לינה משותפת

פרק ראשון

בשדה הפתוח שליד הכניסה למשק ערמו את חבילות החציר הגדולות שתי וערב, לחומת זהב גבוהה ורחבה. בין חבילות החציר שנשענו זו על גבי זו היו חללים רבועים, ובתוכם הונחו אגודות פרחים. מישהו התאמץ מאוד שהפרחים ייראו כאילו צמחו מעצמם מקשה אחת מתוך אשנבי החציר. מבעד לחומת החציר הציצו פיסות כחולות של שמים בלי ענן.
אהרון חייך כשראה בדמיונו את המאבק עם שרולקה על כל פרח ופרח. שפתיו של שרולקה מתהדקות בפנים הקמוטים, חרוכי השמש, הידוק שמסתיר את הגאווה וחושף את ההתנגדות לבזבוז, גוו כפוף ופניו מביטים במורת רוח אל מי שבאה לתבוע את מנחת הפרחים. לרגע תהה אהרון מי היתה זו שצרה הפעם על שרולקה, את מי שלחו אליו עכשיו. בזמנו היו שולחים תמיד את אסתי, אבל כשראה אותה היום בחדר האוכל, צמוקה ונוקשה, וזכר בצביטת לב את הצללית העדינה, את החינניות, שיכולות היו להשפיע על שרולקה, ידע שהיתה זו מישהי אחרת. אחת לכמה שנים התחלפה הנציגה, ותמיד היתה זו מישהי שעליה יאמר שרולקה: ״היא נחמדה, עדינה, ולא כמו הצבריות שלכם,״ ואחר כך יגזום לה פרחים. אהרון ראה את הזוהר של הוורדים הגדולים, הבחין בצהוב ובאדום של הגרברות, בסגולים של לוע הארי, בתמימות הענוגה של המרגניות, אבל כמו תמיד השתלט החום-אדמה המאובק על צבעי הפרחים, ודומה היה שגון הזהב של חבילות החציר רק החריף אותו. לרגע הרגיש אהרון בשמחה הנדירה של הפגישה עם עצמו, כשפתאום הבחין בפרחים, בצבעים, בעונת השנה. היה רגע אחד שהתבונן בדברים כשהם לעצמם, ונדמה היה לו שהחלק הטוב שבו, זה ששכח לרגע להיות זהיר, מחושב, חרד לכל מלה שיאמר, זה שיכול היה להיות אפילו פיוטי לפעמים, קם שם לתחייה.
מויש כבר עמד לפני חומת החציר, מאחורי המיקרופון, והביט אל קבוצות מביאי הביכורים שהתכנסו בפינה רחוקה. מקהלת הקיבוץ, בכחול-לבן, ארבעה גברים ושלוש נשים, עמדה ליד מיקרופון אחר וחוברות בידי חבריה. כל המשק היה שם. הם החלו לנהור סמוך לשעה שבה עתיד היה הטקס להתחיל, אחרי שעת הקפה ועוגות החג. כבר בצהריים שמע את מתילדה מתלוננת בנרגנות המוכרת שלה על כך שלא נשארה אף חבילת מרגרינה אחת במקרר הגדול של חדר האוכל, ואחר הצהריים עלה מכל החדרים ריח של עוגות גבינה, ואפילו מתילדה נאלצה להודות - הוא שמע זאת עכשיו, כשעבר על פניה - שיפה שגם הצעירות האלה משתמשות בחוברת המתכונים שהכינה ואופות לכבוד החג.
לאט לאט התמלא השטח שליד מגדל המים בהמוני חברים וילדים ותינוקות, וגם אורחים רבים אפשר היה לזהות שם, לבושים בפאר שאינו הולם ישיבה על האדמה היבשה, שהעלתה אבק חום עם כל צעד. האבק היבש דבק בכול. שעות אחר כך עוד עמד טעמו בנחיריו של אהרון, והוא זכר איך תמיד בקיץ, אחרי ששב משיטוט בשדות, הוסיף ריח האבק לדבוק בגופו גם אחרי המקלחת. הוא הביט בטרקטורים שחנו בצד השדה. ילדים טיפסו על השרשראות הגדולות של הדי-סיקס, הקטרפילר הצהוב, שקושט בגרניום אדום וורוד, ואבות הרימו את ילדיהם הקטנים אל על כדי שייגעו בקטפת הכותנה למעלה. הקטפת עמדה ראשונה בשורת הטרקטורים, כמו חיה גדולה מנומנמת, מעוטרת בזרים של ציניות, צהובות וורודות וסגולות, שדמו לפרחים שנהגו ילדי הגן לצייר בשקידה רצינית, ממלאים בצבע עלה כותרת אחר עלה כותרת. אהרון ראה גם את הטרקטורים מהדור הישן, שני ג׳ון דיר ירוקים גדולים, שגלגליהם צוחצחו וקושטו בוורדים הענקיים הצהובים, אלה ששרולקה אהב במיוחד.
גם כשאמר מויש למיקרופון ״חת, חת, ניסיון״, לא השתרר שקט. רק כשהחלה המקהלה הקטנה לפזם בקנון, תחילה בשקט ואחר כך בקול, את ״סלינו על כתפינו ראשינו עטורים״, החלו האנשים להשתיק את הילדים, והזקנות, שעמדו בשורה הראשונה, אמרו ״ששש״ ארוך, לא נוזף אלא מלא נחת.
אהרון עמד בצד והביט בפנים חרושי הקמטים של הזקנות, באניצי השיער הדליל, בשמלות הפרחוניות שנגזרו כמו על מנת לטשטש את קווי המתאר של הגוף, בגברים שעמדו תחילה לידן ולבסוף התיישבו למרגלותיהן. הוא הביט בזאב הכהן, קומתו הגבוהה כמו הצטמקה עם השנים, אבל עדיין נראה מרשים ברעמת השיבה שלו, למרות רזונו הבולט. כמו תמיד כשראה אותו, צלצל בראשו קולו של שרולקה: ״הפויליטתק ההוא,״ אמר אז שרולקה בזעם והמשיך לסבן בלהט את כוס הקפה הריקה. תמונה מלפני שנים, שרולקה בגופייה האפורה עומר ליד הכיור, ומרים יושבת בפינת השולחן, שהיה מכוסה שעוונית, פרחים חומים על רקע קרם, נוקשה בפינות ודביקה למגע. ״אתה לא צריך לדבר עליו ככה,״ זכר את קולה המבוהל-המפציר של מרים, ואת השתיקה שלהם, הפתאומית, כשהבחינו בו עומד בפתח. זאב הכהן ישב עכשיו למרגלות מתילדה, האקונומית, שבימים אלה ניהלה את המרכולית, ולידו ילד קטן, שטיפל באבזם הסנדל התנכי החום שנעל זאב. אחד הנכדים, בנו של אחד הילדים, מי יודע מאיזו אישה, חשב אהרון ונזכר במעורפל בדברים ששמע מפי מויש על הסיבוכים בחיי המשפחה של איש הרוח, הוגה הדעות של המשק הזה ושל משקים אחרים. ״בן כמה הוא היום?״ שאל אהרון את מויש כשהגיעו יחד לרחבה. ״אני לא יודע בדיוק, אולי בן שבעים וחמש. לא, יותר משבעים וחמש, בטוח,״ השיב מויש בפיזור נפש, הוריד את הילד מעל כתפיו והלך לעבר הבמה.
