באמצע הרחוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
באמצע הרחוב
הוספה למועדפים

באמצע הרחוב

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    רועי סלמן הוא מוזיקאי, מלחין וזמר. יליד בת ים, וכיום מתגורר בתל אביב. "כמעט שם" הוא ספרו הראשון.

     

    ראיון "ראש בראש"

    תקציר

    העיניים של אלינה התרחבו. את השפתיים היא הסתירה בכפות הידיים, ובכל זאת אי אפשר היה לפספס את החיוך הגדול שלה. "תעצום עיניים," היא ביקשה. לא היה לי מושג שברגע שאפקח אותן הכול ישתנה.
     
    מאור ואלינה הם בלתי נפרדים; אולי רק כשמאור משחק כדורגל עם החברים בשכונה. ואי אפשר לעמוד בפני אלינה, עם הצחוק המשוגע והרגישות שלה שגורמים למאור לגלות לה את הסוד שלא סיפר לאף אחד. אבל כשדברים מתחילים להשתבש, מאור עושה טעויות ומאכזב את המשפחה, את החברים ואת אלינה. מעל לכול מרחפת השאלה: מה עושים כשאהבה זה לא מספיק?
     
    "באמצע הרחוב" הוא סיפור על הרגעים בחיים שבהם איננו יכולים להישאר באמצע ועלינו לבחור צד. סיפור על טירה מסתורית וכוחן של שמועות, על נעורים וגבריות, ועל האופן שבו כל אחד מאיתנו מתמודד עם הרגשות הכי כמוסים.
     
    באמצע הרחוב הוא רומן הנעורים החמישי בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.
     
    רועי סלמן הוא מוזיקאי, מלחין וזמר. יליד בת ים וכיום מתגורר בתל אביב. ספרו הראשון, "כמעט שם", שראה אור גם כן בסדרת פרא, זכה לשבחים רבים ונבחר ל"מצעד הספרים".

    פרק ראשון

    אָלינה ואני נפגשנו כשהיינו בני חמש־עשרה, זאת אומרת, אני הייתי בגיל הזה והיא קטנה ממני בכמה חודשים. הפכנו לזוג אפילו בלי לדבר על זה ממש. באחת השיחות הראשונות שלנו אמרתי לה שאני כבר גבר אמיתי ואני בטוח שיום אחד היא תהיה אשתי. אלינה צחקה את הצחוק המשוגע שלה ששומעים גם בסוף הרחוב, ואמרה את השם שלי, מָאור, זאת אומרת, משכה אותו — מאווור!
    תמיד כשהיא עשתה את זה השתלטה עלי מבוכה והייתי מכווץ את השפתיים, משלב את הידיים ומחכה בסבלנות שהיא תעצור רגע לנשום, ורק אז אומר באיטיות, "אני רציני, אלינה, מאוד רציני."
    אני יודע, למבוגרים תמיד יש סיפורים על האהבה הראשונה שלהם, ובעיקר על זה שהיא נשארת, לפחות בלב. אבל עם אלינה זה שונה. זאת לא רק אהבה ראשונה.
    מאז שהיא נכנסה לחיים שלי, הכול השתנה. גם אני.
     
     
     
     
    פרק 1
     
     
     
