כל יום בשעה 11:15

לאן את נוסעת?

לקראת יום הולדתה החמישים ושניים חשה אלינור כאדם העומד בפני אסון מתקרב. את הגוש בשדהּ השמאלי גילתה במהלך מקלחת הבוקר, רגעים לפני צאתה לעוד יום עמוס של הדרכה, ייעוץ ופגישות עסקיות עד הלילה. מאחר שגברים ונשים רבים במשפחתה לקו במחלת הסרטן, היא נבהלה מאוד. למי בכלל יש זמן להתעסק עם הדברים האלו — חשבה אלינור, שהיתה לה שליטה כמעט מלאה בחייה. כבר מזמן עשתה לה מנהג, שהחל אי-שם בנעוריה, לא להתרגש יותר מדי משום דבר, ואם חשה התרגשות או פחד, למדה להסתירם. כבר בילדותה נאלצה לעבור אימוני שליטה והסתרה תוך גילוי הצטיינות רבה. היא ביצעה, שוב ושוב, תרגילי התחמקות ערמומיים מאמה, שהיתה מכריחה אותה לגמור מהצלחת את קציצות הבשר שהוכרחה לאכול. אלינור, ילדה פקחית וזריזה, נהגה לטמון לפחות שתיים מתוך שלוש הקציצות, בין קפלי שמלתה. שמחתה היתה שלמה כשאמה לא הבחינה במעשיה והיתה שולחת לעברה מבט של סיפוק כאומרת: הילדה גמרה מהצלחת ויכולה לעוף מהעיניים שלי. אלינור הקטנה בהחלט שמחה לעוף לאמה מהעיניים, כי לא היה הרבה מן המשותף בינה לבין האם, אישה בעלת אופי קשה, הטרודה מבוקר עד לילה בסידורים ביתיים אינסופיים. נראה היה, כי האם איבדה כל בדל שאיפה לעצמאות בדרך לחיים המהוגנים, משאת נפשה, והפכה למעשה לנתינה בתוך ביתה, כשבעלה שולט בה וביחד הם מעמידים פנים של זוג בורגני מהמעמד הבינוני-גבוה.

אולי בשל הצורך להתגבר על הכאוס המשפחתי, ואולי בשל סיבות נוספות שיתבררו עם הזמן, החליטה אלינור בשלב מוקדם מאוד בחייה לגדל את עצמה לאישה מצליחה ועצמאית, אשת קריירה השולטת בחייה ולא מפחדת מאיש. ואמא שלה — מה כבר יכלה לעשות לילדה הזו, שמבט אחד מצמית מצדה היה גורם לה להתכווץ תוך שהיא ממלמלת לעצמה: ´ילדה מוזרה, אי אפשר איתה, שתגדל כבר.´ היא חשבה שאלינור לא שומעת את מלמוליה, אבל אלינור דווקא שמעה הכל, חייכה לעצמה, תכננה נקמה באישה שמיררה את חייה, והמשיכה לנהל את חייה הקטנים בסדר מופתי ובשליטה מלאה. אז עכשיו סרטן? למי יש זמן לסרטן?

אף על פי שהיתה אישה תכליתית שלא נהגה להפחיד את עצמה במחשבות שווא, ידעה שבמקרה שלה זה יכול להיות אמיתי, לנוכח העובדה המצערת ששני הוריה נפטרו מהמחלה הארורה הזאת. למעשה היא יכולה להגדיר את עצמה כנידונה. הדמיון שלה, שהיה מוקדש בדרך כלל להמצאות עסקיות ולמיזמים חדשים, התכנס לתוך המחלה, והיא נסחפה, נואשת ומבוהלת, לבדיקות ולטיפולים, כשהיא חשה חולשה וניתוק מהחיים. ככל שניסתה לדמיין את עצמה עם המחלה, כך נחרדה יותר. היא, שהיתה גאה בשערה היפה והשופע, לא יכלה לשאת את המחשבה ש... לא — היא לא הסכימה לתת למחשבה דריסת רגל בדמיונה, אבל לא ראתה מוצא — הכל יֵעצר, ידום. וכשהכל יעצר, מה ישאר? לראשונה מזה הרבה שנים, אולי ממש לראשונה, מתפנה אלינור לחשוב על חייה ללא העיסוקים, הפגישות, הריצות, הנסיעות הרבות לחו"ל והשהות בשדות תעופה ענקיים, שם כולם אנונימיים וגם היא — ואינה יודעת כיצד יהיו חייה ללא כל אלה.