המשק היה בן חמישים, חמישים שנה עברו מאז העלייה על הקרקע. אולי לא הוותיק בקיבוצים, אבל בהחלט מבוסם. האווירה היתה חגיגית משהו, ועם זאת ניכר שאיש לא התייחס לדברים ברצינות רבה מדי. רק הילדים נראו נרגשים, אבל הם נמשכו אל שורת המכונות החקלאיות, ולא הביטו אל הבמה ואל המקהלה הקטנה שעליה. ומלבד אנשי המקהלה לא לבש כמעט איש לבן. אפילו את ילדי הגן, הבחין אהרון בשמץ אכזבה, שהצחיקה אותו קצת, לא הקפידו להלביש כחול-לבן, ובשום מקום לא רואים את דגל המדינה. לרגע חשב שצריך יהיה לשאול את מויש משהו גם על כך. ובאותו רגע חשב על הנוסטלגיה שהיה נתקף בחגים הלאומיים ועל ההתרגשות שהיתה אוחזת בו לקראת חג שבועות במיוחד, על הרגשת השותפות לאירועים הגדולים והחשובים באמת שהיתה אופפת אותו אז, ואפילו עכשיו לא יכול היה לדחוק לגמרי את ההרגשה שבלי הכחול-לבן ובלי הדגלים על הקטרפילר נראה כל הטקס הזה זר ועתיק, כאילו התרחש בקולחוז רוסי. מצד שני, חשב כשלעס גבעול יבש והטה את ראשו, גם כך היתה לו תחושה שהזמן עמד מלכת, כאילו צפה בסרט נוסח"עמוד האש״. כל הפארסה הזאת של טקס חקלאי במקום שהחקלאות כמעט פשטה בו את הרגל והוא מתקיים על מפעל תעשייתי שמייצר, מכל הדברים בעולם, דווקא תכשירי יופי, ושעל שמו נרשם פטנט בינלאומי על קרם שמסיר קמטים ומחדש את העור, שהתפרסם בכל העיתונים, ובתמונות הפרסומת מוצגים שני תצלומים של אותה אישה, באחד בפנים קמוטים ובשני בפנים חלקים, ומתחת לתצלומים כתוב ״לפני״ ו״אחרי״. אין מי שיצחק, אמר אהרון לעצמו, על הטקס הכמו-חקלאי שנערך במקום שבו התמרוקים הם שאפשרו את המשך עבודת האדמה. ואולי זו היתה הסיבה ששרולקה לא היה שם. הוא חיפש אותו כדי לומר לו שלום. גם בחדר האוכל לא ראה אותו. מויש הבטיח שייפגשו בטקס, וגיחך כשאמר: ״הוא לא ייתן לזה לעבור בלי שהוא יבדוק בעצמו מה עשו לפרחים שלו.״
ובעודו מתבונן סביבו, מחפש את שרולקה ובעצם מנסה לגלות את אסנת, חשב גם על כך שענף הילדים דווקא פרח כאן. אדם זר, מישהו מבחוץ, אמר לעצמו אהרון, היה תוהה אם מתרחשת כאן פעילות כלשהי מלבד הפעילות האינטנסיבית בתחום הפריון. המון ילדים התרוצצו סביב, והשלווה שנדמה היה כי היא שרויה על המשפחות הגדולות צבטה בו צביטה של כיסופים לא מוגדרים. הקול השני בתודעתו הוא שהסה אותם. השד הקטן שבתוכו לגלג מייד על הרצון להשתייך, והקולות הספקניים שהלכו והתעצמו בו עם השנים נשמעו עכשיו והעלו לפניו את האסוציאציה של עדר פרות הולנדיות שלוות, ופגמו בלי תקנה בתחושת החגיגיות. הוא ניסה להיאבק בהרגשה שיש משהו מטמטם בשלווה הזאת, נזכר בחמת הזעם שהיתר, תוקפת אותו בעבר, ושתקפה אותו גם היום כבר כשצעד עם מויש לכיוון חדר האוכל, לארוחת הצהריים. המרחק מחדרו של מויש לחדר האוכל היה קצר, אבל הדרך נמשכה שעה ארוכה משום שכל חבר שפגשו עיכב אותם באופן טבעי, וכשלא עיכב אותם איש עיכבה אותם השתהותו של מויש עצמו, שנזכר בעניינים מעניינים שונים, ועצר לרגע בבית הילדים לראות אם תיקנו את נזילת המים ואם מילאו בחול חדש את ארגז החול של הגן, וליד המזכירות נעצר כדי לברר אם הגיעה שיחת הטלפון שצריכה היתה להגיע, ורק לאחר שקרא בעיון את המודעות שעל לוח המודעות, ולקח את העיתון שהיה מונח בתאו, וקרא את הפתקים הקטנים שמצא בתא, והשיב לטלפון בקומת הקרקע, החלו שניהם לעלות במדרגות לקומה השנייה, לחדר האוכל עצמו. וגם כשעמדו בפתח חדר האוכל, גם אז רחרח מויש באיטיות את המתרחש, ודומה שנצח עבר עד שלקח לו מגש. וכשעמדו שם לפני המגשים, חשב אהרון על העייפות שתקפה אותו. תחושת בזבוז הזמן, חוסר המעש. ״אתה רק נכנס בפתח ותכף אספקת החמצן יורדת, תכף ומייד יורדת התפוקה שלך. השלווה הזאת, האיטיות הזאת, יכולות להוציא מהדעת,״ סיכם לעצמו עכשיו וחזר להתגונן מאחורי משחק הניחושים - מי הוא מי, מי שייך למי - והצליח לזהות שלושה וגם ארבעה דורות, עומדים בקבוצות, הילדים על כתפי האבות. הוא לא הצליח לזהות מי נולד במשק ומי הצטרף בנישואין, אבל יכול היה להבחין בקלות מי אורח כמוהו.
הטקס התחיל, ואת אסנת עדיין לא ראה שם, אבל לחפשה בגלוי לא העז. ראשונים נקראו לרחבה אנשי המטע וגן הירק. שני ילדים ושני גברים בבגדי עבודה כחולים הניחו שני סלי קש גדולים סמוך לחומת החציר ונעמדו לפני המיקרופון. בדקלום הקצר שהשמיעו על פירות השנה הזכירו מנגו, אבוקדו וקיווי, גם קרמבולות ואננס, אבל לא משמש וענבים. ושוב חש אהרון נבגד. הסלים על תכולתם נראו כאילו נלקחו מחלון ראווה של חנות פירות ברחוב בן יהודה בתל אביב, או כאותם סלי הפירות בבתי המלון. ״איזה ערך יש לדברים ככה״ אמר לעצמו, ״והאנכרוניזם הזה, סלי הקש הגדולים כמו של פעם, כמו אלה שהיו לחלוצים עם הביכורים, וחפירות האלה בתוכם.״ ואז באו אנשי הכותנה, ואחריהם עובדי המתפרה ומפעל הבגדים, ״לבושים במודלים האחרונים שייצרנו,״ הכריז מויש והצביע על פניה, שעמדה בצד, רחוק מהמיקרופון. רק אחר כך עלו אנשי השלחין, ״גדש״ כפי שהכריז עליהם מויש, ואהרון לא התקשה לפענח את ראשי התיבות ״גידולי שדה״. וכשעלו ובאו הנויניקים שאל את עצמו שוב היכן שרולקה, שהרי למרות גילו עדיין לא העז איש להתכחש לאבהותו על עניין הנוי. אבל מהר מאוד נשמטה השאלה מתודעתו, בגלל הסל הגדול שהחזיקה ורדה ובו היו צנצנות קרמים באריזות ענק, ועל אחת מהן, שהיתה מונחת בתוך תיבת פרספקס מקושטת בסרט זהב, הכריז מויש בקול. ״טל עלומים״ היה שמו חסר ההשראה של הקרם שהכניס למשק מאות אלפי דולרים. את הסל הגדול קישטו בצמח הקקטוס שממנו הפיקו את התמרוקים, ואהרון הביט בהשתאות על הצמח הירוק מעובה הגבעולים, שנראה סתמי כל כך.
ולפני שהחלו הטרקטורים הגדולים לנסוע ברחבה באו הילדים מפינת החי, נוהגים את העיר שנולד לפני חודש, שלצווארו ענדו זר גדול של ציפורנים, וגם את הסייח החום, וארנב לבנבן ישב על כתפה של ילדה בשמלה לבנה, ותרנגולת רבצה בסל קש גדול שהחזיקו ילד וילדה. ולבסוף עברו בסך לפני חומת החציר הפרחונית גם אימהות עם התינוקות החדשים, אחד-עשר תינוקות שנולדו השנה, והקהל מחא שוב כפיים, אבל בפיזור נפש, ללא התלהבות. וכל הזמן היתה גם ההמולה. ואז החל המסע הגדול של הטרקטורים, ומעל המשדרות שנסעו באיטיות זרו נערות עיגולי נייר ואבק כוכבי כסף על כולם.
