מבוא לאהבה

סמסטר א'

1

היא נשקה על מצחה, הניחה אותה בעדינות על המיטה ואמרה: ״אני פוחדת שהיא תיפול לי.״
פניה הביעו אימה. עמי הביט בה, משותק.
״היא תתחיל את אחת הבכיות הארוכות שלה, ואני... אני ארים אותה להרגיע והיא פשוט תיפול.״
עמי חש חוסר אונים. ״מה את רוצה שאני אעשה?״
״שתיקח אותה.״
הוא שלח יד אל הטלפון. ״אני אתקשר לאמא שלך.״
״לא,״ קראה, ״היא לא תבוא לכאן! אני לא רוצה!״ הוא משך את ידו בחזרה. היא תפסה אותה באמצע הדרך ונאחזה בה. ״קח אותה אתך לאוניברסיטה, שים אותה באחת הפינות בכיתה. כשיש סביבה אנשים היא שקטה.״
הוא ניסה להשתלט על קוצר הרוח שהתעורר בו. ״כל מה שיש לך זה שפעת...״ העיר בכל העדינות שהצליח לגייס.
היא הביטה בו במבט לאה. ״אין לי כוח, אני מרגישה כמו סמרטוט.״
האוניברסיטה לא באה בחשבון בשום אופן. הוא ניסה לחשוב על אפשרויות אחרות. לא היו כאלה. תמי ואמה לא דיברו ביניהן כבר שבוע, ויתפייסו רק כשתמי תזדקק למשהו שלא תוכל לקבל ממנו. כסף למשל. אמו, לעומת זאת, תקלוט את הילדה בשמחה, אבל... הוא הציץ בשעונו. חמש. אין שום סיכוי שיצליח להגיע אל ביתה שבבת ים ולחזור לשיעור של שש ורבע. ״אולי בכל זאת תיקחי את עצמך בידיים,״ הציע, ״אין לי שום סידור, ו...״
״אני מוכרחה כמה שעות לבד,״ אמרה תמי בנימה של עייפות, מנותקת, כאילו לא שמעה אותו, ״לקחת אקמול ולישון. בלילה אני רצה אליה כדי שלא תגיע עייף לשיעורים, ביום אני סוחבת אותה לכל מיני מקומות כדי שתוכל לכתוב בשקט. תן לי חצי יום חופש, זה כל מה שאני מבקשת.״
הוא הציץ בהילה, ששכבה בשולי המיטה, מוצצת את בוהן הרגל. ״זה פשוט בלתי אפשרי להביא תינוקות לאוניברסיטה, לא מקובל.״
״אין לא מקובל. בשביל מה קיבלת את תואר ׳המרצה הכי פופולרי׳? לך יסלחו על הכול.״ עיניה היו תלויות בו בתחינה.
״טוב,״ נכנע, ״אני אקח אותה אל אמא שלי. אני עוד לא יודע איך אני אעשה את זה, אבל...״
״אתה תסתדר. אתה תמיד מסתדר.״ היא השתרעה על המיטה, עוצמת את עיניה. חולצת הטרנינג שלה הופשלה אל מעל למותניה, חושפת חישוק של בשר לבן. התינוקת גרגרה אליו, פניה זורחים בחדווה. הוא הרים אותה והשיק את שפתיו לפניה. היא התעקשה להוסיף למצוץ את בוהן הרגל גם כשהיתה בזרועותיו. השעון במסדרון הראה חמש ועשר דקות. הוא הניח אותה בסל־קל ונשא אותו בריצה אל השולחן במטבח. בקבוק, אבקת חלב, מים. את המים צריך להרתיח. כשהדליק את הקומקום התפשט באוויר ריח חריף. הילה נעצה בו מבט תכול ועל פניה התפשט חיוך.
אסור לטעות - החיוך, כמו כל דבר טוב, הוא זמני בלבד. יש לו דקה או שתיים להחליף את החיתול לפני שיתחיל גירוי והיא תתחיל לבכות. לטלפן ולהודיע שלא יבוא? אי אפשר. הוא עשה את זה כבר פעמיים במשך הסמסטר. הוא רץ להביא חיתול, ספוגית, ואת בקבוק הטאלק. כשחזר כבר היה הסל־קל מרכזו של אזור אסון. הילה צרחה ונופפה בידיה לכל עבר, מעיפה מן השולחן את המפיון, מזלג עם שאריות פסטה ושני מכתבים מן הבנק שעוד לא נפתחו. אין זמן לגשת לאמבטיה, החליט עמי. הוא הפשיט אותה, כיוון את המים בברז לטמפרטורה פושרת ושטף אותה כשהיא תלויה על זרועו, עכוזה כלפי מעלה ופניה אל ערימת הצלחות שבכיור. השעון שעל זרועו השנייה הראה חמש ועשרים. אין שום סיכוי שיצליח להגיע. אבל... פתאום התגבש בו רעיון שבעצם קינן במוחו כל הזמן. הוא הניח את התינוקת על מצע של נייר סופג שתלש מן הגליל שעל הקיר וייבש אותה במגבת המטבח. בידו השנייה משך את הטלפון שעל הקיר וחייג.
אמו ענתה רק אחרי שישה או שבעה צלצולים, ב"כן" חטוף שהעיד על מינימרקט מלא קונים ורגליים כואבות מיום שלם של עמידה ליד הקופה.
״אמא...״
״עמי׳לה.״ בקולה היתה שמחה ששום כאב רגליים לא יצליח למחוק.
״אמא, אני צריך שתעזרי לי.״ ״בטח, עמי׳לה. כמה אתה צריך?״ ״לא, זה לא כסף. זה... אני ממש בבעיה.״ ״עמי׳לה, מה קרה?״
הוא נשם עמוקות לפני שאמר: ״אני מוכרח ללכת ללמד ותמי חולה, ו... אין לנו מה לעשות עם הילדה.״
״אז תביא אותה הנה. ריקי ואני נשמור עליה.״
הוא דמיין כיצד ריקי, אחותו, מעווה את פניה בתיעוב של מי שמגדלת שלושה ילדים ״בלי עזרה של אף אחד״, במשכורותיהם של פקיד בעירייה ומוכרת במינימרקט.
״לא...״ הוא היסס. האם יש דרך אחרת? לא. פשוט אין. ״אני מצטער שאני צריך לבקש את זה ממך, אבל אני לא אספיק להגיע. אני מוכרח שתבואי לכאן, לקחת אותה. אני מתחיל בשש ורבע, ועכשיו כבר חמש עשרים ושלוש...״
בצד השני היתה שתיקה של מבוכה. ״איך אני אגיע עכשיו?״ שאלה אמו בקול נמוך.
״תיקחי מונית. אני... אני אחזיר לך.״
היא אפילו לא הגיבה ב״אח, מה אתך, עמי׳לה״ הרגיל.
״אין לי ברירה, אמא.״
״יש בעיות עם...?״
״תמי לא מרגישה טוב,״ אמר במהירות, לפני שתפלוט את הכינוי שהדביקה לה - ״הצאצקע״. הארוחה המשפחתית בביתה של ריקי תתובל הערב בהרבה שמחה לאיד.
