לב לבן כל כך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לב לבן כל כך
מכר
מאות
עותקים
לב לבן כל כך
מכר
מאות
עותקים

לב לבן כל כך

4.3 כוכבים (6 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אורית קרוגלנסקי
  • הוצאה: בבל, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 274 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 34 דק'

חוויאר מריאס

חוויאר מריאס פרנקו (בספרדית: Javier Marías; נולד ב-20 בספטמבר 1951), סופר, מתרגם ופובליציסט ספרדי.

כתיבתו הפובליציסטית של מריאס מתפרסמת בעיתונים נפוצים בשפה הספרדית, בהם העיתון הספרדי "אל פאיס" והעיתון המקסיקני "לטרס ליברס".

מריאס נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים הכותבים בספרדית. עם פרסום "לב לבן כל כך" בשנת 1992 הכיר בו המבקר הגרמני מרסל רייך רניצקי כאחד מגדולי הכותבים הפועלים בתקופתנו. כתיבתו הקנתה לו מעריצים ברחבי העולם, וספריו תורגמו לעשרות שפות. ספריו ניחנים בעומק פסיכולוגי, ובניתוח מעמיק של נושאים כאשמה ובגידה, טיבה של האהבה, האמת והשקר. יכולתו הלשונית, ושליטתו בלשונות הרבות, של מריאס הופכת אותו לסופר אוניברסלי, אך בה בעת ספרדי מאוד. עצם מרקם השפה ביצירת מריאס הינו בעל משמעות לא פחות מן העלילה, אותה הוא יודע לרקום ביד אומן. כיום הינו בין הסופרים הספרדים שזכו במספר הרב ביותר של פרסים בינלאומיים.

שמות ספריו הידועים "לב לבן כל כך" ו"מחר בקרב חשוב עלי" הינם ציטטות מויליאם שייקספיר. "לב לבן כל כך" הינו ציטטה מן המחזה מקבת', ואילו "מחר בקרב חשוב עלי" מופיע מספר פעמים במחזה ריצ'רד השלישי.

תקציר

"לב לבן כל כך" הוא הרבה יותר ממותחן פסיכולוגי, זהו רומן מבריק אודות נישואין ורצח, אהבה ואשמה, דיבור ושתיקה, שחוויאר מריאס מפליא לחקור בו את טבעה של התשוקה ואת השלכותיה הגורליות. במסע כלולותיו, ממרפסת חדר המלון בהוואנה, מבחין חואן באישה קובנית שממתינה ברחוב בקוצר רוח, כנראה לגבר. לרגע נוצר בין חואן לאישה קשר עין, והיא טועה לחשוב חואן הוא הגבר לו היא מחכה. מאותו אירוע מקרי ולכאורה חסר חשיבות ואילך, ילוו את חואן תחושות מבשרות אסון ביחס לנישואיו הטריים ללואיזה ולנסיבות הולדתו המסתוריות, שאירוע טרגי מעיב עליהן. מהרהוריו מתפתחת עלילה כפולה, שמדלגת באופן מהפנט ועוצר נשימה בין עבר מסתורי מאיים להווה מעורער ומטריד, בין הוואנה ומדריד לניו יורק וז'נווה. חואן, כמו לואיזה, הוא מתרגם ומתורגמן במקצועו שיודע להקשיב ומאומן לתרגם הכל - את השתיקות, את המחוות, את מה שלא נאמר ואת מה שנאמר בין השורות. חואן יודע יותר מכל אחד אחר עד כמה מניפולטיבית היא השפה ומכיר כוחן של המילים להסתיר ולכסות. ולמרות זאת, רק המילים, שרוחשות בין מה שיודעים, מה שמנסים לדעת ומה שלא רוצים לדעת, הן שיעזרו לו לחשוף את האמת החמקמקה. וככל שנחשפת האמת, ככל שמתבהרים הסודות, הלבבות הלבנים הולכים ומשחירים.