היה חם אבל לא לח, יבש כמו תמיד בצפון הנגב. השעה היתה שש, אבל דומה שהשמש עמדה ברום השמים, והילדים היו נרגשים בגלל כלי הרכב הכבדים שהעלו ענני עפר ואבק. הכול קמו על רגליהם, נרתעו לאחור ואחזו בחזקה בקטנים, שרצו להיות קרובים. בתאי הנהג של הטרקטורים ישבו ילדיהם של רכזי הענפים. ליד ההגה של הקטפת הגדולה ישב מתבגר שפלג גופו העליון היה חשוף, שחום, בהבעה חתומה, כמעט אדישה, כאילו לא הבחין ברושם שהטביע על ילדי המשק ועל הנערות המתבגרות, שאחדות מהן היו לבושות דווקא בשמלות לבנות שהבליטו את היופי המלבלב של נערות שהתבגרותן בריאה. ״מלאו אסמינו בר ויקבינו יין. בתינו הומים, הומים מתינוקות,״ שרה המקהלה, ואהרון חשב שמעולם לא הומחש המשפט הזה כמו כאן. הכול אמר שפע. הקשיים הכלכליים של התנועה הקיבוצית, שנוסחו בכותרות העיתונים ודובר בהם רבות גם במליאה וגם בוועדת החינוך של הכנסת כל החודשים האחרונים, לא ניכרו כאן. רווחי מפעל הקוסמטיקה היו גבוהים כל כך, הסביר לו מויש לפני הטקס, בדרכם לרחבה, שהמשק סבסד את כולם, גם את הקיבוצים שעדיין היו שקועים בחובות כבדים. כאן עוד אפשר היה לנסוע לחוץ לארץ, ותכניות הלינה המשפחתית נדחו על הסף לא בגלל קשיים תקציביים אלא בשל החלטת מועצת הקיבוץ הארצי. עכשיו הבחין אהרון, שעיניו שוטטו בלי הרף בחיפוש פזור דעת אחר אסנת, בדבורקה, שעמדה לא רחוק ממנו והאהילה על עיניה בכף ידה. ילד קטן, אולי בן חמש, החזיק בידה השנייה. בזעזוע חשב אהרון שזה בוודאי בנה הקטן של אסנת, צעיר נכדיה של דבורקה. גם מרחוק הבחין שהיתה כפופה משזכר. ״היא צריכה להיות כבר יותר משבעים,״ אמר למויש בארוחת הצהריים, ומויש הנהן: ״שבעים ושתיים. אבל בולדוזר, מניעה את הקיבוץ עדיין. אתה צריך לשמוע אותה בשיחת קיבוץ,״ חייך, ״אותו הקול כמו תמיד, אותה אנרגיה. פחד.״
כמעט שמונה שנים חלפו מאז ביקורו האחרון של אהרון במשק. גם עכשיו, כשנעתר להזמנה לבוא לכבוד חגיגות היובל, חשב על אסנת. שנים שלא ראה אותה. כמה שנים, שאל את עצמו, וחישב באיטיות ובפיזור נפש, תוהה אם ארנון כבר נולד כשהיה כאן בפעם האחרונה, ונזכר עמומות בהריונה של דפנה. אבל לא רק בגלל אסנת נמנע מלבוא לביקורים. למרות שנעשה איש ציבור, וגם לאחר שהיה לחבר כנסת, הוצף בהרגשת אי נוחות בכל פעם שנזכר במשק. בציונים הביוגרפיים שלו הרבו להזכיר שהיה בשעתו חבר קיבוץ, והיו גם עיתונאים שהבליטו את העובדה שהיה ילד חוץ, שנקלט היטב במשק ועזב לאחר שסיים את לימודיו. מישהו גם כתב פעם שלמד על חשבון הקיבוץ ורק אז עזב. ״מהמאכזבים הגדולים,״ כינה אותו פעם עיתונאי בכיר, ונימק בנימוק פסיכולוגי את ״זעקתו של חבר הכנסת מרוז לתביעה לפריסת החובות שרבצו על התנועה הקיבוצית״.
החשש מפני אי הנוחות, המועקה שהיתה תוקפת אותו בכל פעם שהגיע לשער, מנעו ממנו לבקר. מפעם לפעם נעשו הביקורים קשים יותר, ״במקום שיהיה להפך,״ חשב בדרכו לכאן הבוקר, וניסה להתנער מהרגשת הכובד שאחזה בו. בטלפון אמר מויש: ״דחילק, חמישים שנה, בכל אופן, אולי תעשה מאמץ?״ הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד. אפשר היה אפילו לתת לזה צידוק רשמי, סיקור עיתונאי למשל, אבל איכשהו, גם בגלל אסנת כנראה - חשב עכשיו כשהביט שוב סביבו בתקווה לראות אותה - לא נתן פומבי לביקורו, לא סיפר לאיש מלבד בתו היכן הוא עתיד לבלות את היממה הקרובה, וגם לה אמר רק ״אולי" מהוסס. כדרכו, לא יכול היה להימנע מלכרוך את הביקור בפגישה עם מנהל מחלקת החינוך בעיריית אשקלון, ואחרי הפגישה, בלי שהגיע לכלל החלטה (למויש אמר בטלפון: ״אשתדל, אני לא יכול להבטיח, אתה יוךע איך זה״), הטה את ההגה ברגע האחרון, והמכונית נהגה אותו לתוך המשק.
הפעם הוצף עוד בכניסה בריגוש של מי ששב כמנצח. בביקורו האחרון היה עורך דין מצליח למדי אך לא מוכר כאן, ואילו עכשיו היה לו כרטיס ביקור שגם הם לא יוכלו להתעלם ממנו. אבל בצד ריגוש הניצחון הוסיף לחוש את אותו הכובד ואותה מועקה משכבר. גוני רגשות שניסה לנער מעליו, תמונות מבישות, צער, בדידות, בושה. בעיקר הבושה. בחריפות עלו התמונות הראשונות, המעיקות, ואתן גם הכאב המטריד בזרוע השמאלית, הכאב שבגללו חדל לעשן. כשהחנה את המכונית ליד שיכון רקפת, שם התגורר מויש, הבחין בשני צעירים שדיברו ביניהם והביטו בו בסקרנות נינוחה, פזורת נפש, לא תכליתית. הם היו לבושים בבגדי עבודה כחולים ואחד מהם החזיק מקדחה גדולה בידו. הוא היה בטוח שיזהו אותו על פי התמונות בעיתונים וההופעות בטלוויזיה - לאחרונה נראו פניו פעמים כה רבות על המסך - אבל הם לא אמרו דבר, ואהרון לא ידע אם שתקו דווקא מפני שזיהו אותו או משום שהיו שקועים בענייניהם. כשניגש בצהריים אל דבורקה בחדר האוכל, באותה הרגשת ניצחון על הישגיו הפוליטיים, בתחושה חדשה של ביטחון שחיפתה על המועקה שנתקף בכל פעם שחשב עליה, נדהם לדאות את הבעת ההיסוס על פניה. לרגע חשש שלא זיהתה אותו. אמנם היא הנידה בראשה וגם לחצה את ידו - ידה היתה קשה, העור מחוספס כל כך - אבל לחיצת היד היתה רופפת מעט, והיא לא חייכה. לפני שפנתה ללכת אמרה ״מה שלומך״ בנימה שלא הזמינה תשובה, וכשאמר משהו על חגיגות היובל הנהנה מוכנית והביטה סביבה כאילו היתה עסוקה בחיפושים אחרי מישהו. אהרון כחכח ואמר: ״אז נתראה בהמשך, יש לי כמה דברים להתייעץ אתך,״ ורק אז הביטה בו במבט החיוני שזכר, המבט שגרם לו מייד להרגיש כמו ילד, לגמרי שקוף. שניות אחדות הביטה בו כך, וכאילו סיכמה לעצמה כל מה שראתה בתוכו, אמרה: ״אחכה לך בערב, אם אתה נשאר אתנו.״ והוא הבטיח להיכנס. ״אחרי המסכת,״ אמרה דבורקה, "אחרי ארוחת הערב, יש לנו על מה לדבר.״ ואהרון הנהן בצייתנות ובלע את רוקו. שניהם עמדו לפני דוכן המנות העיקריות והחזיקו כמגשים, וכדי ללחוץ את ידה היה עליו להניח את המגש בצד, ובינתיים כבר השתרך אחריהם תור. מויש עמד בפינת חדר האוכל ליד מכל המיץ ואהרון ראה מזווית עינו איך בשעה שמזג את המיץ לכד הגדול, רכן אל האישה שדיברה אליו והקשיב בריכוז. ״הרבה זמן לא היית אצלנו,״ אמר פרויקה, שעמד מאחורי דוכן המנות העיקריות. ״תורנות מטבח היום,״ התנצל לפני אהרון, או שמא לא התנצל אלא רק הסביר, ולאהרון נדמה היה שהצטדק על כך.
דבורקה היתה המורה הראשונה שלו בקיבוץ. היא היתה המחנכת של כיתה ו', ואהרון זכר את השיער האסוף בפקעת, חוטים לבנים במקלעת הכהה, את ריח הסבון שנדף מידיה, את הלבוש הכהה, הקומה הגבוהה והקול המלא להט. את הנעימות שבה תיקנה אותו בשכינה אותה ״המורה״, ואת חיתוך ההברות כשאמרה ״דבורה״ בהטעמת ההברה האחרונה. גם היום, כשראה אותה בחדר האוכל, יכול היה לשמוע, בעיצומו של הקיץ, את דשדוש צעדיה בבקרים ההם הקדים, הגשומים, במגפי הגומי השחורים, את הקול המלא חיוניות שבו קראה באוזניהם את שירי רחל. וכשלחץ את ידה שבו ועלו בו בחריפות הרגשת הדכדוך והזיכרון החריף של טעם המקלחות המשותפות, ההתלבשות העגומה בצוותא, בנים ובנות, המבוכה. הביטחון שבו היתה הדס תוחבת רגליים שזופות למכנסיים הכחולים הקצרים בקיץ, עם הגומי למטה, שהיו עשויים מבד עבה כמו ברזנט, ואת המכנסיים הכחולים הארוכים בחורף. הכביסה היתה מגיעה לבית הילדים בערימה אחת גדולה. גם את הבגדים המעטים שהביא מביתו שלחו למכבסה. לפעמים היה אורי לובש את החולצה המשובצת שהביא הוא מהעיר. לאט לאט ניטשטשו הדברים, והוא לבש את הבגדים מהמכבסה כמו כולם, בלי לחפש את אלה שהיו פעם שלו.