    אפילו שהיה לי קשה להתאפק, רק אחרי חודשיים הכרתי לאלינה את הטירה שתקועה באמצע הרחוב, כאן בשכונה שלי בבת־ים. מאותו יום הפכה הטירה למקום המפגש הקבוע שלנו.
    לרוב אלינה דיברה, ואני הקשבתי. הסידור הזה התאים לי, העדפתי לשמוע אותה כי היא הרבה יותר מעניינת. אמנם אלינה התעקשה שאלה שטויות ושאני מעניין מאוד, "אפילו יותר מדי", אבל ככה היא, מעצימה הכול, ולכל דבר יש משמעות מבחינתה. לדעתה, הסיפור שסיפרתי לה על הטירה הוא הסיפור הכי מטורף ששמעה, "ולא רק בישראל, גם באוקראינה, מאור!" וכשאמרה את זה היא חייכה עד שראו לה את כל השיניים.
    אף אחד בשכונה לא ידע מתי בדיוק הוקמה הטירה, יש כאלה שאומרים לפני עשרים שנה, ואחרים מספרים שהיא היתה כאן עוד הרבה קודם. רק על דבר אחד כולם הסכימו — אסור להיכנס פנימה אף פעם, בשום מצב.
    "או מיי גאד, למה?!" אלינה קראה וסרקה בעיניה את הטירה.
    "כי —"
    "זאת בכלל לא טירה, זה סתם אתר בנייה," היא קטעה אותי, ואז פרצה בצחוק וניגבה את העיניים אפילו שלא ירדו לה דמעות.
    שילבתי ידיים, ועוד לפני שכיווצתי את השפתיים אמרתי באיטיות, "אני רציני, אלינה, מאוד רציני."
    אני יודע שהטירה נראית כמעט כמו כל אתר בנייה. אבל המבנה הזה שונה, לא סתם קוראים לו "הטירה", ולא אני החלטתי על השם שלו. מספרים שהבנאדם האחרון שנכנס פנימה נעלם ומאז לא ראו אותו. זאת אומרת, אפשר להיכנס, אבל אי אפשר לצאת.
    "ולא חיפשו אותו בִּפנים? אני לא מבינה."
    "ברור שחיפשו אותו," עניתי, ואלינה קבעה מיד, "נו, והאנשים שחיפשו אותו הצליחו לצאת מהבניין!"
    "את מתכוונת מהטירה..."
    "אוקיי... טירה..." היא אמרה והתעקשה לקבל תשובה.
    הבנתי אותה.
    כשעידו, אחי הגדול, סיפר לי בפעם הראשונה על הטירה, הגבתי אותו דבר, זאת אומרת, שאלתי את מה שאלינה קבעה.
    "מה לא ברור?" עידו אמר לי, "האיש הזה שנעלם יום אחד, פשוט רצה להסתלק מהעולם. ולפני שהוא עשה את זה כמה אנשים ראו אותו נכנס לטירה, אבל הם לא שמו לב שהוא גם יצא ממנה מתישהו, ויכול להיות שהוא החליט... לא יודע, לקפוץ מאחורי הסלעים בים, להיעלם מתחת למים כדי שלא ימצאו אותו — וואלה, הצליח לו. המשפחה שלו חיפשה אותו והמשטרה וכולם, ועד היום אין עקבות... ובגלל שהפעם האחרונה שראו אותו בחיים היתה כשהוא נכנס לטירה, אז אנשים המציאו את השמועה שהיא העלימה אותו, ותוך רגע זה התפשט בכל השכונה — מי שיעז להיכנס פנימה, הטירה תבלע אותו. אתה קולט איזה שטויות? ומאז כולם מאמינים לזה. זהו. עכשיו תפסיק לחפור."
    כשסיפרתי לאלינה מה עידו אמר, היא שאלה, "נו, ואחיך נכנס לשם?"
    "ממש לא. אף אחד לא נכנס, כבר אמרתי לך. עידו אומר שאין לו מה לחפש שם, אבל זה סתם תירוץ. הוא מפחד. אני בטוח בזה."
    "ואתה? אתה מפחד, מאור?" היא אמרה והידקה את כף ידה בידִי.
    "נראה לך?!" קראתי. "אני לא פוחד מכלום!"
    בבת אחת היא איבדה סבלנות. "נו, אז מה העניין?"
    חיבקתי אותה והזדרזתי לומר, "יש לי קטע כזה עם מחשבות... אני מתכוון, שאם חושבים יותר מדי על משהו, אז בסוף הוא הופך לאמיתי. את לא מכירה את זה? ובגלל שכל כך הרבה אנשים מאמינים שהטירה יכולה להעלים אותם, אז אולי זה נהיה נכון. ואת יודעת מה, גם אם לא — אני עדיין חושב שעדיף לא להתעסק עם המזל."
    אלינה שחררה גומייה עבה מהשיער שלה וחילקה אותו לשניים: החלק השמאלי נשאר מאחורי הגב, ואת הימני היא העבירה מעל לכתף והוא גלש כמעט עד לבטן שלה. היא תמיד שיחקה בשיער כשניסתה להתרכז, ואני נעשיתי פחות מרוכז. היא הכי יפה בעולם.
    אלינה בחנה את הטירה והרימה את הראש לאט. המבט שלה עלה מהקומה הראשונה עד לאחרונה, הרביעית. ניסיתי לראות דרך העיניים שלה את ההשתקפות של הטירה, אבל ראיתי רק ירוק. את הירוק של אלינה.
    ישבנו על החול המחוספס, רק שנינו, מבודדים מהשכונה, וניסינו לנחש מה יש בתוך הטירה, מעבר לקרש שחוסם את הפתח.
    "נראה לך שאפשר להזיז את הקרש?" אלינה קראה וזינקה ממקומה.
    "מה את עושה?"
    "אני רק בודקת. נשבעת שאני לא נכנסת."
    "ממש לא! את משוגעת?!"
    "אוקיי... אל תצעק," אלינה צחקה, וחזרה לשבת לידי.
     
    במשך כמה ימים היא ניסתה לשכנע אותי לבדוק — "רק נציץ," היא ביקשה וחייכה אלי.
    "לא!"
    "נו..."
    "לא!"
    "מה אכפת לך?"
    "די כבר!"
    ואז, בבת אחת, נמאס לה.
    "אני לא רוצה שנדבר יותר על הטירה! זה נהיה ממש משעמם. ותדע לך, שזה כבר לא הסיפור הכי מטורף שיש, ואני לא צוחקת... ואני גם בטוחה שהטירה הזאת היא כמו כל אתר בנייה רגיל, לפחות ככה זה נראה מבחוץ, אוקיי? וזה מצחיק שאתה לא רוצה לבדוק, כי מראש אני אומרת לך שהכול שטויות, והיא ממש לא מעלימה אנשים, ויש שם רק בטון, בטון ועוד בטון, וריח מסריח של שתן, וקורי עכביש, ואבק, ודליים ישנים מלאים במלט, ואולי גם עכברים או חולדות, איכס, יש שם חולדות!"
    "את חושבת?"
    "אני בטוחה, מאור! איכס!"
    אולי אלינה באמת צודקת, והטירה שבשכונה שלנו היא סתם מבנה רגיל בלי מזל. לא מספיק שלא סיימו לבנות אותו, גם אסור להיכנס לתוכו, והוא יישאר בודד לנצח, עד שיום אחד, אולי, יחליטו להרוס אותו. ואפילו שהמשכנו לשבת מחוץ לטירה כמעט כל יום, הפסקנו לדבר עליה, ורק לפעמים, כשלא היה לנו משהו אחר להגיד, אלינה הזכירה אותה.
     
