אל תקרא לי סוחוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אל תקרא לי סוחוי
הוספה למועדפים

אל תקרא לי סוחוי

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

אבי גולדברג הוא עו"ד במקצועו, כיום עוסק בתחום הנדל"ן. בשל עבודתו הוא נוסע ברחבי העולם ומנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. הוא פרש בשנת 1998 מעריכת הדין ועבר לגור בפריז (אותה הוא מיטיב לתאר בספר) תוך שהוא מגשים חלום ילדות שלו לגור בעיר האורות. 
מספריו: "מסדר קוזימה", "חוף בלי ים", "רצח בטור דה פראנס", "אל תקרא לי סוחוי". פרסם ״ספורים מהחיים״ בדה מרקר, ועורך מדור ספרות מתח באתר יקום תרבות.

תקציר

על רקע עימות צבאי בין ישראל לעזה, מתרחשים שלושה מקרי רצח בעיירה מצפה רמון.
פקד תרצה שוורץ ממרחב הנגב, בתו של רפאל ברדוגו, עו"ד בדימוס המתגורר בעיירה מצפה רמון, מנהלת חקירה נמרצת שבראשיתה אין כל חוט מקשר בין מקרי הרצח למעט התרחשותם בלב הנגב.
בדואים, קבוצת מאמינים החוצבים סלעים לבניית הר הבית, תייר אמריקאי ועברו של עו"ד רפאל ברדוגו משמשים יחד בעלילה סוחפת המביאה לעימות משפטי מרתק.
דמויות של עולים מרוסיה, חברים בקהילת העברים, בדואים ומהגרים אריתראים המוחזקים במתקן חולות מעמידים בפני חוקרת המשטרה סבך מרתק שמגיע לסיומו המפתיע רק בסוף הספר.
 
אבי גולדברג כתב  שלושה ספרים:
מסדר קוזימה
הרצח בטור דה פראנס
חוף בלי ים

פרק ראשון

1. מצפה רמון
 
 
הכול התחיל ביום רביעי.
 
צעיר מבוהל רץ על השביל המרופד בחלוקי סלע, והתקדם במהירות מנקודת התצפית המקורה שעל שפת המכתש אל הכניסה למלון "מלכת המדבר", מאות מטרים מצפון לה. את דממת השחר הפרו צלליתו של הרץ הממהר על רקע השמים המתבהרים ורעש חלוקי האבן שעליהם דרך במרוצו הפרוע. לא הרחק ממסלול ריצתו החווירו בנייני השיכונים ובניין הישיבה התורנית בשלוות בוקר המתמשכת גם בשעות היום. הצעיר רץ בנפנוף ידיים אל שער המתכת הסגור של המלון, מנסה לעורר תשומת לב בשטח הריק מכל נפש חיה בשעת הבוקר המוקדמת.
 
לא היה מי שיראה אותו או ישמע את הקריאות שהפריח לחלל האוויר מלבד מספר יעלים שנברו בפחי הזבל שבשולי הכביש המפריד בין המכתש לבנייני השיכון הסמוכים. היעלים זקפו צוואריהם בנפנוף זנב וחוטמיהם הלחים רחרחו סביב, ולאחר מכן שבו לעיסוקם: ברירת האשפה האכילה, בעיקר שיירי מזון מטיילים, עטיפות נייר ואריזות צלופן.
 
הצעיר התקדם במהירות על השביל הצר עד לשער החוסם את הכניסה למלון. כשהגיע מתנשף סמוך לשער, יצא לקראתו שומר לילה מנומנם מהבוטקה הזעיר. השומר החזיק ביד ימינו כוס קפה מקרטון וסימן בכף ידו השנייה לרץ המתנשף תנועת "עצור".
 
"תרגיע," נהם השומר במבט חשדני אל הרץ המתנשף. "אין כניסה למלון," אמר ובחן את הצעיר שהתכופף ושאף לריאותיו אוויר כדי להסדיר את נשימתו.
 
"אתה אורח במלון? " שאל השומר בהיסוס. שומר הלילה ידע שאורחי המלון יוצאים מדי פעם לטייל בנוף המדברי גם בשעות מוזרות, שבהן אם הבחירה הייתה בידו, היה מתהפך בתוך שמיכת פוך עבה.
 
