פרק 1
12 בספטמבר 2013. פירלנד, אוקלהומה
19:56
המפקד השקיף על הבית הפרוורי שבו התגוררה משפחתו של המנוול הערמומי. במשך תשע-עשרה שנים הוא הצליח לחמוק מנקמת ידו הארוכה – אבל עכשיו זה נגמר.
שני חייליו הנאמנים היו לצדו, נשקם דרוך. הגיע הזמן לסגור חשבון.
עדיף לחכות עד שיחשיך לגמרי; כך יפחת הסיכוי שיבחינו בהם.
כאילו שזה משנה, חשב.
השמש שקעה. בשעה זו כבר היו רחובות העיירה פירלנד ריקים לגמרי. סבך עלים התגלגל לו ברוח הקלה לאורך הרחוב, כמו הושאל מאיזו סצנה של מערבון ישן.
וובר, אני לא מאמין שהצלחת לשרוד בחור הזה עשרים שנה. אני מזמן הייתי תוקע לעצמי כדור בראש.
ההוראות היו ברורות: יש לחסל את כולם, מלבד המטרה.
המפקד סימן לאנשיו להתכונן לתזוזה. רגע האמת הגיע.
* * *
משפחת מיטשל התיישבה לארוחת הערב בדיוק בשעה שמונה, כפי שנהגו לעשות מדי יום.
"מקס, אתה יודע איפה בקי?" שאלה אמילי בזמן שהניחה על השולחן צלחת עמוסה בקלחי תירס חמים, האהובים על בתה.
"היא שלחה לי הודעה שתישאר לאכול אצל משפחת אוסבורן. עדיין נותר לה ולאשלי ללמוד פרק שלם על מלחמת העולם הראשונה," ענה בעלה.
ברנדון הוריד אל צלחתו בבת אחת שלושה קלחי תירס מהבילים והחל לכרסם ברעבתנות.
"ומה אתך? קיבלת משהו מעניין בדואר?" שאלה אותו אמו.
הצעיר בן התשע-עשרה גלגל את עיניו לפני שחזר להתמקד בקלח שלו. בימים אלו היה אמור לקבל בחזרה תשובות מהקולג'ים אליהם שלח פניית קבלה.
"אל תדאג, יש עוד זמן," ניסה האב להרגיע את בנו.
הפעם ברנדון לא טרח אפילו להסיר את מבטו מהקלח הצהוב.
"בכל מקרה, מקס, אל תשכח לאסוף מחר את החליפה שלך מניקוי יבש. החתונה של אדי ולילי בעוד יומיים," שינתה אמילי את נושא השיחה.
"אמא, יש קולה?" שאל ברנדון, שסוף-סוף הואיל בטובו להסיט את מבטו מהצלחת, וכעת התמקד בכוס הזכוכית הריקה שלו.
"במקרר..." הפטירה האם בחוסר רצון, עוקבת במבטה אחר בנה, שהלך לכיוון המטבח. היא העדיפה שימזוג לעצמו שתייה מקנקן המים הקרים שהציבה במרכז השולחן.
"רגע, החתונה היא בעוד יומיים? שאל מקס. "כי אני לא חושב שמחר אספיק לעבור..."
קול חבטה עז קטע את דבריו; מישהו פרץ את הדלת. עוד לפני שהספיק לקום ולבדוק את העניין, רעש ירייה החריש את אוזניו וראשה של אשתו נשמט על צלחתה. הדם נטף מפצע כניסת הכדור, מעל אוזנה הימנית, והכתים את המפה הלבנה. לחייה השמאלית נחה בשלווה על צלחת החרסינה, עיניה פעורות ומבטן מזוגג.
מקס בקושי הצליח להתיק את עיניו מהמראה המזעזע ולהישיר מבטו אל הרוצח המתועב, שכיוון את אקדחו היישר אליו.
המראה המוכר הצליף בו מיד.
"איפה ברנדון?" שאל התוקף ברשעות.
עיניו של האב החרד נפערו בתדהמה ובאופן בלתי-נשלט נעו ימינה – מסגירות את מיקומו של בנו – שנייה לפני שחזרו לנעוץ מבט באיש שהרס את חייו.
"למטבח!" הורה המפקד לאחד מאנשיו. רק עכשיו קלט מקס שהרוצח אינו לבדו.
"לא! עצור! ברנדון, תברח!" הוא צרח וקם לחוש לעזרת בנו.
מאוחר מדי. קול הנפץ של הירייה ודממת המוות שהשתררה לאחר מכן צרמו לאוזניו.
"זה נראה לי הוגן; עין תחת עין. אתה לקחת ממני את המשפחה שלי, אני לוקח ממך את המשפחה שלך."
באותו רגע הבין מקס שהסיוט הנורא, ממנו חשש כל השנים, הפך למציאות.
ברוך הבא לגיהנום.
דקות ספורות שמשנות את חייך לנצח: אשתך נרצחת לנגד עיניך, בנך הבכור נורה למוות והאויב המושבע שלך עומד מולך עם אקדח בידו ואומר:
"הגורל של המשפחה שלך כבר נחרץ. מעכשיו אני האלוהים החדש שלך. אני אקבע אם תחיה או תמות ואיך זה בדיוק יקרה, אז כדאי מאוד שתתחיל לשתף פעולה."
עיניו הכחולות של מקס שיפדו את פרצופו של ריי הלבורגן, ראש ארגון הפשע הגדול ביותר בניו-יורק. הוא כבר התכוון לומר לו ללכת לעזאזל ולרוץ היישר אל הקנה המבורך של אקדחו; המוות לא הפחיד אותו יותר.
לפתע נזכר – בקי. צמרמורת חלפה בגבו. הוא חייב להציל את בתו הצעירה. אסור שהלבורגן ידע על קיומה. הוא חייב להרחיק את החלאות האלה מכאן לפני שהיא תחזור.
"ניצחת, הלבורגן, אעשה כל מה שתרצה."
