ווהן
מדהים איך החיים צוחקים לך בפרצוף.
הימים האחרונים האלה — הם בטח איזה פאקינג מתיחה, נכון?
אין שום דרך הגיונית להסביר את מה שראיתי, שמעתי וחוויתי במהלך שבעים ושתיים השעות האחרונות.
אחותי.
החברה הכי טובה שלי, התאומה שלי.
בתוך כל זה היא חיה כאן? כך התייחסו אליה?
לזה היא רצתה לחזור?
למה — לכל השדים והרוחות, למה שהיא תרצה לחזור לטירוף המוחלט הזה?
גדלנו בבית מפורק, כבולים לאימפריה שבלעה אותנו מרגע שנולדנו. אבל היינו מוגנים, שמורים ואהובים. גדלנו ביחד. חלקנו את הכול.
אבל כעת... לא היה לי פאקינג מושג מי זו אחותי.
אבל אז היא באה אליי.
אישה שמעולם לא ידעתי על קיומה.
היצורה הכי מדהימה שראיתי בחיי.
אלא שהיא לא באה אליי על רגליה או על כנפי מלאך. היא התגלגלה פתאום אל תוך חיי ותבעה את עזרתי.
ובטוב וברע...
עזרתי לה.