"צריך להודיע דחוף! מישהו נפל לתוך המכתש מהמצוק, ראיתי גופה שרועה למטה. יש לך טלפון?"
 
"רגע, איפה ראית מה? תחזור בבקשה."
 
"עמדתי על התצפית, שם," אמר הצעיר והפנה גוו אל נקודת המצפור שמעל המכתש, העשויה רצפת עץ ומעקה מתכתי, שמתחתיה נפרש הקניון העמוק. "הסתכלתי למטה ועקבתי במשקפת אחרי הציפורים הגדולות שחגו וירדו לתחתית הקניון, אני חושב שאלה היו עקבים, ואז הבחנתי שהן חגות מעל גופת אדם השרועה על הסלעים." הוא עצר לרגע להתנשף בכבדות והמשיך, "זרקתי אבן כדי להבריח אותן. צריך לקרוא לאמבולנס דחוף."
 
השומר הבין כי מדובר באירוע חריג, נטל מכשיר קשר ישן שהיה תפוס על חגורת מכנסיו וקרא, "עמוס, כאן דהאן עבור."
 
"עמוס הוא הקב"ט של המלון,"  הוסיף דהאן לצעיר שעמד לידו והקשיב במתיחות.
 
כעבור רגע עלה קולו של עמוס בחריקות מתכתיות מהמכשיר.  "דהאן, מה קורה? אתה בשער"
 
"כן," השיב השומר. "הגיע לכאן בחור והודיע שראה גוויה במכתש למטה מתחת למצפור, תודיע למשטרה, עבור."
 
"בסדר, תחזיק אותו במקום, אני מגיע מיד, תגיד לו שאני מביא לו קפה."
 
"שמעת" שאל דהאן את הצעיר.
 
הצעיר הניד ראשו בחיוב. הוא נראה עדיין מתוח מאירועי הדקות האחרונות והבין שעליו להמתין כדי לדווח כראוי למשטרה שמן הסתם תגיע תוך דקות. משקפת השתלשלה על חזהו. על מותניו חגר חגורת עור עבה שממנה השתלשלו מספר כיסי אברזין.
 
קרונית חשמלחית הגיחה בשביל המרוצף היורד מלובי המלון אל השער, ובה נהג עמוס הקב"ט. הוא לבש מקטורן כהה וניהל שיחה קולנית באמצעות פומית זעירה שירדה מאוזנו. לפני השער זינק מהקרונית ושאג, "דהאן!"
 
דהאן יצא מהמבנה הזעיר. בידיו נשא תיק פתוח שאותו סידר לקראת החלפת המשמרות שהתאחרה כרגיל גם הבוקר. הצעיר שדיווח על האירוע עמד לידו, משפשף את כפות ידיו זו בזו להפגת הקור לאחר שההתרגשות הראשונית חלפה.
 
"קח," אמר עמוס והושיט לו קפה בכוס קלקר. "מה ראית?"
 
הצפר ניסה לנסח את שראה וכל שעלה בידו היה משפט אנמי, "למטה מתחת למצפור שוכבת גוויה. אפשר לראות רק את הגב לא את הפנים, אסון."
 
"תמתין כאן, עוד רגע יגיע שוטר אחראי משמרת מנקודת המשטרה ויטפל באירוע." עמוס פנה ממנו אל דהאן, "תרשום את הפרטים שלו ליתר ביטחון."
 
עמוס הקב"ט היה טרוד הבוקר בעניינים רבים וההודעה של הצעיר כי ראה גופה מוטלת בתחתית המכתש לא הרעישה אותו או שלא ראה בכך עניינו. הוא עלה על הקלנועית החשמלית, סובב את ההגה נמרצות והפנה אותה חזרה לעבר המלון שנבנה מאבני נגב צהבהבות, מתמזג בנוף המדברי שמסביב.
 
הקלנועית התרחקה במהירות והמילים ששידר עמוס לפומית שלו הפכו להברות מקולו שהתפזרו בחלל האוויר הצלול ככל שהתרחק.
 
"בחור טוב, עמוס," אמר דהאן כדי להפיג את המבוכה. הזמן הקצר שהקדיש עמוס לצפר גרם לו להצטדק על מה שנראה כחוסר עניין של האחראי לביטחון במלון באירוע. הצעיר לגם בינתיים מהקפה והתחמם באחזו את הכוס בשתי כפות ידיו.
 