בשנה שנפטר אביו, בחופשת הפסח, הביאה אותו אחותו הגדולה, שכבר היתה אז בנח״ל, אל חדר המזכירות, ובהתעלמה לחלוטין מהמבטים המתחננים ששלח לעברה, שלא תשאיר אותו שם לבדו, הניחה אותו עם דבורקה ונסעה. משפחתו של מויש אימצה אותו. לחדר של שרולקה ומרים, הוריו של מויש, היה בא אחרי שעות הלימודים והעבודה. גם היום די היה במחשבה על שרולקה כדי שיוצף באותה יראה שחש כלפיו אז, יראה ואי נוחות, הרגשה עמומה של זרות וחיישנות, כאילו עדיין היה עליו למלא ציפיות כתנאי. גם היום לא ידע מה היו אותן ציפיות ולאיזו הרגשת שייכות כמה, אבל שרולקה, וכמוהו גם דבורקה, עוררו בו הרגשת חטא ובושה, כעס ומועקה. באותם ימים במשק היה אהרון בעיני עצמו הילד האומלל ביותר בעולם, ועם כל רגישותה החינוכית, עם כל מאמציה, לא הצליחה דבורקה לטשטש את הגבולות שהותוו בבירור בינו לבין ילדי הקיבוץ. בחדר האוכל לא אמרה דבורקה מלה על דרכו הפוליטית, לא גילתה עניין ולא התפעלה, כדרכה. מבט אחד לעיניה מחק באחת את הרגשת הגאווה והניצחון שאתה בא הפעם. גם בחדרו של מויש, בעת שתיית הקפה, אחרי ארוחת הצהריים, חזר והרגיש את אי הנוחות ההיא, כאילו עדיין היה ילד חוץ שהתקבל בחסד אחותו.
כאשר עזב את המשק נחשבה עזיבתו לבגידה. מה שאמר העיתונאי אז היה שקר, כמובן. מעולם לא למד על חשבון המשק, ובאחת ממסיבות העיתונאים האחרונות שכינס אף העיר לו על כך איזה דבר. אבל בחיים הציבוריים לא היה טעם להכחיש, כך טענו המומחים. האמת היתה שעזב משום שרצה ללמוד משפטים, אבל ועדת ההשכלה המליצה שיחכה לתורו וילמך ״משהו שהמשק זקוק לו״, כלכלה או חקלאות. בשיחת הקיבוץ הציעו שימתין לתורו, ו״אז נראה״. היה כמעט רוב מוחלט להצעה, ויוכבד אמרה בקול: ״מה בוער לך? לימודים זה לא הכול בחיים, קודם שיהיה לד ניסיון של כמה שנים בעבודה. אין דבר יותר חשוב מזה.״ והמשפט המוחץ של מתילדה: ״אפילו את הבנים שלנו, שנולדו כאן, עוד לא שלחנו.״ משפט שדבורקה הסתה בזעף וזאב הכהן מחה כנגדו, ואפילו יהודה הראל, בעלה של דבורקה, ששהה אז במשק - את רוב זמנו בילה בעיר, בפעילותו כמזכיר חוץ - אמר: ״זה לא רלוונטי בכלל, אהרון הוא בן משק, חבר לגמרי.״ אבל אהרון הרי ידע שממילא היה עוזב. האפשרויות שם נראו מוגבלות, כמעט צפויות מראש, ועם הביטחון והידיעה האלה לא יכול היה לחיות.
כשהודיע למזכירות על כוונתו לעזוב, שלחו אותו לדבורקה, לשיחה. הוא זכר כל פרט מהשיחה הזאת וממה שקדם לה. זכר איך דפק בהיסוס על דלת החדר, לאחר שאמרה לו בארוחת הצהריים ״אולי תיכנס היום", ואת היעילות שבה הרתיחה את הקפה ולא הניחה לו לגלוש, ואת היד הבטוחה שמזגה את הקפה ופרסה מעוגת השיש והעמידה את הספלים והצלחות על המפה הרקומה שכיסתה את השולחן המלבני שחילקו אז לוותיקים לריהוט הסלון. הוא זכר את המבט החד, הכול-יודע, כשגמגם משהו על כך שיש לו צורך להתרחק עכשיו וכי לא יוכל להמתין שנתיים עד לבוא תורו, ואת ההערה שלה על קרבנות לטווח הקצר שיצדיקו את משמעות המעשים לטווח האריך. אז לא הבין על מה דיברה, אבל בשנים האחרונות, כשרץ מישיבה לישיבה, נוגס בבהילות בפיתה תפלה או לוגם קפה נמס עם אבקת חלב, כשמיהר לשיחה עם מפקח אזורי זה או אחר, או בשעה שהיה אוכל ארוחת צהריים עם כתבנו לענייני חינוך, אז היה נזכר לפעמים במשפט ההוא, באינטונציה המדויקת שלו, ומנסה להתנחם בכך שהיה סטודנט מוכשר למשפטים ואחר כך עורך דין מצליח, ומזכיר לעצמו את הדירה הגדולה ברמת אביב, פרי חישובים נכונים, ואת המכונית החדשה, הממוזגת, שחנתה עכשיו ליד חדרו של מויש - כל אחד מההישגים הללו נרשם בין השאר גם כנגד חברי המשק הזה, ודבורקה בראש, על שלא העריכו ךי את הפוטנציאל שהיה גלום בו.
וממילא, כשעזב כבר התגוררה אסנת עם יוביק בחדר משפחה, ועל כך לא אמרה דבורקה מלה. דבורקה לא עסקה בפרטים, אבל גם אז היה ברור כי לא ייתכן שלא ידעה עד כמה שברה הפרשה של אסנת ויוביק את לבו. כל המשק עסק רק בכך, ימים על ימים. הוא זיהה את מבטי הרחמים וההשתתפות והבחין במהירות שבה השפילו חברים את עיניהם כשנתקלו במבטו - ואסיר תודה היה לדבורקה על שלא נהגה כלפיו ברוך חסר רגישות, שהיה חושף אותו לעיניה בחולשתו. רק בסוף השיחה, לאחר שקמה ממקומה, מחזיקה בידה את שני ספלי הקפה, כמעט רכנה אליו ובחום מהוסס אמרה לו: "אלא אם כן מעורבים בכך עניינים אישיים, וגם לזה נמצאו פתרונות בעבר...״ אבל הוא התעלם מהמשפט הזה וקם ממקומו, מרגיש מסורבל ומגושם, ואז הוסיפה ואמרה: ״בכל זאת, לא כל אחד מגיע לרכז את השלחין בגילך, אינך מעריך נכון את משמעות העמדה הזאת כאן.״ ושוב שמע אהרון מאחורי הדברים את ההערה על כך שלא היה בן המשק, שבא מבחוץ ובכל זאת טיפס גבוה כל כך, את הד המחשבה שהתמצתה בטענה שנהגו בו ״לפנים משורת ההין״, והצליח להעלות מתוכו את הזעם הנדרש כדי לזקוף את קומתו ולומר: ״עוד אחשוב על זה, לא ממש החלטתי.״
לפעמים, בשעות שהיה נוהג מירושלים לביתו, היה שואל את עצמו לאן היה מגיע אילו היה חי עם אסנת, אלמלא בחרה ביוביק, אילו נשאר חבר משק. האם היה שוקע אתה בהוויה הזאת של גידול ילדים שקט ודיונים לוהטים בשיחת הקיבוץ. אבל מעולם לא הצליח לצייר את התמונה עד הסוף, תמיד היתה תודעתו נעצרת ומשתהה ברגעים שהיו לבדם בחדר, אחרי שהיו משכיבים את הילדים (ארבעה ילדים היו לאסנת וליוביק, כמה היו אילו היתה חיה אתו). כאן היתה התמונה נעלמת, כי הזעם, עדיין חריף ומלא חיים, היה חוזר להציף אותו.
הטקס הסתיים, ואהרון התבונן באנשים שהחלו להתנהל לאטם לכיוון חדר האוכל והמתין למויש, שעמד ושוחח עם מי שפירק את המיקרופון. הוא זכר את טקס חג השבועות מלפני שלושים שנה. אז לא היו קרמים וגם לא פירות טרופיים, ואז גם לא היתה השלווה האדישה הזאת הנסוכה עכשיו על פני האנשים. הכול היה נרגש יותר, איש לא חייך בסלחנות, וגם השמחה היתה אז אחרת, שזורה במתיחות חריפה. ההכנות נמשכו נצח, כל כר ברצינות התייחסו לתפקידם. בשנה השנייה לשהותו במשק הוביל הוא את העיר שנולד בפינת החי. אהרון ראה את עצמו עומד אז אי שם במרכז הטור, וזכר את עורפה של הדס, שנשאה את כיכר הלחם שאפו הילדים. הוא זכר את הצמה שלה. היום היא חיה בארצות הברית. כבר שנים שעזבה, הלכה אחרי בעלה.