כעבור שלושה שבועות, לאחר שביצעו בה ביופסיה, והגידול התגלה כתקין, הוקל לה מעט (אם כי לא לגמרי, כי האפשרות של הפסקת החיים המוכרים לה כבר הספיקה לשלוח גרורות אל נפשה), התקבלה בדואר מעטפה גדולה. המעטפה הכילה הודעות, זו על גבי זו, וטפסים, המבשרים לה שהמרכז שלה, בן טיפוחיה, ייסגר כי... הרבה סיבות נמנו שם. אלינור חשה חולשה. לא ייתכן, המרכז שלה, שהוא תמצית חייה ויקר לה כמעט כמו ילדיה, תחת איום סגירה? הנימוקים לסגירתו — הכל רק מתוך רוע וקנאה של אנשים בכישרונה ובהצלחתה, שגורמים להם לרצות להרוס אותה. הזעם עלה בה, ואיתו צפו גם החרדה וזיכרון הסרטן שכמעט היה. אבל לא אישה כאלינור תיכנע. היא נושכת שפתיים וממשיכה, למרות הכל.

זה הזמן לספר כי אלינור נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לגבר מעשי, ששכחה מתי אהבה. גבר גבוה, שנראה בטוח בעצמו וידע לעשות כסף. הוא הבטיח לה חיים בורגניים בסגנון המוכר לה מבית הוריה. כבר עברה את גיל שלושים כשנישאה לו, והאמינה שטוב יהיה אם תקים משפחה משלה. גם עליו, הבטיחה לתמרה, המטפלת שלה, עוד תרחיב את הדיבור בבוא הזמן. עם השנים התרגלה לחיות לצדו, ובשנים האחרונות כבר לא ממש לצדו, בתחושת מועקה שהלכה וגברה. תמיד התגאתה בכך שהם מנהלים חשבונות בנק נפרדים. המבטים המלגלגים, לעתים נדהמים, ששיגרו אליהם בני משפחתם או מכרים משותפים, כשהיו שולפים את כרטיסי האשראי שלהם כדי לשלם את חשבונותיהם בנפרד במסעדה או בכל הזדמנות אחרת, לא נגעו בה כלל. הם ניהלו את חייהם תוך הפרדה כמעט מוחלטת, והיא אהבה זאת. כך יכלה לעשות ככל העולה על רוחה מבלי לשאול, מבלי להתיעץ, אלא אם כן היה מדובר בהשקעה עסקית. אלינור חשה כאישה מיוחדת: גאה, עצמאית, חזקה, אמיצה — שונה מאמה ומנשים אחרות הנשענות על הגברים שלהן. היא בזה לנשים שנהגו כך, תוך ויתור על חלומותיהן.

כל עוד נשמרה ההפרדה בין אלינור לבין בעלה רונן, כמעט בכל תחום, היא הצליחה להשלים עם חייהם המשותפים. אולם יש להודות שלעתים הותירו בה חיים אלה חלל ועצב לא ברורים. כאשר אביר נעוריה המפוקפק בגד בהסכם שביניהם, בקללות, באלימות ובהתפרצויות בכי וזעם קשות, נטולות כבוד ועוברות גבולות בעליל — לא יכלה עוד אלינור להשלים עם הדברים ובתוכה גמלה החלטה סופית בהחלט — לעולם לא תסלח לו.

כשתהום אדירה פעורה לפניה, חשה אלינור שכל שנותר הוא — לקפוץ פנימה ולגמור את הכל ברגע, אך דווקא אז התעוררו בה רגשות עזים כלפי החיים. היא תרה אחר אהבה, חיפשה מרפא, ביקשה להבין את סיפור חייה. כיצד הכל השתבש לה בבת אחת — לה, לאלינור החכמה והיפה, שתמיד שולטת בחייה ובטוחה במהלכים הנבונים בהם היא נוקטת, שתמיד מוצאת פתרון ענייני לכל מצב, שלעולם אינה מתבכיינת ולא מבקשת עזרה מאיש. בתום שלושה שבועות שבמהלכם חיכתה לתוצאות בדיקת הביופסיה, ולאחר שהתברר כי הן תקינות, עשתה אלינור שינויים מהותיים בחייה ועברה לבצע את שארית עבודתה התובענית מתוך ביתה. יתר הדברים נראו לה "חסרי ערך", למעט, אולי, אהבה חדשה, עליה עוד תספר בבוא היום.