"עמוס עסוק מאוד. השבוע היה ביקור של ראש הממשלה ואשתו במלון ובמשטרה שלנו במצפה אין כוח אדם. הכול נפל עליו," אמר בטון מצטדק. דהאן היה עייף וההתרגשות עם בוקר העירה אותו לרגע, אך השעות הארוכות של הלילה ליד השער בקור המדברי טשטשו את מחשבתו. הוא חשב רק על הדרך הקצרה שעליו לעבור עד דירתו וקיווה שסיבוכים נוספים לא יעכבו אותו במשמרת המסתיימת.
אבי גולדברג הוא עו"ד במקצועו, כיום עוסק בתחום הנדל"ן. בשל עבודתו הוא נוסע ברחבי העולם ומנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. הוא פרש בשנת 1998 מעריכת הדין ועבר לגור בפריז (אותה הוא מיטיב לתאר בספר) תוך שהוא מגשים חלום ילדות שלו לגור בעיר האורות. 
מספריו: "מסדר קוזימה", "חוף בלי ים", "רצח בטור דה פראנס", "אל תקרא לי סוחוי". פרסם ״ספורים מהחיים״ בדה מרקר, ועורך מדור ספרות מתח באתר יקום תרבות.

עוד על הספר

אל תקרא לי סוחוי אבי גולדברג
1. מצפה רמון
 
 
הכול התחיל ביום רביעי.
 
צעיר מבוהל רץ על השביל המרופד בחלוקי סלע, והתקדם במהירות מנקודת התצפית המקורה שעל שפת המכתש אל הכניסה למלון "מלכת המדבר", מאות מטרים מצפון לה. את דממת השחר הפרו צלליתו של הרץ הממהר על רקע השמים המתבהרים ורעש חלוקי האבן שעליהם דרך במרוצו הפרוע. לא הרחק ממסלול ריצתו החווירו בנייני השיכונים ובניין הישיבה התורנית בשלוות בוקר המתמשכת גם בשעות היום. הצעיר רץ בנפנוף ידיים אל שער המתכת הסגור של המלון, מנסה לעורר תשומת לב בשטח הריק מכל נפש חיה בשעת הבוקר המוקדמת.
 
לא היה מי שיראה אותו או ישמע את הקריאות שהפריח לחלל האוויר מלבד מספר יעלים שנברו בפחי הזבל שבשולי הכביש המפריד בין המכתש לבנייני השיכון הסמוכים. היעלים זקפו צוואריהם בנפנוף זנב וחוטמיהם הלחים רחרחו סביב, ולאחר מכן שבו לעיסוקם: ברירת האשפה האכילה, בעיקר שיירי מזון מטיילים, עטיפות נייר ואריזות צלופן.
 
הצעיר התקדם במהירות על השביל הצר עד לשער החוסם את הכניסה למלון. כשהגיע מתנשף סמוך לשער, יצא לקראתו שומר לילה מנומנם מהבוטקה הזעיר. השומר החזיק ביד ימינו כוס קפה מקרטון וסימן בכף ידו השנייה לרץ המתנשף תנועת "עצור".
 
"תרגיע," נהם השומר במבט חשדני אל הרץ המתנשף. "אין כניסה למלון," אמר ובחן את הצעיר שהתכופף ושאף לריאותיו אוויר כדי להסדיר את נשימתו.
 
"אתה אורח במלון? " שאל השומר בהיסוס. שומר הלילה ידע שאורחי המלון יוצאים מדי פעם לטייל בנוף המדברי גם בשעות מוזרות, שבהן אם הבחירה הייתה בידו, היה מתהפך בתוך שמיכת פוך עבה.
 
"צריך להודיע דחוף! מישהו נפל לתוך המכתש מהמצוק, ראיתי גופה שרועה למטה. יש לך טלפון?"
 
"רגע, איפה ראית מה? תחזור בבקשה."
 
"עמדתי על התצפית, שם," אמר הצעיר והפנה גוו אל נקודת המצפור שמעל המכתש, העשויה רצפת עץ ומעקה מתכתי, שמתחתיה נפרש הקניון העמוק. "הסתכלתי למטה ועקבתי במשקפת אחרי הציפורים הגדולות שחגו וירדו לתחתית הקניון, אני חושב שאלה היו עקבים, ואז הבחנתי שהן חגות מעל גופת אדם השרועה על הסלעים." הוא עצר לרגע להתנשף בכבדות והמשיך, "זרקתי אבן כדי להבריח אותן. צריך לקרוא לאמבולנס דחוף."
 
