אהבה אבודה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה אבודה
מכר
אלפי
עותקים
אהבה אבודה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

אהבה אבודה

4.6 כוכבים (53 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית, וספריה היו שם לרבי־מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות, והיא זכתה להכרה גם בעולם. ספריה 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה', 'דמעות של אהבה' ו'הציור האחרון של ואן גוך' היו לרבי־מכר גם בארץ.

    תקציר

    הרומן אהבה אבודה מבוסס על סיפור אמיתי.
     
    פראג, ערב מלחמת העולם השנייה. חלומותיהם של זוג אוהבים מתנפצים כשהפלישה הנאצית מפרידה ביניהם. עשרות שנים לאחר מכן, הרחק משם, בניו יורק, שני זרים מזהים זה את זה לפתע.
     
    הגורל מעניק לי'וֹזֶף וללֶנקה הזדמנות נוספת. מהחיים הנוצצים והנוחים בפראג לפני הכיבוש, דרך אימת הכיבוש הנאצי באירופה, אהבה אבודה בוחן את כוחה של אהבה ראשונה, את היכולת האנושית להתגבר ואת כוחו של הזיכרון.
     
     
    אליסון ריצ'מן היא סופרת אמריקאית מצליחה. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש-עשרה שפות והיא זכתה להכרה בארצה ובעולם. ספרה גן המכתבים זכה להצלחה מסחררת בארץ ואהבה אבודה הוא רב-מכר בינלאומי. ריצ'מן שוקדת עתה על כתיבת ספרה הבא.
     
    "באהבה אבודה טרגדיה ותקווה, אהבה ואובדן, והכוח להתגבר נבחנים באמצעות כתיבתה הרגישה ודמויותיה רבות-העוצמה של ריצ'מן."
    Booklist