שלוש שנים נוספות חלפו ואלינור התאוששה במקצת, אולי בזכות השעות הרבות שבילתה במכוני כושר במאמצים לשמור על בריאותה ועל גזרתה הנערית. ואז, יום אחד נולד בה הרצון לכתוב ספר, לספר את הסיפור שלה. הרי יש לה סיפור עוצמתי, בזאת היא משוכנעת, היא אישה מיוחדת עם מסר חשוב. אלינור משתוקקת לכתוב. היא מנסה. היא נזכרת שפעם יכלה, לפחות כך אהבה לזכור. האם באמת יכלה? או רק דמיינה? והרי היתה ילדה של ספרים. אז למה המילים נתקעות עכשיו כמו עצם בגרונה? היא לא יכולה להקיא אותן. היא רוצה לבכות מתוך תסכול וקצת מתוך כאב ראשוני עמום שהיא מתחילה לחוש. אבל כלום שבכלום, המילים שלה מתות בדרך למקלדת. המילים שלה חיות רק בחדרי ישיבות. רק לימים תבין שהמילים הטובות שכמהה אליהן, אלו שמסרבות לצאת מקצות אצבעותיה אל המקלדת, הן אותן מילים שהתקשתה לבטא באוזני בנה הצעיר, הילד שעושה לה שריטות.

אבל בינתיים זמנה דוחק. אלינור החלה לחפש מישהו שיכתוב את סיפורה, שיבין וידע לגלות את הנסתר, את מקורות נשיותה שאבדו לה בדרך לקריירה המזהירה שלה, בדרכה להיות עצמאית בכל מחיר. פנתה לזה ולאחר, ישבה איתם וסיפרה מה שסיפרה, אבל שום דבר לא התחבר לכלל דבר שנגע בה, כלום.

יום אחד, כשישבה באפס מעשה באחר צהריים משמים במיוחד, שהרי עכשיו לצערה יש לה זמן, הדליקה את מקלט הטלוויזיה. מהמרקע ניבטו אליה פניה של תמרה אפלבוים, פסיכולוגית ותיקה שזכרה אותה בחיבה עמומה, לא לגמרי מובנת. תמרה זו היתה כה שונה ממנה, אבל אלינור זכרה באופן מוחשי את החיבה ההדדית שגילו זו כלפי זו כשנפגשו באקראי בנסיבות חברתיות. תכנית הטלוויזיה עסקה ביחסים במשפחה. הפאנל ליהג וליהג וגרם לאלינור כעס עמום. אתם מבלבלים את המוח, רצתה לצעוק להם, אבל לא כיבתה את המכשיר. היא היתה סקרנית לשמוע את דברי תמרה. לקראת סוף התוכנית פנתה המנחה אל תמרה ושאלה אותה: "את מאמינה שניתן לתקן יחסים עכורים? אנשים מסוגלים לסלוח? לשכוח? לעבור הלאה? פגשת אנשים כאלה?"

תמרה חייכה במבוכה קלה. אלינור אהבה את מבוכתה, שזיהתה וזכרה. מבוכה של אישה, שגם באומרה דברים של טעם, לא היתה בטוחה לחלוטין כי מקשיבים לה. ניכר היה בה, שישיבתה בפאנל המומחים לא נוחה לה. היא השיבה בקול רך ועדין שעמד בניגוד חריף לקולם הבוטח של המומחים האחרים: "לסלוח? לשכוח? אנשים יכולים באופן חלקי, אם הם מאוד רוצים. מעשה המחילה דורש לבחוֹר בתעצומות נפש ולפעמים הוא מתרחש ברגע אחד של הארה. אני נזכרת באישה אחת בטיפולי," הוסיפה תמרה, "שהיתה לה הארה כזו אחרי זמן רב שלא יכלה לסלוח לבעלה שבגד. ערב אחד היא ראתה אותו (הוא לא הרגיש שהיא מתבוננת בו), יושב כפוף מול המחשב ודמעה זולגת על לחיו. הדמעה הזו, כך סיפרה לי האישה, שברה את לבה. בבת אחת יכלה לראות את בעלה ואת כאבו, וכל מה שרצתה זה לחבק אותו."