״מתי אתה צריך לצאת?״
״רבע לשש, הכי מאוחר.״
״אני לא אצליח להגיע כל־כך מהר.״
״אז... בגלל זה רציתי להציע שתבואי ישר לאוניברסיטה...״ זה היה מטורף, אבל לא היה לו שום פתרון אחר. ״אם תצאי עכשיו ותגידי לנהג שיעלה על האיילון, תגיעו בערך בשש.״ לעזאזל, זו השעה שבה כולם יוצאים מן המשרדים. ״מקסימום שש וחמישה. אני אחכה לך בגילמן, בכניסה.״
״גילמן זה...״
״הבניין הראשון מול השער, שער ארבע. כשאת נכנסת תחפשי את אולם מאתיים עשרים ושש. אני אחכה לך שם. מאתיים עשרים ושש.״
״רגע, אני ארשום.״
הוא חיכה עד שרשמה ואז חזר ואמר: ״את יוצאת עכשיו?״ ״תכף. אני רק אאסוף כמה דברים בשבילך ואשים בשקית.״ ״לא צריך, אמא, רק תבואי,״ אמר, וסגר במהירות. הילה הביטה בו בסקרנות. הוא זרה עליה טאלק, עטף בחיתול, ומעליו בייבי־גרו שנראה נקי, והניח אותה בסל־קל. אחר־כך חזר אל חדר השינה. ההבטחה הכי גדולה של בית־הספר להגות השוואתית, מי שלפני ארבע שנים היתה בעיניו האישה הכי מטריפה שהכיר, שהעירום שלה היה גורם לרב לתלוש מעליו את הציציות ושהרעיונות שרשמה בטיוטת הדוקטורט שלה יכלו לפוצץ לשפינוזה את המוח, שכבה על צדה, חובקת את השמיכה בין רגליה, אפופה ריח דחוס של מחלה וזיעה. עמי הסב את עיניו ממנה ופגש את בבואתו במראה שליד דלת הארון: צנום אך שרירי, גבוה, מקריח. עיניים חודרות מאחורי משקפיים עגולי עדשות, סנטר זקור והבעה ממוקדת, שלדעת הכול העידה על חריפות ותבונה.
תבונה? ״אם אתה כל־כך מבריק,״ נהגה רינה, אשתו הראשונה, לקנטר אותו, ״למה אתה לא עשיר?״ גם היא היתה הבטחה גדולה - שחקנית מתחילה וסטודנטית בחוג לתיאטרון שהעריצה את המסטרנט הצעיר שבגיל עשרים ושש נשלח לסורבון לכתוב דוקטורט ובגיל עשרים ותשע שב משם היישר אל משרה של מרצה בכיר, ואחרי שנה קיבל גם קביעות. אבל מאז עברה שנה, ועוד שנה, ועוד אחת, ובעוד היא מפלסת את דרכה ממשחק לבימוי, ואחר־כך להפקת סרטים תיעודיים, נתקעה הקריירה שלו בין כמה מאמרים שלא הצליח להשלים, ספר שאת כתיבתו התחייב לסיים בתוך שנתיים אבל התעכב בתהליך המחקר, ראש בית־ספר לא ממש אוהדת וועדת מינויים אדישה.
כשהיה בן שלושים וחמש פרצה אל חייו תמי, שהיתה תלמידה שלו והפכה אותו לגרוש, ואחרי הפוגה של חודשיים שוב לנשוי, עם כל הבעיות של זוג צעיר, רק בלי הרעננות שבחידוש. הוא עדיין האמין שהכול כדאי. החיים היו מסלול של התקדמות, והיה לו כל מה שנחוץ כדי ליהנות מהם: תואר דוקטור, משרה מכובדת, שבתון כל חמש שנים, משכורת שעם קצת חלטורות והשכר של תמי כעורכת עמוד ב״הארץ״ אפשרה חיים לא רעים, וכמובן - את תמי. עמי ותמי, זוג משמים, כל היום רק... לא חשוב. ממילא לא נשאר מזה כלום. תמי הרתה, הפכה לחממה מהלכת ונטשה את הדוקטורט. כשנולדה הילה עזבה גם את העבודה בעיתון, שהכניסה משכורת נמוכה משכרה של מטפלת. הוא מצא את עצמו באוניברסיטה יותר ויותר שעות, מתאמץ לעניין עדרים מתחלפים של תלמידים, שמשנה לשנה הפכו יותר עצלים, יותר בורים ויותר חצופים, מרצה בחוגי נוער, בבתי־ספר תיכוניים ובאוניברסיטה הפתוחה וכותב ספרי לימוד בשם בדוי. הוא היה זקוק לכסף, וגם לשכחה. הכול היה טוב יותר מלחזור הביתה ולהיווכח שוב שתמי, הו תמי... מה יש בו שהופך נשים מפצצות של אינטלקט וסקס לגרוטאות?
״מתי תבוא?״ גנחה תמי פתאום.
״אחרי ההרצאה.״ עמי נטל את תיקו ויצא.
״רק תיכנס בשקט.״
״בסדר,״ הבטיח.
״ואל תתחיל לנגן בסקסופון שלך, הוא קורע לי את הראש.״
״אני לא אנגן.״
במדרגות, כשסגר בעדינות את הדלת, עברה בו המחשבה שאין לו שום רצון לשוב ולפתוח אותה אי פעם.

***

המגרש שליד גילמן היה מלא. הוא החנה את המכונית אי שם ליד הפקולטה למשפטים וחזר במעלה הגבעה, הסל־קל בידו. הילה, שנרדמה בנסיעה הקצרה, התעוררה מן הטלטול והפיקה סדרה של גרגורים. בשתי דקות לשש נכנס אל הבניין ופנה אל המעלית. אישה צעירה, כמעט נערה, החזיקה למענו את הדלתות. ההליכה חיממה אותו. הוא חש בטיפות ראשונות של זיעה הפורצות אל מצחו והפנה את פניו אל המשב הקלוש ששלח המאוורר מלמעלה. הנערה נעה הצדה, לאפשר לו לעמוד מתחתיו.
הילה שלחה יד שמנמנה ואחזה בשולי שמלתה, פולטת גרו־ גרו־גרו ארוך.
עמי חייך בהתנצלות ותלש את ידה מן האריג. הילה פרצה בבכי. הנערה צחקה, כופפה את ברכיה, ובתנועה מלאת חן הגישה לה את שולי השמלה. הילה הגיבה בצהלה. הנערה חזרה על כיפוף הברכיים והילה שבה וצחקה.
עמי הניח שעליו להודות לה, אבל היה טרוד בשאלה אם ומתי תגיע אמו. המעלית עצרה בקומה השלישית. הילה היתה עסוקה בלעיסה נמרצת של הבד. הדלתות נפתחו והוא רכן אליה, לשחרר את השמלה מידה, הפעם בעדינות.
״לא צריך,״ אמרה הנערה, ״אנחנו ממילא הולכים לאותה הכיתה.״
הוא הביט בה מלמטה, מופתע. ״את לומדת אצלי?״
״בסמינר ׳יהודים, נוצרים והפילוסופיה של האין׳.״ הוא סרק במוחו את מעט הפרצופים שזכר. ״אני לא זוכר שראיתי אותך.״
״התכוונתי לגשת לדבר אתך, אחרי השיעור.״
הוא ניסה שוב למשוך את הבד מתוך פיה של הילה. תינוקת או לא תינוקת, אצלו לא ייכנסו לסמינר בפגישה השביעית. ״מה יש לדבר? הסמינר מלא, וחצי הסמסטר כבר עבר.״
״תן לי הזדמנות להסביר.״
הילה תקעה את אצבעותיה בבד בעוצמה של טובע. מאחורי גבו של עמי היה רחש של קולות הממתינים להיכנס למעלית. הוא הזדקף ויצא אל המסדרון, נושא את הסל־קל. הנערה הלכה לצדו, שמלתה הארוכה מחוברת אל הילה. הרוח שנשבה בעד החלונות הגדולים נשאה אליו את ריחה, בושם בניחוח קלוש של תפוזים. הוא הציץ בה לראשונה: רגליים לבנות בנעלי טניס בלי גרביים, מציצות מתחת לשמלה ארוכה, כפרית. רמז למותניים אגסיים מתחת לאריג הקל, גב מתוח, עורף צר ולאורכו שקע, שיער מתולתל, מודבק בג׳ל על גולגולתה. חזה קטן. לא מאכזב, אבל קטן יחסית לנדיבות הקלה שמרמזות הירכיים מתחת לשמלה הרפויה. משהו בכל אלה עורר בו מחשבה טורדנית, אבל הוא לא התעכב לברר מהי. השעה היתה שש ושבע דקות. הוא ראה מרחוק את פתחו של אולם מאתיים עשרים ושש. אמו לא היתה שם. הוא נעצר, נטוש בדיוק כמו בכיתה אלף, כשהתעכבה במכולת שלה ואיחרה לבוא לקחתו מבית־הספר.
