קרנשו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרנשו
הוספה למועדפים
5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קתרין אפלגייט, זוכת מדליית ניוברי על ספרה "איוון האחד והיחיד" (ידיעות ספרים, 2014), כתבה סיפור מרגש ורב־קסם על ילד אמיץ ועל דרכו המיוחדת להתמודד עם תקופה לא פשוטה.

    תקציר

    לג'קסון יש עיניים חדות והיגיון בריא. לכן הוא יודע שחברים דמיוניים לא קיימים במציאות. אלא שאז מגיע לבקר אותו חבר ותיק: קְרֶנְשׁוֹ, חתול ענק מדבר והולך על שתיים, שהיה החבר הדמיוני שלו בכיתה א'. 
     
    הביקור הזה מעורר אצל ג'קסון תהיות מטרידות: האם הוא לא קצת בוגר בשביל חבר דמיוני? האם אנשים אחרים יכולים לראות את קרנשו? ואולי קרנשו הגיע כי ג'קסון זקוק לו במיוחד עכשיו, כשההורים שלו נקלעו לבעיות כלכליות וקיים חשש שהמשפחה תצטרך לעזוב את הבית? 
     
    זה לא פשוט להיות ילד כשהכול מסביבך לא יציב ולא ברור. ההורים של ג'קסון נפלאים, אבל כשיש לו שאלות על המצב, הם מתבדחים במקום להגיד את האמת. אחותו הקטנה צריכה אותו יותר מתמיד, אז אל מי הוא יכול לפנות?

    פרק ראשון

    שמתי לב לכמה דברים מוזרים בחתול שגלש על הגלים.
    דבר ראשון: הוא גלש על הגלים.
    דבר שני: הוא לבש חולצת טריקו. על החולצה היה כתוב, כלבים שוטים. חתולים שולטים!
    דבר שלישי: הוא החזיק מטרייה סגורה, כאילו הוא פוחד להתרטב. וחייבים להודות שפחד מהתרטבות זה לא בדיוק הקטע בגלישת גלים.
    דבר רביעי: אף אחד אחר בחוף לא ראה אותו, כנראה.
    הוא תפס גל טוב וטס קדימה בגלישה חלקה. אבל כשהוא התקרב לחוף, הוא עשה טעות ופתח את המטרייה. משב רוח חזק העיף אותו לשמים. הוא כמעט פגע בשחף.
    אבל גם השחף לא ראה אותו, כנראה.
    החתול ריחף מעלי כמו בלון פרוותי. הסתכלתי ישר למעלה. הוא הסתכל ישר למטה. הוא נופף לי.
    הז'קט שלו היה שחור ולבן, כמו פינגווין. רק להוסיף מגבעת ועניבת פרפר, והכול יהיה מושלם. נראה שהוא עף למקום חגיגי.
    והוא גם נראה לי נורא מוכר.
    ״קרֶנשו,״ לחשתי.
    העפתי מבט סביבי. אנשים בנו ארמונות בחול, שיחקו בצלחת מעופפת, חיפשו סרטנים. אבל אף אחד לא הסתכל על החתול הגולש שריחף בשמים בעזרת מטרייה.
    עצמתי עיניים חזק וספרתי עד עשר. לאט־לאט.
    עשר שניות נראו לי זמן מספיק בדיוק בשביל להפסיק להשתגע.
    הרגשתי קצת מטושטש. אבל זה קורה לי לפעמים כשאני רעב. מאז ארוחת הבוקר לא אכלתי כלום.
    בסוף פקחתי את העיניים ונאנחתי בהקלה. החתול נעלם. השמים האינסופיים היו ריקים.
    ואז — פוף! — ממש ליד הרגליים שלי, נחתה מטרייה וננעצה כמו חץ ענקי.
    היא היתה אדומה וצהובה, מקושטת בציורי עכברים קטנים חייכניים. על הידית היה כתוב בטוש: השמשייה הזאת שייכת לקרנשו.
    שוב עצמתי את העיניים. ספרתי עד עשר. פקחתי את העיניים, והמטרייה (או השמשייה) נעלמה. בדיוק כמו החתול.
    יום שישי, סוף יוני, מזג האוויר חם ונעים. אבל אני רעדתי מקור.
    כמו ברגע שקופצים מהמקפצה לעבר המים העמוקים בבריכה:
    יצאנו לדרך. עוד לא הגענו לשם. אבל ברור שאין דרך חזרה.
    קתרין אפלגייט, זוכת מדליית ניוברי על ספרה "איוון האחד והיחיד" (ידיעות ספרים, 2014), כתבה סיפור מרגש ורב־קסם על ילד אמיץ ועל דרכו המיוחדת להתמודד עם תקופה לא פשוטה.

    עוד על הספר

    קרנשו קתרין אפלגייט
    שמתי לב לכמה דברים מוזרים בחתול שגלש על הגלים.
    דבר ראשון: הוא גלש על הגלים.
    דבר שני: הוא לבש חולצת טריקו. על החולצה היה כתוב, כלבים שוטים. חתולים שולטים!
    דבר שלישי: הוא החזיק מטרייה סגורה, כאילו הוא פוחד להתרטב. וחייבים להודות שפחד מהתרטבות זה לא בדיוק הקטע בגלישת גלים.
    דבר רביעי: אף אחד אחר בחוף לא ראה אותו, כנראה.
    הוא תפס גל טוב וטס קדימה בגלישה חלקה. אבל כשהוא התקרב לחוף, הוא עשה טעות ופתח את המטרייה. משב רוח חזק העיף אותו לשמים. הוא כמעט פגע בשחף.
    אבל גם השחף לא ראה אותו, כנראה.
    החתול ריחף מעלי כמו בלון פרוותי. הסתכלתי ישר למעלה. הוא הסתכל ישר למטה. הוא נופף לי.
    הז'קט שלו היה שחור ולבן, כמו פינגווין. רק להוסיף מגבעת ועניבת פרפר, והכול יהיה מושלם. נראה שהוא עף למקום חגיגי.
    והוא גם נראה לי נורא מוכר.
    ״קרֶנשו,״ לחשתי.
    העפתי מבט סביבי. אנשים בנו ארמונות בחול, שיחקו בצלחת מעופפת, חיפשו סרטנים. אבל אף אחד לא הסתכל על החתול הגולש שריחף בשמים בעזרת מטרייה.
    עצמתי עיניים חזק וספרתי עד עשר. לאט־לאט.
    עשר שניות נראו לי זמן מספיק בדיוק בשביל להפסיק להשתגע.
    הרגשתי קצת מטושטש. אבל זה קורה לי לפעמים כשאני רעב. מאז ארוחת הבוקר לא אכלתי כלום.
    בסוף פקחתי את העיניים ונאנחתי בהקלה. החתול נעלם. השמים האינסופיים היו ריקים.
    ואז — פוף! — ממש ליד הרגליים שלי, נחתה מטרייה וננעצה כמו חץ ענקי.
    היא היתה אדומה וצהובה, מקושטת בציורי עכברים קטנים חייכניים. על הידית היה כתוב בטוש: השמשייה הזאת שייכת לקרנשו.
    שוב עצמתי את העיניים. ספרתי עד עשר. פקחתי את העיניים, והמטרייה (או השמשייה) נעלמה. בדיוק כמו החתול.
    יום שישי, סוף יוני, מזג האוויר חם ונעים. אבל אני רעדתי מקור.
    כמו ברגע שקופצים מהמקפצה לעבר המים העמוקים בבריכה:
    יצאנו לדרך. עוד לא הגענו לשם. אבל ברור שאין דרך חזרה.