ארבע ההסכמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארבע ההסכמות
מכר
אלפי
עותקים
ארבע ההסכמות
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

ארבע ההסכמות

4.4 כוכבים (36 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דון מיגל רואיס נולד למשפחה של מרפאים, והתחנך באזור הכפרי של מקסיקו בידי אם שהיתה קוּראנדה (מרפאה) וסב שהיה נגואל (שמאן). המשפחה ציפתה ממיגל לאמץ את המסורת העתיקה של ריפוי וחניכה, ולעביר הלאה את הידע הטולטקי האזוטרי, אך בהשפעת החיים המודרניים, בחר מיגל ללמוד רפואה ולהפוך לנוירוכירוג.
     
    חוויה של כמעט-מוות שינתה את חייו. הוא נרדם בנהיגה ומכוניתו התנגשה בקיר בטון. דון מיגל זוכר שהיה מחוץ לגופו הגשמי כשצפה בעצמו מושך את שני חבריו מן המכונית למקום מבטחים. לאחר מכן לקה בתרדמת במשך שישה שבועות.
     
    המום מן החוויה, הוא החל בחקירה עצמית אינטנסיבית, והתמסר ללימוד החוכמה העתיקה של אבותיו. הוא חזר ללמוד אצל אמו, ועבר תהליך חניכה עם שמאן רב עוצמה שפגש במדבר מקסיקו. סבו, שכבר נפטר, המשיך ללמד אותו בחלומותיו.
     
    בשנת 2002 עבר דון מיגל התקף לב קשה. בניגוד לעצת רופאיו הוא סרב לנוח, והמשיך לנסוע בעולם וללמד את תורתו. בשנת 2009 מצבו החל להידרדר במהירות, ובשנת 2010 הוא עבר השתלת לב. לאחרונה מתלווים אליו במסעותיו בעולם שני בניו: דון מיגל רואיס ג’וניור ודון חוסה רואיס אשר ממשיכים את המסורת המשפחתית.

    תקציר

    “הפחד הגדול ביותר של בני האדם הוא מפני החיים, לא מפני המוות”

    מהדורה מחודשת בהוצאת אגם של סיפור חייו של דון מיגל רואיז. סיפור מרתק ולא שגרתי, על נער שגדל בכפר קטן במקסיקו, להורים אשר מאמינים ופועלים לפי דרך הריפוי המסורתית המקומית. בניגוד גמור להוריו, רואיז התקבל ללימודי רפואה וסיים אותם בהצלחה, והמשיך לעבוד כמנתח. תאונת דרכים קשה שינתה לחלוטין את חייו, וגרמה לו לחזור ולחקור את דרכי הריפוי והאמונה המסורתית.

    בספרו ארבע ההסכמות, דון מיגל רואיז פותח ומסביר כי למעשה כל הבסיס להתנהגות ולמערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הסביבה, מקורם ב"הסכמות" שאנחנו עושים. ההחלטות שאנחנו מקבלים, הדרך שבה אנחנו מרגישים וחושבים – הכול מקורו באותן הסכמות. כדי לשפר את חיינו אנחנו צריכים לבחון את ארבע ההסכמות הללו וכיצד הן משפיעות עלינו. הגישה של ארבע ההסכמות היא מאוד צנועה ומחוברת לקרקע, מתוך הבנה כי היכולת והאפשרות שלנו לשנות – היא להשפיע קודם כל על עצמנו. אין לנו דרך לשנות את העולם כולו, ואין לנו דרך להכריח אנשים אחרים לנהוג אחרת. אבל אנחנו כן יכולים לבצע שינויים בתפיסה ובהתנהגות שלנו, כדי להשתחרר ממועקה, חרדות וכעסים.

    ארבע ההסכמות עליהן מדבר דון מיגל רואיז עוסקות בדרך שבה המילים שלנו משפיעות עלינו ועל סביבתנו, הדרך שבה אנחנו בוחרים להתייחס ולהרגיש כלפי אירועים ומעשים שונים, ההנחות שאנחנו מניחים כלפי אחרים והיכולת שלנו לעשות הכי טוב שאפשר. ארבע ההסכמות הן הציר שמניע את חיינו, ויכול לשפר או לפגום בהם.