פרק ראשון

1

נודע לי, למרות שלא ביקשתי לדעת, שאחת הילדות, כשכבר לא היתה ילדה ואך חזרה ממסע כלולותיה, נכנסה לחדר האמבטיה, נעמדה מול המראה, פתחה את חולצתה, הסירה את החזייה וחיפשה את הלב עם קנה האקדח של אביה, שהיה באותה שעה בחדר האוכל עם חלק מהמשפחה ושלושה אורחים. כשנשמעה הירייה, כחמש דקות לאחר שנטשה הילדה את השולחן, לא קם האב מייד, אלא נשאר קפוא למשך כמה שניות כשפיו מלא, מבלי שהעז ללעוס או לבלוע ואף לא לירוק את מה שבפיו אל הצלחת; כשקם לבסוף ורץ אל חדר האמבטיה, מי שעקב אחריו יכול היה לראות איך כשגילה את גופתה המגואלת בדם של בתו ותפס את ראשו בשתי ידיו גם העביר את נתח הבשר שבפיו מצד אחד לשני, כשהוא אינו יודע עוד מה יעשה בו. היתה בידו מפית שלא הניח עד שראה רגע אחר כך את החזייה המונחת על האסלה, אותה כיסה במפית שהיתה בידו והוכתמה בשפתיו, כאילו הביך אותו מראה הפריט האינטימי יותר ממראה הגוף המוטל עירום למחצה שנגע בפריט רגעים אחדים לפני כן: אותו גוף שישב אל השולחן ועבר במסדרון ועמד והלך. לפני כן, בלי לחשוב, סגר האב את ברז הכיור, ברז המים הקרים שזרמו בחוזקה. נראה שהבת בכתה מול המראה בעוד היא פותחת את חולצתה, מורידה את החזייה ומחפשת את הלב, שכן בשוכבה על הרצפה הקרה של חדר האמבטיה הגדול, עיניה היו מלאות דמעות שלא נראו בזמן ארוחת הצהריים ולא ייתכן שניקוו אחרי שנפלה ללא חיים. בניגוד לנוהגה ולנוהג המקובל, היא לא נעלה את הדלת, מה שגרם לאב לחשוב (אבל רק לרגע, כמעט בלי לחשוב, בזמן שבלע) שאולי בתו, בזמן שבכתה, בעצם חיכתה או קיוותה שמישהו יפתח את הדלת וימנע ממנה לעשות את מה שעשתה, לא בכוח אלא בעצם הנוכחות, בעצם ההתבוננות בעירומה החי או בהנחת יד על כתפה. אבל אף אחד (מלבדה הפעם, ומכיוון שכבר לא היתה ילדה) לא הולך לשירותים בזמן ארוחת הצהריים. השד שלא נפגע נראה בבהירות, אימהי ולבן ומוצק, ואליו נפנו המבטים תחילה, באופן בלתי רצוני, בעיקר כדי לא להסתכל בשד השני, שכבר לא היה או שהיה דם בלבד. שנים רבות עברו מאז שראה האב את אותו השד, הוא הפסיק לראותו כשהתחיל להפוך לשד אימהי, ועל כן הרגיש לא רק מזועזע, אלא גם נרעש. הילדה השנייה, האחות, שכן ראתה אותו משתנה בשנות ההתבגרות ואולי אף לאחר מכן, היתה הראשונה לגעת בה, היא לקחה מגבת (את המגבת שלה, התכלת, זו שהיתה רגילה לקחת) וניסתה לייבש את הפנים מהדמעות המעורבות בזיעה ובמים, שכן לפני שסגרו את הברז הזרם נחבט בחרסינה וטיפות מים נפלו על הלחי, על החזה הלבן ועל החצאית המקומטת של אחותה המוטלת על הרצפה. כמו כן ניסתה, בהולה, לייבש את הדם כאילו עשוי הדבר לרפאה, אך המגבת נספגה בן רגע וכבר לא הועילה בכלום, מגואלת אף היא. במקום לתת לה להיספג ולכסות בה את הגוף, היא סילקה את המגבת שהאדימה כל כך בן רגע (היתה זו המגבת שלה) ותלתה אותה על שפת האמבט, משם טיפטפה. היא דיברה, אבל כל שהצליחה לומר היה שמה של