    פרק ראשון

    ניו יורק
    2000
     
    הוא התלבש במיוחד לכבוד האירוע, בחליפה מגוהצת ובנעליים מצוחצחות. כשהתגלח, הוא הִפנה כל לחי בקפידה אל המראָה כדי לוודא שלא פִספס שום זיף. מוקדם יותר באותו אחר צהריים הוא קנה אפילו קרם שיער בריח לימון כדי להחליק את התלתלים המעטים שעוד נותרו לו.
    רק נכד אחד ויחיד היה לו, ובמשך חודשים ציפה לחתונה הזאת. ואף שפגש את הכלה רק פעמים ספורות, היא מן ההתחלה מצאה חן בעיניו. היא היתה נבונה ומקסימה, הרבתה לצחוק, והיה בה נופך של אלגנטיות בנוסח העולם הישן. בעצם רק כשישב שם ובהה בה בעוד נכדו אוחז בידה, תפס בכלל עד כמה נדירה היא התכונה הזאת.
    גם עכשיו, כשנכנס למסעדה שבה נערך מפגש המשפחות ערב לפני החתונה, חש למראה הבחורה כאילו הוא נשאב לזמן אחר. הוא הבחין שכמה מן האורחים נגעו בהיסח הדעת בגרונם בגלל צווארה של הצעירה הזאת, שעלה יפה וארוך מתוך שמלת הקטיפה שלה עד שהיא נראתה כלקוחה מציור של קְלימְט. שערה היה אסוף בפקעת לא הדוקה, שני פרפרים קטנים עם אבני חן ומחושים בורקים נחו ממש מעל אוזנה השמאלית, ונראה כי בעלי הכנף האלה נחתו זה עתה על שערה האדום.
    נכדו ירש ממנו את תלתליו הכהים הסוררים. בניגוד גמור לכלה־לעתיד, הנכד זע בעצבנות במקומו בעוד שהיא כמו ריחפה בחדר. הוא נראה כמי שחש בנוח יותר כשבידיו סֵפר ולא כוס שמפניה. עם זאת משהו נינוח זרם בין השניים, מין איזון שבזכותו הם נראו מתאימים להפליא. שניהם נבונים, בעלי השכלה גבוהה, דור שני של אמריקאים. בקולם לא שרד אף שמץ מן המבטא הזר שעיטר את האנגלית של הסבים שלהם. בבוקר יום ראשון תופיע ב״ניו יורק טיימס״ הידיעה על חתונתם בזו הלשון:
    אלינור טאנְץ נישאה אמש לג'ייסון בַּאוּם ב״רֵיינבּוֹ רוּם״, מנהטן. הרב סטיבן שוורץ ערך את הטקס. הכלה, 26, סיימה את לימודיה בקולג' אַמהֶרסט ומועסקת כעת במחלקה לאמנות דקורטיבית של בית המכירות הפומביות ״כריסטי'ס״. אביה של הכלה, ד״ר גֶ'רֶמי טאנץ, הוא אונקולוג בבית החולים ״מֶמוֹריַאל סְלוֹאן־קֶטֶרינג״ במנהטן. אִמה, אֶליזה טאנץ, עובדת כמרפאה בעיסוק בבתי ספר ציבוריים בניו יורק. החתן, 28, בוגר אוניברסיטת בראוּן ובית הספר למשפטים של יֵיל, וכיום שותף במשרד קֵייהיל גורדון וריינדֶל. אביו, בנג'מין באום, היה עד לאחרונה עורך דין במשרד קְראבאת, סוֵויין ומוּר בניו יורק. אמו של החתן, רֶבֶּקה באום, היא מורה בגמלאות. בני הזוג הכירו זה את זה באמצעות חברים משותפים.
    ליד השולחן המרכזי הוצגו זה לפני זה לראשונה הסבא והסבתא היחידים שנותרו בחיים משני הצדדים. ושוב היטלטל הסבא של החתן למראה האישה שלפניו. עשרות שנים הפרידו בינה לבין נכדתה, אבל היה בה משהו מוכּר. הוא חש בזה מיד, מרגע שהביט בעיניה.
    ״אני מכיר אותך מאיזה מקום,״ הוא הצליח לבסוף לומר, אף שהרגיש כאילו הוא מדבר עכשיו עם רוח רפאים, לא עם אישה שזה עתה פגש. גופו הגיב מבפנים באופן שהוא לא ממש הבין. הוא הצטער ששתה את כוס היין השנייה. עכשיו בטנו התהפכה, והוא בקושי נשם.
    ״אתה בטח טועה,״ היא אמרה בנימוס. היא לא רצתה להישמע בוטה, אבל גם היא ציפתה במשך חודשים לחתונת נכדתה ולא רצתה שדעתה תוסח מאירועי הערב החגיגי הזה. כאשר ראתה שהצעירה מיטיבה להתנהל עם הקהל, כשלחיים רבות מופנות אליה לנשיקה ומעטפות נתחבות לידיה ולידי ג'ייסון, נדרשה לצבוט את עצמה כדי לוודא שבאמת זכתה לחיות ולהיות עדה לכל המתרחש.
    אבל הזקן הזה לצדה לא הרפה.
    ״אני דווקא בטוח שאני מכיר אותך מאיזה מקום,״ הוא חזר ואמר.
    היא הסתובבה, ועכשיו הוא ראה את פניה טוב יותר. עור דק, שיער כסוף, עיניים כחולות צוננות.
    אבל צל של משהו כחול כהה מתחת לאריג השקוף של שרוולה הוא שהעביר צמרמורת בעורקיו הזקנים.
    ״השרוול שלך...״ אצבעו רעדה כשנשלחה לגעת במשי.
    פניה התעוותו כשהוא נגע בפרק ידה ואי־נוחות ניכרה בהן.
    ״השרוול שלך, תרשי לי?״ הוא ידע שזאת חוצפה מצדו.
    היא הישירה בו מבט.
    ״תרשי לי לראות את זרועך?״ הוא אמר שוב. ״בבקשה.״ והפעם קולו נשמע כמעט נואש.
    עכשיו היא בהתה בו, עיניה נעוצות בעיניו. וכמו אחוזת דיבוק הפשילה את שרוולה. ושם על זרועה, ליד כתם לידה חום קטן, נראו שש ספרות מקועקעות.
    ״זוכרת אותי עכשיו?״ הוא שאל ברעדה.
    היא הביטה בו שוב, כמו מעניקה משקל ועצמות לרוח רפאים.
    ״לֶנקָה, זה אני,״ הוא אמר. ״יוזֶף. בעלך.״

