כל מה שילד צריך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל מה שילד צריך
הוספה למועדפים

כל מה שילד צריך

4 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו," אמר הרב שלמה קרליבך. מיהו אותו "מבוגר" ומהו התהליך שהוא צריך לעבור עם הילד כדי להעניק לו כל מה שהוא צריך וזקוק לו?
יהונתן דורון פותח בפנינו יומן מסע אישי אמיץ וחושפני, מרגש ומטלטל, מילדות של נדודים בין בסיסי חיל האוויר כבן לאבא טייס, דרך נעורים בפנימייה, ועד היותו מחנך, מנהל תיכון ויועץ חינוכי ומשפחתי.
תמונות ואירועים מילדותו, שיהונתן מביא כאן במנות קטנות וכואבות, מעוררים חשק להיחלץ ולגונן עליו ולתת לו מיד כל מה שילד באמת צריך. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתבהרת התמונה: הילד ההוא גדל והתחזק, ועכשיו הוא זה שעושה הכול כדי לתת לילדים הזקוקים לכך כל מה שהם צריכים. יהונתן אינו איש החינוך שמלמד את הילד בטון דידקטי איך להתיישר עם הנורמות ולהיות בדיוק כמו כולם. הוא מחנך שלומד כל ילד ומסייע לו להיות מה שמתאים לו להיות, בתוך עולמו, בתוך המערכת. אין זה ספר של מחנך הממליץ מה אפשר לעשות כדי להביא את הילד להסתדר בתוך המסגרת המקובלת, אלא כזה שחושב מה אפשר לשנות במסגרת המקובלת כדי שכל ילד יוכל לקבל בה מה שהוא באמת צריך.
יהונתן דורון, בן שלושים ושמונה, מתגורר בתל-אביב, נשוי לשירן ואבא למישל ולאמלי; מנחה הורים ויועץ משפחתי, וגם מנהל מסגרת חינוכית ייחודית בבת ים לילדים עם קשיי התנהגות. בנוסף, הוא מרצה ומשמש יועץ חינוכי לצוותי החינוך בבתי ספר.
 
מתוך תגובות של הורים ואנשי חינוך שקראו את הספר:
"כבן אדם וכאשת חינוך אני מוצאת את עצמי מהרהרת בו המון. לקחתי ממנו הרבה, בעיקר את החמלה וההכלה והאמון שכל ילד זקוק להם."
"הספר שהחזיר לי את האמון במבוגרים. "
"לקרוא, לבכות, להתרגש וללמוד. ספר חובה לכל אדם מחנך והורה"
"ספר עוצמתי ומעורר השראה, שלא ניתן להוריד מהידיים."
 "'רודף העפיפונים' ו'פורסט גאמפ' פוגשים את יאנוש קורצ'ק."

פרק ראשון

משנים צורה
על הורים ורובוטריקים
 
אבא ואימא כבר חשבו שנרדמתי, אבל אני עמדתי עדיין ער, מביט בכוכבים מחלון חדרי. עמדתי והתפללתי חזק חזק שאימא ואבא יתגרשו.
היה לי חבר מהכיתה, עילאי שמו, שהיה הילד היחידי בכיתה שההורים שלו גרושים. אני זוכר שלאבא שלו היה מפעל גדול לשוקולד, ובכלל, כל עניין הגירושים קיבל איזו ארומה מתוקה כזו אצלי כשגיליתי שעילאי קיבל מהוריו שתי מתנות שמאוד רציתי גם אני. מאבא שלו הוא קיבל את אופטימוס פריים, מנהיג הטובים בסדרה "הרובוטריקים", ומאימא שלו הוא קיבל את מגה טרון, מנהיג הרעים. גם אני רציתי את שתי המתנות האלה לעצמי, והקפדתי להתפלל ערב ערב לגירושים של הורַי.
לא הייתי צריך ממש לחזור בתשובה, זה קרה די מהר. הרגשתי במתחים שהיו בבית, אבל לא ראיתי בהם סימן מקדים למה שיבוא.
בשעת צהריים אחת אבא קרא לי לסלון ואמר שהוא ואימא רוצים לעשות איתי שיחה.
ניגשתי לסלון ואמרתי להם, עוד בטרם הצליחו לומר מילה: "אני יודע מה אתם רוצים להגיד לי. אתם מתגרשים!"
היה שקט רועם בסלון.
"איך אתה יודע?!" התפלא אבא.
ואני, אני רצתי בוכה לחדר שלי וטמנתי את הראש במיטה.
אבא מיהר אחרי, ליטף לי את הראש והבטיח שלכולנו יהיה טוב יותר מעכשיו.
יהל, אחי הקטן, צחק וצהל. הוא היה בן ארבע וחצי, והיה מאושר בעיקר כי אחיו הגדול בוכה.
אני זוכר את אבא פותח את מזוודת העור החומה, הגדולה, ואורז בה את כל בגדיו, ואותי ממרר בבכי על המיטה, מבקש שלא ילך, שלא יעזוב.
אבא אמנם יצא מהבית, אבל עמד בהבטחתו — לכולנו היה טוב יותר מאותו יום, במיוחד לי ולאבא. ראיתי אותו יותר, בילינו וטיילנו הרבה, ואבא היה מכין לי וליהל טוסטים נהדרים בדירות השותפים שגר בהן. אני זוכר שהיתה לו שותפה לדירה שאהבה מאוד את טום ווייטס ותלתה תמונה שלו בסלון. יעברו עוד שנים רבות עד שאבין למה היא עשתה את זה.
הלכנו — אבא, יהל ואני — ללונה פארק ולפארקי מים ושטנו בסירות הפדלים בירקון. הייתי מאושר וחגגתי את הקִרבה של אבא ושלנו.
ליום ההולדת של גיל עשר חיכו לי שתי מתנות — אופטימוס פריים מאבא, ומגה טרון מאימא.