אחותה, אותו אמרה שוב ושוב. אחד האורחים לא יכול היה להימנע מלהביט בעצמו במראה ממרחק ולתקן את שערו לרגע, רגע שהספיק כדי להבחין שהדם והמים (אבל לא הזיעה) הותזו על המראה ועל כן גם על כל השתקפות שתופיע בה, גם זו שלו. הוא עמד בפתח, מבלי להיכנס, עם שני האורחים האחרים, כאילו שלמרות שברגע כזה נשכחים כללי הנימוס, היה נראה להם שבני משפחה בלבד רשאים לחצות את הסף. השלושה רק הרכינו ראשיהם בגוף נטוי כמבוגר המקשיב לילד, מבלי להתקרב מתוך כבוד או זוועה, אולי זוועה, למרות שאחד מהם היה רופא (זה שהביט בעצמו במראה) והיה מתקבל על הדעת שהוא יסלול לעצמו נתיב בביטחה ויבדוק את גופת הבת, או לכל הפחות יכרע על הרצפה ויניח שתי אצבעות על צווארה. הוא לא עשה כן אפילו כשהאב, שהלך והחוויר ואיבד את שיווי משקלו, הסתובב אליו, הצביע על גופת בתו ואמר לו ״דוקטור״, בקול מתחנן אך חלוש ורגע אחר כך היפנה את גבו אליו מבלי לחכות ולראות אם יגיב הרופא לתחינתו. לא רק אליו היפנה את גבו אלא גם לבנותיו, בתו החיה וזו שעוד לא העז לראות כמתה. הוא השעין את מרפקיו על האסלה ותמך את מצחו בכפות ידיו, והקיא את כל מה שאכל, כולל אותה פיסת בשר שהרגע בלע מבלי ללעוס. בנו, האח, שהיה צעיר בהרבה מהבנות, התקרב אליו, אבל עזרתו הסתכמה בכך שאחז בזנבות הז׳אקט של אביו, כאילו על מנת להרגיעו וכדי שלא יזדעזע כל כך כשהוא מקיא, אבל למי שהסתכל היתה זו יותר מכל תנועה המבקשת ניחומים שהאב לא יכול היה לספק באותו הרגע. שריקה קלה נשמעה. הילד מהחנות, שלעיתים התעכב עם המצרכים עד שעת האוכל ובדיוק פרק את ארגזיו כשנשמעה הירייה, גם הוא הציץ פנימה, שורק, כפי שעושים ילדים כשהם הולכים, אבל הפסיק מייד (הוא היה בן גילו של הבן הצעיר), כשראה נעלי עקב נמוכות חלוצות או שהוסרו מעקבי הרגליים בלבד וחצאית מונמכת מעט ומוכתמת - ירכיים מוכתמות - שכן מהמקום בו עמד זה מה שיכול היה לראות מגופת הבת. מאחר שלא יכול היה לשאול או להתקרב, ואף אחד לא התייחס אליו והוא לא ידע אם עליו לקחת קופסאות עם בקבוקים ריקים, חזר למטבח כשהוא שוב שורק (הפעם כדי להפיג את הפחד ולהקל מהרושם), כשהוא מניח שמתישהו תשוב ותופיע המשרתת שנוהגת לומר לו מה לעשות, שלא היתה במקומה ואף לא עמדה במסדרון, בניגוד למבשלת, שכבת משפחה מקובלת עמדה כשרגלה האחת בתוך חדר האמבטיה והשנייה מחוצה לו, מנגבת את ידיה בסינרה, או מצטלבת. המשרתת, שברגע הירייה הפילה על שולחן השיש של המטבח את המגשים הריקים שנשאה, ועל כן בילבלה את הרעש עם זה שעשתה היא, התעסקה בשאון רב וכישרון מועט - בעוד הילד מרוקן את ארגזיו ברעש רב גם כן - בהנחת עוגה קפואה על מגש, אותה עוגה שנשלחה לקנות בבוקר בשביל האורחים; וכשהעוגה היתה מוכנה ומזומנה וכשלפי חישוביה אמורים היו הסועדים לסיים את המנה העיקרית, הביאה אותה לחדר האוכל והניחה אותה על השולחן, שהיה לתדהמתה עדיין מלא שאריות בשר וסכום ומפיות