החברה הגאונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החברה הגאונה
מכר
אלפי
עותקים
החברה הגאונה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

החברה הגאונה

4.5 כוכבים (47 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

    תקציר

    לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ונעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה עם בנה. היא הגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף ולמחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה – והמעשה הרגיז מאוד את אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת־גילה וחברת־הנפש שלה כמעט 60 שנה. כמין נקמה מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפורן של השתיים, זו מול זו, לאורך כל השנים.
    התוצאה המהפנטת היא מסע בן למעלה מ־1,800 עמודים, טֶטרלוגיית הרומאנים הנפוליטניים של אֶלֶנה פרנטה (שם בדוי), ההולכים ונדפסים ב־19 ארצות. אלה ארבעה רומאנים שזכו לאהדה גורפת כזאת של הביקורת והקוראים באירופה ובארה"ב, עד כי כבר נמצאו מי שדיברו על "פרנטה־מאניה". "שום דבר דומה לזה לא נדפס מעולם קודם לכן", כתב ה'גרדיאן' הבריטי; "פרנטה היא אחת מכותבי הרומאנים הגדולים של זמננו", כתב ה'ניו־יורק טיימס'; מחזור הרומאנים הנפוליטניים שלה הוא "הרומאן האיטלקי הגדול של דורהּ, ארצהּ, זמנהּ", כתב 'איל מניפסטו' האיטלקי.
    ב'החבֵרה הגאונה', הרומאן הראשון במחזור, העלילות המותנות זו בזו של לִילה ואֶלנה, מגיל שש עד למעלה משש־עשרה, נטועות בַּסגירות של השכונה הנפוליטנית הנידחת, כלא של נחשלוּת, גסות, איסורים ואלימות, שהשתיים ישאפו, לאורך כל חייהן, לחרוג ממנו ולהינתק מן העבר החשוך שלו. שתיהן חיות בבועה, שכל מה שמתחולל בשנות ה־50 באיטליה ובעולם בקושי חודר אליה, אף שמדובר בילדות מחוננות שקוראות את 'אַינֵאִיס' במקור, ואת דוסטוייבסקי וטולסטוי.
    מי משתי החברות היא "הגאונה"? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית־ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? לִילה הנחושה והנועזת, חסרת הרסן, שחריפותה היא כמו הכשת־נחש? ושמא זו אֶלנה השקדנית והמלומדת, האחת מן השתיים שתגיע רחוק ותהפוך להיות סופרת, מי שבעיני לִילה־עצמה היא החברה הגאונה שלה?
    בסיפור הנערוּת, הסובב סביב התהפוכות של פרשת נעליים מסועפת (סיפור סינדרלה מהופך), מעוצב ב'החברה הגאונה' קשר ייחודי בין שתי ילדות־נערות בהיקף ובעומק רגשי חסרי תקדים. כל אחת מן השתיים פינתה מקום בתוכה לחברתה, והיא חווה את עצמה לעומת האחרת, שואלת 'מה אני לגביה', ומגבשת את זהותה – מתוך תחרות, קנאה והיקסמות – לנוכח מבטה המדומיין של החבֵרה. המבט של זו הוא שמזריק משמעות ואנרגיה למציאות. אשה המרתכת את פיסות זהותה מול זולת היה הנושא החוזר של פרנטה גם ברומאנים הקודמים שלה, אך כאן לפנינו לא מצב משברי, אלא רוחב נשימה של חיים שלמים.
    'החברה הגאונה' מגיע לסיום זמני שבו התפלגו חיי השתיים, כי לִילה כביכול כלאה את עצמה במעֵין כלוב המטיל עליה את צלו. אבל אין צורה שתוכל להכיל את לִילה באופן סופי. לפי מה שרואה מבטה הנדהם והמנפץ בשורות האחרונות של הרומאן, ברור שבקרוב היא תשבור שוב את הכל.
     
    הרומאנים הקודמים של פרנטה (שכולם תורגמו בספריה החדשה): 'אהבה מטרידה'; 'ימי הנטישה'; 'הבת האפלה'.