״משהו לא בסדר?״ שאלה הנערה.
עוד לפני שהספיק להשיב בא לקראתם רוביק. פרופסור ראובן הרשקוביץ. על פניו היה מתוח חיוך רחב. ״איזה ילד יפה,״ אמר בקול שרעם מקצה המסדרון ועד קצהו. הוא רכן ובחן את הילה בריכוז של חוקר מוח, אבל עמי ידע שזו רק מין הבעה שכזו, מתת אל שרוביק נולד אתה, ואשר גרמה לו להיראות אינטליגנטי גם כשהוא עומד ובוחן בפליאה את פחית הקוקה־קולה שפלטה אל ידיו המכונה שבקומה ב׳.
״איך קוראים לו?״ שאל רוביק.
״הילה,״ השיב עמי באי־רצון. ״סליחה, אבל אני צריך ללכת...״
״בוודאי, בוודאי, השיעור מתחיל.״ רוביק הזדקף. ״ילד יפה,״ סיכם את מחקרו וחייך אל הנערה, ״דומה לאמא.״
עמי משך את הסל־קל קדימה. הנערה נגררה אחריו. בעמקי תודעתו, מתחת לאי־הנוחות שהסב לו החשש שיאחר לשיעור, עוד הציקה המחשבה שעלתה בו כשראה אותה לראשונה. הוא ניסה להיזכר אם פגש בה קודם, או אם הזכירה לו מישהי אחרת, אך לא הצליח. ליד המדרגות עצר שוב ובחן את ראשיהם של העולים והיורדים. כולם היו סטודנטים. שום רמז לתסרוקת המנופחת בצבע ברונז־מזעזע של אמו. הוא הביט לאחור, לכיוון המעלית. המספרים בלוח המואר התחלפו. הדלתות נפתחו. היוצאים והנכנסים התערבבו אלה באלה, ולהרף עין היתה בו תקווה, אך לבסוף נפרדו מן החבורה רק שני מרצים בדרכם אל הכיתות.
״אני יכולה לעזור?״ שאלה הנערה.
שתסתלק כבר, זה מה שהיא יכולה לעזור. הוא רכן שוב, לשחרר את הבד. הילה חשדה בכוונותיו, ועוד לפני שנגע באגרופה פלטה יבבת אזהרה קצרה. רק זה עוד חסר לו, שתתחיל לבכות. למה תמי לא הזהירה אותו שהילדה מכורה ללעיסת בדים? למה בכלל תמי? למה?
״צומחות לה שיניים,״ הסבירה הנערה.
כן, כמובן, שיניים. הוא שנא את האופן שבו דיברה - ״צומחות לה שיניים״ - במין טון דידקטי המשותף לכל הנשים כשהן מנסות ללמד גברים מגושמים וחסרי לב איך להתנהג עם ילדים. שותפו לחדר, חיים זראי, פרופסור למחשבת ישראל, שלושים ושתיים שנה בבית־הספר להגות השוואתית, שייט לעברם, סנטרו הזיפני טובע בתוך צווארון של חולצת עבודה כחולה וכרסו שלוחה לפנים. ״בעיות, הא?״ פלט קדורנית כשעבר לידו, ועמי תהה אם הצער שעל פניו היה פרי הבנתו את המצב, או שרק שכח לבלוע את כוסית הקוניאק של הצהריים. הוא הביט בשעון. שש ורבע בדיוק. איפה אמא? תלמידים שהתגודדו בפתח האולם מיהרו להיכנס. מישהו עבר על פניו בריצה וחמק פנימה. עמיצור פלדמן לא סובל איחורים, זה ידוע, או לפחות היה ידוע עד שהתברר שעמיצור עצמו מאחר הפעם, וניצב נבוך במסדרון, בידו סל־קל ובו תינוקת שמחוברת לשמלה של אישה זרה.
״תראי,״ פנה לנערה, ״אין שום סיבה שתחכי כאן אתי. אין גם סיבה שתיכנסי לשיעור. אני לא אאשר את הנוכחות שלך.״ בעודו מדבר, בחן את פניה: לחיים רכות, קצת ילדותיות, חיתוך עדין של קו העין, מצח גבוה, שפתיים רחבות יחסית, מלאות, היוצאות במחול כשהיא מדברת. מה בכל אלה מעורר בו את הדריכות הזו?
״לא ביקשתי שתאשר,״ אמרה בביטחון, ״ביקשתי רק הזדמנות להסביר לך.״
לרגע הבליחה בו הבנה כלשהי: פניה הנקיים מאיפור, ובכל זאת שופעים מין זוהר שקורן כמו קסם מן השפתיים החיוורות, העפעפיים שלא הודגשו אפילו בקו עדין של צבע והעור הבהיר - כל אלה הצטרפו לתגלית פתאומית שענתה על התהייה שכרסמה בו. אבל בשנייה שהדברים עמדו לפני התנסחות שמע מאחורי גבו את הקול המוכר: ״עמי׳לה?״ רבקה פלדמן, תשעים קילוגרמים של רצון טוב, מרוכזים במאה ושישים סנטימטרים, התנפלה על הילה, תולשת מידה את השמלה, שולפת אותה מן הסל־קל ומצמידה את גופה הזעיר אל חזה דשן, עטוף בשמלה פרחונית מן החנות של סימה, ליד המצבה. ״מאמה׳לה, את אוכלת בד, זה מה שאת אוכלת? את בטח רעבה. תראי מה עשית לשמלה של הגברת, הרטבת אותה לגמרי, הרטבת אותה...״
״זה בסדר,״ אמרה הנערה והתנדפה לה אל תוך הכיתה, משאירה את עמי עם תערובת של מחאה ושל הכרת טובה. הילה, בלי לצייץ אפילו, נצמדה אל צוואר סבתה. ״אני לא יודע מה הסיפור הזה עם הבד,״ אמר עמי.
״אם היה לך שכל לקחת לה מוצץ היא לא היתה נדבקת לבגדים של אנשים.״
״תמי לא מסכימה להשתמש במוצצים,״ מלמל במבוכה, ״הם מעקמים את השיניים.״
״שטויות. לך היה מוצץ, ותראה, אתה פרופסור באוניברסיטה.״
״דוקטור,״ תיקן עמי. ״אני נורא מודה לך שבאת. אני מוכרח להיכנס ללמד. נדבר בערב.״
״רגע.״ לפני שהצליח להתחמק תלתה עליו שקית ניילון. הוא הבחין בלחמנייה, שקית של שוקו וחבילה של ״שלווה״ מן הסוג שכבר אי אפשר להשיג בשום מקום, רק במינימרקט של פלדמן, בבת ים. ״יש עוד דברים. תיקח אותם בערב, כשתבוא לקחת את הילדה. בינתיים הכנתי לך סנדוריץ׳ ושוקו ומשהו מתוק, כמו שאתה אוהב. היא בטח לא הכינה לך צהריים, הצאצקע שלך, נכון?״
לא היה טעם להתווכח. ״תודה, אמא.״
״אתה לא יודע איזה פקקים היו, והנהג, עולה חדש, אפילו לא ידע איפה האוניברסיטה...״
״אני צריך ללכת.״
״תלך, תלך.״ אמו שבה להתרכז בהילה. ״בואי, מאמה׳לה, בואי ניסע הביתה, לדודה ריקי,״ אמרה בנימה מנחמת, כאילו מרגע זה ואילך ייהפכו חייה של הילדה לטובים יותר.