זרוקות על המפה ונטול סועדים (רק צלחת אחת היתה נקייה לגמרי, כאילו אחת מהם, הבת הבכירה, אכלה מהר מכולם וליקקה את הצלחת, או שכלל לא הגישו לה מנה עיקרית). היא שמה לב ששוב עשתה את הטעות הרגילה, והביאה את הקינוח לפני שלקחה את הצלחות המלוכלכות והביאה נקיות, אבל לא העזה לקחת ולערום אותן זו על זו שמא הסועדים הנעדרים עוד לא סיימו לאכול מהן (אולי היה עליה להביא גם פירות). מאחר שנצטוותה לא להתהלך בבית בזמן הסעודות ולהגביל את עצמה לתחום שבין המטבח לחדר האוכל כדי שלא להפריע או למשוך תשומת לב, היא גם לא העזה להצטרף לקבוצה הרוחשת ליד דלת השרותים מסיבה בלתי ידועה, ועל כן נותרה מחכה, ידיה על מותניה והיא נשענת על המזנון, מביטה בפחד בעוגה שזה עתה שמה במרכז השולחן הנטוש ומתלבטת אם לא היה רצוי להחזירה מייד למקרר, בגלל החום. היא זימזמה, הרימה מלחייה שנפלה, מזגה לעצמה יין בכוס ריקה, זו של אשת הרופא, ושתתה במהירות. אחרי שהתבוננה במשך דקות אחדות בעוגה המאבדת ממוצקותה מבלי שהצליחה להחליט מה לעשות, שמעה את פעמון דלת הכניסה מצלצל, ומאחר שהיתה זו אחת מחובותיה תיקנה את כובעה, החליקה את הסינר, בדקה שגרביה מיושרות ויצאה למסדרון. היא העיפה מבט לשמאל, שם עמדה הקבוצה שאת מילמוליה וקריאותיה שמעה בסקרנות, אבל לא היא לא התעכבה להקשיב ואף לא התקרבה לשם אלא פנתה ימינה, כנדרש. כשפתחה את הדלת פגשה בפנים צוחקים ובריח חזק של מי קולון שנדפו מהבן הבכור או מהגיס הטרי שחזר לא מזמן ממסע כלולותיו, הם הגיעו שניהם יחד, אולי נפגשו ברחוב או בפתח הדלת (מן הסתם באו לשתות קפה, אבל הקפה עוד לא היה מוכן). המשרתת כמעט פרצה בצחוק גם היא, זזה הצידה לתת להם לעבור, ועוד הספיקה לראות איך בן רגע משתנים פניהם והם שועטים במסדרון לעבר חדר האמבטיה שם עמדו כולם. הבעל, הגיס, רץ מאחור חיוור מאוד, ידו האחת על כתפו של האח, כאילו רצה למנוע ממנו לראות את מה שיש לראות, או אולי להיאחז בו. המשרתת כבר לא חזרה לחדר האוכל, אלא הלכה בעקבותיהם, גם היא מרחיבה את צעדיה מתוך הזדהות, וכשהגיעו לדלת חדר האמבטיה שבה והבחינה, ביתר שאת, בריח הנעים של מי קולון שנדף מאחד הגברים או משניהם, כאילו נשפך בקבוק או שהריח התחזק בעקבות הזעה פתאומית. היא נשארה שם מבלי להיכנס, עם המבשלת והאורחים, וראתה, מזווית עינה, את הילד של החנות שורק ועובר מהמטבח אל חדר האוכל, מן הסתם מחפש אותה; אבל היא היתה מבוהלת מכדי לקרוא לו או לנזוף בו או להתייחס אליו. הילד, שהספיק לו מה שראה קודם, נשאר כנראה רגע ארוך בחדר האוכל ואחר הסתלק מבלי לומר שלום ומבלי לקחת את ארגזי הבקבוקים הריקים, שכן שעות רבות לאחר מכן, כשהעוגה שהתקלקלה נלקחה לבסוף ונזרקה לזבל עטופה בנייר, חסר ממנה נתח נכבד שאיש מהסועדים לא אכל והכוס של אשת הרופא היתה שוב ריקה. הכל אמרו לרָאנְז, הגיס, הבעל, אבי, שזה באמת מזל רע מאוד, שכן זו הפעם השנייה שהוא מתאלמן.