    פרק ראשון


     
    פרולוג - מחיקת העקבות
     
    1
     
    הבוקר טילפן אלי רינו, חשבתי שהוא שוב רוצה כסף והתכוננתי לסרב לו. אלא שהוא טילפן מסיבה אחרת: לא מוצאים את אמא שלו.
    “ממתי?”
    “כבר שבועיים”.
    “ורק עכשיו אתה מתקשר אלי?”
    הטון שלי נשמע לו מן־הסתם עוין, אפילו שלא כעסתי ולא התעצבנתי, היה בו רק בדל סרקזם. הוא ניסה לענות לי, אך עשה את זה באופן מבולבל, במבוכה, חצי בדיאלקט וחצי באיטלקית. הוא אמר שהוא בטוח שאמא שלו מסתובבת בנאפולי, כמנהגה.
    “גם בלילות?”
    “את יודעת איך היא”.
    “אני יודעת, אבל שבועיים של היעדרות נראים לך נורמאליים?”
    “כן, את לא ראית אותה מזמן, היא הידרדרה: היא לא מצליחה לישון, נכנסת, יוצאת, עושה מה שמתחשק לה”.
    ובכל־זאת, לבסוף החל להיות מודאג. שאל את כולם, עשה סיבוב בכל בתי־החולים, אפילו פנה למשטרה. כלום, אמא שלו לא היתה בשום מקום. איזה בן טוב: איש גדול־ממדים, בשנות הארבעים שלו, שאף־פעם בחייו לא עבד ורק עסק בנוכלויות ובבזבוזים. יכולתי לתאר לעצמי כמה קפדניים היו החיפושים שלו. שום דבר. הוא היה בן־אדם בלי מוח, ובלבו היה קיים רק הוא־עצמו.
    “היא לא אצלך?” שאל אותי לפתע.
    האֵם? כאן בטורינו? הוא הכיר היטב את המצב ודיבר רק כדי לדבר. הוא אהב לנסוע והגיע לביתי לפחות עשר פעמים, בלי הזמנה. את אמו דווקא הייתי מארחת ברצון, אך היא לא יצאה כל חייה מנאפולי. עניתי לו:
    “לא, היא לא נמצאת אצלי”.
    “את בטוחה?”
    “רינו, בבקשה: אמרתי לך שהיא לא אצלי”.
    “אז לאן היא הלכה?”
    הוא התחיל לבכות, ואני הנחתי לו למצות את הסצנה הנואשת, את ההתייפחויות שתחילה נשמעו מעושות ואחר־כך נהיו אמיתיות. כשסיים אמרתי לו:
    “בבקשה, תתנהג פעם אחת כמו שהיא היתה רוצה: אל תחפש אותה”.
    “לְמה את מתכוונת?”
    “בדיוק למה שאמרתי. זה חסר־תכלית. תלמד לעמוד על שתי רגליך, ואל תחפש גם אותי”.
    ניתקתי את השיחה.
     
     
    2
     
    לאמו של רינו קראו רָפָאֶלָה צֶ’רוּלוֹ, אך כולם קראו לה תמיד לינה. אני לא, אף־פעם לא השתמשתי לא בשם הראשון ואף לא בשני. בשבילי, כבר יותר משישים שנה, היא לִילָה. אם הייתי קוראת לה לינה או רָפָאֶלָה, ככה, לפתע־פתאום, ודאי היתה חושבת שהחברוּת שלנו הסתיימה.
    כבר לפחות שלושה עשורים היא אומרת לי שהיתה רוצה להיעלם מבלי להותיר עקבות, ורק אני מיטיבה לדעת מה פירוש הדבר. היא מעולם לא העלתה בדעתה בריחה כלשהי, החלפת זהות, או חלום לחיות חיים חדשים במקום אחר. ומעולם לא חשבה על התאבדות, הִבחילה אותה עצם המחשבה שרינו יצטרך להתעסק בגוף שלה וייאלץ לטרוח סביבו. כוונתה היתה תמיד אחרת: היא רצתה להתנדף, רצתה שכל תא מתאיה יתפזר; שלא יימצא כלום ממנה. ומפני שאני מיטיבה להכיר אותה, או לפחות אני מאמינה שאני מכירה אותה, אני בטוחה שהיא מצאה את הדרך לא להשאיר בעולם הזה, בשום מקום, אפילו שערה אחת שלה.
     