עוד על הספר

כל מה שילד צריך יהונתן דורון
משנים צורה
על הורים ורובוטריקים
 
אבא ואימא כבר חשבו שנרדמתי, אבל אני עמדתי עדיין ער, מביט בכוכבים מחלון חדרי. עמדתי והתפללתי חזק חזק שאימא ואבא יתגרשו.
היה לי חבר מהכיתה, עילאי שמו, שהיה הילד היחידי בכיתה שההורים שלו גרושים. אני זוכר שלאבא שלו היה מפעל גדול לשוקולד, ובכלל, כל עניין הגירושים קיבל איזו ארומה מתוקה כזו אצלי כשגיליתי שעילאי קיבל מהוריו שתי מתנות שמאוד רציתי גם אני. מאבא שלו הוא קיבל את אופטימוס פריים, מנהיג הטובים בסדרה "הרובוטריקים", ומאימא שלו הוא קיבל את מגה טרון, מנהיג הרעים. גם אני רציתי את שתי המתנות האלה לעצמי, והקפדתי להתפלל ערב ערב לגירושים של הורַי.
לא הייתי צריך ממש לחזור בתשובה, זה קרה די מהר. הרגשתי במתחים שהיו בבית, אבל לא ראיתי בהם סימן מקדים למה שיבוא.
בשעת צהריים אחת אבא קרא לי לסלון ואמר שהוא ואימא רוצים לעשות איתי שיחה.
ניגשתי לסלון ואמרתי להם, עוד בטרם הצליחו לומר מילה: "אני יודע מה אתם רוצים להגיד לי. אתם מתגרשים!"
היה שקט רועם בסלון.
"איך אתה יודע?!" התפלא אבא.
ואני, אני רצתי בוכה לחדר שלי וטמנתי את הראש במיטה.
אבא מיהר אחרי, ליטף לי את הראש והבטיח שלכולנו יהיה טוב יותר מעכשיו.
יהל, אחי הקטן, צחק וצהל. הוא היה בן ארבע וחצי, והיה מאושר בעיקר כי אחיו הגדול בוכה.
אני זוכר את אבא פותח את מזוודת העור החומה, הגדולה, ואורז בה את כל בגדיו, ואותי ממרר בבכי על המיטה, מבקש שלא ילך, שלא יעזוב.
אבא אמנם יצא מהבית, אבל עמד בהבטחתו — לכולנו היה טוב יותר מאותו יום, במיוחד לי ולאבא. ראיתי אותו יותר, בילינו וטיילנו הרבה, ואבא היה מכין לי וליהל טוסטים נהדרים בדירות השותפים שגר בהן. אני זוכר שהיתה לו שותפה לדירה שאהבה מאוד את טום ווייטס ותלתה תמונה שלו בסלון. יעברו עוד שנים רבות עד שאבין למה היא עשתה את זה.
הלכנו — אבא, יהל ואני — ללונה פארק ולפארקי מים ושטנו בסירות הפדלים בירקון. הייתי מאושר וחגגתי את הקִרבה של אבא ושלנו.
ליום ההולדת של גיל עשר חיכו לי שתי מתנות — אופטימוס פריים מאבא, ומגה טרון מאימא.