    • • •
     
    עד לפני חמש שנים עידו ואני חָלקנו חדר. יום אחד אבא החליט לפצל את החדר לשניים, לבנות קיר ולהפריד בינינו. להשתיק את המריבות.
    עידו קיבל את החלק הגדול. זה הרגיז אותי. אבל אחרי שנה נולד אביעד, אחי הקטן, ומאז הם תקועים יחד באותו חלק, אז אני לא מתלונן, אפילו שהחדר שלי קטן, ממש קטן. רק קצת יותר ארוך ורחב ממיטת יחיד, ובאמת אפשר להכניס אליו רק מיטה וארון צר, בעצם, גם שתי כפות רגליים, זאת אומרת, ארבע.
    אלינה באה אלי הביתה בפעם הראשונה כמה ימים אחרי שהכרתי לה את הטירה.
    "אני כל כך שמחה לפגוש את אמא שלך!" היא קראה בהתרגשות ודילגה אל הקומה השנייה בבניין שלנו. נעצרנו מול הדלת החומה עם השלט הירוק — משפחת דלל.
    "למה לא כתוב 'כאן גרים בכיף'? אני הכנתי לי ולאמא שלי שלט כזה."
    לא ידעתי מה לומר, אף פעם לא חשבתי על זה, ויצא לי מין פרצוף מוזר. אלינה חשבה כנראה שאני לחוץ כי היא לחשה בזמן שסובבתי את המפתח, "אתה תראה, אמהות מתות עלי."
    מה? כמה חברים היו לה?
    "אל תדאג, מאור, התכוונתי אמהות של חברות," אלינה הזדרזה לומר כאילו שמעה את המחשבות שלי.
    כשנכנסנו פנימה עשיתי פרצוף מופתע, אפילו שידעתי שהבית יהיה ריק.
    "מוזר, הם לא פה," אמרתי בזמן שהלכתי למקרר והוצאתי בקבוק שתייה. "רוצה?"
    "לא... אוף, איזה מבאס! אמרת שאמא שלך תהיה. וגם רציתי לראות את אביעד."
    "הייתי בטוח שהם כאן. הם תמיד בבית, נשבע..."
    ובדרך כלל זה נכון. אמא כמעט תמיד בבית. וגם אביעד. אבל באותו בוקר היא אמרה שיש לה תוכניות ושהיא תחזור רק בערב. ידעתי שאביעד צמוד אליה, ושאבא בעבודה ויחזור רק כשיחשיך. ועידו, גם כשהוא בבית הוא לא שם לב לשום דבר שלא קשור אליו, אז ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי את אלינה. התלהבתי מהמחשבה שהיא תראה איפה אני ישן. זה גרם לי להרגיש גבר אמיתי, כזה שמביא את החברה שלו הביתה, ועדיף כשאין אף אחד — בעיקר בגלל הפה הגדול של אמא שלי. כמות המילים שיוצאות לה מהפה ממלאת את האוויר עד שאי אפשר לנשום, ואף אחד לא יכול להשחיל אפילו מילה אחת. לפעמים, כשאני שוכב במיטה לבד בחדר, היא מתפרצת פנימה ולא מפסיקה לדבֵּר על כל דבר שעולה לה לראש. היא תמיד דואגת, ושואלת מיליון שאלות בבת אחת, אי אפשר לעצור אותה. ואפילו כשהיא כבר מחליטה לצאת מהחדר, הקול שלה נשאר.
    "הבטחת לי שאפגוש את אמא שלך," אלינה אמרה ועיקמה את השפתיים, אפילו שלא הבטחתי דבר כזה. היא התחילה להסתובב בבית ולבדוק כל פינה כאילו הוא מוצע למכירה והיא מחפשת מקום חדש לגור בו.
    "שטויות, פעם אחרת. רגע, את חייבת לראות את האֶקס בּוֹקס שקיבלתי ב—"
    "וואי, יש לכם דברים יפים!" היא קראה.
    "כן, אבל חכי שתראי את האקס בוקס ש—"
    "יו, איזה חמודים. אתם ממש לא דומים," אלינה אמרה. היא החזיקה תמונה שלי עם עידו ואביעד.
    "איפה מצאת את התמונה הזאת?" שאלתי מופתע.
    "על הטלוויזיה, מאווור," אלינה ענתה, גלגלה עיניים והחזירה את התמונה למקומה.
    "לא שמתי לב אליה," אמרתי והצצתי בתמונה. "אה, היא חדשה. בטח אמא שלי מִסגרה אותה השבוע. זה מיום הולדת ארבע של אביעד. אני מזהה את ה..." אמרתי, אבל פתאום קלטתי שאלינה כבר לא בסלון.
    בצילום אני והאחים שלי באמת נראים שונים, אבל זה רק במקרה, בעצם אנחנו מאוד דומים, זאת אומרת, במראֶה.
    "הֵי, זה החדר שלך? איזה חמוד הוא!" אלינה צעקה חזק מדי, בלי סיבה. הכול קרוב כל כך בבית שלי. לפעמים אני חושב שהוא נבנה בשביל זוג וילד אחד, אבל איכשהו חמִשתנו תקועים פה.
    "מגניב, נכון?" נעמדתי לידה בפתח החדר.
    "אתה יודע משהו... אני לא יודעת מה הייתי מעדיפה..."
    "על מה את מדברת?" עדיין לא התרגלתי לזה שלפעמים היא מתחילה שיחות מהאמצע.
    "שאני לא יודעת מה שווה יותר, חדר לבד או חדר משותף עם עוד אח." היא הזיזה את הראש מצד לצד והמבט שלה היה מרוכז כאילו היא באמת חייבת להחליט עכשיו.
    "לבד, ברור," עניתי בלי לחשוב והתיישבתי על קצה המיטה.
    אלינה נשארה לעמוד בפתח. "נראה לי שאתה צודק. בעצם, אני לא בטוחה," היא אמרה, ודרך העיניים שלה יכולתי לראות על מה היא באמת חושבת.
    יש לה שני אחים גדולים, אוֹלֶג ויֶבגֶני, ושניהם נשארו באוקראינה. היא ואמא שלה עלו לארץ לפני ארבע שנים, לאשדוד, ואחר כך עברו לבת־ים, לשכונה שלי.
    אלינה מזכירה את האחים שלה די הרבה, ותמיד מדגישה שהם מאוד קרובים, אפילו שלא נפגשו כבר שנתיים, מאז הביקור האחרון שלה באוקראינה.
    "על מה את חושבת?" שאלתי, וסימנתי לה לשבת לידי.
    "סתם, שאני מתגעגעת מאוד לאחים שלי," אמרה, ונשארה לעמוד.
    "נראה לך שהם יבואו לכאן מתישהו?"
    "אתה רציני?" היא קראה והעיניים שלה נצצו, "ברור! זה רק עניין של זמן, הם גם מתגעגעים אלי ולאמא שלי. הם פשוט נורא עסוקים..."
    את המשפט האחרון היא אמרה בלהט שהזכיר לי את הפעם הראשונה שדיברנו על המשפחה שלה. היא סיפרה שהאחים שלה גדולים ממנה בעשר שנים, תאומים — "אבל לא זהים, אוקיי?" היא הדגישה, כאילו זה משַנה משהו. יש להם אמא אחרת וחיים שהם בָּנו באוקראינה, ואבא של שלושתם, האיש שמקשר ביניהם — מת מזמן. כשאלינה רק נולדה.
    "אתה יודע, מאור, מהרגע שאבא שלי מת, אמא שלי חלמה שנעבור לכאן. אבל היא פחדה להשאיר מאחור את כל הזיכרונות... עשר שנים לקח לה להתגבר, אבל אני באמת לא רוצה לדבר על זה יותר, זה עושה לי רע."
    לא אמרתי כלום, רק חיבקתי אותה.
    אבל היא המשיכה לדבר על אבא שלה. היא אמרה שלדעתה אמא שלה עדיין מאוהבת בו ובגלל זה היא לא יצאה עם אף אחד מאז שהוא מת. ואני חשבתי שבעצם גם אלינה די מאוהבת באבא שלה. איך שהיא דיברה עליו... הקול שלה הוא שונה, רציני יותר, וגם הפנים נהיו רציניות מאוד. היא דיברה עליו כאילו הוא הגיבור שלה.
     