    פרק ראשון

    פתח דבר
    מראת העשן


    לפני שלושת אלפים שנה חי לו אדם, כמוכם וכמוני, בסמוך לעיר מוקפת בהרים. הוא למד את הידע של אבותיו הקדמונים כדי להפוך לאיש סגולה, אך התקשה להסכים עם כל מה שלמד. בליבו חש שחייב להיות משהו יותר מזה.

    באחד הימים, כאשר ישן במערה, חלם שהוא רואה את גופו הישֵן. הוא יצא מהמערה בליל מולד הירח. השמיים היו בהירים, והוא ראה מיליוני כוכבים. ואז התחולל בתוכו דבר־מה ששינה את חייו לנצח. הוא הביט בידיו, חש את גופו, ואז שמע את קולו שלו אומר: "אני עשוי מאור, אני עשוי מכוכבים."

    הוא שב להביט בכוכבים, והבין שלא הכוכבים הם היוצרים את האור כי אם האור הוא היוצר את הכוכבים. "הכול עשוי מאור," אמר, "והמרחב שבין לבין איננו רֵיק." והוא ידע כי כל מה שקיים הוא ישות חיה אחת, וכי האור הוא שליח החיים, מפני שהוא חי ומכיל את כל המידע.

    אז הבין שאף שהוא עשוי מכוכבים, הוא איננו הכוכבים. "אני בתווך, בינות לכוכבים," חשב. וכך קרא לכוכבים 'הטוֹנָאל' ולָאור שבין הכוכבים 'הנָגוּאַל', וידע שמה שיצר את ההרמוניה והמרחב שביניהם הוא החיים או הכוונה. בלעדי החיים, הטוֹנָאל והנָגוּאַל לא יכלו להתקיים. החיים הם הכוח של המוחלט, העליון, הבורא אשר בורא הכול.

    וזה מה שהוא גילה: כל מה שקיים הוא ביטוי גשמי של הישות החיה האחת שאנו מכנים בשם אלוהים. הכול הוא אלוהים, והוא הסיק כי התפיסה האנושית היא בעצם אור הקולט אור. הוא גם הבין שהחומר הוא מראָה — כל דבר הוא מראָה המשקפת אור ויוצרת בבואות של אותו אור — ועולם האשליה והחלום הוא כמו עשן שאינו מאפשר לנו לראות מה אנחנו רוצים באמת. "האני האמיתי שלנו הוא אהבה טהורה, אור טהור," אמר.

    הבנה זו שינתה את חייו. משידע מה הוא באמת, התבונן סביב בבני אדם אחרים ובטבע ונדהם. הוא ראה את עצמו בכל דבר — בכל אדם, בכל חיה, בכל עץ, במים, בגשם, בעננים, באדמה. והוא ראה שהחיים ערבבו את הטוֹנָאל והנָגוּאַל בדרכים שונות, כדי ליצור מיליארדי ביטויים של חיים.

    באותם רגעים ספורים הכול היה נהיר לו וליבו נמלא שלווה. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שיספר לבני עמו מה גילה, אך לא היו מילים להסביר זאת. הוא ניסה לספר לאחראים, אך הם לא הבינו. הם ראו שהוא השתנה, שמשהו יפהפה קורן מעיניו ומקולו. הם הבחינו כי לא הייתה בו עוד כל שיפוטיות כלפי שום דבר ואף אחד. שוב לא היה כמו כולם.

    הוא היה יכול להבין היטב את כולם, אך איש לא היה יכול להבין אותו. הם האמינו שהוא היה התגלמות של אלוהים בדמות אדם, והוא חייך כששמע זאת ואמר, "זה נכון, אני אלוהים. אבל גם אתם אלוהים. אנחו זהים, אתם ואני. אנחנו בבואות של אור. אנחנו אלוהים." ובכל זאת, האנשים לא הבינו אותו.