***

הוא נכנס לכיתה באיחור של שתים־עשרה דקות. ״ערב טוב,״ אמר בדרכו אל הקתדרה הנמוכה, נושא את שקית האוכל. שלושים זוגות עיניים עקבו אחריו, מחכים לראשון שיאמר משהו או יפרוץ בצחוק. עמי הניח את השקית בהפגנתיות על השולחן, בצד תיקו. הוא לא יתבייש. הוא כבר לא עמי־טעמי, הבן של המכולת, אלא דוקטור עמיצור פלדמן, המרצה בקורס הזה ובעוד כמה קורסים, שכל אחד מהם חדשני ומיוחד ממשנהו. הוא הוציא מן התיק ערימה של עבודות והחליק אותה לפניו, על השולחן. ״בדרך החוצה תוכלו לקחת אותן.״ שלושים זוגות העיניים עקבו עתה אחר תנועת ידיו, בניסיון לנחש את הציון שכתב בדיו סגולה בדף הפתיחה של הראשונה שבהן.
הוא החל לדבר. תחילה לאט, מחפש את המילים הנכונות ואת הצירופים המתאימים, ואחר־כך מהר יותר, צובר ביטחון וממריא אל הרגע שבו יהיו כל העיניים נעוצות בו, שבויות בקסם הפלדמני שממלא אולמות עד אפס מקום וסוגר את ההרשמה לכל שיעור, תרגיל או סמינר שנושא את שמו שעה אחרי פתיחתה, בתחילת הסמסטר. ״שתי דמויות,״ קרא, משוטט על הבמה הקטנה בתחושה קלה של ריחוף, ״שני אישים שונים זה מזה, שביניהם משתרעים כמאה שנה ומאות קילומטרים: המגיד ממזריץ׳ והפילוסוף הדני סרן קירקגור... האם ייתכן שקיים ביניהם איזשהו קשר?״
השאלה נשארה תלויה בחלל האולם. איש לא העז להיות ראשון המשיבים.
״קדימה, אתם תלמידים לתואר שני, קראתם את הביבליוגרפיה, כתבתם עבודות בבית. מוכרחה להיות לכם דעה...״
כמה זרועות הורמו. עמי בחר בנערה שישבה באחת השורות הקדמיות. היו לה פנים קטנים עם גומות חן, גוף עגלגל וזרועות רכות, שאחת מהן הורמה בהיסוס. הוא רמז לה לדבר. כלל מספר אחת של פלדמן: להתחיל תמיד במי שנראה שלא יספק את מלוא התשובה. כך תתארך הדרמה. התלמידה מלמלה משהו בקול נמוך. ״תרימי את הקול ותזכירי לי את שמך,״ ביקש בחביבות.
״אדווה,״ קראה בקול מאומץ, שנשמע כמו צווחה.
צחוק פתאומי השתחרר אל חלל הכיתה. עמי חשד שזה הצחוק שיועד לו כשנכנס עם השקית, והדבר עורר בו זעם. ״שקט!״ הכה בשולחן, ורמז לנערה להמשיך.
״אני חושבת שכן,״ קראה. קולה הלך והתחזק ככל שצברה ביטחון. ״יש קשר ביניהם.״
״מה אומר על זה מיכלסון, במאמר שקראת?״
״גם הוא... אומר שכן.״ בדיבורה נמסך שוב אותו היסוס שהוא מכיר טוב כל־כך, ההיסוס שמבשל את הכיתה לקראת התשובה הניצחת, שהוא ישיב.
״ומה את חושבת?״ הוא לא הניח לה לשקול. ״קדימה, מה שזה לא יהיה - לכי על זה...״ אמר בטוב לב מתנשא.
הגיחוך הכללי, שהפעם הוא לא טרח לבלום, העיד שקלע אל המטרה. אדווה, סמוקה כולה, אמרה: ״ש... שכן.״
״למה?״
״כי... שניהם מכירים בקיומו של האין.״
הוא הניע בראשו. ״זה נכון,״ אמר, ״אבל לא העיקר.״ הוא סקר את פני היושבים. ״מישהו חושב אחרת, למשל שמיכלסון טועה, והקשר הוא רק למראית עין?״
״זו שאלה מכשילה,״ נשמע קול דק בקצה השורה הראשונה.
עמי נפנה אליו, מוכן לקרב. כמובן, הפלצן של הפקולטה, אריאל יאנוביצי, ג׳ינג׳י שדוף, שיניים בולטות וזקן תיש צהוב. על פניו היתה הבעה קבועה של חשיבות עצמית, שהוגברה על־ידי זוג משקפיים עבי עדשות וגבות מכווצות תמיד. ממוצע הציונים שלו היה קצת מתחת לשמונים, אבל בעידודה של ראש ביתי הספר, פרופסור שפרה פרנקל, ובזכות אביו, שהיה מבכירי התורמים לאוניברסיטה, התייחס אליו הסגל בסלחנות שבדרך כלל שמורה לגאונים. ״ביקשת לקרוא את מיכלסון, וזה מה שמיכלסון אומר,״ חרץ אריאל בקול הסריס שלו, סורק באצבעות לבנות את זקנו, ״אז למה אתה מצפה לתשובה אחרת?״
״ביקשתי לנתח את מיכלסון...״ אמר עמי, ופתאום התחוור לו משהו. הוא חזר אל מאחורי שולחנו ועלעל בערימת העבודות. עבודתו של אריאל היתה אחת לפני האחרונה. על עמוד השער התנוסס המספר 95, מוקף בעיגול - הציון הגבוה ביותר שעמי היה מוכן לתת. הוא דפדף עד שהגיע למקום שחיפש והחל לקרוא: ״המגיד ממזוריץ׳ תופס את ה׳אין׳ באותו אופן שעושה זאת קירקגור. בכל זאת, קיים ביניהם הבדל, שמיכלסון, אשר השווה באופן ביקורתי את הגותם של השניים, החמיץ...״ הוא סגר את העבודה והטיח אותה בשולחן. ״אז מה ההבדל?״
אריאל האדים והושיט לעברו יד רזה. ״אני צריך לראות את זה.״
״למה? זו הרי העבודה שלך, לא?״
״אני לא זוכר בלי לראות.״
״זו נקודה כל־כך מרכזית, שלא צריך טקסט... שלוש־ארבע מילים, זה הכול. תתחיל, ואנחנו נעזור.״
אריאל שתק. עמי שרטט איקס נמרץ על הציון.
״מה אתה עושה?״ צרח אריאל.
עמי הרים את ידו והציג לעין כול את העמוד הראשון, עם הציון המחוק.
״אין לך זכות לעשות את זה.״
״אל תגרום לי להסביר לך למה אני עושה את זה,״ רתח עמי.
העבודה היחידה שהוכחה בה הבנה מעמיקה בהגותם של רב בר ממזוריץ׳ ושל קירקגור, ואף יותר מכך - סיפקה ביקורת חכמה וייחודית על פרשנותו של מיכלסון - דווקא העבודה הזאת הועתקה מאיפשהו...
״אין לך זכות...״ קרא אריאל שוב.
עמי התעלם ממנו. ״נחזור למיכלסון. מישהו יכול להסביר לי מה לדעתו של מי ש...״ הוא נופף בידו בזלזול, ״...מי שכתב את העבודה הזו, מיכלסון החמיץ?״
הנערה מן המעלית הרימה זרוע לבנה, עטורה בשעון דקיק.