זה זמן רב שהחברים לא גרו עוד ב״חדרים״ אלא בדירות של שלושה חדרים, שהוותיקים המשיכו לכנותן ״החדר״, והדירות הללו היו מצוידות בכל מה שצריך שדירות יהיו מצוידות בו - תנור ומקרר גדול וכיריים, ומטחנת קפה ומיקסר ובלנדר. ובמעגל הפנימי של הטלוויזיה שידרו סרטים בשעות הלילה המאוחרות ושידרו שוב תכניות טלוויזיה שהוקלטו במיוחד, בעיקר את התכניות של מוצאי שבת, כדי שהחברים יבואו לשיחת קיבוץ - ״קשה עם התחרות הזאת של הטלוויזיה,״ אמר מויש, ואחר כך הזכיר שגם השיחה משודרת בטלוויזיה. ״מהתחלה קנינו שתי מצלמות וידאו,״ הסביר, ״בשביל כמה ותיקים שלא יכולים לשבת שם פיזית. וכמובן יש הרבה שלוקחים על זה טרמפ,״ נאנח. ״אבל מה לעשות, תמיד יש כאלה שלוקחים טרמפ.״
עכשיו הלך אהרון בצד חווה׳לה של מויש, שהחזיקה בידו הדביקה של בנה הקטן. האחר דידה אחריהם, והילדים הגדולים יותר, בן ובת, סטו מהדרך לכיוון האנדרטה, משם נשמעו קולות צוהלים. אהרון הביט בחווה׳לה וחשב בפליאה על כך שבקרוב תהיה סבתא. הסיפוק שראה בעיניה כשהביטה בילדיה המתבגרים כשפרשו מהחבורה האפיל כמעט לגמרי על הבעת החמיצות שהבחין בה כשהיו בחדר. חמיצות ונרגנות היו בקולה לפני שמויש קטע, במבט, את הוויכוח שהתעורר ביניהם. עכשיו הלכו לכיוון חדרי הבנים הבוגרים, שורה של צריפים שבשעתם התגוררו בהם ראשוני המשק. אהרון זכר עוד את המעבר של שרולקה ומרים מהצריף לבית אבן. היום התגוררו בצריפים הבנים ששירתו בצבא ורווקים לפני כניסתם לחדר משפחה. מויש עמד עכשיו ליד עמית, הבן השני, בפתח חדרו. עמית היה חייל בשירות חובה, ובזכות המודעה בעיתון, הסביר מויש לאהרון כשהיו בחדר והראה לו גזיר עיתון (״מבקשים מכל המפקדים לשחרר את בני המשק לקראת חגיגות היובל״), שוחרר לקראת החגיגה. אהרון הביט בחייל ונזכר בהערה של מויש. ״הוא בנח״ל, אבל היחידה שלהם עכשיו בחברון. אני לא יודע מה לעשות עם זה. אתה והממשלה שלך,״ אמר מויש, וזו היתה ההערה היחידה שהעיר בנוגע למעמדו. ״בן,״ כינה מויש את עמית בכל פעם שפנה אליו, ואהרון חש שוב שהוא פחות מוצלח. לו יש רק שני ילדים מנישואים שהתפוררו, נישואים שמלכתחילה היו פרי הנסיבות יותר משהיו תוצאה של בחירה. ארנון רק בן שבע, ופזית בת עשר, ואין לה - מוכרחים להודות - החן העצל שיש לילדות כאן. שישה ילדים ילדה חווה׳לה, ועדיין הסתובבה בחדר במכנסיים קצרים, ובבריכה של המשק לבשה ביקיני, כפי שהראה התצלום המשפחתי (הגדלה של תמונה שצילם עמית לפני גיוסו, הסביר מויש) שקרן מתוך המסגרת על מכשיר הטלוויזיה בחדר המשפחה. חווה׳לה ומויש, בני דורו שלו, עדיין היו כאן זוג צעיר ומקומם בעולם היה בטוח. מויש היה מרכז המשק, וחווה׳לה, בחופשת לימודים, השתלמה בתכניות חינוך מוסיקלי. העובדה שהוא עצמו היה חבר מרכזי בוועךת החינוך של הכנסת לא נזכרה כלל. דרכו הפוליטית לא הרשימה את חווה׳לה, שהבליעה פיהוק אדיר לאחר המבט הסקרני שזרקה לעברו בתחילה.
גם בצהריים אכלה המשפחה יחד בחדר האוכל, וכשראה אהרון את עמית פורס מלפפון גדול, זכר את המיומנות שבה היו החברים מכינים סלט בארוחת הערב. בפעמים הנדירות שבהן הלכו עם שרולקה לחדר האוכל היה אהרון משתאה נוכח החיתוך המדוקדק של הסלט. קודם קילוף איטי של קליפת המלפפון, דק ככל האפשר, ואחר כך החיתוך לקוביות קטנטנות, והעגבנייה, והבצל, והחיפוש אחרי השמן, והמהדרים גם אחרי הלימון. אחרי התסכול והרגשת השלומיאליות שליוו את הניסיונות הכושלים שלו עצמו לחתוך דק וקטן (מבשר המלפפון היה נשאר רק חצי, והעגבנייה נמעכה כמעט תמיד), היה נתקף חמת זעם מעצם הטקס הזה, שאחר כך גילה שגם בספרות הוא נחשב כאחד המאפיינים של הארוחה הקיבוצית. האינדיווידואליזם פורח כאן כשצריך לחתוך את הסלט, חשב עוד בביקורו הקודם. כל האנרגיה של הפרט שלא מוצאת ביטוי מתועלת להכנת הסלט האישי, באיטיות הזאת, בתשומת הלב שמוציאה מהדעת. שם הם מיוחדים. אבל בעבר לא ידע לתרגם את תחושת הזעם שלו למלים, לא יכול היה לכנותה בשם. ואז היו הילדים אוכלים בפינת האוכל בבית הילדים, מלבד בערבי שבתות, שאז לא היה סלט אלא מרק עוף ועוף מכובס (ובורקס וחומוס וטחינה, כמו היום בארוחת הצהריים, לא היו אז כלל). אז, כשבא אתו מויש העירה היה נוגס בשקיקה בכל ארטיק שאהרון קנה לו, וכשבאו לחופשה של יומיים אצל אמו בעיר, צריך היה לשעשע אותו בשלושה סרטים. היום היו סרטים בווידאו, היום חיכה אוטובוס ממוזג לקחת את כל מי שנרשם לקונצרט של נורית גלרון באמפיתיאטרון של הקיבוץ השכן. היום, אמר מויש, רואים בני הקיבוצים יותר מופעים בשנה מכל עירוני. "זה לא מה שהיה פעם,״ אמירה מלאת סיפוק זו חזרה ונאמרה בכל פעם שהצביע אהרון על שינוי. ואמנם דבר לא היה עוד במקומו. חדר האוכל הישן הפך למועדון, ואת תפקידו מילא עכשיו בניין חדש, מפואר. וכשעמדו בפתחו התרה מויש, בהתעוררות פתאומית: ״רק אל תחשוב שזה גן עדן.״ וכשבהה אהרון בארוחת הערב החגיגית שהוגשה לאחד הטקס הבחין במבט שבו סקר מויש את האולם ושמע את האנחה שהעידה שלא הכול מושלם. וכמו כדי לאשר את הדברים אמר מויש: ״פשוט זה לא. יש מחיר לקדמה." אלא שאז התנער, ובפרץ מחודש של מרץ ארגוני פסק: ״מתחילים מוקדם.״
חדר האוכל היה מקושט וחגיגי, שולחנות ארוכים ומפות לבנות, והם התיישבו ליד השולחן שעליו התנוססה הכתובת ״משפחת אייל״. ״מה זה, מקומות מסומנים?״ שאל אהרון. חווה׳לה הסבירה במתינות: ״הם צריכים לדעת את מספר האנשים. היום כבר אי אפשר לבנות על זה שיהיה מקום, כי יש כל כך הרבה חברים ואורחים,״ אמרה והושיבה את אסף ואת גיא בתנועה חד-משמעית משני צדיה אהרון הושיט יד אל צלחת התמרים וחפן כמה תמרים דביקים. ליד בקבוק אורנג׳דה שעמך בסמוך נקוותה שלולית כתומה. הוא הביט במבחר המשקאות הקלים, בבקבוקי היין, בצלחות הנייר המעוטרות, בעשרות החברים שהתכנסו בנחת לקראת הארוחה. בקצה האולם הגדול, הענקי, התקינו במה מקושטת בשבעת המינים ומיקרופונים, ואהרון ידע שלפני הארוחה תהיה תכנית אמנותית. על הבמה החלה להסתדר קבוצה של חברים מבוגרים. ״אני צריך לעלות,״ אמר מויש והדף במאמץ את הכיסא אחורנית, וכעבור שניות עמד על הבמה ואמר ״ערב טוב לכולם" בטון סמכותי ומתון ואחר כך אמר: ״חג שמח, אנחנו רוצים להתחיל. החלק הרציני של הערב יקדים את האוכל. אחרי האוכל נשב יחד לתכנית קלה יותר.