    אלינה התיישבה לידי, רק לרגע אחד, ומיד קפצה מהמיטה. "בא לי שנעשה סיבוב בחוץ," אמרה.
    "אבל קר," עניתי, מה שגרם לה לשלוח יד אל הראש שלי ולצחוק, "אז תגַדל כבר שׂיער. איך לא יהיה לך קר עם הקצוץ הזה!"
    ובאותו רגע דלת הכניסה לבית נפתחה, ואביעד רץ פנימה.
    כשהוא קלט את אלינה, הוא צרח לעברה "שלום" שלוש פעמים, ואז העיניים שלה נפקחו, כאילו ראתה גור כלבים חמוד.
    "שלום! יו, אתה כזה מתוק... אני אלינה," היא אמרה, ובבת אחת אביעד הצטמק כדי להיראות יותר קטן וחמוד.
    "איפה אמא?" שאלתי, והרגשתי איך הגרון שלי מתייבש. "הייתם אמורים לחזור עוד שעתיים!" קראתי בעצבים, אפילו שאביעד לא באמת מבין זמנים.
    הוא לא התייחס אלי. גם אלינה היתה מרוכזת רק בו ולא שמה לב לפליטת הפה. אי אפשר לעצור שניים שמנסים להתחבב זה על זה.
    שיט, חייבים להסתלק מפה, חשבתי, וכמעט צעקתי את זה.
    "יאללה, אמרת שאת רוצה שנעשה סיבוב," קראתי, ומיהרתי אל דלת הכניסה שעדיין היתה פתוחה.
    אבל זה היה מאוחר מדי.
    אמא ואבא עמדו מולי.
    וריח חזק של בירה נדף ממנו.

