליטית שלנו. אנחנו עושים זאת גם בחיינו האישיים: מגיל צעיר מאוד, ילדים מנסים לשכנע את הוריהם לעשות כל מיני דברים ("אבא, מפחיד אותי לעשות את זה!" או "כל הילדים האחרים כבר בסנאפצ'אט"), בדרגות שונות של הצלחה. כמבוגרים, אנחנו מנסים לעודד את יקירינו לעשות דברים בשבילנו ("מותק, היה לי יום ממש לחוץ, אולי אתה יכול להשכיב את הילדים ולעשות כלים?"). אנחנו מנסים לגרום לילדים שלנו לנקות את החדרים שלהם ולהכין שיעורים. אנחנו מנסים לשכנע את השכנים שלנו לגזום את הגדר החיה או לעזור לנו בארגון המסיבה השכונתית.
כולנו, ולא משנה מהי הגדרת התפקיד הרשמית שלנו, עוסקים בהחדרת מוטיבציה באחרים ובעצמנו, לפחות במשרה חלקית. אבל למרות כל מרכזיותה של המוטיבציה בחיינו, מה אנחנו באמת יודעים עליה? מה אנחנו באמת מבינים על דרך פעולתה ועל תפקידה בחיינו? ההנחה הבסיסית היא שמוטיבציה מוּנעת מתוך גמול חיצוני חיובי. תעשה א', תקבל ב'. אבל אולי סיפורה של המוטיבציה הוא בעצם סבוך, מורכב ומרתק הרבה יותר משאנחנו מניחים?
בספר הזה נחקור את הג'ונגל האופף את טבעה האמיתי של המוטיבציה, וגם את העיוורון שלנו כלפי המוזרות והמורכבות שלה. יש כאלה הרואים במוטיבציה משוואה פשוטה של חולדה־שמחפשת־מזון, אבל אני מקווה לשפוך מעט אור על העולם היפהפה הזה, עולם אנושי מאין כמוהו ומורכב מבחינה פסיכולוגית. מוטיבציה היא יער מלא בענפים שמשתרגים זה בזה, בנהרות לא נודעים, בחרקים מאיימים ובציפורים ססגוניות. ביער הזה יש הרבה דברים שנראים לנו חשובים מאוד, אבל למעשה הם לא כאלה. מעבר לכך, הוא גדוש בפרטים יוצאי דופן שהרבה פעמים אנחנו מתעלמים מהם לחלוטין או ממעיטים בחשיבותם, אף שבעצם הם חשובים מאוד.
מהי מוטיבציה, בדיוק? מילון "מרים ובסטר" המקוון מגדיר את המילה הזאת כ"פעולה או תהליך שנותנים למישהו סיבה לעשות משהו". זהו גם "מצב של להיטות לעשות משהו או לעבוד". כך שהספר הזה עוסק במה שמניע אותנו לחוש התלהבות בנוגע למה שאנחנו עושים. הוא עוסק בשאלה למה אנחנו מוּנעים לעבוד קשה על משימות שלכאורה עשויות להיראות לא חשובות ואפילו חסרות ערך. הספר הזה עוסק גם בצורך הנואש של מנהלים להבין טוב יותר, ולעומק, מה גורם לעובדיהם לחוש מסירות לעבודה, ומה מקום העבודה יכול לעשות כדי שכולם ירגישו שמחים יותר ומחויבים יותר. הספר הזה מבקש להעמיק את החיבור בינינו לבין מה שאנחנו עושים, לתוצאות של מאמצינו, לאנשים סביבנו ולמערכות היחסים שלנו. אבל בסופו של דבר, הוא עוסק במה שאנחנו באמת רוצים להפיק מהחיים שלנו לפני שאנחנו מתים.