    הוא גילה שהוא משַמֵש מראָה לשאר בני האדם, מראָה שבה היה יכול לראות את עצמו. "כל אחד הוא מראָה," אמר. הוא ראה את עצמו בכל אחד, אך אף אחד לא ראה אותו כעצמו.

    והוא הבין שכולם חולמים, אך ללא מוּדעוּת, בלי לדעת מה הם באמת. הם לא יכלו לראות אותו כעצמם מפני שחומת עשן או ערפל חצצה בין המראות. וחומת ערפל זו קמה מהפרשנות של בבואות האור — החלום של בני האדם.

    ברגע ההוא ידע שעד מהרה ישכח את כל מה שלמד. הוא השתוקק לזכור את כל החזיונות שראה, ולכן החליט לקרוא לעצמו מראת העשן, כדי שתמיד יֵדע כי החומר הוא מראה וכי העשן שבין לבין הוא המונע מאיתנו לדעת מה אנחנו. הוא אמר, "אני מראת העשן, מפני שאני רואה את עצמי בכולכם, אך בגלל העשן החוצץ בינינו איננו מזהים זה את זה. עשן זה הוא החלום, והמראָה היא אתם, החולמים."

    דון מיגל רואיס נולד למשפחה של מרפאים, והתחנך באזור הכפרי של מקסיקו בידי אם שהיתה קוּראנדה (מרפאה) וסב שהיה נגואל (שמאן). המשפחה ציפתה ממיגל לאמץ את המסורת העתיקה של ריפוי וחניכה, ולעביר הלאה את הידע הטולטקי האזוטרי, אך בהשפעת החיים המודרניים, בחר מיגל ללמוד רפואה ולהפוך לנוירוכירוג.
     
    חוויה של כמעט-מוות שינתה את חייו. הוא נרדם בנהיגה ומכוניתו התנגשה בקיר בטון. דון מיגל זוכר שהיה מחוץ לגופו הגשמי כשצפה בעצמו מושך את שני חבריו מן המכונית למקום מבטחים. לאחר מכן לקה בתרדמת במשך שישה שבועות.
     
    המום מן החוויה, הוא החל בחקירה עצמית אינטנסיבית, והתמסר ללימוד החוכמה העתיקה של אבותיו. הוא חזר ללמוד אצל אמו, ועבר תהליך חניכה עם שמאן רב עוצמה שפגש במדבר מקסיקו. סבו, שכבר נפטר, המשיך ללמד אותו בחלומותיו.
     
    בשנת 2002 עבר דון מיגל התקף לב קשה. בניגוד לעצת רופאיו הוא סרב לנוח, והמשיך לנסוע בעולם וללמד את תורתו. בשנת 2009 מצבו החל להידרדר במהירות, ובשנת 2010 הוא עבר השתלת לב. לאחרונה מתלווים אליו במסעותיו בעולם שני בניו: דון מיגל רואיס ג’וניור ודון חוסה רואיס אשר ממשיכים את המסורת המשפחתית.

    עוד על הספר

    ארבע ההסכמות דון מיגל רואיס

    פתח דבר
    מראת העשן


    לפני שלושת אלפים שנה חי לו אדם, כמוכם וכמוני, בסמוך לעיר מוקפת בהרים. הוא למד את הידע של אבותיו הקדמונים כדי להפוך לאיש סגולה, אך התקשה להסכים עם כל מה שלמד. בליבו חש שחייב להיות משהו יותר מזה.

    באחד הימים, כאשר ישן במערה, חלם שהוא רואה את גופו הישֵן. הוא יצא מהמערה בליל מולד הירח. השמיים היו בהירים, והוא ראה מיליוני כוכבים. ואז התחולל בתוכו דבר־מה ששינה את חייו לנצח. הוא הביט בידיו, חש את גופו, ואז שמע את קולו שלו אומר: "אני עשוי מאור, אני עשוי מכוכבים."