    רועי סלמן הוא מוזיקאי, מלחין וזמר. יליד בת ים, וכיום מתגורר בתל אביב. "כמעט שם" הוא ספרו הראשון.

     

    ראיון "ראש בראש"

    עוד על הספר

    באמצע הרחוב רועי סלמן
    אָלינה ואני נפגשנו כשהיינו בני חמש־עשרה, זאת אומרת, אני הייתי בגיל הזה והיא קטנה ממני בכמה חודשים. הפכנו לזוג אפילו בלי לדבר על זה ממש. באחת השיחות הראשונות שלנו אמרתי לה שאני כבר גבר אמיתי ואני בטוח שיום אחד היא תהיה אשתי. אלינה צחקה את הצחוק המשוגע שלה ששומעים גם בסוף הרחוב, ואמרה את השם שלי, מָאור, זאת אומרת, משכה אותו — מאווור!
    תמיד כשהיא עשתה את זה השתלטה עלי מבוכה והייתי מכווץ את השפתיים, משלב את הידיים ומחכה בסבלנות שהיא תעצור רגע לנשום, ורק אז אומר באיטיות, "אני רציני, אלינה, מאוד רציני."
    אני יודע, למבוגרים תמיד יש סיפורים על האהבה הראשונה שלהם, ובעיקר על זה שהיא נשארת, לפחות בלב. אבל עם אלינה זה שונה. זאת לא רק אהבה ראשונה.
    מאז שהיא נכנסה לחיים שלי, הכול השתנה. גם אני.
     
     
     
     
    פרק 1
     
     
     