חוויאר מריאס

חוויאר מריאס פרנקו (בספרדית: Javier Marías; נולד ב-20 בספטמבר 1951), סופר, מתרגם ופובליציסט ספרדי.

כתיבתו הפובליציסטית של מריאס מתפרסמת בעיתונים נפוצים בשפה הספרדית, בהם העיתון הספרדי "אל פאיס" והעיתון המקסיקני "לטרס ליברס".

מריאס נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים הכותבים בספרדית. עם פרסום "לב לבן כל כך" בשנת 1992 הכיר בו המבקר הגרמני מרסל רייך רניצקי כאחד מגדולי הכותבים הפועלים בתקופתנו. כתיבתו הקנתה לו מעריצים ברחבי העולם, וספריו תורגמו לעשרות שפות. ספריו ניחנים בעומק פסיכולוגי, ובניתוח מעמיק של נושאים כאשמה ובגידה, טיבה של האהבה, האמת והשקר. יכולתו הלשונית, ושליטתו בלשונות הרבות, של מריאס הופכת אותו לסופר אוניברסלי, אך בה בעת ספרדי מאוד. עצם מרקם השפה ביצירת מריאס הינו בעל משמעות לא פחות מן העלילה, אותה הוא יודע לרקום ביד אומן. כיום הינו בין הסופרים הספרדים שזכו במספר הרב ביותר של פרסים בינלאומיים.

שמות ספריו הידועים "לב לבן כל כך" ו"מחר בקרב חשוב עלי" הינם ציטטות מויליאם שייקספיר. "לב לבן כל כך" הינו ציטטה מן המחזה מקבת', ואילו "מחר בקרב חשוב עלי" מופיע מספר פעמים במחזה ריצ'רד השלישי.

עוד על הספר

  • תרגום: אורית קרוגלנסקי
  • הוצאה: בבל, ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 274 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 34 דק'
לב לבן כל כך חוויאר מריאס