תמרה השתתקה לכמה שניות ואפילו חברי הפאנל הדברנים דממו. לאחר מכן הוסיפה: "ראיתי נשים וגברים שנבגדו והצליחו לנצח את זיכרונות העבר בכוחות משותפים בעזרת הרבה נחישות, התמדה והמון נדיבות. ראיתי גם הורים וילדים שהתפייסו והתקרבו מחדש. כן, ראיתי."

אלינור היתה מרותקת. בבת אחת ידעה — היא רוצה שתמרה תכתוב את סיפורה. לאט-לאט התבהר לה מדוע היא רוצה את תמרה: היא היתה אישה ללא קצוות חדים, אישה שרואה מבעד. פסיכולוגית מזן אחר, כמעט אפשר לומר פסיכולוגית שהיא לא "פסיכולוגית". זה התאים מאוד לאלינור, שפחדה ממילים. נדמה היה לה שעם מישהי כמוה, היא תחוש בטחון ותוכל להתרפק עליה. גם גילה המבוגר של תמרה נסך בה תחושה של אִמהוּת גדולה שתוכל לגונן עליה אף מפני עצמה...

היא ניגשה למחשב, מצאה בזריזות את מספרי הטלפון של תמרה והתקשרה.

"היי, תמרה, מה שלומך? אלינור מדברת, זוכרת אותי?"

תמרה [לאחר כמה שניות של היסוס, בחביבות ובחום]: "אלינור, אלינור, איזו הפתעה. מה שלומך?"

אלינור: "אני בסדר. נוכל להיפגש?"

תמרה: "בטח, בשמחה (לעצמה: מעניין מה קרה). בואי נקבע. אבל אני נורא סקרנית [בעליזות], שתדעי."

אלינור: "בואי נקבע. אספר לך כשניפגש."

אחרי שהניחה את הטלפון חזרה במקומו, שמה לב שבאורח אוטומטי כמעט ביצעה את השיחה הזו מחדר השינה שלה, אם כי איש לא היה בבית. כבר אז החליטה שאת "הדבר הזה", שעוד לא ידעה לקרוא לו בשם, היא תשמור בסודי סודות. הרגל הסודיות של אלינור גרם לה משום מה לשמור על נימה רשמית בשיחה הטלפונית עם תמרה במקום להרעיף עליה דברי חיבה ושבח. אגיד לה את שבחה בפניה, כשניפגש, חשבה.

אלינור התכוננה לפגישה באותה יסודיות שאפיינה את הכנותיה לפגישות עסקיות, אך לספרים ולנתונים שהביאה עמה לא היה הפעם דבר וחצי דבר עם מיזמים עסקיים, הם היו אישיים ואינטימיים, שהרי מדובר כאן במיזם אישי. היא היתה נבוכה שלא כדרכה והלכה סחור סחור. תמרה הבינה ולא הבינה. בחירתה של אלינור בה, דווקא בה, כאחת שתדע לכתוב את סיפורה, הפליאה אותה. אותה תחושה ישנה נושנה של פליאה צצה בתוכה כל אימת שהיתה נבחרת, כלומר "מסומנת" כ"מיוחדת", כ"יודעת". אף פעם לא היתה בטוחה שזכתה בכך בדין. הרי ברור לה שעוד רגע ייחשף קלונה ויתגלה שהיא בסך הכל מתחזה... ובעוד היא מעכלת את ההפתעה, חשה אי נוחות נוספת שנבעה מהגדרת המשימה. לכתוב כסופרת צללים? הרעיון הזה לא התאים לתמרה, היא חשה רתיעה. לא ולא! חשבה. אותו קוצר נשימה מוכר החל להציק לה. חופש, חמצן! רצתה לצעוק. אלינור היתה צריכה להסביר לה שוב ושוב, שכוונתה למשהו אחר. אחר לגמרי. כל אותו זמן עשתה אלינור כמיטב יכולתה להוכיח באותות ובמופתים, במחמאות, ובציטוטים מכמה מספריה של המטפלת הוותיקה, כדי שזו תשתכנע שנבחרה לתפקיד המספרת מתוקף כישוריה כסופרת. אלינור הצהירה באוזני תמרה, שיהיה לה חופש יצירה בתהליך כתיבת הסיפור והיא תוכל לכרוך מציאות בדמיון, כמיטב הבנתה והשראתה, ולגרום לסיפורה של אלינור להפוך ליצירה ספרותית ראויה. לזאת הסכימה תמרה וכמעט נרגעה.