    אפילו שהיה לי קשה להתאפק, רק אחרי חודשיים הכרתי לאלינה את הטירה שתקועה באמצע הרחוב, כאן בשכונה שלי בבת־ים. מאותו יום הפכה הטירה למקום המפגש הקבוע שלנו.
    לרוב אלינה דיברה, ואני הקשבתי. הסידור הזה התאים לי, העדפתי לשמוע אותה כי היא הרבה יותר מעניינת. אמנם אלינה התעקשה שאלה שטויות ושאני מעניין מאוד, "אפילו יותר מדי", אבל ככה היא, מעצימה הכול, ולכל דבר יש משמעות מבחינתה. לדעתה, הסיפור שסיפרתי לה על הטירה הוא הסיפור הכי מטורף ששמעה, "ולא רק בישראל, גם באוקראינה, מאור!" וכשאמרה את זה היא חייכה עד שראו לה את כל השיניים.
    אף אחד בשכונה לא ידע מתי בדיוק הוקמה הטירה, יש כאלה שאומרים לפני עשרים שנה, ואחרים מספרים שהיא היתה כאן עוד הרבה קודם. רק על דבר אחד כולם הסכימו — אסור להיכנס פנימה אף פעם, בשום מצב.
    "או מיי גאד, למה?!" אלינה קראה וסרקה בעיניה את הטירה.
    "כי —"
    "זאת בכלל לא טירה, זה סתם אתר בנייה," היא קטעה אותי, ואז פרצה בצחוק וניגבה את העיניים אפילו שלא ירדו לה דמעות.
    שילבתי ידיים, ועוד לפני שכיווצתי את השפתיים אמרתי באיטיות, "אני רציני, אלינה, מאוד רציני."
    אני יודע שהטירה נראית כמעט כמו כל אתר בנייה. אבל המבנה הזה שונה, לא סתם קוראים לו "הטירה", ולא אני החלטתי על השם שלו. מספרים שהבנאדם האחרון שנכנס פנימה נעלם ומאז לא ראו אותו. זאת אומרת, אפשר להיכנס, אבל אי אפשר לצאת.
    "ולא חיפשו אותו בִּפנים? אני לא מבינה."
    "ברור שחיפשו אותו," עניתי, ואלינה קבעה מיד, "נו, והאנשים שחיפשו אותו הצליחו לצאת מהבניין!"
    "את מתכוונת מהטירה..."
    "אוקיי... טירה..." היא אמרה והתעקשה לקבל תשובה.
    הבנתי אותה.
    כשעידו, אחי הגדול, סיפר לי בפעם הראשונה על הטירה, הגבתי אותו דבר, זאת אומרת, שאלתי את מה שאלינה קבעה.
    "מה לא ברור?" עידו אמר לי, "האיש הזה שנעלם יום אחד, פשוט רצה להסתלק מהעולם. ולפני שהוא עשה את זה כמה אנשים ראו אותו נכנס לטירה, אבל הם לא שמו לב שהוא גם יצא ממנה מתישהו, ויכול להיות שהוא החליט... לא יודע, לקפוץ מאחורי הסלעים בים, להיעלם מתחת למים כדי שלא ימצאו אותו — וואלה, הצליח לו. המשפחה שלו חיפשה אותו והמשטרה וכולם, ועד היום אין עקבות... ובגלל שהפעם האחרונה שראו אותו בחיים היתה כשהוא נכנס לטירה, אז אנשים המציאו את השמועה שהיא העלימה אותו, ותוך רגע זה התפשט בכל השכונה — מי שיעז להיכנס פנימה, הטירה תבלע אותו. אתה קולט איזה שטויות? ומאז כולם מאמינים לזה. זהו. עכשיו תפסיק לחפור."
    כשסיפרתי לאלינה מה עידו אמר, היא שאלה, "נו, ואחיך נכנס לשם?"
    "ממש לא. אף אחד לא נכנס, כבר אמרתי לך. עידו אומר שאין לו מה לחפש שם, אבל זה סתם תירוץ. הוא מפחד. אני בטוח בזה."
    "ואתה? אתה מפחד, מאור?" היא אמרה והידקה את כף ידה בידִי.
    "נראה לך?!" קראתי. "אני לא פוחד מכלום!"
    בבת אחת היא איבדה סבלנות. "נו, אז מה העניין?"
    חיבקתי אותה והזדרזתי לומר, "יש לי קטע כזה עם מחשבות... אני מתכוון, שאם חושבים יותר מדי על משהו, אז בסוף הוא הופך לאמיתי. את לא מכירה את זה? ובגלל שכל כך הרבה אנשים מאמינים שהטירה יכולה להעלים אותם, אז אולי זה נהיה נכון. ואת יודעת מה, גם אם לא — אני עדיין חושב שעדיף לא להתעסק עם המזל."
    אלינה שחררה גומייה עבה מהשיער שלה וחילקה אותו לשניים: החלק השמאלי נשאר מאחורי הגב, ואת הימני היא העבירה מעל לכתף והוא גלש כמעט עד לבטן שלה. היא תמיד שיחקה בשיער כשניסתה להתרכז, ואני נעשיתי פחות מרוכז. היא הכי יפה בעולם.
    אלינה בחנה את הטירה והרימה את הראש לאט. המבט שלה עלה מהקומה הראשונה עד לאחרונה, הרביעית. ניסיתי לראות דרך העיניים שלה את ההשתקפות של הטירה, אבל ראיתי רק ירוק. את הירוק של אלינה.
    ישבנו על החול המחוספס, רק שנינו, מבודדים מהשכונה, וניסינו לנחש מה יש בתוך הטירה, מעבר לקרש שחוסם את הפתח.
    "נראה לך שאפשר להזיז את הקרש?" אלינה קראה וזינקה ממקומה.
    "מה את עושה?"
    "אני רק בודקת. נשבעת שאני לא נכנסת."
    "ממש לא! את משוגעת?!"
    "אוקיי... אל תצעק," אלינה צחקה, וחזרה לשבת לידי.
     
    במשך כמה ימים היא ניסתה לשכנע אותי לבדוק — "רק נציץ," היא ביקשה וחייכה אלי.
    "לא!"
    "נו..."
    "לא!"
    "מה אכפת לך?"
    "די כבר!"
    ואז, בבת אחת, נמאס לה.
    "אני לא רוצה שנדבר יותר על הטירה! זה נהיה ממש משעמם. ותדע לך, שזה כבר לא הסיפור הכי מטורף שיש, ואני לא צוחקת... ואני גם בטוחה שהטירה הזאת היא כמו כל אתר בנייה רגיל, לפחות ככה זה נראה מבחוץ, אוקיי? וזה מצחיק שאתה לא רוצה לבדוק, כי מראש אני אומרת לך שהכול שטויות, והיא ממש לא מעלימה אנשים, ויש שם רק בטון, בטון ועוד בטון, וריח מסריח של שתן, וקורי עכביש, ואבק, ודליים ישנים מלאים במלט, ואולי גם עכברים או חולדות, איכס, יש שם חולדות!"
    "את חושבת?"
    "אני בטוחה, מאור! איכס!"
    אולי אלינה באמת צודקת, והטירה שבשכונה שלנו היא סתם מבנה רגיל בלי מזל. לא מספיק שלא סיימו לבנות אותו, גם אסור להיכנס לתוכו, והוא יישאר בודד לנצח, עד שיום אחד, אולי, יחליטו להרוס אותו. ואפילו שהמשכנו לשבת מחוץ לטירה כמעט כל יום, הפסקנו לדבר עליה, ורק לפעמים, כשלא היה לנו משהו אחר להגיד, אלינה הזכירה אותה.
     