1

נודע לי, למרות שלא ביקשתי לדעת, שאחת הילדות, כשכבר לא היתה ילדה ואך חזרה ממסע כלולותיה, נכנסה לחדר האמבטיה, נעמדה מול המראה, פתחה את חולצתה, הסירה את החזייה וחיפשה את הלב עם קנה האקדח של אביה, שהיה באותה שעה בחדר האוכל עם חלק מהמשפחה ושלושה אורחים. כשנשמעה הירייה, כחמש דקות לאחר שנטשה הילדה את השולחן, לא קם האב מייד, אלא נשאר קפוא למשך כמה שניות כשפיו מלא, מבלי שהעז ללעוס או לבלוע ואף לא לירוק את מה שבפיו אל הצלחת; כשקם לבסוף ורץ אל חדר האמבטיה, מי שעקב אחריו יכול היה לראות איך כשגילה את גופתה המגואלת בדם של בתו ותפס את ראשו בשתי ידיו גם העביר את נתח הבשר שבפיו מצד אחד לשני, כשהוא אינו יודע עוד מה יעשה בו. היתה בידו מפית שלא הניח עד שראה רגע אחר כך את החזייה המונחת על האסלה, אותה כיסה במפית שהיתה בידו והוכתמה בשפתיו, כאילו הביך אותו מראה הפריט האינטימי יותר ממראה הגוף המוטל עירום למחצה שנגע בפריט רגעים אחדים לפני כן: אותו גוף שישב אל השולחן ועבר במסדרון ועמד והלך. לפני כן, בלי לחשוב, סגר האב את ברז הכיור, ברז המים הקרים שזרמו בחוזקה. נראה שהבת בכתה מול המראה בעוד היא פותחת את חולצתה, מורידה את החזייה ומחפשת את הלב, שכן בשוכבה על הרצפה הקרה של חדר האמבטיה הגדול, עיניה היו מלאות דמעות שלא נראו בזמן ארוחת הצהריים ולא ייתכן שניקוו אחרי שנפלה ללא חיים. בניגוד לנוהגה ולנוהג המקובל, היא לא נעלה את הדלת, מה שגרם לאב לחשוב (אבל רק לרגע, כמעט בלי לחשוב, בזמן שבלע) שאולי בתו, בזמן שבכתה, בעצם חיכתה או קיוותה שמישהו יפתח את הדלת וימנע ממנה לעשות את מה שעשתה, לא בכוח אלא בעצם הנוכחות, בעצם ההתבוננות בעירומה החי או בהנחת יד על כתפה. אבל אף אחד (מלבדה הפעם, ומכיוון שכבר לא היתה ילדה) לא הולך לשירותים בזמן ארוחת הצהריים. השד שלא נפגע נראה בבהירות, אימהי ולבן ומוצק, ואליו נפנו המבטים תחילה, באופן בלתי רצוני, בעיקר כדי לא להסתכל בשד השני, שכבר לא היה או שהיה דם בלבד. שנים רבות עברו מאז שראה האב את אותו השד, הוא הפסיק לראותו כשהתחיל להפוך לשד אימהי, ועל כן הרגיש לא רק מזועזע, אלא גם נרעש. הילדה השנייה, האחות, שכן ראתה אותו משתנה בשנות ההתבגרות ואולי אף לאחר מכן, היתה הראשונה לגעת בה, היא לקחה מגבת (את המגבת שלה, התכלת, זו שהיתה רגילה לקחת) וניסתה לייבש את הפנים מהדמעות המעורבות בזיעה ובמים, שכן לפני שסגרו את הברז הזרם נחבט בחרסינה וטיפות מים נפלו על הלחי, על החזה הלבן ועל החצאית המקומטת של אחותה המוטלת על הרצפה. כמו כן ניסתה, בהולה, לייבש את הדם כאילו עשוי הדבר לרפאה, אך המגבת נספגה בן רגע וכבר לא הועילה בכלום, מגואלת אף היא. במקום לתת לה להיספג ולכסות בה את הגוף, היא סילקה את המגבת שהאדימה כל כך בן רגע (היתה זו המגבת שלה) ותלתה אותה על שפת האמבט, משם טיפטפה. היא דיברה, אבל כל שהצליחה לומר היה שמה של אחותה, אותו