״ ושוב הביט אהרון סביב וחיפש את אסנת. הוא לא העז לשאול עליה. ושוב תהה על היעדרו של שרולקה, אבל לפני שהספיק לשאול את חווה׳לה, הוסחה דעתו והוא הבחין בפליאה בנינוחות שבה נשא מויש את דבריו. הוא קרא בשמותיהם של ילדים אחדים להסותם, ואלה התיישבו בצייתנות, וכשהשתרר שקט קרא מויש את הברכה ואחר כך נעמד בצד המקהלה, שכל חבריה לבשו חולצות לבנות, ושר יחד אתם את ״שיבולת בשדה״. שלווה עמדה באולם וקשב לא מתוח, שהופרעו מפעם לפעם מקולו של ילד שבכה. אהרון הביט במויש, בבלורית שהיתה פעם חומה ועכשיו האפירה, בזרועות שהחולצה הלבנה הדגישה את שיזפונן, ותהה בפעם האלף, כפי שתהה בכל פעם שביקר בקיבוץ, מדוע איננו חי פה, בתוך השלווה ההרמונית הזאת, של גידול ילדים ועבודת אדמה וחגיגות ארצישראליות של פעם, ותחושה של שייכות שאפפה את כולם. הם היו, כמו תמיד, בביתם, הבית היה שלהם והוא היה שוב ילד חוץ, למרות העיניים החביבות שניבטו בו מפני האנשים סביב, ובכל פעם שנגס במלפפון החמוץ ובגמבה החמוצה עשה זאת כמו בגניבה, כאילו אין לו זכות, כי אחרי הכול לא הוא שעבד בשביל האוכל הזה. וגם העובדה שהיה האורח של מרכז המשק לא הועילה, כשם שלא הועילו הצרימות הקטנות שקלט, כמו המריבה הקטנה שהיה עד לה לאחר ארוחת הצהריים, כשמויש הכין את הקפה התורכי, וחווה׳לה אמרה: ״אבל אם אני לא רוצה לנסוע לחוץ לארץ, ודווקא אני רוצה מקרר גדול, ואמא שלי אמרה שיש לה כסף לתת לי, אז מה אכפת לך,״ והקול הקשה שבו אמר מויש ממקומו ליד כירת הגז: ״כשהמשק יחליט שקונים מקררים גדולים לכולם אז יהיה גם לך מקרר, ולא אמא שלך ולא כלום,״ וחווה׳לה אמרה: ״עוד נראה,״ בקול מאיים. גם הגילוי שלו במקלחת בדירתם לא היה בו משום נחמה. הוא נבוך גם עכשיו בגלל הסקרנות שבה פתח את ארון התרופות. שם, בצד הקרמים של לינה, שעדיין היתה הקוסמטיקאית של הקיבוץ, בקופסאות הפלסטיק ורודות המכסה שעליהן נרשם ״קרם עיניים חווה א׳״ ו״קרם ידיים חווה א׳״, עמדה קופסה שעליה היה כתוב ״טגמט״ ולידה בקבוק גדול מלא בנוזל חלבי שעליו היה רשום ״אלומג״. על אריזת הטגמט היה רשום ״משה אייל״, ואהרון קרא בעיון את ההוראות ולפתע הבין שלחברו מילדות, שהיה לאיש השליו, אפור הבלורית, חסון הכתפיים, יש גם אולקוס. ועליצות משונה ופראית תקפה אותו, בצד פליאה גדולה. מראית העין של השלווה ההיא שהיתה בצהריים בחדר האוכל, שהיתה בטקס בחוץ, שתהיה, ללא ספק, גם בארוחת הערב החגיגית.
ובחדר האוכל על הבמה, מאחורי המיקרופון, עמדה דבורקה וקראה מתוך ספר התנ״ך. החברים הפכו דפים בחוברות שהיו מונחות לפניהם, ובהן התכנית לחג שבועות, שנת היובל לקיבוץ. קולה היה עדיין מרשים, מלא רגש, אבל נשבר לרגעים, כמו לא יכלה להכיל. היא קראה מתוך מגילת רות, ואהרון שאל את עצמו אם גם היא חושבת עכשיו על אסנת, ילדת החוץ שהלכה לארץ נכרייה. בעצמו נבהל מן האסוציאציה (״מה פתאום נכרייה,״ שאל את עצמו), ומחשבותיו חזרו אל דבורקה. היא השתנתה, חשב, כאילו נעשתה מרירה יותר. ״זה התחיל עוד לפני שיוביק נפל,״ אמר מויש כששאל עליה, ״היא מזדקנת, וקשה לה. קודם מת לה יהודה ואחר כך העסק הזה עם יוביק בלבנון. הוא בכלל לא היה צריך להיות שם, בגילו. שנה אחר-כך היו משחררים אותו ממילואים בכלל. ועכשיו מה שמחזיק אותה זה רק הנכדים ואסנת,״ ואהרון הרגיש שהוא מסמיק, אבל מויש, שהיה עסוק בסיבון ספלי הקפה, לא הביט בו ולא הבחין, המשיך ואמר: ״טוב, היחסים שלהן, זה מה שמציל את דבורקה. רק שעכשיו נתקע לה הג׳וק הזה של הלינה המשפחתית, וזה כל מה שמעסיק אותה, והיא רבה עם כולם כל הזמן.״
״היא בעד או נגד?״ שאל אהרון, למרות ששמה של אסנת, שהוזכר עכשיו, דחק כל עניין אחר מתודעתו.
״נגד. בטח שנגד. מה אתר?״ מלמל מויש. "אתה לא מכיר את הדעות של דבורקה?״
״כן, אבל חשבתי שהיא גמישה בעניינים כאלה, כי הרי כל המשקים עוברים לזה ו...״
לאט ובחגיגיות סגרה דבורקה את ספר התנ״ך הקטן, הסירה את משקפי הקריאה וירדה בצעד נוקשה מהבמה. הוא עקב שניות אחדות אחרי הכתפיים שנכפפו ופקעת השיער שכמו נעשתה דלילה יותר וכסופה לגמרי, וראה כיצד היא הולכת לכיוון המטבח, ואחר כך הפנה שוב את מבטו אל הבמה.
על הבמה עמדה קבוצת ילדים קטנים, לבושים כחול-לבן. ״אלה עופרים,״ אמרה חווה׳לה. ״כיתה ב׳,״ הבהירה לפני שהספיק לשאול. והוא התבונן בילדים השופעים בריאות, והאזין לקריאה הנרגשת והאחידה של הדקלום שחיברו בעצמם, לרצינות החגיגית שבה ביטאו את המלים, והבחין בחיוך הגאה שהתפשט על פני אחדים מהם וחשף את החללים של שיני החלב החסרות כשכולם מחאו כפיים. אפילו הזיכרון הזה, והידיעה שהדברים אינם כה פשוטים, וגם לא השעמום שהחל להזדחל מלבו לאיבריו, שנעשו כבדים ולאים, אפילו אלה לא הועילו כדי לגרש את ההרגשה שכאן מצויה המנוחה האמיתית, לגוף ולנפש, וגם את התוגה החמוצה של הוודאות שהוא מחוץ לכל זה, וההכרה שאין לו כל סיכוי להיות חלק מההוויה המאושרת והשלמה הזאת. וכפי שאמרה חווה׳לה כשעוד היו בחדר, בשוויון הנפש שאפיין את כל האמירות שלה מהסוג הזה: ״אתה לא היית מחזיק כאן מעמד. אם אני זוכרת נכון, תמיד היה לו קשה עם הכלל. אתה לא הטיפוס שיכול לקבל את מרות השיחה.״ זה היה הביטוי שהשתמשה בו - ״מרות השיחה״, ביטוי שנשמע לא במקומו כשיצא מפיה, כאילו דקלמה משהו מוסכם, ארכאי ומשונה.
״כמה שנים אתה כבר מרכז המשק?״ שאל אהרון כשהחלו לחלק את המנה הראשונה. ״תאכל, זה מין אגרול כזה, נורא טעים,״ אמרה חווה׳לה כשהניחה את המאכל בצלחתו. ״עכשיו זו שנה רביעית,״ אמר מויש בעייפות, ״ואני מקווה שיחליפו אותי השנה, כי כמה שנים אפשר ככה, אני מת כבר לחזור לכותבה.״
״תגיד,״ אמר אהרון, מביט בבקבוק היין הלבן שעמד לידו וביין האדום שנמזג לכוסיות שכולם התבקשו עכשיו להרים, ״המצב הכלכלי שלכם נראה לא רע. איך יצאתם מהעניין של הבנקים כל כך טוב?״
״כן, אנחנו במצב טוב יחסית,״ אמר מויש, וחווה׳לה, שלמרות הטיפול הבלתי פוסק באסף ובגיא, שמשכו והפילו את הכול, לא החמיצה אף מלה, אמרה בגאווה: ״זה בזכות ז׳וז׳ו, הוא ידע מתי לצאת.״ וכמו לוודא שאהרון מבין במה מדובר הוסיפה: ״לצאת מהבורסה. אנחנו יצאנו בזמן ורק הרווחנו. עכשיו צריך רק לעזור למשקים אחרים, שהם בבוץ אמיתי,״ אמרה בתלונה כאילו מחתה על אי צדק כללי. אחר כך הגיעה המנה השנייה. צלחות הנייר של המנה הראשונה נאספו והושלכו לפחים גדולים שעמדו תחת השולחנות. אהרון הניח בצלחתו פיסת עוף וסירב לפרוסת הצלי שהציעה לו חווה׳לה. היא נגסה בבשר ואמרה: ״כל הכבוד לבשר הזה. מי עשה היום את הצלי?״ ועוד הרבה לפני שכילתה את מה שהיה בצלחתה ערמה עליה פרוסות בשר נוספות, וגם חתכה לחתיכות קטנטנות את פיסות העוף שהניחה לפני אסף. מויש משך אליו את צלחת החמוצים ואכל כדרכו במתינות וביסודיות, גם את פיסות השומן שהיו סביב הצלי. ״תורידי לי את העור, תורידי לי את העור,״ צעק אסף, ומויש רכן אל צלחתו והרחיק את החלקים שאסף כינה ״עור״. ״כל מה שהוא לא חלק וחום נהיה אצלו עור,״ אמר בחיוך סבלני.