     
    3
     
    הימים חלפו. בדקתי את הדואר האלקטרוני שלי, את הדואר הרגיל, אבל בלי שום תקווה. אני כתבתי מכתבים אליה לעתים קרובות, אך היא כמעט לא ענתה לי: זה היה הנוהג תמיד. היא העדיפה את הטלפון, או את השיחות הליליות הארוכות כשהייתי מבקרת בנאפולי.
    פתחתי את המגירות שלי, את קופסאות המתכת שבהן שמרתי כל־מיני דברים. מעטים. בעבר זרקתי דברים רבים, במיוחד כל מה שהיה קשור אליה, והיא ידעה על כך. גיליתי שאין לי שום דבר שלה, לא תצלום, לא פתקה, לא איזה שי קטן. אני־עצמי הופתעתי. האם אפשר שבכל השנים הללו היא לא השאירה לי שום דבר שלה, או אף גרוע מכך, שלא רציתי לשמור אצלי שום דבר שלה? אכן אפשר.
    הפעם טילפנתי אני לרינו, באי־רצון. הוא לא ענה לי, לא בטלפון הביתי ולא בנייד. הוא התקשר אלי בערב, כשהיה נוח לו. היה לו קול שרוצה לעורר חמלה.
    “ראיתי שהתקשרתְּ. יש לך חדשות?”
    “לא. ולך?”
    “שום דבר”.
    הוא אמר לי דברים מבולבלים. רצה לפנות לטלוויזיה, לתוכנית שעוסקת באנשים שנעלמו, לפנות לעזרת הצופים, לבקש סליחה מאמו על הכל, להתחנן בפניה שתחזור הביתה.
    הקשבתי לו באורך־רוח, אחר־כך שאלתי אותו:
    “בדקת בארונות שלה?”
    “בשביל מה?”
    כלל לא עלה בדעתו הדבר המובן מאליו.
    “לך ותסתכל”.
    הוא הלך להסתכל ומצא שלא נשאר בהם כלום, אפילו לא בגד מבגדיה של אמו, לא קיצי ולא חורפי, היו רק קולבים ישנים. שלחתי אותו לחפש ביסודיות ברחבי הבית. נעלמו הנעליים. נעלמו הספרים המעטים. נעלמו כל התצלומים. נעלמו הסרטים. נעלם המחשב שלה ואתו גם הדיסקטים הישנים שפעם היו בשימוש, הכל נעלם, כל דבר שהיה קשור בניסיונה כאשפית אלקטרוניקה שהחלה לתפעל מחשבים כבר בסוף שנות השישים, בימי הכרטיסיות המנוקבות. רינו נדהם. אמרתי לו:
    “קח לך את כל הזמן שאתה צריך, אבל אחר־כך טלפן אלי וספר לי אם מצאת אפילו סיכה אחת ששייכת לה”.
    הוא התקשר אלי למחרת, נסער מאוד.
    “אין כלום”.
    “כלום־כלום?”
    “שום דבר, היא גזרה את עצמה מכל התצלומים שלנו יחד, גם מאלה שאני בהם ילד קטן”.
    “חיפשת היטב?”
    “בכל מקום”.
    “גם במרתף?”
    “אמרתי לך שבכל מקום. נעלמה גם הקופסה עם המסמכים: תעודות־לידה ישנות, הסכמים עם חברת הטלפונים, קבלות על תשלומים. מה זה אומר? מישהו גנב את הכל? מה הם מחפשים? מה הם רוצים מאמא שלי וממני?”
    עודדתי את רוחו, אמרתי לו שיירגע. לא סביר שמישהו רוצה משהו, בעיקר ממנו.
    “אני יכול לבוא ולהיות קצת בבית שלך?”
    “לא”.
    “אני מבקש ממך, אני לא מצליח לישון”.
    “תסתדר, רינו, אני לא יודעת איך לעזור לך”.
    ניתקתי, וכשהוא שב וטילפן לא עניתי. התיישבתי אל שולחן־הכתיבה. 
    לִילָה, כמו תמיד, רצתה להגזים, הירהרתי.
    היא הרחיבה עד אין קץ את מושג העקבות. לא רק את עצמה רצתה עכשיו להעלים, בגיל שישים־ושש, אלא גם למחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה.
    זה הרגיז אותי מאוד.
    נראה ידה של מי תהיה על העליונה הפעם, אמרתי לעצמי. הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב כל פרט של הסיפור שלנו, כל מה שנשאר בראשי.

    אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

    סקירות וביקורות

    שתיים הן ולא יודעות 'החברה הגאונה' של אלנה פרנטה הוא רומן מצוין של סופרת מרשימה הרומן הזה - ראשון במחזור של ארבעה ספרים שזכו לכינוי 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה - הוגדר על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ ]של המחברת‭."]‬ מעניין להשוות את שאיפת ההתרחבות הזו של סופרת אירופאית מרכזית לפרויקט נוסף שכיוון גבוה, הפעם מצפון היבשת: המחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים של הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד )חלקו הראשון, 'מוות ‭ ,'במשפחה‬ תורגם לעברית בשנה שעברה‭,)‬ שמהולל גם הוא על ידי הביקורת. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ‭ ,19-ה‬ אל הרומנים המודרניסטיים הגדולים מתחילת המאה ‭ ,20-ה‬ או, ספציפית, אל 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט, על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד? 'החבֵ רה ‭ ,'הגאונה‬ שיצא באיטליה ‭ ,2011-ב‬ מספר מנקודת המבט של זמננו על ילדותה של המספרת, אלנה, בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי, בסוף שנות ‭ 40-ה‬ ובשנות ‭ .50-ה‬ במיוחד היא מתמקדת ביחסיה עם לינה, ילדה בת גילה שנהיית חברתה הקרובה, לאורך ילדותן ונעוריהן. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמוה היא בעלת כישורים אינטלקטואליים בולטים, יוצאי דופן אף יותר משל אלנה. כמה ממוריה של לינה מזהים את כישרונה המופלג, אבל שלא כמו המספרת, היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לנגד עינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה - עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של נס כלכלי שמגיע בשנות ‭ .50-ה‬ טקסט עשיר ועסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת‭:"‬ אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של עבר מפואר, כמורה ודת נוקשות ומעט מכמירות לב, עליבות שלצידה גם קלאסה בכל הנוגע לבגדים, נעליים ואוכל. אבל זה טקסט איטלקי עסיסי בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. בכלל, 'החברה הגאונה' הוא רומן ויטאלי, או במילותיה הקולעות של המספרת, המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים‭."‬ פרנטה חולשת על זירה חברתית שלמה, מוליכה את הקורא בטבעיות מסצנה לסצנה, יוצרת דרמה מפיסות חיים פשוטות, מהדהדת - הדהוד מעודן אך נוכח - את הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטנית, מדייקת בתיאור לבטי הילדות וגיל ההתבגרות. אבל מלבד כל אלה, יש עוד יסוד מרכזי שהופך את 'החברה הגאונה' לרומן נהדר. משלב מוקדם בקריאה, אתה סומך על הסופרת. סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שת - ספר לך "סיפור טוב‭,"‬ כתוב "יפה‭."‬ אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש תחושה שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, על הכאב ועל העונג שבהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים טובות, כאלה שלא יוליכו אותך שולל באשר לטיבם של החיים. כדי לא להישמע נאיבי אומר שאולי זה חלק מהכישרון האסתטי, הספרותי, של פרנטה )שם העט של סופרת המסרבת לחשוף את זהותה( - לנטוע בך תחושת ביטחון של מי שמופקד בידיו של כותב אחראי ובעל ניסיון חיים; כישרון שבא לידי ביטוי בעיקר בתיאור מערכת היחסים הסבוכה בין אלנה ללינה, שם