    • • •
     
    עד לפני חמש שנים עידו ואני חָלקנו חדר. יום אחד אבא החליט לפצל את החדר לשניים, לבנות קיר ולהפריד בינינו. להשתיק את המריבות.
    עידו קיבל את החלק הגדול. זה הרגיז אותי. אבל אחרי שנה נולד אביעד, אחי הקטן, ומאז הם תקועים יחד באותו חלק, אז אני לא מתלונן, אפילו שהחדר שלי קטן, ממש קטן. רק קצת יותר ארוך ורחב ממיטת יחיד, ובאמת אפשר להכניס אליו רק מיטה וארון צר, בעצם, גם שתי כפות רגליים, זאת אומרת, ארבע.
    אלינה באה אלי הביתה בפעם הראשונה כמה ימים אחרי שהכרתי לה את הטירה.
    "אני כל כך שמחה לפגוש את אמא שלך!" היא קראה בהתרגשות ודילגה אל הקומה השנייה בבניין שלנו. נעצרנו מול הדלת החומה עם השלט הירוק — משפחת דלל.
    "למה לא כתוב 'כאן גרים בכיף'? אני הכנתי לי ולאמא שלי שלט כזה."
    לא ידעתי מה לומר, אף פעם לא חשבתי על זה, ויצא לי מין פרצוף מוזר. אלינה חשבה כנראה שאני לחוץ כי היא לחשה בזמן שסובבתי את המפתח, "אתה תראה, אמהות מתות עלי."
    מה? כמה חברים היו לה?
    "אל תדאג, מאור, התכוונתי אמהות של חברות," אלינה הזדרזה לומר כאילו שמעה את המחשבות שלי.
    כשנכנסנו פנימה עשיתי פרצוף מופתע, אפילו שידעתי שהבית יהיה ריק.
    "מוזר, הם לא פה," אמרתי בזמן שהלכתי למקרר והוצאתי בקבוק שתייה. "רוצה?"
    "לא... אוף, איזה מבאס! אמרת שאמא שלך תהיה. וגם רציתי לראות את אביעד."
    "הייתי בטוח שהם כאן. הם תמיד בבית, נשבע..."
    ובדרך כלל זה נכון. אמא כמעט תמיד בבית. וגם אביעד. אבל באותו בוקר היא אמרה שיש לה תוכניות ושהיא תחזור רק בערב. ידעתי שאביעד צמוד אליה, ושאבא בעבודה ויחזור רק כשיחשיך. ועידו, גם כשהוא בבית הוא לא שם לב לשום דבר שלא קשור אליו, אז ניצלתי את ההזדמנות והזמנתי את אלינה. התלהבתי מהמחשבה שהיא תראה איפה אני ישן. זה גרם לי להרגיש גבר אמיתי, כזה שמביא את החברה שלו הביתה, ועדיף כשאין אף אחד — בעיקר בגלל הפה הגדול של אמא שלי. כמות המילים שיוצאות לה מהפה ממלאת את האוויר עד שאי אפשר לנשום, ואף אחד לא יכול להשחיל אפילו מילה אחת. לפעמים, כשאני שוכב במיטה לבד בחדר, היא מתפרצת פנימה ולא מפסיקה לדבֵּר על כל דבר שעולה לה לראש. היא תמיד דואגת, ושואלת מיליון שאלות בבת אחת, אי אפשר לעצור אותה. ואפילו כשהיא כבר מחליטה לצאת מהחדר, הקול שלה נשאר.
    "הבטחת לי שאפגוש את אמא שלך," אלינה אמרה ועיקמה את השפתיים, אפילו שלא הבטחתי דבר כזה. היא התחילה להסתובב בבית ולבדוק כל פינה כאילו הוא מוצע למכירה והיא מחפשת מקום חדש לגור בו.
    "שטויות, פעם אחרת. רגע, את חייבת לראות את האֶקס בּוֹקס שקיבלתי ב—"
    "וואי, יש לכם דברים יפים!" היא קראה.
    "כן, אבל חכי שתראי את האקס בוקס ש—"
    "יו, איזה חמודים. אתם ממש לא דומים," אלינה אמרה. היא החזיקה תמונה שלי עם עידו ואביעד.
    "איפה מצאת את התמונה הזאת?" שאלתי מופתע.
    "על הטלוויזיה, מאווור," אלינה ענתה, גלגלה עיניים והחזירה את התמונה למקומה.
    "לא שמתי לב אליה," אמרתי והצצתי בתמונה. "אה, היא חדשה. בטח אמא שלי מִסגרה אותה השבוע. זה מיום הולדת ארבע של אביעד. אני מזהה את ה..." אמרתי, אבל פתאום קלטתי שאלינה כבר לא בסלון.
    בצילום אני והאחים שלי באמת נראים שונים, אבל זה רק במקרה, בעצם אנחנו מאוד דומים, זאת אומרת, במראֶה.
    "הֵי, זה החדר שלך? איזה חמוד הוא!" אלינה צעקה חזק מדי, בלי סיבה. הכול קרוב כל כך בבית שלי. לפעמים אני חושב שהוא נבנה בשביל זוג וילד אחד, אבל איכשהו חמִשתנו תקועים פה.
    "מגניב, נכון?" נעמדתי לידה בפתח החדר.
    "אתה יודע משהו... אני לא יודעת מה הייתי מעדיפה..."
    "על מה את מדברת?" עדיין לא התרגלתי לזה שלפעמים היא מתחילה שיחות מהאמצע.
    "שאני לא יודעת מה שווה יותר, חדר לבד או חדר משותף עם עוד אח." היא הזיזה את הראש מצד לצד והמבט שלה היה מרוכז כאילו היא באמת חייבת להחליט עכשיו.
    "לבד, ברור," עניתי בלי לחשוב והתיישבתי על קצה המיטה.
    אלינה נשארה לעמוד בפתח. "נראה לי שאתה צודק. בעצם, אני לא בטוחה," היא אמרה, ודרך העיניים שלה יכולתי לראות על מה היא באמת חושבת.
    יש לה שני אחים גדולים, אוֹלֶג ויֶבגֶני, ושניהם נשארו באוקראינה. היא ואמא שלה עלו לארץ לפני ארבע שנים, לאשדוד, ואחר כך עברו לבת־ים, לשכונה שלי.
    אלינה מזכירה את האחים שלה די הרבה, ותמיד מדגישה שהם מאוד קרובים, אפילו שלא נפגשו כבר שנתיים, מאז הביקור האחרון שלה באוקראינה.
    "על מה את חושבת?" שאלתי, וסימנתי לה לשבת לידי.
    "סתם, שאני מתגעגעת מאוד לאחים שלי," אמרה, ונשארה לעמוד.
    "נראה לך שהם יבואו לכאן מתישהו?"
    "אתה רציני?" היא קראה והעיניים שלה נצצו, "ברור! זה רק עניין של זמן, הם גם מתגעגעים אלי ולאמא שלי. הם פשוט נורא עסוקים..."
    את המשפט האחרון היא אמרה בלהט שהזכיר לי את הפעם הראשונה שדיברנו על המשפחה שלה. היא סיפרה שהאחים שלה גדולים ממנה בעשר שנים, תאומים — "אבל לא זהים, אוקיי?" היא הדגישה, כאילו זה משַנה משהו. יש להם אמא אחרת וחיים שהם בָּנו באוקראינה, ואבא של שלושתם, האיש שמקשר ביניהם — מת מזמן. כשאלינה רק נולדה.
    "אתה יודע, מאור, מהרגע שאבא שלי מת, אמא שלי חלמה שנעבור לכאן. אבל היא פחדה להשאיר מאחור את כל הזיכרונות... עשר שנים לקח לה להתגבר, אבל אני באמת לא רוצה לדבר על זה יותר, זה עושה לי רע."
    לא אמרתי כלום, רק חיבקתי אותה.
    אבל היא המשיכה לדבר על אבא שלה. היא אמרה שלדעתה אמא שלה עדיין מאוהבת בו ובגלל זה היא לא יצאה עם אף אחד מאז שהוא מת. ואני חשבתי שבעצם גם אלינה די מאוהבת באבא שלה. איך שהיא דיברה עליו... הקול שלה הוא שונה, רציני יותר, וגם הפנים נהיו רציניות מאוד. היא דיברה עליו כאילו הוא הגיבור שלה.
     