    הוא שב להביט בכוכבים, והבין שלא הכוכבים הם היוצרים את האור כי אם האור הוא היוצר את הכוכבים. "הכול עשוי מאור," אמר, "והמרחב שבין לבין איננו רֵיק." והוא ידע כי כל מה שקיים הוא ישות חיה אחת, וכי האור הוא שליח החיים, מפני שהוא חי ומכיל את כל המידע.

    אז הבין שאף שהוא עשוי מכוכבים, הוא איננו הכוכבים. "אני בתווך, בינות לכוכבים," חשב. וכך קרא לכוכבים 'הטוֹנָאל' ולָאור שבין הכוכבים 'הנָגוּאַל', וידע שמה שיצר את ההרמוניה והמרחב שביניהם הוא החיים או הכוונה. בלעדי החיים, הטוֹנָאל והנָגוּאַל לא יכלו להתקיים. החיים הם הכוח של המוחלט, העליון, הבורא אשר בורא הכול.

    וזה מה שהוא גילה: כל מה שקיים הוא ביטוי גשמי של הישות החיה האחת שאנו מכנים בשם אלוהים. הכול הוא אלוהים, והוא הסיק כי התפיסה האנושית היא בעצם אור הקולט אור. הוא גם הבין שהחומר הוא מראָה — כל דבר הוא מראָה המשקפת אור ויוצרת בבואות של אותו אור — ועולם האשליה והחלום הוא כמו עשן שאינו מאפשר לנו לראות מה אנחנו רוצים באמת. "האני האמיתי שלנו הוא אהבה טהורה, אור טהור," אמר.

    הבנה זו שינתה את חייו. משידע מה הוא באמת, התבונן סביב בבני אדם אחרים ובטבע ונדהם. הוא ראה את עצמו בכל דבר — בכל אדם, בכל חיה, בכל עץ, במים, בגשם, בעננים, באדמה. והוא ראה שהחיים ערבבו את הטוֹנָאל והנָגוּאַל בדרכים שונות, כדי ליצור מיליארדי ביטויים של חיים.

    באותם רגעים ספורים הכול היה נהיר לו וליבו נמלא שלווה. הוא חיכה בקוצר רוח לרגע שיספר לבני עמו מה גילה, אך לא היו מילים להסביר זאת. הוא ניסה לספר לאחראים, אך הם לא הבינו. הם ראו שהוא השתנה, שמשהו יפהפה קורן מעיניו ומקולו. הם הבחינו כי לא הייתה בו עוד כל שיפוטיות כלפי שום דבר ואף אחד. שוב לא היה כמו כולם.

    הוא היה יכול להבין היטב את כולם, אך איש לא היה יכול להבין אותו. הם האמינו שהוא היה התגלמות של אלוהים בדמות אדם, והוא חייך כששמע זאת ואמר, "זה נכון, אני אלוהים. אבל גם אתם אלוהים. אנחו זהים, אתם ואני. אנחנו בבואות של אור. אנחנו אלוהים." ובכל זאת, האנשים לא הבינו אותו.

    הוא גילה שהוא משַמֵש מראָה לשאר בני האדם, מראָה שבה היה יכול לראות את עצמו. "כל אחד הוא מראָה," אמר. הוא ראה את עצמו בכל אחד, אך אף אחד לא ראה אותו כעצמו.

    והוא הבין שכולם חולמים, אך ללא מוּדעוּת, בלי לדעת מה הם באמת. הם לא יכלו לראות אותו כעצמם מפני שחומת עשן או ערפל חצצה בין המראות. וחומת ערפל זו קמה מהפרשנות של בבואות האור — החלום של בני האדם.

    ברגע ההוא ידע שעד מהרה ישכח את כל מה שלמד. הוא השתוקק לזכור את כל החזיונות שראה, ולכן החליט לקרוא לעצמו מראת העשן, כדי שתמיד יֵדע כי החומר הוא מראה וכי העשן שבין לבין הוא המונע מאיתנו לדעת מה אנחנו. הוא אמר, "אני מראת העשן, מפני שאני רואה את עצמי בכולכם, אך בגלל העשן החוצץ בינינו איננו מזהים זה את זה. עשן זה הוא החלום, והמראָה היא אתם, החולמים."