היא מצליחה לפרוש קשת עשירה של רגשות, ביניהם אהבה, קנאה, התפעלות ותחרות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם. ובכל זאת, זה אינו רומן גדול או "מאורע ספרותי" - כפי שהיה בעיניי ספרו של קנאוסגורד הנורווגי. אם 'מוות במשפחה' מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס מבחינה מבנית, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד באופן מעט מאולץ וחשוף. היא עושה את זה באמצעות שתי תמות מרכזיות, שקשורות ביניהן: ראשית, היחסים בין המספרת ללינה וההשוואה הבלתי פוסקת ביניהן, שמודגשת באופן מעט כפוי לאורך הרומן. ושנית, החניכה לתרבות ולספרות )לינה ואלנה קוראות המון, ספרים של גדולי הסופרים, וגם כותבות וגם חולמות להיות סופרות כדי להיחלץ מהעוני‭.)‬ לא המבנה כש - לעצמו פוגם בהערכת היצירה, אלא העובדה שהוא חשוף ולכן חושף את הסופרת ומאפשר לקורא לתפוס אותה לרגע בחוסר שלמות, "להציץ לה‭."‬ אבל גם אם אין מדובר ב"אירוע ספרותי" - הגדרה שהולמת בעיניי דווקא רומן מוקדם יותר של פרנטה, את 'ימי הנטישה' האינטנסיבי – 'החברה הגאונה' הוא בהחלט רומן מצוין. עוד 3 ספרים של אלנה פרנטה: אהבה מטרידה ‭ 1992 <‬ ימי הנטישה ‭ 2002 <‬ הבת האפלה‭ 2006 < ‬ בתמונה: 'נערות קוראות' של רנואר, 1889 אריק גלסנר 7 לילות 21/08/2015 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות ספר בעל קסם חמקמק שעוסק בחברות שבין שתי ילדות עמיחי שלו ynet 23/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה > רומן מפעים, אחד הספרים הכי טובים של העת האחרונה קרן אגמון סלונה 23/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה > רומן מצוין אריק גלסנר 7 לילות, ידיעות אחרונות 23/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה > לא, את רענן שקד ביקורת העורך 04/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    שתיים הן ולא יודעות 'החברה הגאונה' של אלנה פרנטה הוא רומן מצוין של סופרת מרשימה הרומן הזה - ראשון במחזור של ארבעה ספרים שזכו לכינוי 'הרומנים הנפוליטניים' של אלנה פרנטה - הוגדר על ידי חלק מהמבקרים "הרומן האיטלקי הגדול של דורהּ ]של המחברת‭."]‬ מעניין להשוות את שאיפת ההתרחבות הזו של סופרת אירופאית מרכזית לפרויקט נוסף שכיוון גבוה, הפעם מצפון היבשת: המחזור האוטוביוגרפי בן ששת הרומנים של הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד )חלקו הראשון, 'מוות ‭ ,'במשפחה‬ תורגם לעברית בשנה שעברה‭,)‬ שמהולל גם הוא על ידי הביקורת. האם זה הגעגוע אל הרומנים הגדולים של המאה ‭ ,19-ה‬ אל הרומנים המודרניסטיים הגדולים מתחילת המאה ‭ ,20-ה‬ או, ספציפית, אל 'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט, על אלפי עמודיו, שמרחף הן מעל הפרויקט של פרנטה והן מעל זה של קנאוסגורד? 'החבֵ רה ‭ ,'הגאונה‬ שיצא באיטליה ‭ ,2011-ב‬ מספר מנקודת המבט של זמננו על ילדותה של המספרת, אלנה, בשכונה של מעמד הפועלים בנפולי, בסוף שנות ‭ 40-ה‬ ובשנות ‭ .50-ה‬ במיוחד היא מתמקדת ביחסיה עם לינה, ילדה בת גילה שנהיית חברתה הקרובה, לאורך ילדותן ונעוריהן. כמו המספרת, גם לינה נולדה לעוני. כמוה היא בעלת כישורים אינטלקטואליים בולטים, יוצאי דופן אף יותר משל אלנה. כמה ממוריה של לינה מזהים את כישרונה המופלג, אבל שלא כמו המספרת, היא מפסיקה את לימודיה בלחץ משפחתה ומתחתנת בגיל צעיר. זה טקסט עשיר, שמעלה לנגד עינינו את המרקם החברתי בנפולי בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה - עוני ונמיכות רוח אך גם ניצנים של נס כלכלי שמגיע בשנות ‭ .50-ה‬ טקסט עשיר ועסיסי, שהולם דימוי מסוים שיש לנו על "איטלקיוּת‭:"‬ אנשים חמי מזג, בחורים על אופנועים, בחורות מסעירות דם, זיכרון היסטורי של עבר מפואר, כמורה ודת נוקשות ומעט מכמירות לב, עליבות שלצידה גם קלאסה בכל הנוגע לבגדים, נעליים ואוכל. אבל זה טקסט איטלקי עסיסי בלי לגלוש לרגע לזיוף של האיטלקיות הזו. בכלל, 'החברה הגאונה' הוא רומן ויטאלי, או במילותיה הקולעות של המספרת, המתארת את התנסחויותיה של לינה חברתה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים‭."‬ פרנטה חולשת על זירה חברתית שלמה, מוליכה את הקורא בטבעיות מסצנה לסצנה, יוצרת דרמה מפיסות חיים פשוטות, מהדהדת - הדהוד מעודן אך נוכח - את הפוליטיקה האיטלקית בתוך השכונה הנפוליטנית, מדייקת בתיאור לבטי הילדות וגיל ההתבגרות. אבל מלבד כל אלה, יש עוד יסוד מרכזי שהופך את 'החברה הגאונה' לרומן נהדר. משלב מוקדם בקריאה, אתה סומך על הסופרת. סומך עליה לא רק כבעלת כישורים אסתטיים, כלומר לא רק כמי שת - ספר לך "סיפור טוב‭,"‬ כתוב "יפה‭."‬ אתה סומך עליה גם מבחינה רגשית. יש תחושה שהסופרת הזו מכירה את החיים מכל צדדיהם, על הכאב ועל העונג שבהם. יש איזו תחושה שאתה נמצא בידיים טובות, כאלה שלא יוליכו אותך שולל באשר לטיבם של החיים. כדי לא להישמע נאיבי אומר שאולי זה חלק מהכישרון האסתטי, הספרותי, של פרנטה )שם העט של סופרת המסרבת לחשוף את זהותה( - לנטוע בך תחושת ביטחון של מי שמופקד בידיו של כותב אחראי ובעל ניסיון חיים; כישרון שבא לידי ביטוי בעיקר בתיאור מערכת היחסים הסבוכה בין אלנה ללינה, שם היא מצליחה לפרוש קשת עשירה של רגשות, ביניהם אהבה, קנאה, התפעלות ותחרות, תוך תנודה זריזה ולפעמים לא מורגשת ביניהם. ובכל זאת, זה אינו רומן גדול או "מאורע ספרותי" - כפי שהיה בעיניי ספרו של קנאוסגורד הנורווגי. אם 'מוות במשפחה' מצטיין באיזו גולמיות עזה, באיזה כאוס מבחינה מבנית, פרנטה דווקא מתבנתת את הרומן שלה, מנסה להפוך אותו ללכיד באופן מעט מאולץ וחשוף. היא עושה את זה באמצעות שתי תמות מרכזיות, שקשורות ביניהן: ראשית, היחסים בין המספרת ללינה וההשוואה הבלתי פוסקת ביניהן, שמודגשת באופן מעט כפוי לאורך הרומן. ושנית, החניכה לתרבות ולספרות )לינה ואלנה קוראות המון, ספרים של גדולי הסופרים, וגם כותבות וגם חולמות להיות סופרות כדי להיחלץ מהעוני‭.)‬ לא המבנה כש - לעצמו פוגם בהערכת היצירה, אלא העובדה שהוא חשוף ולכן חושף את הסופרת ומאפשר לקורא לתפוס אותה לרגע בחוסר שלמות, "להציץ לה‭."‬ אבל גם אם אין מדובר ב"אירוע ספרותי" - הגדרה שהולמת בעיניי דווקא רומן מוקדם יותר של פרנטה, את 'ימי הנטישה' האינטנסיבי – 'החברה הגאונה' הוא בהחלט רומן מצוין. עוד 3 ספרים של אלנה פרנטה: אהבה מטרידה ‭ 1992 <‬ ימי הנטישה ‭ 2002 <‬ הבת האפלה‭ 2006 < ‬ בתמונה: 'נערות קוראות' של רנואר, 1889 אריק גלסנר 7 לילות 21/08/2015 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות ספר בעל קסם חמקמק שעוסק בחברות שבין שתי ילדות עמיחי שלו ynet 23/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה > רומן מפעים, אחד הספרים הכי טובים של העת האחרונה קרן אגמון סלונה 23/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה > רומן מצוין אריק גלסנר 7 לילות, ידיעות אחרונות 23/09/2020 לקריאת הסקירה המלאה > לא, את רענן שקד ביקורת העורך 04/01/2016 לקריאת הסקירה המלאה >
    החברה הגאונה אלנה פרנטה