השומר הבין כי מדובר באירוע חריג, נטל מכשיר קשר ישן שהיה תפוס על חגורת מכנסיו וקרא, "עמוס, כאן דהאן עבור."
 
"עמוס הוא הקב"ט של המלון,"  הוסיף דהאן לצעיר שעמד לידו והקשיב במתיחות.
 
כעבור רגע עלה קולו של עמוס בחריקות מתכתיות מהמכשיר.  "דהאן, מה קורה? אתה בשער"
 
"כן," השיב השומר. "הגיע לכאן בחור והודיע שראה גוויה במכתש למטה מתחת למצפור, תודיע למשטרה, עבור."
 
"בסדר, תחזיק אותו במקום, אני מגיע מיד, תגיד לו שאני מביא לו קפה."
 
"שמעת" שאל דהאן את הצעיר.
 
הצעיר הניד ראשו בחיוב. הוא נראה עדיין מתוח מאירועי הדקות האחרונות והבין שעליו להמתין כדי לדווח כראוי למשטרה שמן הסתם תגיע תוך דקות. משקפת השתלשלה על חזהו. על מותניו חגר חגורת עור עבה שממנה השתלשלו מספר כיסי אברזין.
 
קרונית חשמלחית הגיחה בשביל המרוצף היורד מלובי המלון אל השער, ובה נהג עמוס הקב"ט. הוא לבש מקטורן כהה וניהל שיחה קולנית באמצעות פומית זעירה שירדה מאוזנו. לפני השער זינק מהקרונית ושאג, "דהאן!"
 
דהאן יצא מהמבנה הזעיר. בידיו נשא תיק פתוח שאותו סידר לקראת החלפת המשמרות שהתאחרה כרגיל גם הבוקר. הצעיר שדיווח על האירוע עמד לידו, משפשף את כפות ידיו זו בזו להפגת הקור לאחר שההתרגשות הראשונית חלפה.
 
"קח," אמר עמוס והושיט לו קפה בכוס קלקר. "מה ראית?"
 
הצפר ניסה לנסח את שראה וכל שעלה בידו היה משפט אנמי, "למטה מתחת למצפור שוכבת גוויה. אפשר לראות רק את הגב לא את הפנים, אסון."
 
"תמתין כאן, עוד רגע יגיע שוטר אחראי משמרת מנקודת המשטרה ויטפל באירוע." עמוס פנה ממנו אל דהאן, "תרשום את הפרטים שלו ליתר ביטחון."
 
עמוס הקב"ט היה טרוד הבוקר בעניינים רבים וההודעה של הצעיר כי ראה גופה מוטלת בתחתית המכתש לא הרעישה אותו או שלא ראה בכך עניינו. הוא עלה על הקלנועית החשמלית, סובב את ההגה נמרצות והפנה אותה חזרה לעבר המלון שנבנה מאבני נגב צהבהבות, מתמזג בנוף המדברי שמסביב.
 
הקלנועית התרחקה במהירות והמילים ששידר עמוס לפומית שלו הפכו להברות מקולו שהתפזרו בחלל האוויר הצלול ככל שהתרחק.
 
"בחור טוב, עמוס," אמר דהאן כדי להפיג את המבוכה. הזמן הקצר שהקדיש עמוס לצפר גרם לו להצטדק על מה שנראה כחוסר עניין של האחראי לביטחון במלון באירוע. הצעיר לגם בינתיים מהקפה והתחמם באחזו את הכוס בשתי כפות ידיו.
 
"עמוס עסוק מאוד. השבוע היה ביקור של ראש הממשלה ואשתו במלון ובמשטרה שלנו במצפה אין כוח אדם. הכול נפל עליו," אמר בטון מצטדק. דהאן היה עייף וההתרגשות עם בוקר העירה אותו לרגע, אך השעות הארוכות של הלילה ליד השער בקור המדברי טשטשו את מחשבתו. הוא חשב רק על הדרך הקצרה שעליו לעבור עד דירתו וקיווה שסיבוכים נוספים לא יעכבו אותו במשמרת המסתיימת.