הוא התעלם ממנה והמתין לזרועות נוספות. איש לא התנדב. הוא שב והביט בה. ״שם?״
״שרי,״ פלטה בארשת של ״בוא לא נתעכב על שטויות״, ומיד המשיכה: ״מיכלסון הבין ששניהם, המגיד ממזריץ׳ וקירקגור, הכירו בכך שהחכמה האמיתית היא הברקה המתרחשת בתוך ה׳איך, תוך התנתקות, זמנית לפחות, מכל חכמה קודמת...״
״את זה אנחנו כבר יודעים,״ קטע אותה עמי. ״השאלה היתה מה הוא החמיץ.״
״אני מגיעה לזה,״ אמרה בשלווה. ״מיכלסון לא הבין שכל אחד מן השניים תופס את ה׳אין׳ באופן אחר: קירקגור מסתמך על ניסיונו האישי, שהיה סוער במיוחד, ואילו המגיד ממזריץ׳ מסתמך על ניסיונם של אחרים, ובמקרה הזה על ספר איוב, ולכן תפיסתו היא מסוג אחר, יותר תיאורטית ופחות רגשית...״
בחדר היתה דממה. עמי קפץ את שפתיו והנהן, מהורהר. ״איפה קראת את זה?״
״לא קראתי,״ ענתה בביטחון, מושכת את שולי שמלתה, לכסות על ברכיים עגולות, מושלמות, ״זוהי פשוט...״ עמי לא שמע את סוף המשפט. הפער בין הביטחון שבו דיברה לבין התנועה הבתולית של כיסוי הברכיים החזיר אליו בבת אחת את התובנה שחמקה ממנו כשחיכה לצדה בפתח הכיתה: המיוחד שבה לא היה הקסם שהקרינה, אלא הניסיונות שעשתה להסתיר אותו - הפנים הנקיים מאיפור, השמלה נטולת הגזרה, השיער הצמוד לגולגולת, שבהזדמנויות אחרות בוודאי נפרש סביב פניה היפים. היא היתה פיה ממחוזות אחרים, של שפע ושל זוהר, והסתירה את כנפיה בסמרטוט כדי לא לבלוט מדי בעולם האפור של בית־הספר להגות השוואתית.
היא סיימה לדבר, ורק אז תפס עמי שלא שמע דבר. הוא התיק את מבטו אל החלון. ״ובכן,״ אמר לענף שהתנודד ברוח, ״המגיד ממזוריץ׳ וקירקגור, הצדיק המוקף חסידים מעריצים והפילוסוף הבודד, שבתקופות מסוימות גם היה מנודה...״ הוא לא הצליח לחזור ולהמריא. איפה הסתתרה עד היום? אף פעם לא ראה אותה במסדרונות, גם לא בקפטריה. הוא הציץ בשעונו. קצת אחרי שבע. עוד שלושת רבעי השעה. אריאל הבן זונה. זה יהיה אחד מאותם שיעורים שבהם הוא משעמם את עצמו. בעצם, אריאל לא אשם. הבחורה - איך קראו לה? - היא שעוררה בו את קוצר הרוח כלפי פילוסופים ומיסטיקנים, יהיו חשובים ככל שיהיו.
פתאום היה ברור לו שלא יוכל להישאר בתלם שהתווה השיעור. הוא סיפר בכמה מילים את סיפור חייו של קירקגור, עבר אל סיפורו של המגיד, ואז, כמו טייס נועז, סטה מן הנתיב הקבוע אל הלא ידוע. ״תחשבו על העולם שאתם חיים בו,״ קרא, ועבר לדבר על פוליטיקה, כלכלה, ואפילו על טלוויזיה. לדברים כבר לא היה כל קשר לתוכנו של הקורס, אבל התלמידים היו מרותקים, והכי חשוב - הוא הרגיש שהוא נח מן המחשבות המענות אותו, מוצא בדיבור מפלט משחרר מן הצער על תמי, מן השאלה מי יחזיר את הילדה מאמו ומי ישמור עליה, ומעוד אלף בעיות שמסתערות עליו כל הזמן, בלי הפסקה.
ברבע לשמונה בדיוק חדל לדבר והתיישב בכיסאו, מותש. זה אחר זה אספו התלמידים את העבודות מהשולחן בדרכם אל הדלת. לבסוף נשארה רק אחת - העבודה של אריאל. עמי החזיר אותה אל תיקו ויצא. במסדרון שרר אור קלוש. נורת נאון גוססת הטילה על הרצפה צללים מוארכים. מן הקיר שממול ניתקה דמות. בהבזק האור הבא זיהה את השמלה הכפרית. ״נוכל לדבר עכשיו?״ שאלה.
הוא הגיב בהנהון מסויג.
היא הלכה לצדו בלי לומר מילה. קצת לפניהם התקדם אריאל בצעדים איטיים, עיניו נעוצות ברצפה. עמי קפץ על ההזדמנות לשבור את השתיקה: ״מה הבעיה שלו?״
״הוא לא רואה טוב בחושך.״
״את מכירה אותו?״
״למדנו ביחד כמה קורסים,״ אמרה ברתיעה שעמי בהחלט היה יכול להבין.
שוב השתררה שתיקה, הפעם מעיקה עוד יותר. ״מה שמך המלא ?״ ״שרי דה־לוי.״
״דה־לוי.״ שם שקשה לשכוח. ״נכון. היית ברשימה שלי בתחילת הסמסטר. אחרי שלוש היעדרויות מחקתי אותך והודעתי למזכירות.״
״היתה לי בעיה. הייתי מוכרחה לנסוע.״
״איזו בעיה?״ זה לא היה עסקו, אבל הוא לא היה יכול להתאפק.
״בריאות, אבל לא שלי. אני עובדת אצל אבי בעסק. הוא חלה, אז נאלצתי לנסוע במקומו כדי לטפל בכל מיני התחייבויות...״
עמי נעץ את המפתח במנעול חדרו ופתח לפניה את הדלת. היא נכנסה בטבעיות, כמי שרגילה שדלתות נפתחות לקראתה, ועמדה באפלולית, מחכה. הוא הדליק אור והצביע על כיסא. היא התיישבה, מושכת שוב את שולי השמלה על רגליה. החדר התמלא בבת אחת בריח התפוז שלה, וגם באותו קסם שהתעקשה כל־כך להסתיר. הוא זרם מפניה, מתנועותיה, אפילו מקולה, שרק עתה הבחין כמה הוא עדין וקטיפתי.
״הפסדת שש מתוך ארבע־עשרה פגישות.״
היא שתקה, והוא סבר לרגע שהנחרצות הפלדמנית הידועה משתקת אותה, אבל מיד הבין שהיא פשוט עוסקת בחישובים: ״שתי פגישות מותר לי להיעדר. עוד אחת - גם כן מקובל להעביר. לגבי השלוש האחרות, אני אוכל להביא אישור על המחלה של אבא.״
הוא משך בכתפיו. ״תצטרכי לגמור את זה עם המזכירות.״ ״במזכירות אמרו שבגלל העומס עוד לא הכניסו את הדיווח שלך למחשב, ואם תסכים לקבל אותי בחזרה, מצדם זה בסדר.״ הוא דמיין אותה מתמקחת בנועם נחוש כזה גם בעסקיו של אביה.
״אני מבטיחה להגיע לכל השיעורים הבאים, וגם להכין את העבודות שפספסתי.״
״רק אחת, על קירקגור והמגיד ממזריץ׳. לא יהיו יותר עבודות ביניים בסמינר הזה.״
״אני אביא אותה תוך... ארבעה שבועות יהיו בסדר?״
פיקחית, חשב עמי. מתנהגת כאילו כבר הסכמתי, וכל מה שנשאר הוא לקבוע תוך כמה זמן תגיש את העבודה. מצד שני, למה לא ללכת לקראתה? כמה תלמידים הצליחו לתפוס את הרעיון שהיא ניסחה בשיעור בלי כל מאמץ?