     
    פרולוג - מחיקת העקבות
     
    1
     
    הבוקר טילפן אלי רינו, חשבתי שהוא שוב רוצה כסף והתכוננתי לסרב לו. אלא שהוא טילפן מסיבה אחרת: לא מוצאים את אמא שלו.
    “ממתי?”
    “כבר שבועיים”.
    “ורק עכשיו אתה מתקשר אלי?”
    הטון שלי נשמע לו מן־הסתם עוין, אפילו שלא כעסתי ולא התעצבנתי, היה בו רק בדל סרקזם. הוא ניסה לענות לי, אך עשה את זה באופן מבולבל, במבוכה, חצי בדיאלקט וחצי באיטלקית. הוא אמר שהוא בטוח שאמא שלו מסתובבת בנאפולי, כמנהגה.
    “גם בלילות?”
    “את יודעת איך היא”.
    “אני יודעת, אבל שבועיים של היעדרות נראים לך נורמאליים?”
    “כן, את לא ראית אותה מזמן, היא הידרדרה: היא לא מצליחה לישון, נכנסת, יוצאת, עושה מה שמתחשק לה”.
    ובכל־זאת, לבסוף החל להיות מודאג. שאל את כולם, עשה סיבוב בכל בתי־החולים, אפילו פנה למשטרה. כלום, אמא שלו לא היתה בשום מקום. איזה בן טוב: איש גדול־ממדים, בשנות הארבעים שלו, שאף־פעם בחייו לא עבד ורק עסק בנוכלויות ובבזבוזים. יכולתי לתאר לעצמי כמה קפדניים היו החיפושים שלו. שום דבר. הוא היה בן־אדם בלי מוח, ובלבו היה קיים רק הוא־עצמו.
    “היא לא אצלך?” שאל אותי לפתע.
    האֵם? כאן בטורינו? הוא הכיר היטב את המצב ודיבר רק כדי לדבר. הוא אהב לנסוע והגיע לביתי לפחות עשר פעמים, בלי הזמנה. את אמו דווקא הייתי מארחת ברצון, אך היא לא יצאה כל חייה מנאפולי. עניתי לו:
    “לא, היא לא נמצאת אצלי”.
    “את בטוחה?”
    “רינו, בבקשה: אמרתי לך שהיא לא אצלי”.
    “אז לאן היא הלכה?”
    הוא התחיל לבכות, ואני הנחתי לו למצות את הסצנה הנואשת, את ההתייפחויות שתחילה נשמעו מעושות ואחר־כך נהיו אמיתיות. כשסיים אמרתי לו:
    “בבקשה, תתנהג פעם אחת כמו שהיא היתה רוצה: אל תחפש אותה”.
    “לְמה את מתכוונת?”
    “בדיוק למה שאמרתי. זה חסר־תכלית. תלמד לעמוד על שתי רגליך, ואל תחפש גם אותי”.
    ניתקתי את השיחה.
     
     
    2
     
    לאמו של רינו קראו רָפָאֶלָה צֶ’רוּלוֹ, אך כולם קראו לה תמיד לינה. אני לא, אף־פעם לא השתמשתי לא בשם הראשון ואף לא בשני. בשבילי, כבר יותר משישים שנה, היא לִילָה. אם הייתי קוראת לה לינה או רָפָאֶלָה, ככה, לפתע־פתאום, ודאי היתה חושבת שהחברוּת שלנו הסתיימה.
    כבר לפחות שלושה עשורים היא אומרת לי שהיתה רוצה להיעלם מבלי להותיר עקבות, ורק אני מיטיבה לדעת מה פירוש הדבר. היא מעולם לא העלתה בדעתה בריחה כלשהי, החלפת זהות, או חלום לחיות חיים חדשים במקום אחר. ומעולם לא חשבה על התאבדות, הִבחילה אותה עצם המחשבה שרינו יצטרך להתעסק בגוף שלה וייאלץ לטרוח סביבו. כוונתה היתה תמיד אחרת: היא רצתה להתנדף, רצתה שכל תא מתאיה יתפזר; שלא יימצא כלום ממנה. ומפני שאני מיטיבה להכיר אותה, או לפחות אני מאמינה שאני מכירה אותה, אני בטוחה שהיא מצאה את הדרך לא להשאיר בעולם הזה, בשום מקום, אפילו שערה אחת שלה.
     