אמרה שוב ושוב. אחד האורחים לא יכול היה להימנע מלהביט בעצמו במראה ממרחק ולתקן את שערו לרגע, רגע שהספיק כדי להבחין שהדם והמים (אבל לא הזיעה) הותזו על המראה ועל כן גם על כל השתקפות שתופיע בה, גם זו שלו. הוא עמד בפתח, מבלי להיכנס, עם שני האורחים האחרים, כאילו שלמרות שברגע כזה נשכחים כללי הנימוס, היה נראה להם שבני משפחה בלבד רשאים לחצות את הסף. השלושה רק הרכינו ראשיהם בגוף נטוי כמבוגר המקשיב לילד, מבלי להתקרב מתוך כבוד או זוועה, אולי זוועה, למרות שאחד מהם היה רופא (זה שהביט בעצמו במראה) והיה מתקבל על הדעת שהוא יסלול לעצמו נתיב בביטחה ויבדוק את גופת הבת, או לכל הפחות יכרע על הרצפה ויניח שתי אצבעות על צווארה. הוא לא עשה כן אפילו כשהאב, שהלך והחוויר ואיבד את שיווי משקלו, הסתובב אליו, הצביע על גופת בתו ואמר לו ״דוקטור״, בקול מתחנן אך חלוש ורגע אחר כך היפנה את גבו אליו מבלי לחכות ולראות אם יגיב הרופא לתחינתו. לא רק אליו היפנה את גבו אלא גם לבנותיו, בתו החיה וזו שעוד לא העז לראות כמתה. הוא השעין את מרפקיו על האסלה ותמך את מצחו בכפות ידיו, והקיא את כל מה שאכל, כולל אותה פיסת בשר שהרגע בלע מבלי ללעוס. בנו, האח, שהיה צעיר בהרבה מהבנות, התקרב אליו, אבל עזרתו הסתכמה בכך שאחז בזנבות הז׳אקט של אביו, כאילו על מנת להרגיעו וכדי שלא יזדעזע כל כך כשהוא מקיא, אבל למי שהסתכל היתה זו יותר מכל תנועה המבקשת ניחומים שהאב לא יכול היה לספק באותו הרגע. שריקה קלה נשמעה. הילד מהחנות, שלעיתים התעכב עם המצרכים עד שעת האוכל ובדיוק פרק את ארגזיו כשנשמעה הירייה, גם הוא הציץ פנימה, שורק, כפי שעושים ילדים כשהם הולכים, אבל הפסיק מייד (הוא היה בן גילו של הבן הצעיר), כשראה נעלי עקב נמוכות חלוצות או שהוסרו מעקבי הרגליים בלבד וחצאית מונמכת מעט ומוכתמת - ירכיים מוכתמות - שכן מהמקום בו עמד זה מה שיכול היה לראות מגופת הבת. מאחר שלא יכול היה לשאול או להתקרב, ואף אחד לא התייחס אליו והוא לא ידע אם עליו לקחת קופסאות עם בקבוקים ריקים, חזר למטבח כשהוא שוב שורק (הפעם כדי להפיג את הפחד ולהקל מהרושם), כשהוא מניח שמתישהו תשוב ותופיע המשרתת שנוהגת לומר לו מה לעשות, שלא היתה במקומה ואף לא עמדה במסדרון, בניגוד למבשלת, שכבת משפחה מקובלת עמדה כשרגלה האחת בתוך חדר האמבטיה והשנייה מחוצה לו, מנגבת את ידיה בסינרה, או מצטלבת. המשרתת, שברגע הירייה הפילה על שולחן השיש של המטבח את המגשים הריקים שנשאה, ועל כן בילבלה את הרעש עם זה שעשתה היא, התעסקה בשאון רב וכישרון מועט - בעוד הילד מרוקן את ארגזיו ברעש רב גם כן - בהנחת עוגה קפואה על מגש, אותה עוגה שנשלחה לקנות בבוקר בשביל האורחים; וכשהעוגה היתה מוכנה ומזומנה וכשלפי חישוביה אמורים היו הסועדים לסיים את המנה העיקרית, הביאה אותה לחדר האוכל והניחה אותה על השולחן, שהיה לתדהמתה עדיין מלא שאריות בשר וסכום ומפיות זרוקות