״זה החג הראשון שגם הילדים הקטנים באים לחגיגה. פעם הרי לא היו מביאים אותם,״ אמר מויש ומזג לאהרון עוד יין. ״בגלל העניין שמדברים עליו, של הלינה המשפחתית, התחילו כבר להתנהג כאילו היא ישנה, ואתה יכול לראות את השינויים בכל דבר. בתנועה הקיבוצית אנחנו כבר אנכרוניזם, המשק האחרון שעוד לא החליטו לעבור בו ללינה משפחתית.״
"למה, כל המשקים בארץ כבר עברו?״ תמה אהרון.
״אולי לא כולם. בטח שלא כולם עברו, אבל כולם החליטו. להגשים את זה זו בעיה כלכלית כרגע, עם כל תוספות הבנייה הנדרשות בחדרים. האבסורד הוא,״ ומויש חייך לפתע, כאילו חשב על כך בפעם הראשונה, ״שלנו דווקא אין כל כך בעיה טכנית לעשות את זה, אם כי זה תלוי כמובן בהחלטה של התנועה. עכשיו מדברים על זה שיקפיאו את כל הבנייה עד שהקיבוצים יתאוששו, אבל תיאורטית היינו יכולים לעמוד בזה, והאבסורד הוא שדווקא כאן לא הגענו אפילו להחלטה ו...״ מישהו שמן וממושקף ניגש למויש, רכן אליו ושאל על הגיוס למחר. הוא הביט באהרון בסקרנות. אהרון לא זכר אותו. ״אתה לא זוכר אותו?״ שאל מויש את האיש. ״אהרון מרוז. היה ילד חוץ מאומץ שלנו וגם חבר משק עד לפני עשרים ושתיים שנים, נכון? עד שהיה בן... בן כמה היית כשעזבת?״
״עשרים וארבע,״ השיב אהרון באי נוחות והרגיש את הכאב בזרוע השמאלית חוזר. ימים אחדים שלא חש בו וכבר חשב לזנוח את התכניות ללכת להיבדק. ״אבל היית כאן מאז,״ אמר האיש, ואהרון הנהן. ״זהו, נראית לי מוכר, אבל לא יכולתי למקם,״ התנצל ההוא. וחווה׳לה אמרה: ״אולי מהטלוויזיה.״ והאיש הנהן ואמר: ״זהו, אתה מזכיר הסיעה, נכון?״ וחזר לשאול על הגיוס של מחר. מויש השיב במשפטים קצרים. ״תסתכל בטבלה, יש להם נקודות,״ אמר לבסוף. ״מה נקודות?״ שאל אהרון אחרי שההוא הלך. ״מה אתה חושב, שעוד מתנדבים לי סתם כמו פעם?״ אמר מויש בטרוניה. ״הסדרן עבודה שלנו חולה, וחוץ מזה היא גם לא מסתדרת עם התפקיד בכלל. אז כל פעם שיש לי גיוס אני משתגע, כי עכשיו מקבלים נקודות זכות בשביל גיוס לקטיף, ובונוסים, וכל מיני דברים כאלה, וזה בכלל לא צריך להיות העסק שלי. שילכו לאסנת.״
"לאסנת?״ שאל אהרון והרגיש מכה לא צפויה בבטנו.
״לא אמרתי לך? אסנת היא עכשיו מזכירת הקיבוץ,״ אמר מויש וחייך. ״גדלנו, הה? נהיינו אנשים.״ ואז הסב את מבטו ואמר בדאגה: ״איזה רעש יש כאן, אני לא יודע איך יעשו את המסכת.״ הוא הביט אל הבמה, שם החלו ההכנות לקראת החלק השני של הערב. ״כמה שנים עברו מאז ראית מסכת במשק?״ אהרון משך בכתפיו. ״אני חושב שמאז שהשתתפתי לא ראיתי,״ אמר לאטו, ״ולא היו כל כך הרבה ילדים,״ הוסיף והשתדל לא לחשוב על הכאב הטורדני בידו. ״היו, אבל רק מכיתה א'. מתחת לכיתה א׳ לא היו באים,״ אמר מויש. ״אתה רואה, כבר אפשר לדאות את החידושים וההשפעות הסוציולוגיות,״ הוסיף בהבעה מהורהרת. ״מפני שמביאים את התינוקות מתחילים מוקדם כל כך. פעם לא היו מתחילים שום מסיבה לפני תשע וחצי עשר, אחרי שכולם גמרו להשכיב. ועכשיו אתה תראה שלא יהיו שום ריקודים. אולי אצל הצעירים יהיו, אבל אנחנו נחזור לחדר כדי להשכיב את הקטנים.״ הוא לעם עוד פיסת גמבה, וקם מהשולחן. ואז אמרה חווה׳לה: ״אני לא רואה את שרולקה בשום מקום ואני מתחילה לדאוג.״ ״איפה הוא? למה הוא לא בא אתכם?" שאל אהרון.
״הוא אמר שהוא מוכרח ללכת לחדר לרגע, ושתכף יבוא. בכלל שכחתי,״ אמרה חווה׳לה והביטה סביב. מויש עמד קרוב אליהם והסכים עם מישהי מבוגרת מאוד. אהרון לא זיהה אותה. ״אתה לא רואה שהמקום צר מלהכיל את כולם?״ מחתה האישה. ״אנחנו לא בנויים למסיבות כאלה בחדר האוכל ואי אפשר לשמוע שום דבר ולא יושבים נוח ו...״ ״תירגעי, מנוחה,״ אמר מויש. ״אם יתעורר הצורך הרי נפתור את זה איכשהו. הרי אי אפשר לעצור את התהליכים. נדבר על זה אחר כך,״ סיכם והפנה אותה למקומה, אוחז בכתפה בעדינות. ילדי כיתה ו', קבוצת מרגנית, כפי שהסבירה חווה׳לה, הופיעו בריקוד. גם בתה היתה בין הרוקדים, וזנב הסוס שלה קיפץ עם כל צעד. מויש התיישב והביט סביבו. ״אני לא רואה את שרולקה,״ אמר לחלל. ״הוא עוד לא הגיע?״ ״אולי הוא עייף מכל הבלגן של אחרי הצהריים,״ אמרה חווה׳לה בהבעה מעוננת, ואהרון הצטמרר שוב כששמע את מויש מכנה את אביו בשמו. הוא לא הבין את המנהג הזה, שהיה אופייני כל כך לבני המשק והיה בו משהו מנוכר מאוד. ״אבל הוא לא היה שם אחר הצהריים,״ רצה אהרון לומר ושתק, משום שהכול נפנו להקשיב לפלייטון שחיבר יופי. בהלה תקפה אותו כשניסה, ללא הצלחה, להיזכר בשמו האמיתי של יופי. עכשיו, ידע, לא ירפה ממנו המאמץ להיזכר, כמו זבוב טורדני ייטפל אליו ולא יניח לו. זה היה מין משחק ששיחק עם עצמו, הוא לא ישאל את מויש. אבל השאלה מה שמו האמיתי של יופי מנעה ממנו להקשיב לפלייטון, שהיה, כך זכר מניסיון העבר וכך גם קלט על פי פרצי הצחוק הקיבוציים, ארסי ומשובץ בדיחות פנימיות ומשחקי מלים. אהרון הביט בחווה׳לה, ובגיא שנרדם בזרועותיה, ובאסף שבהה בעייפות לעבר הבמה, מולל פיתה טרייה בידו ונגס בה מפעם לפעם, ובמויש שהביט אל הבמה וחייך. ואז הביט מויש בשעונו וסביב, ועננת דאגה פשטה על פניו. ״אם הוא לא יבוא, אני ניגש תכף לראות מה אתו.״ אהרון עמד לומר משהו מרגיע, אבל אז הביט בו אחד הנאספים והשמיע הערת זלזול על הפוליטיקאים, וברגע שנשא את עיניו וביקש להשיב בחיוך טוב הלב שסיגל לעצמו למצבים כאלה, ראה את אסנת. עיניה הירוקות הצרות הצטמצמו למבט המתרכז שהיטיב כל כך להכיר, והזרם עבר בו בעוצמה שהדהימה אותו. בשמונה השנים שעברו מאז ראה אותה לאחרונה כמעט שלא השתנתה. עדיין נראתה כפי שנראתה אז - היא הזכירה לו פנתרה, בשיער הצהוב ובעור השחום ובעיניים המלוכסנות, שאת זוהרן בחשכה זכר גם עכשיו כשהביט לתוכן, והעיניים החזירו לו מבט ללא התרגשות, בסקרנות מחויכת, מבט מהורהר כשעמדה מהעבר השני של השולחן. היא רכנה משם כדי לומר משהו לגבר הצעיר שישב ליד חווה׳לה, ובאמצע המשפט חדלה לדבר והושיטה לאהרון יד נעדרת מבוכה ושאלה לשלומו בטון מדוד ורציני. הוא ידע היטב שהיא עקבה אחר קידומו המהיר כל אותן שנים. כשיוביק נהרג שלח לה מכתב תנחומים. שעות עמל על כתיבתו, שיהיה חם אך לא מפתה, אינטימי אך לא במידה מוגזמת. מותו של יוביק רק סיבך את הדברים, ועל כך לא רצה אהרון לחשוב. פרטי הסיבוך, משמעותו, היו דבר מאיים במיוחד. גם אסנת, הוא ידע בוודאות, נמנעה מלחשוב על כך. מבחינתה היה האיום מוחשי עוד יותר.