    אליסון ריצ'מן היא סופרת מוכרת ומצליחה בארצות הברית, וספריה היו שם לרבי־מכר. הרומנים שלה תורגמו עד כה לחמש־עשרה שפות, והיא זכתה להכרה גם בעולם. ספריה 'גן המכתבים', 'אהבה אבודה', 'שעות הקטיפה', 'דמעות של אהבה' ו'הציור האחרון של ואן גוך' היו לרבי־מכר גם בארץ.

    אהבה אבודה אליסון ריצ'מן
    ניו יורק
    2000
     
    הוא התלבש במיוחד לכבוד האירוע, בחליפה מגוהצת ובנעליים מצוחצחות. כשהתגלח, הוא הִפנה כל לחי בקפידה אל המראָה כדי לוודא שלא פִספס שום זיף. מוקדם יותר באותו אחר צהריים הוא קנה אפילו קרם שיער בריח לימון כדי להחליק את התלתלים המעטים שעוד נותרו לו.
    רק נכד אחד ויחיד היה לו, ובמשך חודשים ציפה לחתונה הזאת. ואף שפגש את הכלה רק פעמים ספורות, היא מן ההתחלה מצאה חן בעיניו. היא היתה נבונה ומקסימה, הרבתה לצחוק, והיה בה נופך של אלגנטיות בנוסח העולם הישן. בעצם רק כשישב שם ובהה בה בעוד נכדו אוחז בידה, תפס בכלל עד כמה נדירה היא התכונה הזאת.
    גם עכשיו, כשנכנס למסעדה שבה נערך מפגש המשפחות ערב לפני החתונה, חש למראה הבחורה כאילו הוא נשאב לזמן אחר. הוא הבחין שכמה מן האורחים נגעו בהיסח הדעת בגרונם בגלל צווארה של הצעירה הזאת, שעלה יפה וארוך מתוך שמלת הקטיפה שלה עד שהיא נראתה כלקוחה מציור של קְלימְט. שערה היה אסוף בפקעת לא הדוקה, שני פרפרים קטנים עם אבני חן ומחושים בורקים נחו ממש מעל אוזנה השמאלית, ונראה כי בעלי הכנף האלה נחתו זה עתה על שערה האדום.
    נכדו ירש ממנו את תלתליו הכהים הסוררים. בניגוד גמור לכלה־לעתיד, הנכד זע בעצבנות במקומו בעוד שהיא כמו ריחפה בחדר. הוא נראה כמי שחש בנוח יותר כשבידיו סֵפר ולא כוס שמפניה. עם זאת משהו נינוח זרם בין השניים, מין איזון שבזכותו הם נראו מתאימים להפליא. שניהם נבונים, בעלי השכלה גבוהה, דור שני של אמריקאים. בקולם לא שרד אף שמץ מן המבטא הזר שעיטר את האנגלית של הסבים שלהם. בבוקר יום ראשון תופיע ב״ניו יורק טיימס״ הידיעה על חתונתם בזו הלשון:
    אלינור טאנְץ נישאה אמש לג'ייסון בַּאוּם ב״רֵיינבּוֹ רוּם״, מנהטן. הרב סטיבן שוורץ ערך את הטקס. הכלה, 26, סיימה את לימודיה בקולג' אַמהֶרסט ומועסקת כעת במחלקה לאמנות דקורטיבית של בית המכירות הפומביות ״כריסטי'ס״. אביה של הכלה, ד״ר גֶ'רֶמי טאנץ, הוא אונקולוג בבית החולים ״מֶמוֹריַאל סְלוֹאן־קֶטֶרינג״ במנהטן. אִמה, אֶליזה טאנץ, עובדת כמרפאה בעיסוק בבתי ספר ציבוריים בניו יורק. החתן, 28, בוגר אוניברסיטת בראוּן ובית הספר למשפטים של יֵיל, וכיום שותף במשרד קֵייהיל גורדון וריינדֶל. אביו, בנג'מין באום, היה עד לאחרונה עורך דין במשרד קְראבאת, סוֵויין ומוּר בניו יורק. אמו של החתן, רֶבֶּקה באום, היא מורה בגמלאות. בני הזוג הכירו זה את זה באמצעות חברים משותפים.
    ליד השולחן המרכזי הוצגו זה לפני זה לראשונה הסבא והסבתא היחידים שנותרו בחיים משני הצדדים. ושוב היטלטל הסבא של החתן למראה האישה שלפניו. עשרות שנים הפרידו בינה לבין נכדתה, אבל היה בה משהו מוכּר. הוא חש בזה מיד, מרגע שהביט בעיניה.
    ״אני מכיר אותך מאיזה מקום,״ הוא הצליח לבסוף לומר, אף שהרגיש כאילו הוא מדבר עכשיו עם רוח רפאים, לא עם אישה שזה עתה פגש. גופו הגיב מבפנים באופן שהוא לא ממש הבין. הוא הצטער ששתה את כוס היין השנייה. עכשיו בטנו התהפכה, והוא בקושי נשם.
    ״אתה בטח טועה,״ היא אמרה בנימוס. היא לא רצתה להישמע בוטה, אבל גם היא ציפתה במשך חודשים לחתונת נכדתה ולא רצתה שדעתה תוסח מאירועי הערב החגיגי הזה. כאשר ראתה שהצעירה מיטיבה להתנהל עם הקהל, כשלחיים רבות מופנות אליה לנשיקה ומעטפות נתחבות לידיה ולידי ג'ייסון, נדרשה לצבוט את עצמה כדי לוודא שבאמת זכתה לחיות ולהיות עדה לכל המתרחש.
    אבל הזקן הזה לצדה לא הרפה.
    ״אני דווקא בטוח שאני מכיר אותך מאיזה מקום,״ הוא חזר ואמר.
    היא הסתובבה, ועכשיו הוא ראה את פניה טוב יותר. עור דק, שיער כסוף, עיניים כחולות צוננות.
    אבל צל של משהו כחול כהה מתחת לאריג השקוף של שרוולה הוא שהעביר צמרמורת בעורקיו הזקנים.
    ״השרוול שלך...״ אצבעו רעדה כשנשלחה לגעת במשי.
    פניה התעוותו כשהוא נגע בפרק ידה ואי־נוחות ניכרה בהן.
    ״השרוול שלך, תרשי לי?״ הוא ידע שזאת חוצפה מצדו.
    היא הישירה בו מבט.
    ״תרשי לי לראות את זרועך?״ הוא אמר שוב. ״בבקשה.״ והפעם קולו נשמע כמעט נואש.
    עכשיו היא בהתה בו, עיניה נעוצות בעיניו. וכמו אחוזת דיבוק הפשילה את שרוולה. ושם על זרועה, ליד כתם לידה חום קטן, נראו שש ספרות מקועקעות.
    ״זוכרת אותי עכשיו?״ הוא שאל ברעדה.
    היא הביטה בו שוב, כמו מעניקה משקל ועצמות לרוח רפאים.
    ״לֶנקָה, זה אני,״ הוא אמר. ״יוזֶף. בעלך.״