״הייתי רוצה לעשות אצלך גם את עבודת המסטר,״ הוסיפה פתאום.
״עוד לא סיפרו לך שהציונים אצלי נמוכים?״
היא העניקה לו חיוך עגול, מושלם. ״סיפרו לי, אבל גם אמרו שהעבודה אתך היא חוויה.״ הוא בחן את פניה, תר אחרי אותות של חנופה. היא החזירה לו במבט שלו: ״חוץ מזה, קראתי את הדוקטורט שלך בספרייה. גם את הספר על הפילוסופיה של האין. זה סוג החומר שאני רוצה לעסוק בו.״
״זה אולי נראה מרתק, אבל לגמרי לא קל. עדיף שתפני אל אחד הקולגות שלי ותכתבי תזה מן הסוג שהולך היום: נשים בהגות המערבית, ההיסטוריה הרעיונית של הניצול המיני... תוך חצי שנה יהיה לך מסטר.״
״אני לא מחפשת נושא קל, אלא משהו שיהיה מעניין ומיוחד, ואולי אפשר יהיה לפתח אותו גם לדוקטורט. אני...״ בפעם הראשונה ראה בה היסוס. ״...הייתי רוצה להמשיך... לבנות קריירה אקדמית.״
״מבחינה כלכלית,״ אמר ביבושת, ״עדיף שתישארי לעבוד אצל אבא.״
״אני לא אוכל לעבוד אצלו לאורך זמן.״ לפתע נעשה דיבורה חפוז, כאילו חזרה על טיעונים ששיננה מראש. ״אני אצטרך, במוקדם או במאוחר, למצוא לעצמי משהו שיהיה שלי. מרצה באוניברסיטה נראה לי הדבר הנכון. הציונים שלי טובים, ו...״ היא גלשה למצוקה פתאומית, שהפליאה את עמי לא פחות מן התעלומה של הסתרת הקסם.
״במה התואר הראשון שלך?״ שאל, רק כדי לקטוע את המלל.
״היסטוריה כללית ופילוסופיה.״
״שילוב מנצח.״
״לפני כן ניסיתי שנה אחת ספרות עברית ותרבות צרפת. היה לי קשה להחליט.״
עמי נזכר בימיו הראשונים בסורבון, גבר־נער המתרוצץ בהתפעמות בין המחלקות השונות, ורק מגבלות המלגה בולמות אותו מלנסות לטעום כל דבר. הוא ידע שהוא מתכוון לתת לה הזדמנות. ״אני אודיע למזכירות.״
היא חייכה בתודה.
״אני מצפה ממך לעבודה בתוך ארבעה שבועות, ואז, אם תרצי, נדבר על התזה.״
היא קמה מן הכיסא ואמרה: ״אני לא אכזיב.״ עמי לא ידע אם לפרש את המליצה כסימן ללהט או בהיתול. הוא חש צער קל על עזיבתה. ״דה־לוי,״ שאל, ״זה שם אצולה?״
״אולי. במשפחה אומרים שסבא של סבא של סבא קיבל אותו מנפוליאון בעצמו, באיטליה.״
הוא הנהן. הם עמדו רגע זה מול זה, ואז הושיטה יד חמימה והניחה בידו ללחיצה. ״תודה,״ אמרה, ״אתה לא יודע כמה אתה עוזר לי. החיים שלי ממש...״ היא חיפשה מילה. ״...מסובכים.״ גם שלי, חשב עמי, רק שאצלי אין אבא.

***

השעה היתה שמונה ועשרים. עמי חשב על הדרך שיהיה עליו לעשות אל בת ים ועל הנסיעה חזרה, עם הילה הקשורה בסל־קל ומנדנדת. הוא תהה אם תמי תסכים לקחת את העניין על עצמה. כמה כבר יכולה לעלות מונית הלוך־חזור בשעה הזאת? הוא חייג הביתה. השפופרת שבידו השמיעה סדרה ארוכה של צפצופים. הוא הניח אותה והציץ שוב בעבודה של אריאל. מבטו התעכב על כמה משפטים. מי שכתב אותה למענו היה נבון ויצירתי. עמי תהה אם גם הוא סטודנט, או אולי איש סגל זוטר המשלים כך את הכנסותיו. הוא תחב אותה במפח נפש מתחת לטלפון, בקצה שולחנו, נשען לאחור בכיסאו ועצם את עיניו. כמה עבודות שנכתבו בידי אחרים הוגשו לו בשנים האחרונות בלי שידע?
הלוואי שלא היה אכפת לו כל־כך. אולי כך היה נפטר מתחושת העלבון התמידי שהמקום הזה משרה עליו. הוא נזכר בפעם הראשונה שחש בעלבון הזה, בשנת לימודיו האחרונה, כשחיים זראי, אז אחד ממוריו והיום שותפו לחדר, הציע לו בסתר להחליף את שמו של הממליץ בטופסי הבקשה למלגת לימודים בסורבון, משום שהלה ״מסומן על ידי הדקאן, ולמי שקשור אתו אין שום סיכוי להתקדם״. עמי עוד לא היה מוכן להאמין שכך מתנהלים הדברים. הוא התעלם מן העצה ונדחה. חודשיים אחר־ כך, כשהוכרז על מלגה נוספת, רשם את זראי במשבצת המיועדת לשם הממליץ - וזכה.
כשקיבל את מסמכי המלגה חש מבוכה שלא הרפתה ממנו כל שנותיו באקדמיה. לעולם לא יוכל להיפטר עוד מן התחושה שהצלחותיו נגועות בשקר. זראי הפך למדריכו הסודי וניסה להנחיל לו את כלל ההישרדות שלו: ״ככל שתהיה מבריק יותר - כך תהפוך למאיים יותר.״ זראי היה בר סמכא בהישרדות. הוא הפך את אי־האיום לאמנות שהעלתה אותו לאט, אך בבטחה, מדרגת אסיסטנט בינוני למעמד של פרופסור מן המניין. מן היום שבו דרכה כף רגלו לראשונה על הקתדרה הוא שב ומלמד את אותו הקורס, ״תרבות וחברה במרכז אירופה היהודית״. החומר חוזר על עצמו כל שנה מחדש. גם הבדיחות, השאלות בבחינה והנטייה לחלק ציונים גבוהים בשפע. כל אלה הפכו אותו למרצה המשעמם ביותר בפקולטה, אך גם לחביב התלמידים ויקיר ההנהלה.
עמי ידע שלא יוכל ללכת בדרך הזו. הוא היה שאפתן מדי, דעתן מדי, ובעיקר זקוק להערצתו של העולם. הוא לא התעלם מן העובדה שהאקדמיה אינה מתגמלת את אנשיה על־פי כישוריהם, אלא על־פי קשריהם ויכולתם להתבלט, אך החליט לבנות לעצמו מעמד בדרכו שלו: הקורסים שלימד התחלפו כל סמסטר, ומשנה לשנה היו חדשניים ופרובוקטיביים יותר. הלשון שנקט בהרצאותיו היתה חריפה, בוטה וחד־משמעית. עד מהרה היו האולמות שלימד מלאים לא פחות משל זראי. התלמידים, כך גילה, מוכנים לסבול כמות רבה יחסית של דרישות, ובלבד שיהיו מלוות בכריזמה. הוא הפך את התבענות הרודנית לסמלו המסחרי, והיא שהשקיטה את מצפונו בכל פעם שהקל בדרישותיו מעצמו או זכה בהנחה כלשהי במסלולו האקדמי. כושר הכתיבה והניתוח שלו ודעותיו הייחודיות פתחו לו גם את הדרך אל העיתונות. הוא ניצל כל במה כדי לכתוב על כל נושא, בוחר היטב את מי לתקוף ובמי לתמוך. הילת הפובליציסט שרכש ליוותה אותו גם בתוך הקמפוס. בגיל שלושים ושבע, אחרי שבילה שש־עשרה שנים באוניברסיטה, כתלמיד וכמורה, הצליח עמי ליצור לו תדמית של מרצה קפדן מאוד, אך מרתק, בעל דעות מקוריות, עקרונות ברורים ומצפון, שכל מי שמתייצב נגדו כאילו יוצא נגד רוחה של האקדמיה.