    אלינה התיישבה לידי, רק לרגע אחד, ומיד קפצה מהמיטה. "בא לי שנעשה סיבוב בחוץ," אמרה.
    "אבל קר," עניתי, מה שגרם לה לשלוח יד אל הראש שלי ולצחוק, "אז תגַדל כבר שׂיער. איך לא יהיה לך קר עם הקצוץ הזה!"
    ובאותו רגע דלת הכניסה לבית נפתחה, ואביעד רץ פנימה.
    כשהוא קלט את אלינה, הוא צרח לעברה "שלום" שלוש פעמים, ואז העיניים שלה נפקחו, כאילו ראתה גור כלבים חמוד.
    "שלום! יו, אתה כזה מתוק... אני אלינה," היא אמרה, ובבת אחת אביעד הצטמק כדי להיראות יותר קטן וחמוד.
    "איפה אמא?" שאלתי, והרגשתי איך הגרון שלי מתייבש. "הייתם אמורים לחזור עוד שעתיים!" קראתי בעצבים, אפילו שאביעד לא באמת מבין זמנים.
    הוא לא התייחס אלי. גם אלינה היתה מרוכזת רק בו ולא שמה לב לפליטת הפה. אי אפשר לעצור שניים שמנסים להתחבב זה על זה.
    שיט, חייבים להסתלק מפה, חשבתי, וכמעט צעקתי את זה.
    "יאללה, אמרת שאת רוצה שנעשה סיבוב," קראתי, ומיהרתי אל דלת הכניסה שעדיין היתה פתוחה.
    אבל זה היה מאוחר מדי.
    אמא ואבא עמדו מולי.
    וריח חזק של בירה נדף ממנו.