     
    3
     
    הימים חלפו. בדקתי את הדואר האלקטרוני שלי, את הדואר הרגיל, אבל בלי שום תקווה. אני כתבתי מכתבים אליה לעתים קרובות, אך היא כמעט לא ענתה לי: זה היה הנוהג תמיד. היא העדיפה את הטלפון, או את השיחות הליליות הארוכות כשהייתי מבקרת בנאפולי.
    פתחתי את המגירות שלי, את קופסאות המתכת שבהן שמרתי כל־מיני דברים. מעטים. בעבר זרקתי דברים רבים, במיוחד כל מה שהיה קשור אליה, והיא ידעה על כך. גיליתי שאין לי שום דבר שלה, לא תצלום, לא פתקה, לא איזה שי קטן. אני־עצמי הופתעתי. האם אפשר שבכל השנים הללו היא לא השאירה לי שום דבר שלה, או אף גרוע מכך, שלא רציתי לשמור אצלי שום דבר שלה? אכן אפשר.
    הפעם טילפנתי אני לרינו, באי־רצון. הוא לא ענה לי, לא בטלפון הביתי ולא בנייד. הוא התקשר אלי בערב, כשהיה נוח לו. היה לו קול שרוצה לעורר חמלה.
    “ראיתי שהתקשרתְּ. יש לך חדשות?”
    “לא. ולך?”
    “שום דבר”.
    הוא אמר לי דברים מבולבלים. רצה לפנות לטלוויזיה, לתוכנית שעוסקת באנשים שנעלמו, לפנות לעזרת הצופים, לבקש סליחה מאמו על הכל, להתחנן בפניה שתחזור הביתה.
    הקשבתי לו באורך־רוח, אחר־כך שאלתי אותו:
    “בדקת בארונות שלה?”
    “בשביל מה?”
    כלל לא עלה בדעתו הדבר המובן מאליו.
    “לך ותסתכל”.
    הוא הלך להסתכל ומצא שלא נשאר בהם כלום, אפילו לא בגד מבגדיה של אמו, לא קיצי ולא חורפי, היו רק קולבים ישנים. שלחתי אותו לחפש ביסודיות ברחבי הבית. נעלמו הנעליים. נעלמו הספרים המעטים. נעלמו כל התצלומים. נעלמו הסרטים. נעלם המחשב שלה ואתו גם הדיסקטים הישנים שפעם היו בשימוש, הכל נעלם, כל דבר שהיה קשור בניסיונה כאשפית אלקטרוניקה שהחלה לתפעל מחשבים כבר בסוף שנות השישים, בימי הכרטיסיות המנוקבות. רינו נדהם. אמרתי לו:
    “קח לך את כל הזמן שאתה צריך, אבל אחר־כך טלפן אלי וספר לי אם מצאת אפילו סיכה אחת ששייכת לה”.
    הוא התקשר אלי למחרת, נסער מאוד.
    “אין כלום”.
    “כלום־כלום?”
    “שום דבר, היא גזרה את עצמה מכל התצלומים שלנו יחד, גם מאלה שאני בהם ילד קטן”.
    “חיפשת היטב?”
    “בכל מקום”.
    “גם במרתף?”
    “אמרתי לך שבכל מקום. נעלמה גם הקופסה עם המסמכים: תעודות־לידה ישנות, הסכמים עם חברת הטלפונים, קבלות על תשלומים. מה זה אומר? מישהו גנב את הכל? מה הם מחפשים? מה הם רוצים מאמא שלי וממני?”
    עודדתי את רוחו, אמרתי לו שיירגע. לא סביר שמישהו רוצה משהו, בעיקר ממנו.
    “אני יכול לבוא ולהיות קצת בבית שלך?”
    “לא”.
    “אני מבקש ממך, אני לא מצליח לישון”.
    “תסתדר, רינו, אני לא יודעת איך לעזור לך”.
    ניתקתי, וכשהוא שב וטילפן לא עניתי. התיישבתי אל שולחן־הכתיבה. 
    לִילָה, כמו תמיד, רצתה להגזים, הירהרתי.
    היא הרחיבה עד אין קץ את מושג העקבות. לא רק את עצמה רצתה עכשיו להעלים, בגיל שישים־ושש, אלא גם למחוק את כל החיים שהותירה מאחוריה.
    זה הרגיז אותי מאוד.
    נראה ידה של מי תהיה על העליונה הפעם, אמרתי לעצמי. הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב כל פרט של הסיפור שלנו, כל מה שנשאר בראשי.