״אני הולך לראות מה עם שרולקה,״ אמר מויש בנימה החלטית, וקם ממקומו, ואהרון קם גם הוא. ״אני בא אתך,״ אמר בהיסוס, ומויש לא מנע בעדו. וכך אירע שאהרון היה לצדו של מויש כשמצאו את שרולקה שוכב על ערוגת הפרחים ליד חדרו בשיכון ותיקים א', ובפעם הראשונה שמע אהרון את מויש אומר ״אבא״. ״מה קרה לך, אבא?״ לא לפני שצעק: ״שרולקה, שרולקה תקום, מה יש לך.״ ואהרון היה מזועזע כל כך מעוצמת התגובה של מויש, מאבדן העשתונות, שעצם עובדת מותו של שרולקה, שפניו, באורו הצהוב של הפנס שהאיר את הכניסה לחדר, נראו קפואים בהבעה של כאב נורא, לא נרשמה כלל בתודעתו. ודומה היה שנצח עבר ער שהתעשת ואמר: ״אני ארוץ לקרוא לרופא,״ והשאיר שם את מויש ורץ חזרה לחדר האוכל, ריצה מהירה שהחזירה את הכאב בזרוע שמאל, ובשעה שרץ זכר שבעצם יש טלפונים בחדרים וחשב לחזור ולהזעיק אמבולנס, ולרגע נעצר בדרך, אבל אז גבר הצוךך לעשות משהו ממשי ומהיר שיש בו מאמץ מעבר לכל היגיון, והוא הגיע קצר נשימה לחדר האוכל ושם שאל את החבר שישב קרוב לכניסה היכן הרופא, והחבר הביט בו בתימהון מנוכר ובסקרנות והצביע על אחד השולחנות בעמקי חדר האוכל, ואהרון נדחק פנימה בין הכיסאות ודחף את פניה מהמתפרה והיא הביטה בו במבט מבוהל, ולבסוף הצליח להסב את תשומת לבו של הרופא הצעיר, וזה טיפס ועלה מעל השולחן הארוך, והוא משך אותו הצידה בזרועו כשהמחשבה שאסור לעורר פניקה שלטת בתודעתו, ולחש לו ששרולקה שוכב ללא הכרה על ערוגת הפרחים שליד חדרו, ופניו של הרופא הצעיר הרצינו בבת אחת והוא החיש את צעדיו, וכשהיו בפתח חדר האוכל נגע בכתפו של בחור שעמד בפתח: ״תמצא את ריקי מהר ותגיד לה שתביא את התיק החייאה מהמרפאה לחדר של שרולקה. זה דחוף. ואל תדבר עם אף אחד, אתה שומע?״ הבחור הנהן בבהלה ונכנס לחדר האוכל. הרופא החל לרוץ ואהרון רץ אחריו, ובדרך שאל את הרופא אם היו לשרולקה בעיות בריאות לאחרונה, והרופא אמר: ״לא שידוע לי, אבל לא בדקתי אותו,״ והסב את ראשו כלפי אהרון, שפיגר אחריו ונשם בכבדות, ״אבל בגיל הזה לך תדע, הוא לא ילד קטן.״ ואז הגיעו לשיכון ותיקים א׳ ולשביל שהבית השני בו היה ביתו של שרולקה, שמאז מתה מרים, לפני שמונה שנים, חי בו לבדו. במראהו של מויש הרוכן חסר אונים מעל שרולקה השרוע על הארץ היה משהו מבעית. ״תביא לי איזה מגבת מהחדר,״ הורה הרופא, ואהרון נכנס לחדר ובבת אחת הכה בו ריח השעוונית, ובדרכו למקלחת מצא את עצמו נוגע בה ותוהה אם זו אותה שעוונית, אבל היה גם ריח של ורדים ושל אדמה לחה, ריח שלא היה אופייני לחדר של איש זקן. כשיצא מהחדר, עמד מויש ליד הרופא, שניסה להנשים את שרולקה והכה על חזהו הרחב, ששיער אפור כיסה את כולו. חולצתו הלבנה היתה קרועה ומוכתמת, ומויש חזר ואמר: ״הידיים שלו היו רטובות, הוא סגר את הממטרה או פתח אותה, אני לא יודע, אבל הידיים שלו היו רטובות. אני ניגבתי אותם בחולצה.״ הרופא לא הגיב. הוא המשיך להכות על חזהו של שרולקה ולהצמיד את פיו אל פי השוכב, כמו שראה אהרון בתשדירי השירות בטלוויזיה. סביב נשמע זמזום פנסי הניאון וקולות של צרצרים, וגם הד של שירה בציבור מרחוק. השמים היו מלאים כוכבים, ואהרון הרגיש קטן מאוד בתוך השביל והערוגות וטורי הבתים, שנראו לו זעירים מאוד לעומת מרחבי השמים ותחושת מרחבי האדמה סביב. ״כמה זמן ייקח עד שיגיע התיק החייאה שלך?״ שאל כדי להפיג את התחושה הפיזית הזאת של הזערערות, כדי לשמוע את קולו מבוגר ואחראי, והרופא לא השיב. ״לא צריך אמבולנס?״ הרופא לא השיב. "איך זה שאין אמבולנס במשק?״ שאל את מויש, והוא אמר: ״יש. אבל הלך לו הסטרטר. היום אמרו לי שאין לו סטרטר, ועד שנביא מכונאי עכשיו. רק אחרי הצהריים אמרו לי שהלך לו הסטרטר, ושכחתי להגיד לחיליק להסתכל על זה כי אף אחת לא צריכה ללדת השבוע...״ ומויש משך באפו. קולו היה חנוק כשחזר ואמר: ״שכחתי להגיד לחיליק.״ ״לא חשוב, ממילא לא היינו מספיקים,״ אמר הרופא. ״אפילו אם היינו מבקשים שישלחו, עד שנגיע לאשקלון...״ הוא לא סיים את המשפט ופנה להקשיב לקולות שנשמעו מקצה השביל, צעדי ריצה ונשימה חטופה. ״ריקי?״ קרא הרופא, ואישה צעירה הגיחה, קצרת נשימה, והרופא אמר: ״תני לי מהר את העירוי קודם כול,״ והיא הוציאה מחט גדולה ונעצה בזרועו של שרולקה, ובינתיים נעץ הרופא צינור בצווארו של שרולקה, ואהרון הסב את ראשו. "עכשיו ההנשמה, מהר,״ אמד הרופא, וריקי הושיטה לו את המכשיר, והם עבדו בריכוז רב ומפעם לפעם מלמל הרופא שהשרירים מכווצים כל כך, ורק אחרי שעה ארוכה, כשהגוף המוטל לא זע, הרים את ראשו והביט במויש ונענע את ראשו לשלילה. מויש התיישב בברכיים רועדות על אחת מאבני השפה של הערוגה, קרוב לשרולקה, וליטף את הראש הצמוק של אביו. ״אתה רוצה שנעביר אותו לבית חולים?״ שאל הרופא, ומויש הביט בו בתהייה. ״בשביל מה? זה יכול לעזור?״ הרופא כחכח לפני שאמר בקול חרישי: ״לא. אבל לא נוכל אחרת לדעת, בלי ניתוח פתולוגי.״ ״לא,״ פסק מויש, ״בשביל מה? מה זה ייתן למישהו?״ ואחרי שתיקה קצרה אמר: ״ממה זה... לב?״ הרופא הנהן ואמר: ״כך זה נראה, דום לב.״ ״מבחינת הפרוצדורה אפשר לא להעביר אותו לשום מקום?״ שאל אהרון, והרופא השיב: ״כן, בטח, אני יכול לחתום על...״ הוא הביט במויש וכאוזר אומץ המשיך: ״אני יכול לחתום על תעודת פטירה... בגילו...״ ולבסוף הרימו אהרון והרופא את גופתו של שרולקה, ונשאו אותה אל תוך החדר והניחו אותה על המיטה הזוגית בחדר השינה. הרופא עצם את עיניו וכיסה אותו בסדין הלבן המעומלן שהיה מונח מקופל בפינת המיטה.