על המפה ונטול סועדים (רק צלחת אחת היתה נקייה לגמרי, כאילו אחת מהם, הבת הבכירה, אכלה מהר מכולם וליקקה את הצלחת, או שכלל לא הגישו לה מנה עיקרית). היא שמה לב ששוב עשתה את הטעות הרגילה, והביאה את הקינוח לפני שלקחה את הצלחות המלוכלכות והביאה נקיות, אבל לא העזה לקחת ולערום אותן זו על זו שמא הסועדים הנעדרים עוד לא סיימו לאכול מהן (אולי היה עליה להביא גם פירות). מאחר שנצטוותה לא להתהלך בבית בזמן הסעודות ולהגביל את עצמה לתחום שבין המטבח לחדר האוכל כדי שלא להפריע או למשוך תשומת לב, היא גם לא העזה להצטרף לקבוצה הרוחשת ליד דלת השרותים מסיבה בלתי ידועה, ועל כן נותרה מחכה, ידיה על מותניה והיא נשענת על המזנון, מביטה בפחד בעוגה שזה עתה שמה במרכז השולחן הנטוש ומתלבטת אם לא היה רצוי להחזירה מייד למקרר, בגלל החום. היא זימזמה, הרימה מלחייה שנפלה, מזגה לעצמה יין בכוס ריקה, זו של אשת הרופא, ושתתה במהירות. אחרי שהתבוננה במשך דקות אחדות בעוגה המאבדת ממוצקותה מבלי שהצליחה להחליט מה לעשות, שמעה את פעמון דלת הכניסה מצלצל, ומאחר שהיתה זו אחת מחובותיה תיקנה את כובעה, החליקה את הסינר, בדקה שגרביה מיושרות ויצאה למסדרון. היא העיפה מבט לשמאל, שם עמדה הקבוצה שאת מילמוליה וקריאותיה שמעה בסקרנות, אבל לא היא לא התעכבה להקשיב ואף לא התקרבה לשם אלא פנתה ימינה, כנדרש. כשפתחה את הדלת פגשה בפנים צוחקים ובריח חזק של מי קולון שנדפו מהבן הבכור או מהגיס הטרי שחזר לא מזמן ממסע כלולותיו, הם הגיעו שניהם יחד, אולי נפגשו ברחוב או בפתח הדלת (מן הסתם באו לשתות קפה, אבל הקפה עוד לא היה מוכן). המשרתת כמעט פרצה בצחוק גם היא, זזה הצידה לתת להם לעבור, ועוד הספיקה לראות איך בן רגע משתנים פניהם והם שועטים במסדרון לעבר חדר האמבטיה שם עמדו כולם. הבעל, הגיס, רץ מאחור חיוור מאוד, ידו האחת על כתפו של האח, כאילו רצה למנוע ממנו לראות את מה שיש לראות, או אולי להיאחז בו. המשרתת כבר לא חזרה לחדר האוכל, אלא הלכה בעקבותיהם, גם היא מרחיבה את צעדיה מתוך הזדהות, וכשהגיעו לדלת חדר האמבטיה שבה והבחינה, ביתר שאת, בריח הנעים של מי קולון שנדף מאחד הגברים או משניהם, כאילו נשפך בקבוק או שהריח התחזק בעקבות הזעה פתאומית. היא נשארה שם מבלי להיכנס, עם המבשלת והאורחים, וראתה, מזווית עינה, את הילד של החנות שורק ועובר מהמטבח אל חדר האוכל, מן הסתם מחפש אותה; אבל היא היתה מבוהלת מכדי לקרוא לו או לנזוף בו או להתייחס אליו. הילד, שהספיק לו מה שראה קודם, נשאר כנראה רגע ארוך בחדר האוכל ואחר הסתלק מבלי לומר שלום ומבלי לקחת את ארגזי הבקבוקים הריקים, שכן שעות רבות לאחר מכן, כשהעוגה שהתקלקלה נלקחה לבסוף ונזרקה לזבל עטופה בנייר, חסר ממנה נתח נכבד שאיש מהסועדים לא אכל והכוס של אשת הרופא היתה שוב ריקה. הכל אמרו לרָאנְז, הגיס, הבעל, אבי, שזה באמת מזל רע מאוד, שכן זו הפעם השנייה שהוא מתאלמן.