לאחר מכן הגיעו לחלק העסקי. אלינור שלטה היטב בפן הזה. מאז ומתמיד התבוננה באביה, איש העסקים המצליח שלימים הפך להיות בנקאי מכובד, בנהלו את ענייניו הכספיים בקשיחות של אחד שיודע, ולמדה ממנו. מבוכתה של תמרה מההיבט הכספי של ההסכם ביניהן שעשעה את אלינור, אך היא הופתעה מכך שזו עומדת על העיקרון כי הפגישות ביניהן יהיו על רקע טיפולי ואף נבהלה מעט. הרי להיות מטופלת לא ידעה. טיפול? עזרה? חשיפה? בחושיה החדים קלטה את נקודת החולשה שלה מול המטפלת. אבל תמרה היתה נחושה שכך יהיה — הפגישות ייערכו בקליניקה שבביתה וגם ישולמו כדת וכדין, אחרת ישתבשו היחסים הנחוצים לכתיבתו של סיפור הנולד במהלך תהליך טיפולי. כל זה היה קשה ומעט מביך לאלינור. רצתה ונרתעה. היא עוד התמקחה על המחיר, ולו כדי לחוש מידה של שליטה בעניינים, גם בשל מצבה הכלכלי שכבר לא היה כמו פעם. בעובדה מצערת זו היא נאלצה להודות באי רצון בולט ובעיקר בתחושת אי נוחות. למרות הקשיים הראשוניים הללו הן הביטו בחום זו בעיני זו ובטחו אחת באחרת.

באותו לילה, או אולי בליל המחרת, חלמה אלינור חלום. יופי ואימה נשזרו בחלומה. היה בו יער והיה חושך. הכוכבים נצצו בתוך החשיכה העבותה, זרחו, האירו את השמים באור רך ואפפו בהילה את ענפי העצים הגבוהים. היא עמדה בין העצים. הם הביטו בה. אנשים בדמות עצים עם עיניים. זה נראה כל כך טבעי. היא הכירה אותם. כל עץ היה מישהו מבני משפחתה ומחבריה. הם התלחשו, הם צחקו, לעגו לשאיפתה לכתוב ולהנציח את סיפור חייה שבעצם לא מעניין אף אחד. הם ריכלו עליה ברשעות, כמו אינה נוכחת, למרות שעמדה שם חשופה לעיניהם.

תמיד היא חשבה שהיא חשובה, האישה הזאת, שמעה את קולה של חברתה הטובה שבטחה בה. היא לא תעז לספר את הסיפור האמיתי ולגלות לעולם איזו מין שתלטנית רודנית היא, ושבעצם היא פשוט אישה חלשה, לחש קולו הנמוך, בעל הגוון הלגלגני-אדיש של בעלה. היא והסיפורים שלה. מרגע שנולדה, היה לי ברור שהיא מוזרה, בקע קולה של אמה, אשר צלילו היה מרושע.

בשביל מה את צריכה את זה? ליטף אותה לרגע קולו החם של אביה. הקולות והלחשושים התערבלו זה בזה והפכו להמיה מתמשכת, מטרידה, כמו הדים מבאר עמוקה ואפלה. אלינור עמדה שם כל אותה עת, אחוזת אימה, כפות ידיה צמודות בכוח על לוח לבה ושפתיה לוחשות: אני דווקא, דווקא יש לי, יש לי סיפור.

וכך התעוררה, בקושי, כשכפות ידיה לוחצות על לוח לבה ומקשות על נשימתה. דממת הלילה שרתה על הבית. תקרת חדר השינה נדמתה לה גבוהה בהרבה מהרגיל, וקירות החדר סגרו עליה. מבט מהיר במחוגי השעון הזרחניים שמול מיטתה הראה לה, לחרדתה, שהשעה שלוש. עוד כארבע שעות לפניה לסבול את נחירותיו של בעלה, הרועמות וחודרות קירות. אף על פי שישנו בחדרים נפרדים בשנים האחרונות, לא יכלה להימלט מנחירותיו, שדמו לעתים לחרחורים של אדם גוסס. היא תהתה מדוע הדבר משפיע על כל גופה כמין עינוי. היתה מתכווצת ורוצה להקיא את הקולות המכוערים הללו בחזרה אליו, מקללת אותו בשקט ומופתעת כל פעם מחדש מעוצמת תגובותיה, שהלכו והחריפו עם הזמן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*