הדבר לא גרם לו סיפוק או אושר. שני תחביביו, הספורט והנגינה בסקסופון, הסבו לו יותר הנאה משהסבו לו הישגיו האקדמיים. כל תחרות אתלטיקה בטלוויזיה, כל צליל מושלם ששמע במועדון ג׳ז, עוררו בו כמיהה לקחת חלק במשחק אחר, שתוצאותיו לא נקבעות מראש וההצטיינות בו אמיתית, פרי יכולתו וכישרונו, ולא תוצאה של לחצים, קשרים וחנופה. אילו הצליח, למשל - ולו פעם אחת - לנגן בווירטואוזיות את ״דונה לי״ של צ׳רלי פרקר, שילוב מפרך של ריאות בריאות וזריזות אצבעות... הוא עצם את עיניו וזמזם במוחו את הצלילים הראשונים. שנייה אחר־כך הפר צלצול הטלפון את הדומייה. הוא קפץ בבהלה והרים את השפופרת, מצפה לשמוע את קולה של תמי. בעבר השני היתה שתיקה. הוא החזיר את השפופרת אל כנה, משך אליו דף נייר וכתב פתק למזכירה: ״התלמידה שרה דה־לוי הוצאה על־ידי מהסמינר ׳יהודים, נוצרים והפילוסופיה של האין׳. אחרי ששמעתי את הסבריה החלטתי לקבל אותה בחזרה.״ שרה או שרי? הוא היסס, ולבסוף החליט להשאיר ״שרה״. אחר־כך הוסיף: ״נ.ב. נא למחוק את ציון הביניים של יאנוביצי אריאל בסמינר הנ״ל.״ הוא חתם בשולי הפתק, ויצא בצעדים נמרצים אל המסדרון, בדרכו לתיבת הדואר שליד המזכירות.
להפתעתו, הבהיק פס אור מתחת לדלת. מי עובד שם בשמונה וחצי בערב? הוא ניסה לסובב את הידית. הדלת נפתחה והוא פסע פנימה. לרגע נראה שהחדר ריק. במכונת הצילום נצנצה נורת הבקרה. עמי הניח את הפתק על שולחנה של המזכירה והמשיך אל המכונה, לכבות אותה.
ואז ראה גב מאחורי השולחן. בתחילה לא זיהה את בעליו, אולי בגלל הזווית שבה השתופף, או בשל העובדה שחציו היה תקוע בתוך ארון התיקים. אחרי שנייה הכיר את החולצה שבה היה עטוף ואת העכוז הרחב, ארוז במכנסיים בהירים.
״שפרה?״ שאל.
היא התרוממה במהירות וראשה נחבט בתקרת הארון. תכולתו של תיק קרטון שהיה בידיה התפזרה על הרצפה. עמי רכן כדי לעזור לה לאסוף אותה. ״את בסדר?״ שאל.
״כן.״ שפרה מיששה את ראשה ביד אחת, ובשנייה נטלה מידו את הניירות שאסף. ״עזוב, אני אעשה את זה אחר־כך... הטללית הזאת דוחפת דברים למקומות בלתי אפשריים.״
״מה את מחפשת?״
״אני?... איזה טופס.״ היא נראתה מוטרדת ולגמרי לא מעוניינת לחלוק עמו את הסיבה. עמי נסוג אל הדלת. כשנגע בידית אמרה לו שפרה: ״חכה. רציתי לדבר אתך.״ היא דילגה בזהירות על פני ערימות הנייר ופסעה לעומתו. ״נלך אלי לחדר. אחר־כך אני אחזור לסדר.״
״זה בעניין אריאל יאנוביצי,״ אמרה כשפסעו במסדרון, ״הוא דיבר אתי אחרי השיעור שלך.״
עמי הגיב מיד: ״הוא רמאי. הגיש לי עבודה שמישהו אחר כתב.״ משהו באזכורו של הבחור ליבה את זעמו, ותוך כדי דיבור החליט: ״אני מתכוון להגיש תלונה לוועדת המשמעת.״
שפרה פתחה את דלת חדרה ונכנסה פנימה, רומזת לו על אחת משתי כורסאות העור שהשאיר אחריו מייסדו המיתולוגי של בית־ הספר, פרופסור בנט המנוח. ״אני לא מאמינה שמישהו כתב לו את העבודה, אולי רק עזר,״ אמרה כשהתיישבה. ״חוץ מזה, זו האשמה שקשה להוכיח. נניח אפילו שהוא לא ידע להשיב על שאלה שלך - שאגב, לפי טענתו, גם נוסחה באופן מעורפל - זו לא סיבה לפסול את העבודה, והעניין גם לא יעבור בוועדת משמעת.״
זו בדיוק הנקודה שבה היה זראי נסוג ומוותר, חשב עמי, ושב במחשבתו אל אחר הצהריים במסדרון, כשעמד וחיכה לאמו עם הילה בסל־קל. למה לריב עם ראש בית־הספר על שטויות כשנוכחותה של הילה בחייו מבטיחה שיהיו עוד ועוד איחורים, ביטולי שיעורים והיעדרויות? ״או־קיי,״ אמר, ״אני מוכן לתת לו
הזדמנות נוספת: שיקרא טוב־טוב את העבודה, ואז ייבחן אצלי בעל־פה על הרעיונות המרכזיים שלה.״
להפתעתו, שפרה לא הסתפקה בכך. ״תן לו את הציון שלו,״ אמרה בנימת ויתור, מקווה מן הסתם שתדבק גם בו. ״למה לך להתעסק עם זה?״
לשאלות מסוג זה היו לו תשובות מוכנות. ״אולי משום שאני מרגיש שאם נתחיל לחלק ציונים בסיטונות לא יהיה שום ערך למה שאנחנו עושים פה.״
״הציונים שלו טובים.״
״אני לא רוצה לחשוב איך השיג אותם.״
״בעיקר על־ידי כך שהצליח בבחינות.״
״גם בבחינות אפשר להעתיק.״
שפרה הנידה בראשה לשלילה. ״הוא לא זקוק לזה. הוא יודע את החומר, ויש לו גם כושר ניתוח לא רע. הוא פשוט זקוק ליחס קצת יותר חם...״
״את זה לא אני אמור להעניק לו, נכון? יש לו אמא, אבא...״
״אתה יודע מי אביו...״
״כן. ראיתי את האולם על שם יאנוביצי, שמעתי על המלגות על שם יאנוביצי ואני עובר כל יום ליד הבור עם השלט ׳כאן יקום בניין על שם יאנוביצי׳. זה לא עושה עלי שום רושם.״
״חבל,״ אמרה בעצב אמיתי, ״משום שהעתיד שלך, כמו של כולנו, תלוי בכך שהבניין ייבנה והמלגות יינתנו גם בשנה הבאה.״
״אני עדיין רוצה לקוות שהעתיד של כולנו יהיה טוב יותר אם נתגמל את מי שבאמת מוצלח.״ הכורסה היתה בעיניו טובענית מדי. הוא זז לפנים ונשאר ישוב על שפתה. ״לא אכפת לי אם יהיו לנו פחות כיתות עם פחות סטודנטים, אבל שיהיו טובים.״ משום מה ראה בעיני רוחו את שרי.
