רגע מפחיד במלון קרלטון, תל אביב
הלב שלי דפק בקצב מסחרר. הרגשתי רותחת ואדומה בפנים. התאמנתי במשך שעות לרגע הזה, אחרי כמעט 8 שנים שבהן ניסיתי להימנע ממנו, והנה הוא הגיע. הרגע שבו הייתי אמורה לעלות על במה, מול קהל, ולנאום בשפה זרה, ועוד בפני לקוח גלובלי גדול – חברת תקשורת שרגילה למצויינות.
ההרצאה נערכה במלון קרלטון בתל אביב. כשהחניתי את הרכב, קלטתי לפתע שכבר הרציתי שם פעם. אלא שאז נשמעה אזעקה, ומטח טילים נורה על תל אביב. נאלצתי לעצור את ההרצאה באמצע ולפנות את האולם. לבסוף, לאחר שהטילים נפלו בשטח פתוח, חזרנו לאולם כאילו היה מדובר בהפסקת קפה קלילה.
אבל אי אפשר תמיד לקוות לניסים. את ההרצאה הזו הייתי חייבת להעביר, ובאנגלית.
הגעתי ללובי וחיפשתי את האולם הנכון. במעלית פגשתי את אחד המשתתפים, שהגיע ממקסיקו, והחלטתי להתחמם לפני ההרצאה בסמול טוק קצר. הצגתי את עצמי וביקשתי ממנו לפתור לי חידה שמעסיקה אותי עוד כשהתחלתי לחקור את תחום האיזון בין עבודה לחיים הפרטיים: למה מקסיקו, מכל המדינות, נמצאת במקום השלישי מהסוף במדינות ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) בתחום האיזון? ומה קרה לסייסטה המפורסמת?
הוא צחק ואמר שהם עדיין עושים סייסטה, אבל שעות העבודה הארוכות טמונות בעובדה שהמקסיקנים עושים המון הפסקות בעבודה. הם עושים הפסקת סייסטה וחוזרים לעבודה אחריה, אבל משום שאין להם סבלנות לפקקים הם נשארים עד מאוד מאוחר בעבודה. כלומר, בשורה התחתונה הם עובדים המון – אבל לא פרודקטיביים במיוחד...
המעלית נפתחה. האולם היה לפני, והאורח נפרד ממני לטובת חבריו בקהל.
נשמתי עמוק.
העולם מחולק לשלושה סוגים של אנשים.
הקורבנות: אנשים שמחכים שיעשו עבורם דברים, שמקבלים את המציאות כמו שהיא. הם חושבים שהעולם נגדם.
האנשים הרגילים: הם יודעים כש"משהו לא בסדר" אצלם, ושהם צריכים לקחת אחריות על עצמם ולשנות את המציאות של עצמם, אבל הם לא יודעים איך – זה נראה להם קשה מדי, או שזה "משהו שאחרים עושים".
הגיבורים: הם האנשים שמצליחים לעשות קסמים. הם מפסיקים לעשן, הם עושים ספורט, הם מצליחים לשלב קריירה עם חיי משפחה. הם מגדירים לעצמם מטרות ומשיגים אותן. הם מגייסים את כל הכוחות החבויים על מנת להגיע למטרות. הם מבינים שבעצם אין ברירה ורק הם יכולים להפעיל את הכוחות האלה בזמן ובמקום הנכון. אנחנו מסתכלים עליהם מהצד ולא מבינים איך הם עושים את זה ובדרך כלל ממציאים לעצמנו סיפור טוב שמסביר למה הם הצליחו איפה שאנחנו לא.
מעולם לא הייתי קורבן. התחלתי את החיים שלי כאדם רגיל, וכמו כל ה"רגילים" הצלחתי להשיג חלק גדול מהמטרות שלי, בעבודה קשה ובהליכה בתלם. אבל היו מספר דברים, חשובים מאוד, שפשוט לא הצלחתי. הם היו "הלווייתן הלבן" שלי, "הארץ המובטחת".
אחד מהם היה לנאום בשפה זרה – ובשבילי, זו אנגלית.
לכאורה, אין הרבה היגיון בפחד שלי. סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת מקווארי בסידני, אוסטרליה, ומזה 15 שנים אני חוקרת וקוראת חומרים מקצועיים באנגלית. מצד שני, ממתי לפחדים יש קשר כלשהו להיגיון? מדובר בשני מושגים זרים לחלוטין אחד לשני.
פחד במה קיים אצל אנשים רבים – במיוחד אם צריך לנאום בשפה זרה. אנחנו מפחדים להישמע מטופשים, לא להיות מובנים ולהיתקע בלי המילה המתאימה. גם אצל מרצים מנוסים, כמוני, הפחד הזה קיים – ואפילו גדול יותר. הסיבה: הניסיון שצברתי בהרצאות בשפת האם שלי הקנה לי נינוחות נעימה על הבמה, יכולת מדוייקת להעביר מסרים ולשכנע, ותחושת שחרור שמאפשרת להתבדח ולצחוק. ההתמודדות עם הרצאה בשפה זרה מחייבת אותי לא רק להשלים את הפער בשפה, אלא גם את הפער באומנות ההרצאה בשפה אחרת – וזה לא פשוט כלל.
האם אוכל, אי פעם, להצליח לנאום בפני קהל, בשפה זרה?
ברגע שהחלטתי שאני כותבת את הספר הזה, הכרזתי שאני מתחילה ליישם את השיטה שאותה פיתחתי על הפחדים והקשיים הכי גדולים שלי, אלה שעדיין לא פתרתי. כמו, למשל, לנאום בשפה זרה.
עליתי על הבמה באולם והתחלתי להציג את עצמי. בהבזק של רגע שיתפתי את הקהל בכך ש"זה מוזר, אבל בכל פעם שאני מרצה במלון קרלטון קורה משהו מפחיד. בפעם האחרונה זה היה הטילים, והיום אני צריכה להרצות באנגלית... אני לא בטוחה מה יותר מפחיד", סיימתי והבטתי בגוש הדומם בתקווה.
לאחר רגע קטנטן של שקט, כולם צחקו.
נרגעתי. לא האמנתי שאני עושה את זה – אני מרצה באנגלית.
זה היה ה-Hero moment (רגע-על) המודע הראשון שלי.
בזכותו אתם קוראים את הספר הזה.