שפתיה הדקות של שפרה נמתחו בחיוך לגלגני. ״העמדה שלך מאוד מרשימה, אבל לגמרי לא מציאותית,״ הטיפה בנימה של גננת, ״אף אחד לא מוכן לתרום היום למדעי הרוח, כולם היו רוצים שהשם שלהם יונצח במנהל עסקים או במחשבים... וכשכבר יש לנו תורם כמו מוריס יאנוביצי, שכל מה שהוא מבקש זה שקצת יתחשבו בבן שלו... זה קרבן קטן מאוד למען אותם תלמידים טובים שאתה כל־כך רוצה לטפח.״
בטיעון היתה מידה רבה של היגיון, שהרגיז את עמי. ״אני רוצה לדעת מה יאנוביצי הקטן באמת יודע לפני שאתן לו ציון.״ הוא קם ועמד מאחורי הכורסה, נתמך במסעד וגולש באופן אינסטינקטיבי לתנוחת הנואם הקבועה שלו. ״שיחה על העבודה נראית לי פתרון הוגן. הוא יוכל לקרוא אותה לפני כן, לעיין בביבליוגרפיה, שמי שכתב בשבילו את העבודה בוודאי גם קרא...״
שפרה הביטה בו בעיניים מצומצמות. ״כמה שנים אתה כבר מרצה בכיר?״ ״שמונה.״
״ומה קורה עם ההליכים לפרופסורה?״
״את יודעת בדיוק מה קורה. קצת קשה לי לכתוב, עם כל מה שעברתי בשנים האחרונות. והחברים...״ כמעט אמר ״החברים שלך״, ״בוועדת המינויים, לא ממש עוזרים.״
היא חייכה בהבעת ניצחון. ״אתה רואה! גם אתה צריך מישהו שיעזור לך... אתה יודע שבעוד כמה זמן יתקיימו הבחירות למשרת הדקאן, ואני מועמדת...״ בפניה חלפה הבעה שאוהביה כינו ״פיקחית״, ומתעביה - ״תככנית״. ״אני יודעת שיש לך חברים בכל מיני מקומות, גם בתקשורת... אבל כאן, מה שקובע זה פרוטוקולים של ועדות, חוות דעת של קוראים...״
עמי חש כיצד הוויתור מתפשט בו, כמו עייפות או אלכוהול. הוא ידע ששפרה מבחינה בכך. היא הביטה בו במבט מפציר, שהיה מכוון להמיס את כיסי ההתנגדות האחרונים. ״תחשוב על זה, ואם אתה יודע מה נכון לך וטוב לכולנו, תחזיר לו מחר את העבודה עם הציון המקורי.״ היא הנידה בראשה לעבר המחשב. ״אני מקווה שעוד לא ביקשת למחוק אותו.״
״ביקשתי,״ אמר עמי, והוסיף בהתרסה: ״וככה זה גם יישאר, עד שהבחור ייבחן. על ועדת המשמעת אני מוכן לוותר.״
שפרה קמה ממקומה בתנועה שהביעה כעס או ייאוש. ״אני אלך לסדר את הבלגן שעשיתי במזכירות,״ אמרה, ופתחה לפניו את הדלת. הוא עבר על פניה בלי להיפרד. גם היא לא נראתה מעוניינת בנימוסים. צעדיו הדהדו במסדרון הריק. תשע. עוד שעה עד סגירת הבניין. רק המנקות, צבא הצללים של האוניברסיטה, נעו בדממה בין האולמות, גוררות שקי ניילון גדולים, נפוחים מאשפה. כשהגיע אל דלת חדרו גילה שהיא פתוחה, ותהה אם כך השאיר אותה, או שאחת המנקות שכחה לסגור. עוד משהו השתנה - הוא היה זקוק לשתיים או שלוש שניות כדי לקלוט -העבודה של אריאל יאנוביצי לא היתה במקום שהשאיר אותה, מתחת לטלפון.
לא להתעצבן, הרגיע את עצמו. ברור שהשרץ הסתובב במסדרון עד ששרי הלכה, אחר־כך טלפן כדי לוודא שהחדר ריק, ואז התגנב פנימה ולקח את העבודה שלו. בעצם, למי אכפת? הרי את הציון זה לא ישנה. עמי גחן ופתח את הארון שמתחת לשולחנו, וסקר את תכולתו. דבר לא חסר. הוא משך משם מכנסיים קצרים ונעלי ספורט. אחר־כך הוציא מתיקו גופייה נקייה, הסיט את הווילון על פני החלון והחליף את בגדיו.
הוא יצא אל המסדרון, מכוון את שעון העצר שעל ידו. אב הבית עמד שם וחיטט בארון החשמל. ״ריצה, הא?״ שאל, ועמי השיב לו ב״אהה״ לא מחייב וירד במהירות במדרגות. אחרי רגע חזר. ״ראית במקרה אם מישהו נכנס לחדר שלי?״
אב הבית הניד בראשו לשלילה, שפתיו מכווצות בניסיון לחבר כבל סורר. בקצה המסדרון נפתחה דלת המזכירות, ושפרה יצאה ממנה בידיים ריקות ובארשת דאגה, כאילו איבדה משהו. היא הנידה; בראשה אל אב הבית. את עמי לא זיכתה אפילו במבט.
הוא שב אל המדרגות ושעט למטה. ההתחלה, כרגיל, היתה קשה. שריריו היו נוקשים והמרצפות הכאיבו לכפות רגליו מבעד לסוליות. הוא הקיף פעמיים את בית־הכנסת, כדי להתחמם, ואז פנה ורץ לרוחב המדשאה אל הספרייה, שפתחה לעומתו את דלתותיה האוטומטיות כמו לסתות זכוכית. הוא חמק מפניהן בזריזות ופנה במורד המדרגות אל תוך החשיכה. לאט־לאט החלה הרגשתו להשתפר. הקמפוס היה שומם ושקט. בעולם שלא הציע לו אפילו טריטוריה פרטית אחת - כשאת דירתו הוא חולק עם תמי והילה, את חדרו שבפקולטה עם זראי ואת יומו עם המון סטודנטים, שנעשים צעירים ממנו משנה לשנה - היה הערב הקר בקמפוס הנטוש הדבר הקרוב ביותר לפינה משלו. הוא רץ במעלה השביל העוקף את ספריית וער, חתך אל בית־הספר לרפואה והמשיך אל מגרשי החניה שבעורף בנייני המדעים המדויקים. במוחו התעוררה מתיקות של שביעות רצון. הוא ידע שזה רק תהליך כימי, אנדורפין המשתחרר בתאים כדי להקל את המאמץ, אך היה אסיר תודה גם על כך. סוליותיו השמיעו טפיחות קצובות על האספלט, והבניינים הריקים החזירו את הדיהן. הוא נהנה מן השאון שהקים. אולי מחר יביא גם את הסקסופון, לנגן בו אחרי הריצה. הוא פנה ימינה ליד לימודי חוץ וטס בכל כוחו במורד הגבעה, פורש את ידיו לצדדים ועוצם את עיניו. תחושת הריחוף אחזה בו מיד, כמו בילדותו, כשהיה ״עושה אווירון״ בירידה התלולה אל חוף הסלע. כשהגיע אל בניין הפקולטה למשפטים פנה בחדות ימינה, בחזרה אל גילמן ואל העולם המיושב. אזעקת מכונית התעוררה לפתע וניקבה את דממת הערב ביבבה. רק בעוד שעה, אחרי שירענן את עצמו במי הברז שבשירותים ויתכונן לנסוע אל אמו, יגלה שזו המכונית שלו.